החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

איך שרדתי את אמי

מאת: ,
הוצאה: | 2019 | 340 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

איך שרדתי את אמי הוא סיפור של התכתבות בין שתי נשים, אם ובת: אישה שנולדה ברומניה לפני מלחמת העולם השנייה והיא חיה היום בתל אביב, ובתה שנולדה בחיפה, עזבה את ביתה בת 14, עזבה את ישראל בת 20, נדדה למרחקים והיא חיה היום בדרום צרפת. שתי נשים קרובות רחוקות, שני סיפורי חיים שונים וגם משיקים, שתי נשים קשורות בעבותות של טרגדיות ושמחות. זה יותר מארבעים שנה הקשר נשמר בביקורים, ובחליפת מכתבים שנמשכה עד שהשתלטו האמצעים הדיגיטליים על חיינו.

דנה אלקה רמון (נ’ בחיפה, 1963) ‒ אמנית רב תחומית, למדה ב־San Francisco Art Institute. הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בצרפת, גרמניה, ברזיל וקוריאה הדרומית, פרסמה שני אלבומי תצלומים חגיגיים בהוצאת Noonbit, קוריאה הדרומית.

דנה מתגוררת בכפר ציורי קטן באזור הקטלן בדרום צרפת, בבית אדום גדול שהיא קוראת לו The Red Keep והיא מוסיפה לעסוק בצילום ולהציג עבודות בתערוכות. בשנים האחרונות הייתה דנה ל־Gong Master והיא עוסקת בטיפול בצליל.

מרתה רמון (נ’ בטימישוארה, רומניה, 1935) עלתה ארצה במרס 1951, סיימה תואר ראשון בספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה, ותואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

מרתה עבדה במכון סאלד, ניהלה את המחלקה לפניות הציבור במשרד הבריאות, ניהלה את הקרן החדשה לישראל ושם יזמה והקימה את שתי”ל (שירות תמיכה וייעוץ לארגונים) והייתה ממייסדי עמותת “אנוש”. רוב שנותיה עסקה מרתה רמון בעידוד, הקמה וליווי של יוזמות ומפעלים חברתיים.

בשנת 2000 פרשה מרתה לגמלאות ומאז היא עוסקת בכתיבה ובתרגום. ספרה המועדון י”ל בהוצאת כרמל, 2010.

מקט: 4-249-50731
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרולוג

אמצע מאי, 2016. אני בדרכי לרומא לטקס קבלת התואר הראשון של נכדי סולאל, מתענגת על המחשבה שאומנם אני הולכת ומאבדת גובה, אך גם אחרי שמונים שנותיי אני עדיין אישה גבוהה וזקופה, מטופחת ולבושה ברישול מושקע, עדיין מושכת תשומת לב. הינה הגיע גם תורי להתרווח וליהנות, לזכות במנה של אושר; גם אני אוכל להצטרף לסבתות המִתגאות בהישגים ובהצלחות של נכדיהן. ובעודי בעננים אני כבר מתכננת איך אשוב במצברים מלאים לבית החמים והנעים שהכנתי לי לעת זִקנה, איך אתרווח לי בכורסת הטלוויזיה הישנה, ומכאן ואילך, אני מבטיחה לעצמי, אחשוב רק מחשבות חיוביות, מחשבות טובות על העתיד המזהיר הצפוי לסולאל; ואסמוך על עדן, נכדתי החכמה והיפהפייה, שתתגבר על חבלי ההתבגרות הקשים שלה ותמצא דרך לבטא את כישרונותיה הרבים; ואמתין בסבלנות לראות לאיזו ארץ מרתקת יוליך שוב דניאל, חתני השרמנטי, את המשפחה הקטנה האהובה שלו, שלי; ואחכה בסקרנות לראות באיזה אפיק חדש תבחר דנה, בתי היקרה, להשקיע את היצירתיות המגוונת הטמונה בה. ואני מתערסלת בציפייה לראות כמה אשַמח את הילדים – אני קוראת לדנה, לדניאל, לסולאל ולעדן, לכולם "הילדים שלי" – כשאראה להם צילומים של סבתם, שלא מכבר התגלגלה בחולות מדבר סהרה ורכבה על גבו של גמל; והצטלמה בשלג בהרי האטלס; ואתמוגג כשאראה איך יֵאורו פניהם למראה המתנות שבחרתי בקפידה והתאמתי לכל אחד ואחת מהם, ילדיי היקרים הרחוקים, שאני מקפידה לבקר אותם לפחות פעם בשנה. ואני שוב בדרך אליהם, הפעם לא לביתם בפריז, ולא לביתה של גבי, אימו של דניאל, בפרובנס, ולא לקוריאה הרחוקה. וכמה טוב שהם עומדים לחזור לצרפת. אז קדימה, לרומא!

