החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

איך אומרים פסיכואנליזה במרוקאית?

מאת:
הוצאה: | 2018 | 289 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

"תמיד הייתי צריכה לשנות את השפה שלי, בבית הייתה המרוקאית, ואז אני מתחילה ללכת לבית־ספר, ושם זה צרפתית, ועד שהתרגלתי ואהבתי, וזה לקח זמן, כשהייתי חוזרת הביתה ורוצה לדבר את הצרפתית שלי, לא היה לי עם מי, בבית זה רק מרוקאית, ואחר־כך כשבאנו לארץ, לא צרפתית ולא מרוקאית, אסור! רק עברית! אז התחלתי ללמוד עברית, ואת הצרפתית והמרוקאית שמתי בצד, עד שלא נשאר מהן הרבה, ככה נתקעתי עם שפות שבורות, חתיכות של שפות, בלי אף שפה שלמה, ואולי בגלל זה אני לא יודעת לדבר את הדברים שלי כמו שצריך, ואולי אם הייתי הולכת כמו רוחי שלי, ארבע פעמים בשבוע, ומדברת בלי לפחד, ומישהו היה ככה מקשיב לי, עד שהייתי מוצאת את המילים, היה נהייה לי דיבור עם עצמי ולא רק איתו שם למעלה, ואולי, גם הייתי מוצאת מילים מתאימות, להסביר דברים  לילדה שהיא בקושי בת שש."
דברי תמרה (מתוך הספר)

רחל בניטה־נירנבלט, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית, חיה בתל־אביב, נשואה ואם לשניים.

מקט: 4-249-50461
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


יום ראשון – 2.10.11

זהו, הגעתי, יותר טוב ככה, עכשיו לא יהיה לי זמן למחשבות, הנה המעלית הגיעה יחד איתי, אבל לא, זה לא בשבילי, אני עולה במדרגות, לא אוהבת מעליות, ככה להיות קרובה עם אנשים שאני לא מכירה, בתוך חדר קטן, לא יודעת איפה לשים את העיניים שלי, העיניים של כולם ברצפה, שם לא פוגשים עיניים של אף אחד, אני פוחדת שהמעלית תתעייף באמצע, ואז מה, מה אני עושה עם כל האנשים האלה לידי ועם כל הבושה שיוצאת החוצה ואי-אפשר להסתיר. הכי אני מפחדת שיברחו לי דברים מהגוף, זה כבר קרה פעם, ואני פחדתי שידעו שזה ממני, אבל לא עלי הסתכלו כשזה קרה, חשבו זה הבחור עם השיער הארוך והעגילים בכל הפנים, ואני השארתי את העיניים שלי על הרצפה, שלא יראו לי את האמת על הפרצוף.

ועכשיו הברכיים שלי כואבות, רוצות לעלות במעלית, כבר לא צעירות, אבל רגילות ככה, כל יום שלוש קומות וארבעה אוטובוסים, ככה אולי עשרים או שלושים שבועות, כבר הפסקתי לספור, וכל שבוע, כשאני מתקרבת לחדר שלו, אני הולכת יותר לאט, רק שאף אחד לא יראה, לא יחשוב מחשבות.

הנה החדר שלו, קודם אני אתפטר מהסל הזה שעושה לי סימנים בידיים, שנראים כמו הקעקועים של הנכדים שלי.

