החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אין פרחים שחורים

מאת:
הוצאה: | 2018-01 | 112 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

פְּתִיחָה

נוּמָה, נוּם.

לֹא הָיֹה,

לֹא הָיָה מַעֲשֶׂה…

וְאַבָּא לֹא הֵבִיא לְךָ שֶׂה

צַח־קָט,

רָחִים,

פּוֹעֶה וְחָמִים

מִדּוּכְנֵי יְרִידִים סוֹאֲנִים.

אָמְנָם אַבָּא הִשְׁכִּים אֶל הַשּׁוּק.

(נוּם)

מִי כָמוֹךָ עִם לַיִל עָשׁוּק

(נוּמָה)

אַבָּא נִשְׁחַט שָׁם כְּשֶׂה.

לֹא הָיֹה, לֹא הָיָה מַעֲשֶׂה…

 

אין פרחים שחורים מבוסס על רשמיו של ט. כרמי מן התקופה בה עבד כמדריך לניצולי שואה בבית ילדים בצרפת בין אוקטובר 1946 ליוני 1947. הספר ראה אור לראשונה בשנת 1953 והיה ליצירה חשובה ופורצת דרך בתחום ספרות השואה. בפתח הספר בחר כרמי לכתוב: "השמות, וכן פרטי הדמויות וההתרחשויות – בדויים". אלא שהחומרים הארכיוניים מגלים דווקא קשר הדוק בין המציאות ההיסטורית ובין היצירה.

חוקרת הספרות ד"ר רחל סטפק יצאה למסע חיפוש ומחקר בעקבות היצירה והצליחה, בין השאר, להתחקות אחר הגיבור הממשי של היצירה, המתגורר כיום בפריס.

מהדורה מחודשת זו מלוּוה באחרית דבר פרי עטה, ובה נחשף הסיפור העומד מאחורי היצירה, בהקשריו הספרותיים, ההיסטוריים והביוגרפיים.

מקט: 15100852
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
פְּתִיחָה נוּמָה, נוּם. לֹא הָיֹה, לֹא הָיָה מַעֲשֶׂה… וְאַבָּא לֹא הֵבִיא לְךָ שֶׂה צַח־קָט, רָחִים, פּוֹעֶה וְחָמִים מִדּוּכְנֵי יְרִידִים סוֹאֲנִים. […]

השמות, וכן פרטי הדמויות וההתרחשויות — בדויים.

פְּתִיחָה

נוּמָה, נוּם.

לֹא הָיֹה,

לֹא הָיָה מַעֲשֶׂה…

וְאַבָּא לֹא הֵבִיא לְךָ שֶׂה

צַח־קָט,

רָחִים,

פּוֹעֶה וְחָמִים

מִדּוּכְנֵי יְרִידִים סוֹאֲנִים.

אָמְנָם אַבָּא הִשְׁכִּים אֶל הַשּׁוּק.

(נוּם)

מִי כָמוֹךָ עִם לַיִל עָשׁוּק

(נוּמָה)

אַבָּא נִשְׁחַט שָׁם כְּשֶׂה.

לֹא הָיֹה, לֹא הָיָה מַעֲשֶׂה…

אָמְנָם אָח

(נוּם)

סִפֵּר עַל גָּוֶן, צְלִיל וּבֹשֶׂם

וְהִפְלִיג אֵי־לְשָׁם

עֵת הֵפֵזָּה שְׁקִיעָה עַל הַיָּם;

אַךְ בְּשָׂמִים שֶׁאָמַר לְהָבִיא —

הָיוּ מַק

(נוּם)

כַּלַּחַן שֶׁבִּי.

נוּם

נוּם

נוּמָה יַלְדִּי

כִּי עָלָה חֲלוֹמְךָ:

זֶה שִׁירְךָ —

שֶׁוַע־אָב עוֹד צוֹרֵם וְאָיֹם;

זֶה נוֹפְךָ —

הַזְּאֵב הָאָדֹם.

וּזְאֵב כִּי עָלֶיךָ יִגְהַר,

עֵין־גַּחֶלֶת, לוֹהֵט וְאַכְזָר,

אַל תִּקְרָא

אַל תִּקְרָא —

אֵין עוֹנָה.

אַף אִמְּךָ זוֹנָה.

הִיא בַּלַּיִל תִּלְאַט:

נוּמָה, נוּם.