כולי ציפייה לבאות, ולא מקננים בי ספקות ומחשבות אפלות, כי התמזל מזלי ואני בריאה, והרי בכל גיל יש גם הנאות ושמחות, יש בשביל מה לחיות, לא כן? וכך, ביני לביני, ספרתי את השעות, ואחר כך את הדקות העוברות עד שאפגוש את הילדים ואזכה ברגעים, בשעות, ואפילו בכמה ימים של חום, של קִרבה ושל שִמחה. וכך, בציפייה נרגשת לפגישה המחודשת, הצלחתי להתעלם מן הקשיוּת שהזדחלה ופשׂתה לאיטה באיבריי במושב הצפוף במחלקת התיירים הדחוסה לעייפה, שכאילו התאיינה, עד ששכחתי לבצע תרגילי מתיחה בישיבה ובעמידה, כי ממילא עוד מעט אנחת בשדה התעופה הסמוך לפיומיצ'ינו, אחבק את סולאל, את עדן, את דנה, את דניאל, והם יחבקו אותי, והכול יהיה טוב.

ואני חושבת על היום שבו לא יעמוד לי כוחי עוד לטוס לפריז, לסיאול או מי יודע לאן עוד יקחו אותם סקרנותם, יצר ההרפתקנות וההזדמנויות שייקרו בדרכם; ילדיי, אם ירצו לראות אותי, יצטרכו לבוא אליי לתל אביב, לביתי. "את שוב עושה זאת," אני מדברת עם עצמי, כמו שנוהגים לפעמים אנשים שחיים לבדם, כשאני מתחילה שוב לשקוע בחרדות ובהרהורים נוגים על התלאות ועל ההשפלות הצפויות גם לי בזִקנתי. אבל מיד, כמו כלב שמתנער מן המים, אני מתנערת מן המחשבות המציקות הלא מַרפות על "מה יהיה", ומנסה לאמץ את חוכמת ההמונים: "אעבור את הגשר כשאגיע אליו," ופוקדת על עצמי: "עכשיו תיהני, הכול בסדר, הכול יסתדר, 'הכול טוב בטוב שבעולמות', כמו שאומר פַּנגלוס, גיבורו של וולטר בספרו קנדיד, את בריאה, את מסתובבת בעולם, נסעת למרוקו ותסעי גם ליפן, באת ליהנות מהתעודה האקדימית הראשונה של הנכד שלך. "מה את דואגת, מה את רוצה, למה את אף פעם לא מרוצה?" מהדהד בראשי קול התוכחה הנצחי של אמי, ואני הרי מזמן יתומה.