“אני כבר מסדרת  לך את המיטה, עשית בלגן גדול, זה טוב שאתה מחייך, סימן שאתה יודע מי אני… לא, לא, זה בכלל לא בטוח, גם אתמול חייכת, אבל קראת לי מדלן, אני לא מכירה שום מדלן, והחולצה שלך הפוכה לגמרי, ומה זה כל הכתמים, בוא, בוא תתקרב קצת אלי, שאני אחליף לך… הנה ככה יותר טוב, תראה מה הבאתי לך, פרחים מהגינה שעשיתי במרפסת, שיהיה פה קצת צבע, ועכשיו אני הולכת להחליף את המים שלא יהיה לך מסריח, לא, לא, אני לא הולכת, אני כבר חוזרת… מיום ליום, אתה נהייה יותר רזה, אולי תאכל משהו, הבאתי קצת קוסקוס, נשאר מאתמול, ולא צריך שיניים בשביל קוסקוס, הילדים שאלו עליך, אתה לא רוצה לאכול?… לפני רגע חייכת, פתאום אתה עצוב, מה קרה? אתה רוצה להגיד לי משהו, אני לא מבינה… מה?… אתה רוצה הביתה? עכשיו? עכשיו אי-אפשר, אתה לא בריא, לא, אל תעשה לי ככה שאני אבכה, אתמול בכיתי מספיק כשבאתי לבקר אותך כשהחג נגמר, אתה זוכר שבאתי ואתה ניסית לרדת מהמיטה? חשבת, באתי לקחת אותך הביתה, ואם לא הייתי מחזיקה אותך, היית נופל ושובר עוד משהו, עד עכשיו כואבת לי היד… כל הלילה לא ישנתי, חשבתי שהתקשרו מהמחלקה פה, חשבתי שזהו, חשבתי יגידו שאני אשמה, שלא שמרתי עליך, שהשארתי אותך פה לבד בראש השנה, אבל עד שהגעתי לטלפון, היה שקט, אף אחד לא דיבר ולא ידעתי אם חלמתי, לא, לא התקשרתי, שלא יחשבו שהשתגעתי, ככה להתקשר באחת וחצי בלילה, חזרתי למיטה, אבל עד הבוקר כבר לא ישנתי.”

אתה מסתכל עלי, לא מבין מה אני אומרת לך, גם קודם לא כל-כך הבנת… ככה כל לילה, מתעוררת ולא נרדמת בחזרה, יותר מדי שקט שמביא לי מחשבות לא טובות, מחשבות כאלה שאני מתביישת מעצמי, מפחדת ממנו שם למעלה, הנה עוד פעם אני בוכה, לא יכולה לראות אותך ככה סובל, אבל גם אני סובלת ואף אחד לא בוכה בגללי, חושבים אצלי הכל בסדר, תמרה אישה חזקה, כולם אומרים.

די לדבר ככה! אפילו שזה רק בראש שלך ואף אחד לא שומע, שתהיי בריאה, אסור לך לחשוב על עצמך, יש לך עשרה נכדים, וככה את חושבת? כמו ילדה.

גם עשרה נכדים וגם עשרה ימים נוראים, תיזהרי ותעשי מה שצריך, זה לא זמן להתבלבל, זה זמן שהם פותחים למעלה את הספרים שלהם, צדיקים לחיים, רשעים למוות ובינוניים תלויים ועומדים עד יום כיפור, ואת, את יותר טוב תיזהרי, שלא ייסגר עלייך החבל של התלייה ביום כיפור.

אני… אני אגיד להם שגם הוא לא תמיד שמר עלי, שיש דברים שגם הוא לא עשה בשבילי.

את לא תגידי להם כלום, ותעשי מה שצריך.

שלושה ימים בלי לנסוע ארבעה אוטובוסים, זה מנוחה, מנוחה ומשפחה זה טוב, רק רוחי ויוסף לא היו, והלב שלי לא היה שלם אבל היה שמח, קצת שמחה בחג, זה מותר, לא?

וככה להשאיר את יוסף בחג לבד, זה מותר?

והוא, הוא לא השאיר אותי לבד הרבה פעמים?!

די, מספיק לדבר בראש שלך, כאילו את לא לבד שם, יותר טוב תיקחי כוס מים, תשבי ותירגעי, אפילו אלה מההפגנה גמרו עם הרעש שלהם והתחילו לקפל את האוהלים, ואת, מה את נזכרת לפתוח עכשיו חשבונות שהדפים שלהם צהובים וכבר יש בהם חורים, תני להם לעשות למעלה את החשבונות שלהם בשקט ואת, אל תתערבי.

“הנה, הבאתי לך גם שוקולד, שיהיה לך מתוק בנשמה.”

