החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אין סיבה לזכור

מאת:
הוצאה: | 2017 | 120 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

ניק, חייל המאושפז בבית חולים פסיכיאטרי עם הפרעת דחק פוסט טראומטית חמורה, מנסה, בעזרת שי, אחותם התאומה של שניים מחבריו, לשחזר את הארועים הקשים שאותם חווה בעת שרותו הצבאי בשטחים ושהביאו אותו למצבו הנוכחי.
הוא וחבריו מתקשים להתמודד עם הדברים שראו, המעשים שעשו וההחלטות שלקחו, בנסיון לגבור על ה״מפלצת״ הפנימית הנמצאת בכל אחד מאיתנו.
מציאות ודמיון, טוב ורע, מיתולוגיה יוונית ומיסטיקה קבלית, חוברים יחדיו לסיפור על חברות טוטאלית, התעמתות מוסרית מייסרת עם האמת ונכונות לשלם את המחיר, גבוה ככל שיהיה.

מקט: 001-1840-003

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1.

אורחת? אלי?

אני שוכב על הגב ובוהה בתקרה ובאחות לחילופין. שתיהן בוהקות בלבן, רק שלאחות קוראים רינה. אני לא בטוח במי עדיף לבהות כרגע. אני גם לא בטוח שבאמת קוראים לה רינה. 

״יש לך אורחת,״ היא חוזרת על הודעתה בחיוך רך, לא בטוחה שקלטתי את המסר. ״אולי הפעם תעשה את המאמץ ותצא?״

כבר שלושה חודשים אני כאן וכמעט לא הוצאתי מילה מהפה. אני מכיר כל כתם וחריץ בתקרה שמעל המיטה שלי. אפילו נתתי שמות לעכבישים בפינות שכבר תקופה ארוכה לא נוקו. לא דיברתי כמעט עם איש, לא הסכמתי לפגוש אף אחד ואני יוצא מהחדר ביוזמתי רק לאכול, לשירותים או למקלחת. בימים הראשונים אפילו לא התרחצתי. בסוף הכריחו אותי. באו שני אחים מגודלים, אחד מהם עם ריח רע במיוחד מבית השחי ורחצו אותי. מאז אני מתרחץ בעצמי.

לא שהיו לי ביקורים רבים כל כך. אנשים לא אוהבים לבקר במוסדות כאלה. אמא שלי באה פעם אחת עם החבר החדש שלה, שלא הוציא מילה במשך כל הזמן שהיה פה, ישבה מולי רבע שעה וחייכה. גם אבא שלי בא פעם אחת, אבל מחוץ לשעות הביקור אז לא נתנו לו להיכנס. שניהם לא באו פעם שנייה. נראה שוויתרו עלי בקלות רבה מדי וקיבלו בהקלה את סרובי הגורף לקבל אורחים.

מהגדוד שלחו אלי שני קצינים צעירים לביקורי חובה בשני מועדים שונים כדי שהסמג״ד יוכל לסמן וי בעמודה הנכונה. סרבתי לפגוש את שניהם. אף אחד מהם לא התעקש ואני לא חושב שהיה להם אכפת במיוחד.

פעם ביום, בדרך כלל בבוקר, האחיות מוציאות אותי ללובי לשבת בחברת אחרים כמוני. אני חושב שזה רשום להן בפרוטוקול, או לפחות מקל על המנקות בזמן שטיפת החדרים. אני נשאר לשבת שם כי אין לי את היכולת הנפשית לזוז.