בִּי תַקְשִׁיב פְּעִיַּת שֶׂה רָחוּם.

שׁוּב הָרוּג הַזְּאֵב שֶׁהֶחֱרִיד.

הָאֹפֶל שָׁלֵו בְּדָמִי, בְּיָדַי.

נוּם —

לְאָב שֶׁהִשְׁכִּים לַיָּרִיד.

נוּם, יַלְדִּי.

חֲלוֹמְךָ פְּרוּעַ־צְחוֹק וְגִדֵּם

כִּי הַשִּׁיר בְּלִבְּךָ הוּא פֹּה אֵם:

לֹא הָיֹה,

לֹא הָיָה מַעֲשֶׂה…

מְחַלְחֵל

אַךְ שִׁיר־עֶרֶשׂ כָּזֶה.

הזמן

חורף 1945–1946

המקום

מוסד לילדי פליטים בבקעת הַשֶׁוְרוֹז, בצפון צרפת.

המוסד, ארמון מפואר מימי המאה ה־18,

מבודד לחלוטין בבקעה. על כתלי הקיטוניות

מצוירים כרובים ורדרדים. במרכז הגן

הגדול צומח אילן במבוק — נטע זר, שהובא לפני

שנים רבות מארץ רחוקה.

הנפשות

רְנֵי, מַרְסֶל, זַ’קּוֹ, נערים בני 12–14

אַנְדְּרֵי, ילד בן 5

אִמּוֹ שֶׁל אַנְדְּרֵי

זַ’נִּין, מדריכה צעירה

מִינִיסְטֶרְיוֹן הַפְּנִים, גוּף ממשלתי שפיקח על מוסדות הפליטים

לֹא־אִמִּי, מנהלת המוסד

שִׁירוֹ שֶׁל רְנֵי

שיר ראשון

בְּהִיר־שֵׂעָר, לְבֶן־פָּנִים־וָגֵו אֲנִי.

בָּהִיר כְּשַׂעֲרוֹת אִמִּי;

לָבָן כְּדוּמִיַּת אָבִי

יוֹם בּוֹ עָלָה בְּמַרְכְּבוֹת־עָשָׁן.

וְלָמָּה לָאֲטָה לִי לֹא־אִמִּי לְאוֹר־הַכְּפוֹר:

‘רְנֵי, אַתָּה הַפֶּרַח הַשָּׁחוֹר.’

בְּרֵאָתִי אוֹרֵב הַדָּם

לְלֹבֶן כְּפוֹר, סָדִין,

וּבְשִׁנַּי כּוֹסֵס הַמַּק —

הֲמִשּׁוּם כָּךְ?

לַחְִמִי אֵינוֹ עָבֵשׁ עַתָּה.

שׁוּב אֵין זוֹמֵם לְהַעֲרִים

עַל רַעֲבוֹנִי.

אַךְ לַיְלָה־לַיְלָה לֶחֶם־הַתִּירָס

עוֹד נֶעֱרָם מִתַּחַת מִזְרָנִי,

אוֹרֵב,

קְמוּר־גַּב,

לְרַעֲבוֹן־חֲצוֹת שֶׁלִּי —

הֲמִשּׁוּם כָּךְ?

אָמַרְתִּי לָהּ:

אַפּוֹ שֶׁל זַ’קּוֹ מְצֻלָּק;

אָחִי הָיָה טְהָר־פָּנִים.

עֵינֵי מַרְסֶל נוֹקְמָנִיּוֹת;

עֵינֵי אָבִי — רַק מֻרְדָּפוֹת;

יְדֵי זַ’נִּין שַׁמְנוּנִיּוֹת;

יַד אֲחוֹתִי, כִּכְפוֹר עַל מֵצַח —

הֲמִשּׁוּם כָּךְ?

אָמַרְתִּי לָהּ:

וְאַתְּ,

חוּמַת שֵׂעָר חָמִים וָרַךְ,

אַתְּ לֹא־

אִמִּי,

חוּמַת־שֵׂעָר —

הֲמִשּׁוּם כָּךְ?

מָה רָאֲתָה וּמַה שָּׁמְעָה לְאוֹר־הַכְּפוֹר

שֶׁכָּךְ תִּלְאַט:

‘רְנֵי, אַתָּה הַפֶּרַח הַשָּׁחוֹר?’

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אין פרחים שחורים”