גם אני אקח לעצמי קובייה, לשנות את הטעם שנשאר לי אחרי הלילה הזה.

בזמן האחרון הלב שלי משתגע, מעיר אותי כל לילה, ורוצה ללכת למקום אחר, אבל איך עושים שאני אשאר לטפל ביוסף והלב שלי ילך לאן שהוא רוצה, אנחנו ביחד כמעט שבעים שנה, התרגלנו שהרבה פעמים אני לא עושה מה שהוא רוצה, ואני כבר יודעת מה עושה לו להירגע ולשבת בשקט במקום שלו, אבל הלילה לא נרגע, דפק חזק וניסה לפתוח את כל המנעולים, עד שהתחלתי לבכות, כשאני בוכה, הוא מפסיק.

מה השעה, למה מה, מה צריך לקרות, מי צריך לבוא, רק יוסף פה והוא נגמר לאט לאט, ואני מפחדת  שגם אני נגמרת יחד איתו, מסתכלת בשעון שלי ואחר-כך בשעון של יוסף, רואה אותה שעה ונבהלת, רוצה שיהיה לנו זמן אחר, ככה אולי גם הגורל שלנו יהיה אחר, אף פעם לא היה לנו אותו הזמן, אצלו הכל היה לאט ותמיד הספיק לו קצת, ואני רציתי הרבה ומהר, לא יצא לנו הרבה להיות ביחד, כל אחד היה לבד בזמן שלו, לפעמים נפגשנו בזמן של הילדים, בחגיגות שלהם, אז היה לנו הזמן שלנו ביחד, לשמוח על אותו דבר.

ועכשיו הכניסו אותי לזמן שלו ואני לא יכולה לברוח, מרגישה שאני מוכרחה ללכת איתו, הוא כמו תינוק, שצריך ללכת בכיוון שלו ובזמן שלו. עם הילדים שלי, עד היום אני הולכת אחריהם, לא צריכה בכלל לחשוב, ככה זה קורה מעצמו, אבל עם יוסף, זה קשה. גם אני רציתי לפעמים שילך איתי, בזמן שלי, אבל עוד לפני ששבר את האגן, זה לא קרה, ועכשיו, עכשיו הוא לא יכול ללכת בכלל.

לא הספקתי הרבה דברים, שרשמתי לי בפנקס שהולך איתי כמעט כל החיים, דברים שהייתי מוכרחה לרשום כדי להרגיע את הלב שלי כשהיה דופק ורוצה ללכת, ומבטיחה לו שיגיע גם הזמן שלו, רק ככה היה לי קצת שקט בפנים, אבל בזמן האחרון הכל נהייה בלגן, ואני בלי סדר, נשארת בלי אוויר.

קודם האחות נכנסה להחליף ליוסף חיתול, את זה אני לא יכולה לעשות, אני מתביישת, אנחנו לא לבד פה, וגם… גם הריח עושה לי לא טוב, עד עכשיו הוא נשאר, אפילו שעברה כבר חצי שעה, ועוד מעט יש ביקור רופאים, ואחר-כך אני לוקחת אותו לטיול בעגלה, שמש זה טוב, גם בשבילו וגם בשבילי, ככה יש סדר, אם לא, הזמן לא יודע לאיזה כיוון ללכת, לפעמים הולך קדימה, רץ, כאילו עוד מעט הכל נגמר, ואז אני מחזיקה את הגוף שלי חזק, שיישאר איפה שהוא, ולא ילך יחד עם יוסף, ופתאום יוסף בוכה, קורא לי, אמא, ואז הזמן הולך אחורה, ואני מחזיקה את הראש שלו עד שיעבור לו הבכי.