בחדר שלי יש שלוש מיטות, תקרה גבוהה מאוד, שלושה קירות בטון וקיר אחד מזכוכית משוריינת. אין כיסאות, שולחן, תמונות לקישוט, חלונות או כל סממן אנושי אחר שיבדיל את החדר מכלוב בגן חיות. הטמפרטורה מפוקחת, האורות נדלקים וכבים מעצמם. הקירות צבועים במין בז׳ דהוי כזה. קצת דומה לקיא. צבע שמן, כי קל לשטוף אותו אחרי שמקיאים עליו, בדרך כלל כתופעת לוואי לכדורים שאנחנו מקבלים או כביטוי למצבנו הנפשי באותו רגע, לפעמים אני חושב שאולי צבעו המקורי של הקיר לא באמת היה בז׳. את התקרה אני מכיר הכי טוב. הסתכלתי עליה כל כך הרבה שגם בין אלף תקרות אזהה אותה. אולי כי היא מזכירה לי אותי. אינה מיוחדת משום בחינה. רגילה, ממוצעת, משעממת והיא כאן. בדיוק כמוני. גם בה, כמו בי, יש סדקים.  

מהצד השני של קיר הזכוכית יש מסדרון, ומצדו השני, בדיוק מול קיר הזכוכית, חדר האחיות. החדר שלי נקרא חדר הסתכלות. מהחדר שלהן, מסתכלים. כמו בגן חיות מסתכלים עלינו עשרים וארבע שעות ביממה וכמו חיות בגן חיות אנחנו לא עושים כלום. אליהו וצחי נמצאים כאן כי הם עלולים להזיק לעצמם. אני כאן כי אף אחד לא בטוח מה אני עלול לעשות. באופן כללי אני בהמתנה. 

״בחורה יפה עם שיער שחור ועיניים כחולות, כהות, עמוקות… כמו הים…״ מתפייטת רינה. אני מזנק ומתיישב בבת אחת. היא נבהלת קצת. התיאור של הבחורה הוא שמקפיץ אותי.  

הגיע הזמן, אני יודע, אבל לא מצליח לזוז. אבריי נוקשים. הפחד משתק אותי. 

״הכי מבאס זה קקי שנתקע באמצע,' אומר לפתע צחי, שישן במיטה הרחוקה, 'לא בפנים, לא בחוץ. מציץ כמו ראש של צב.״

אני מפנה אליו מבט מבולבל. ברגע שהוא מבחין במבטי הוא מתחיל לבכות. יש לו תסמונת צחוק ובכי. לפעמים זה מביך לראות אדם בן ארבעים וחמש, בעל חזות רצינית וכרס מפותחת, צוחק ובוכה לחליפין, תוך כדי פליטת משפטים קצרים, שכמעט תמיד קשורים להפרשות. אבל אחרי זמן קצר מתרגלים. במקום הזה, אחרי זמן קצר מתרגלים לכול. אומרים שהיה פעם אדם מבריק. מתכנת גאון. אבל מאז שעבר שבץ מוחי הוא כבר לא אותו אדם. כשהוא כועס או נבהל הוא מרביץ לעצמו. לפעמים דופק את הראש בקיר.

פתאום אני תופס. באמצע זה באמת הכי גרוע. זה לא לצאת ולא להישאר. נישארתי כבר מספיק. אני חייב לצאת. 

במאמץ ניכר אני קם. אליהו, מהמיטה שליד הדלת, מפנה לי מקום לעבור. כשהוא זז, שוב נופלת הכיפה מראשו, כי אסור להחזיק סיכות בחדר. הוא מתכופף במהירות, מרים את הכיפה, מנער קלות, מנשק ומניח בעדינות על ראשו. יש לו כיפה צבעונית ענקית, בוב מרלי סטייל, ופאות מסולסלות דמויות רסטות שמגיעות עד הכתפיים. הוא עסוק כרגע. מדבר בטלפון הסלולרי עם אמא שלו, שמתה לפני יותר מעשר שנים. אין לו בכלל קו, אבל אוי ואבוי למי שיגע לו בטלפון. בדרך כלל הם מדברים בערב, אבל יש גם מקרי חרום.