האם באו לקחת אותי או שמא הגעתי במונית לטרַסטֶוֶורֶה, הרובע שמעבר לנהר טיבר, שבו שכרה דנה דירת גן נעימה? אני לא זוכרת. כרגיל לא התאפקתי ומיד עם בואי הרעפתי עליהם את כל סממני האהבה שדחסתי למזוודה: גלבייה לבנה לבתי היצירתית, שחורה למתבגרת המתוחכמת, תכלת־שמיים עם רקמת זהב לסולאל, הגוזל שעומד לפרוש כנפיים, וכחול פרוסי לדניאל. ולגברים הבאתי גם כיפות סרוגות אדומות עם כוכב ירוק, והם העטו על עצמם את התלבושות וכולנו התיישבנו על הספה, וצחקנו והצטלמנו.
***

אני עומדת במלבושיי הכמו־זרוקים בין האנשים המחויטים, עם כוס שמפניה בידי, ומביטה בנערים, בנערות ובהוריהם הגאים המפטפטים בהתרגשות, מחליפים כתובות והבטחות להתראות מתוך נשנוש הכריכונים המכונים finger food, המוצעים על מגשים עגולים, מאוזנים בידי מלצרים מיומנים שמשייטים בקהל בריקוד חרישי, כאילו היו דגים שמשחקים במחבואים בין נקיקי שוניות האלמוגים. מסיבות קוקטייל נועדו לצעירים שאפתנים שמסתובבים ומתערבים אלה באלה, ואני, כשהייתי צעירה, אהבתי מסיבות ריקודים, אבל לא אהבתי מסיבות שתייה בעמידה, כי בזמנים ההם עדיין נעלתי נעלי עקב מחודדות ולוחצות, והמשקאות טשטשו את ראשי, ואינני זוכרת שקרה אי־פעם במסיבות האלה דבר של חשיבות ומשמעות כמו בפעם הזאת: התואר הראשון של הנכד שלי! אני מתערסלת לי בהרהורים על התואר השני שלו ואחר כך התואר הראשון של הנכדה שלי, ובתוך כך אני סוקרת את החוגגים ומציינת בסיפוק שאין פה עוד סבתא מלבדי, ואולי משום כך אין כאן כיסא לרפואה, ואני מתנחמת בנעליי הנוחות, שהן אחת הפריבילגיות הבודדות של הזִקנה.

ואני יכולה לקצר ולהביא רק את הנתונים היבשים, כמו שנוהגים בקורות חיים: "1973-1967 – תואר ראשון, אוניברסיטת חיפה;1977-1973 – תואר שני, האוניברסיטה העברית בירושלים", נתונים שמעידים על השכלה, אבל אין בהם ולוּ רמז על כל מה שעבר עליי בעשר השנים למן פרוץ מלחמת ששת הימים, דרך מלחמת יום הכיפורים ועד לביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים. ולמען מי שנרתעים מלקרוא סיפורים על חייהם של אנשים רגילים, אקדים קורות חיים מקוצרים:

נולדתי ברומניה ב־1935, לפני מלחמת העולם השנייה. בת חמש עשרה עליתי לארץ אחרי קום המדינה, ובת שבע עשרה נישאתי לבחיר ליבי, יליד הארץ. ילדיי נולדו בחיפה: את בני בכורי יורם ילדתי כשהייתי בת עשרים ושתיים, ואת בתי דנה כשהייתי בת עשרים ושמונה. התגרשתי בגיל שלושים ושבע. עבדתי מגיל שבע עשרה עד גיל שישים וחמש. עברתי לירושלים ולמדתי באוניברסיטה העברית מגיל שלושים ושבע עד גיל ארבעים ושתיים. כשהייתי בת ארבעים חלה יורם בני במחלה שלימים התברר שהיא סכיזופרניה. בתי ברחה מביתי כשהייתי בת ארבעים ושתיים. יורם התאבד כשהייתי בת ארבעים ושש. במלאת לי ארבעים ותשע קיבלתי מלגת "המפרי" ונסעתי לארצות הברית לשנה; כששבתי לירושלים היא נראתה לי קטנה, חמה וחונקת, ועברתי לתל אביב בהיותי בת חמישים ואחת. ועדיין אני כאן, ואעיד על עצמי: עדיין חיה ובועטת.