הכי גרוע, זה כמו עכשיו, שנהייה שקט, והזמן עוצר ולא הולך לשום מקום, האוויר לא זז, אין אחיות ואין רופאים, גם יוסף נראה כמו בר מינן, ולי נגמר האוויר, אנחנו שנינו בדרך לעולם הבא, ואני רוצה לברוח, ללכת בדרך שלי, ולא אחרי יוסף, וכשזה נהייה ככה, אני מחפשת את הסימנים שלי, מוכרחה למצוא סימן, לא משנה מה, העיקר שמשהו יזוז, עכשיו זה התור של הרופאים, אבל הם תמיד מאחרים, יש להם את הזמן שלהם, לא זמן של אנשים רגילים, חושבים שהם אלוהים, אולי אני אצעק, ככה שרה תיכנס עוד פעם, ואני אגיד לה שיוסף לא מרגיש טוב, אבל יוסף בסדר, הוא ישן, זאת אני שלא מרגישה טוב, עוד פעם כואב לי בחזה, ועוד מעט אני הולכת

עם יוסף, אפילו לפניו.

הנה, שם, בפינה של החדר משהו זז, לא יודעת מה זה, רואה אפור בעיניים, לנשום עמוק, ככה הרופא אמר לי, זה טוב, זה עוזר, הנה, כבר רואה יותר טוב, אה, זה רק כדור של אבק, כדור גדול, זז מהאוויר של המזגן, הרבה זמן לא ניקו מתחת למיטה הזאת, והאיש הזה ששוכב על המיטה, לא רגוע בכלל, גם נראה עצוב, כמעט לא מדבר, רק קורא או כותב, ועכשיו כלום, גם הוא לא זז, אולי גם הוא מחכה שייקחו אותו לעולם הבא, שהם ילכו, שניהם יחד, אם הם רוצים, אני נשארת פה, ואני מחכה עד שיהיו לי הסימנים שלי.

מאז שאני ילדה, אני צריכה סימנים, כל זמן צריך את הסימנים שלו, ואני, עד שאני לא מוצאת את הסימנים שלי, אני לא מוותרת, אם הייתי מוותרת, לא יודעת מה היה קורה אז, כשהגענו לארץ והזמן נשבר לחתיכות, אפילו בית לא היה, היה רק צריף מעץ, ושם בפנים, כל המשפחות ביחד, בלי קירות בכלל, כולם ביחד מעורבבים בפנים, והשירותים בחוץ, בשביל כולם, ואני כל הזמן חיפשתי פינה להתחבא, לברוח מהעיניים שמסתכלות עלי, הרבה עיניים היו שם, זה לא כמו עכשיו, שיש להם בית, אבל הם באים לישון באוהלים, ככה שמים אוהל באמצע העיר ועושים הרבה רעש, אנחנו חיכינו בשקט בצריף שנתנו לנו, עד שיהיה בית, טוב, מה אני מערבבת עכשיו, זה לא קשור, כבר התווכחו על זה מספיק הילדים בחג, ואני פעם חשבתי כמו שמעון ופעם כמו אלי, התבלבלתי לגמרי.

היה יום, עד עכשיו אני זוכרת אותו, היה חורף, ואני ברחתי מהצעקות שהיו בצריף, פתאום בא יום יפה, ואני אמרתי, אם היום הזה יהיה בלי עננים, זה סימן שנעבור עוד מעט מהמעברה לבית משלנו, ככה הלכתי יום שלם עם הראש בשמיים, מחפשת ומפחדת שיבוא ענן, וכשבא ענן אחד, שיניתי את התנאים שלי ואמרתי שענן אחד מותר, אבל אחר-כך בא עוד אחד ועוד אחד ועוד… אז שיניתי עוד פעם את התנאים שלי ואמרתי שעננים לבנים זה מותר, ובאותו יום באמת לא באו עננים אפורים, כמעט, ובסוף החורף ההוא עברנו לבית שלנו, אבל לקח הרבה זמן עד שהשתחרר לי הצוואר שהיה תפוס ואף אחד לא שם לב.