מחוץ לדלת נמצאים השירותים וריחם מעלה בחילה בגרוני. ריח של ליזול מחליא אותי, ובכל פעם שאני מקיא באה אחות ומנקה את הקיא באותו חומר שגורם לי להקיא. אם היה להם חומר בריח הדרים אולי כל זה היה נמנע. אני אוהב ריח פריחת הדרים, אבל אין עצי תפוז במחלקות סגורות. 

ימינה. שוב ימינה. חולפים על פני הזכוכית, הפעם מהצד הלא נכון. שוב ימינה ודלת נעולה. רינה שולפת צרור מפתחות ענקי, מרשרשת בו קצת ולבסוף מאתרת את המפתח הרצוי. יש לו כיסוי ורוד זרחני. היא פותחת את הדלת. בשעה שאני נכנס בצעד מהוסס ללובי, אור בהיר מדי מכה בחוסר התחשבות אגבי בעיניי ובנפשי חסרות ההגנה. בעוד שפְּנים המחלקה פונקציונלי ומיועד למטופלים ולמטפלים הרי שהלובי מופנה כלפי חוץ. למבקר התמים הוא נראה נעים ומסביר פנים. כמו לובי של מלון שני כוכבים קטן. תמונות על הקירות, טלוויזיה שפועלת כל הזמן ואפילו אקווריום יפה באחת הפינות. זו הפינה המועדפת עלי כשאני כבר מגיע לכאן. את הלובי מעטרים צמחי פלסטיק שאינם נובלים לעולם. מי שנובל כאן הם האנשים, שסימני נשיכת המציאות ניכרים בהם במלוא חומרתם. שולחנות קטנים וכיסאות נוחים מפוזרים בחלל הגדול לנוחות המבקרים ודלת זכוכית גדולה ושקופה פונה לחצר פנימית מטופחת. במרכז החדר, זקוף וערני, יושב כרגיל חוני, במקום הקבוע שלו, על כיסא בודד, כשפניו פונות אל החצר. עיניי מסתגלות במהירות לבהירות המוגזמת. נפשי איטית בהרבה. 

היא יושבת שם, יפה כמו שושן צחור במזבלה עירונית. כיסא הגלגלים שלה נראה בעיניי ככס מלכות. כמובן שאני מזהה אותה מיד למרות שלא פגשתי אותה מעולם. 

זהו זה, אני אומר לעצמי, הגיע הזמן. 

הפרעת דחק פוסט טראומטית. זה מה שיש לי. בחיבה הרופאים קוראים למחלה שלי פי-טי-אס-די, והיא מצדה מחזירה להם הרבה אהבה. 

״זו הפרעה פסיכיאטרית מתחום הפרעות החרדה!״ הם אומרים בחשיבות רבה ״הנובעת מחווית ארוע קשה במיוחד. טראומטי מבחינה נפשית או גופנית או נפשית וגופנית כאחד.״ ומרגישים חכמים מאוד. 

טראומה קשה במיוחד, אני מהרהר במרירות. הרי בשביל זה היא כאן. אבל האם אוכל לתת לה את מה שהיא רוצה? אני עדין לא יודע. רינה מוליכה אותי אל שולחן הזכוכית הקטן שלידו יושבת הבחורה שחורת השיער וכחולת העיניים והוורידים בכיסא הגלגלים. היא מלטפת את מנמוזין ולתה, שתי הכלבות המאומצות הזקנות, מדובללות הפרווה, של המחלקה. עובדות המטבח מאכילות אותן והן זוכות כאן למנה גדושה של אהבה מאנשים שלא יודעים מה לעשות עם האהבה שבהם בחיים שמחוץ לגדרות. מהצד השני של קיר הזכוכית. הן מתרפקות ומתפנקות בין ידיה המלטפות, בהנאה מופגנת ובזנבות מכשכשים והיא כל כך שקועה בהן שאינה מבחינה בהתקרבותי השקטה. רק כשאני נעמד ממש לידה היא מרימה אלי עיני אוקיאנוס ומכחילה אלי מבט יפה ועצוב. 

״ניק?״

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אין סיבה לזכור”