ובעודי כותבת שורות אלה בשבת בבוקר, שמעתי שוב בחדשות איך ילדים שמעיפים עפיפונים שורפים לנו את השדות, ושמעתי איך אנחנו מענישים אותם בתגובה ומטילים עליהם פצצות אימתניות ממפציצים, ואני לא מבינה איך לא נחנקתי מן האפרסק הבשל שאכלתי, ואיך שָׁפַתתי לי כוס תה ירוק, וקמתי וסגרתי את הרדיו, וקראתי קצת בעיתון והשתקתי את המוזיקה החרישית שבקעה מהרדיו שבסלון והתיישבתי בפינת העבודה לכתוב את המבוא הזה מתוך כוונה לפַתות אותךְ להוסיף לקרוא, ואז קופץ לי פתאום מול העיניים חלון קטן שמזכיר לי שהיום יום הולדתה של עירית מאיר, בת דודתך האהובה שנולדה למשפחת אייזנשטדט, וכמו מהלך של טייס אוטומטי הוא מסיט אותי מן המסלול, ואיש לא הזין את "האח הגדול" שהשתלט על חיינו בנתון שהיא מתה לפני כמה חודשים, וגם לא בנתון שהיא נולדה יום אחד לפני יורם ומחר יחול אפוא יום הולדתו של בני, והוא לא רשום ב"ספר הפָּנים", ורק אני אימו ודנה אחותו נשארנו לזכור אותו, וגם זאת רק לפעמים, כי החיים חזקים, החיים מנצחים, והמתים לא קמים. ונשארה משפחה כואבת וזוכרת, ועוד אנשים רבים, וגם כל קהיליית הבדואים החירשים, שתרומתה של עירית תוסיף להאיר את דרכם, כי עירית הייתה מתנה לכל מי שהתמזל מזלו ליהנות מקרבתה, וזאת הייתה הפעם היחידה ששמחתי ששולה ושמואל, או "שמולה" ו"שואל", כמו שאהבנו לכנותם, אינם בחיים, ונחסך מהם שברון הלב הזה. וזה מזכיר לי שדווקא שולה, אחותו של בעלי יהושע, ובעלה הפרופסור שמואל אייזנשטדט, מייסד החוג לסוציולוגיה בירושלים, היו מראשי התומכים בי ובהחלטתי ללכת ללמוד. אבל אני מקדימה את המאוחר.

והריתי את יורם בצל מלחמת קדש, וילדתי אותו אחרי הנסיגה מסיני בבית החולים "אמהוּת", שמקומו היה בחורש קטן בשדרות הנשיא בחיפה, קרוב לבית המרקחת שנותר בירושה לבתי ולאחים שלה מנישואיו השנִיים של יהושע גרושי. ויורם שיחק בגן של פאולה ב"גן האם", וביום הולדתו ענדנו לראשו זר פרחים, ואחר כך רשמנו אותו לבית הספר "חוגים" והוא היה בן חמש עשרה כשהתגרשנו, ואביו שכר לו דירה בחיפה. ולאחר זמן מה בא יורם לגור איתי בירושלים, והתחיל ללמוד לנגן בגיטרה ב"אקדמיה למוזיקה על שם רובין", והסתובב עם ננוק, הדוברמן שלו, בעיר העתיקה, והכיר את פרנק ונסע איתו לאמריקה, "לכל החיים!" הצהיר. וחזר כעבור חודשיים, ובמשך חמש שנים נכלא בכל בתי החולים האפשריים, ובכל פעם עזב וברח למדבר וחי במערות, ושוב שכר לו אביו דירה בטירת הכרמל, וגם אותה עזב, והלך וקבר את עצמו במערת אליהו, וזה שלושים ושמונה שנים יורם איננו, אבל הצל שלו יוסיף ללוות אותי עד יום מותי.