ועכשיו, עד שהוא, האיש הזה ששוכב פה, לא ייתן לי סימן, אני לא מורידה ממנו את העיניים.
***

עוד מעט תשע והיא צריכה להגיע, באה רק לשעה, אפילו פחות, אולי לפני העבודה שלה, לא יודעת במה היא עובדת, היא לא מדברת איתי, גם עם אבא שלה בקושי מדברת, קמצנית גם במילים וגם בגוף, הכל מכווץ אצלה, כאילו עשו לה תפר בכל הגוף, הכניסו גומי ומשכו, כמו שהייתי שמה בתחתונים של יוסף, שלא ייפלו לו, ככה אצלה בכל מקום, והכי חזק זה בפה ובעיניים שלה, למה, מה היא מפחדת שייפול לה? והגוף שלה, בכלל לא זז כמו גוף של בת שבאה לבקר את אבא שלה, באה ויושבת רק על חצי כיסא, טוב, זה גם בגלל שהיא רזה, כמעט כמו חצי בן-אדם, לא, לא, אני מגזימה, דווקא נראית בסדר, אבל מה עשה לה שהיא ככה איתו.

בהתחלה שמחתי שהחליפו את רפי והביאו אותו במקומו, כבר כאב לי הראש מרפי הזה שלא הפסיק לדבר, אבל זה, ששוכב פה עכשיו, לא מדבר בכלל, לא הוא ולא הבת שלו.

אני לא בסדר, יוסף, שכחתי ממך לגמרי, מה אני אעשה, יש לי סקרנות לאנשים, אוהבת להציץ קצת בחיים שלהם, לא מספיק לי החיים שלי, אבל זה לא זמן עכשיו לבכות על החיים שלי, יותר טוב אני אנגב את הפנים לפני שהיא תבוא, לא רוצה שתראה שאני בוכה, אבל העיניים שלי בטח נשארות אדומות והיא, היא מסתכלת עלי עם העיניים האלה שלה, שבקושי נפתחות, אבל כל הזמן מחפשות, למה מה היא איבדה, ואני רוצה להתחבא ממנה, כאילו רואה מה קורה לי בפנים, רוצה לשאול אותה, ואת? את אף פעם לא בוכה? לא בוכה על אבא שלך?

גם רוחי שלי, לא בוכה על אבא שלה ששוכב כאן, היא הולכת אחרי הלב שלה ולא רבה איתו, היא רבה איתנו.

הנה היא באה, תמיד מתלבשת יפה, בטח יש לה עבודה מכובדת, גם התיק שלה מעור אמיתי, תיק יפה, עושה לי להתבייש ממנה, יותר טוב אני אשים את הסל שלי בצד, שלא תראה.

היא אף פעם לא מחייכת, רק עושה לי תנועה קטנה של ציפור עם הראש, אומרת לו : “שלום, אבא.” ויושבת עם הגב אלי, כל בוקר היא מביאה לו עיתון, גם ספרים, עוד מעט אפשר יהיה לפתוח פה ספרייה, ומה עם קצת אוכל? אני רוצה להגיד לה, גם לה לא יזיק לאכול, גם הקול שלה קשה, אני לא יכולה לשמוע מה היא אומרת, הם  ליד הדלת, בצד שמאל ואנחנו ליד החלון, בצד ימין, או שזה להיפך, אני תמיד מתבלבלת בין שמאל לימין, תלוי מאיזה צד מסתכלים, זה קצת רחוק, ובינינו יש מיטה ריקה, והוא, תמיד קורא או כותב, אבל כשהיא באה, הוא מפסיק, עוזב את מה שהוא עושה, ואפילו שאני רחוקה, אני מרגישה את השמחה שלו יוצאת ממנו החוצה, כאילו הדליקו אצלו את האור, והיא, כלום, נשארת לשבת לידו בחושך, האור לא נכנס אליה, נתקע בקיר וחוזר אליו, עד שנהייה חושך גם אצלו ואחר-כך גם אצלי, ואני רוצה לצעוק לה שתתעורר, רוצה להגיד לה שאולי לא נשאר לה עוד הרבה זמן עם אבא שלה, גם לרוחי שלי שנסעה, אני רוצה לצעוק שלא נשאר לה בכלל זמן עם אבא שלה, ואולי גם איתי לא נשאר מספיק זמן.

כמה חיכיתי לאבא שלי והוא, הוא לא הפסיק כלום כדי להיות איתי, היה יושב בכיסא שלו ומתפלל, ואני הייתי מחכה שיפסיק, הרבה דברים עשיתי כדי שיפסיק וידבר איתי, אבל הוא, הוא היה שותק, מסמן לי עם האצבע והעיניים שלו לשמיים, עם פנים רציניות ובלי חיוך בכלל, והיה ממשיך לדבר איתו שם למעלה, והדיבור הזה שלו, היה תמיד יותר חשוב מדיבור עם הילדה שלו.

הסתכלתי הרבה למעלה, חיפשתי אותו, חשבתי אולי הוא מתחבא, והייתי שמה כיסא על המיטה ומטפסת לראות אולי הוא מעל הארון, אבל מצאתי שם רק את הבונבוניירות שאמא הייתה מחביאה בשביל האורחים, אז לפחות אכלתי שוקולד, וכשאמא הייתה שואלת – “מי זה אוכל את כל השוקולד?” הייתי אומרת לה –  “אולי אלוהים”, ובמקום להתרגז על השוקולד, הייתה מתרגזת על הדיבור שלי ושוכחת מהשוקולד.

פעם אפילו נכנסתי לבית של השכנים שהיו גרים למעלה, מעל הבית שלנו, וחיפשתי, אולי הוא מתחבא שם, בהתחלה חשבתי שהוא גדול, גדול מאוד, אם כולם ככה מפחדים ממנו, לא הבנתי איך הוא מצליח להתחבא, אפילו שהוא כזה גדול, וגם לא הבנתי למה הוא מתחבא, למה הוא לא רוצה שיראו אותו, אחר-כך חשבתי, שאולי הוא כל-כך קטן והוא מתבייש, ובגלל זה לא רואים אותו.

עד היום אני חושבת על זה, לא מבינה איזה צורה יכולה להיות לו, ולפעמים הלב שלי, שהוא עקשן גדול, לוחש בשקט, שאפילו אני בקושי שומעת, שאולי… אולי הוא בכלל איננו, ומי שמתפלל, מדבר עם עצמו, אבל בשביל לדבר, צריך להאמין שיש שם מישהו לדבר איתו.

הילדים שלי, חוץ משמעון, מזמן לא מאמינים, ולא מפחדים להגיד את זה בקול רם, אפילו שיוסף כועס, טוב, עכשיו הוא כבר לא יכול לכעוס, והם, הילדים שלי, הם הולכים לדבר עם הפסיכולוג שלהם, גם הם צריכים מישהו גדול וחזק שיעזור להם לסדר את הדברים, ואני נעלבת, רוצה להגיד להם, למה פסיכולוג ולא אני, אני אמא שלכם, למה מה, אתם חושבים שהוא אלוהים? לא בן-אדם עם בעיות? אבל לא אומרת להם כלום, תמיד נתתי להם לעשות מה שהם רוצים, הם  לפחות יכולים לראות את הפסיכולוג שלהם, ואני… אני עוד מדברת איתו ולא עם פסיכולוג, אפילו שלפעמים הייתי רוצה, אבל הדיבור שלי איתו, לא שקט כמו של אבא שלי, בדיבור שלי איתו יש ריב, יש פחד ויש כעס, לפעמים הרבה כעס, כעס על זה שהוא כל-כך חשוב, יותר חשוב מילדה שרוצה שאבא שלה ידבר איתה.

בחוץ כולם היו מתפללים, ורק אצלי בפנים הייתה מלחמה.

ככה זה היה עד שהגענו לארץ, הייתי בת תשע, ובמעברה היו ילדים שחשבו ודיברו לא כמו שאני רגילה, והיה יום שישבנו ודיברנו על אלוהים, התחיל וויכוח שנהייה לריב, לא זוכרת מי אמר –  “למי יש אומץ להגיד בקול רם, שהוא לא מאמין שיש אלוהים?”