ודנה נולדה בבית חולים "אלישע" בשנה שמרטין לותר קינג נאם לעולם על חלום שחלם, והנשיא קנדי נרצח, ואבא שלה, שהיה לוחם שנפצע בקרב על הקמת המדינה, נעשה לבעל בית מרקחת משגשג, ואני, עולה חדשה שהייתה למזכירה, ילדתי אותה שש שנים אחרי שילדתי את יורם. ודנה הייתה בת תשע כשהתגרשנו, ואני לקחתי אותה איתי לירושלים, והיא הייתה בת ארבע עשרה כשברחה לקיבוץ, וחזרה אחרי שנה, והייתה בת שבע עשרה כשהתחתנה בפעם הראשונה, ובת שמונה עשרה כשמת אחיה, ושבעה חודשים אחריו מת גם אביה, והיא הייתה בת תשע עשרה כשהתגרשה, ובת עשרים ואחת כשבאה לביקור אצלי בארצות הברית, ולא חזרה ארצה אלא לביקורים קצרים. ובאמריקה חייתה ועבדה ולמדה והתנסתה ופגשה את דניאל, גבר צרפתי שרמנטי, ונסעה לחיות עימו בארץ מולדתו, והייתה בת שלושים ואחת כשהביאה לעולם את סולאל, ובת שלושים ושש כשילדה את עדן, והם היו "בראש אחד", כלומר שותפים מצוינים, והתקדמו בחיים.

בזכות או בגנות הטכנולוגיה פסקה ההתכתבות ביני ובין בתי, ובנקודה זו אני מפסיקה את סיפור חיינו, חיי שתינו, שאולי יהיו לו המשכים, ואולי לא.
***

בשנת 2010 כתבתי ספר ובו סיפרתי על המפעלים החברתיים שבהם עסקתי, ומאחר שעבודתי הייתה קשורה קשר גורדי בסיפור חיי, סיפרתי בו קצת גם מקורותיי. הספר התפרסם, אך בי נשאר חלל ריק. וכדי למלא אותו הדפסתי את המכתבים שכתבה לי בתי במשך השנים, ומאחר שהמכתבים שכתבתי אני לה אינם ברשותי, החלטתי לענות לה שוב עכשיו, ולכתוב ספר שאקרא לו אימהוּת בהתכתבות, כי אני "אַ משוגענע מיט א מעסער", שפירושו כפשוטו "משוגעת עם סכין" (על פי הבדיחה הנודעת), אבל כמדרשו בפי ידיד שהוא עורך לשון, "משוגעת עם מסר". ואם בספר הראשון סיפרתי איך שמרתי על שפיותי אחרי התאבדותו של בני, באימהוּת בהתכתבות אני מנסה לספר איך שמרתי על היחסים ביני ובין בתי, שברחה ולא חזרה, כי שוב מצאתי שיש לי מסר להורים הרבים שבניהם בחרו לחיות בגולה, וטוב שיקראו על עוד דרך לשמור על קשרים ממרחקים. הכתיבה נמשכה שנים; היו תקופות ארוכות שבהן שתקתי עד שהתעשתתי, ולאט לאט ובזהירות חיפשתי שוב ושוב את המילים הנכונות, כתבתי וחזרתי ושכתבתי, החסרתי והוספתי סיפורים על אם שבתה ברחה מביתה ולא שבה, על סבתא שנכדיה נולדו וגדלו הרחק ממנה, על סיפור אהבתה של דנה לדניאל, שעליו היא סיפרה לי למן היום שפגשה אותו, ואיך נולדו לי, יהודייה ‏ישראלית מרומניה, נכדים צרפתים. ודימיתי שיש כאן תיקון למה שהיה ולמה שלא היה, וימים רבים הייתי שוב מאושרת ושמחה בחלקי, ולמרות ריחוקי הרגשתי קרובה, כי לפעמים אני חשה כמו חיה קטנה, נעולה בצנצנת שקופה, ששכחו אותה בפינה, רואה ואינה נראית, והיא מנסה ולא יכולה לצאת, רוצה להושיט יד ולא יכולה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.