היה שקט הרבה זמן, אבל אז יואל קם, אותו אני זוכרת עד היום, והוא עלה על הגבעה שהייתה בקצה המעברה, ואנחנו עלינו אחריו, ושם למעלה, היה העץ עם התותים הכי גדולים בעולם, שעליו היינו מטפסים, ויורדים ממנו אדומים, כאילו מישהו חתך אותנו בסכין, והוא, יואל, טיפס על העץ, הכי גבוה שהוא יכול, וצעק:

“אין  אלוהים!”

ואז נהייה שקט, שקט של סוף העולם שעוד מעט מגיע, ואנחנו ישבנו וחיכינו, חיכינו שמשהו נורא יקרה, ואפילו שעוד לא הייתה העונה של התותים, אני פחדתי שיואל ירד מהעץ, אדום כולו.

לא ידעתי מה אני רוצה יותר, שיקרה משהו או שלא יקרה.

ולא קרה.

אבל מה שכן קרה, זה הרגש החדש שנהייה לי בשביל יואל, רגש שלא הכרתי קודם, שהיום אני יודעת, שלא קורה הרבה ולא קורה סתם. הרבה זמן אחרי זה, עוד נשארתי עם פחד בלב על יואל, ועד היום, יש לי סקרנות גדולה לדעת מה נהייה ממנו, מילד כל-כך אמיץ, שלא פחד מאלוהים, ואני כמעט בת שבעים ועוד פוחדת, ויואל, הוא עזב עם המשפחה שלו, לא יודעת לאן, אבל הסקרנות שלי נשארה.

והיא, הבת של החולה, קמה עכשיו וסגרה את הווילון, בטח מרגישה את הסקרנות שלי מסתכלת עליה, עכשיו אני רק שומעת את הקול שלה ולא רואה אותה, היא מדברת קצת ובשקט, זה לא המילים שלה שאני שומעת, זה המנגינה של הדיבור שלה. הקול שלה, כשהיא מדברת איתו, זה קול שעובר עליו מגהץ, אני רואה איך הידיים שלה מחזיקות את המגהץ, הוא שואל אותה והיא לא עונה לו מהר, עוצרת לפני כל מילה שיוצאת לה מהפה, מוסיפה מים ומגהצת, שלא יברחו לה מילים מקומטות ולא יפות. לפעמים, אני מרגישה את האדים שמכסים לה את העיניים, חונקים לה את הנשימה, אצלה המילים נתקעות ולא יוצאות, ואצלי המילים לא יכולות להישאר בפנים, לידה אני מתאפקת, שותקת, עושה כמוה, אבל קשה לי להחזיק ככה שעה את הדיבור ואת הבכי עד שהיא הולכת, אז אני יוצאת החוצה לקחת אוויר, לדבר עם האחיות, שאני לא אתפוצץ, אבל היא סוחבת ככה את כל השעה, ולפני שהיא הולכת, היא נותנת לו נשיקה על המצח, נשיקה קטנה מהר מהר והולכת, ככה לא עושים לאבא, אני רוצה לצעוק לה, ואיך היא לא מתביישת שאני רואה, ככה כל יום.

“בוקר טוב, תמרה, הנה ארוחת בוקר ליוסף וגם ליואל… ולמה הווילון אצלו סגור?”

“הבת שלו באה לבקר וסגרה את הווילון, תני לי גם את המגש שלו, אני אתן ל…”

“זה בסדר, אני אקח את המגש לאבא שלי, תודה!”

ואני נבהלתי שככה יצאה פתאום החוצה, לקחה את האוכל וסגרה עוד פעם את הווילון.

ואני שומעת אותם מדברים.

“ולזה הם קוראים אוכל.”

“ממילא אין לי תיאבון.”

“למה שיהיה לך תיאבון עם אוכל כזה.”

אני שומעת ונזכרת במעקודה שהכנתי ליוסף בשביל החג ושכחתי בסל. תמיד אחרי שיוסף היה מברך על היין ועל הלחם, היה לוקח חתיכה מהמעקודה וככה היה מתחיל את הארוחה שלו, אז עשיתי אחת רק בשבילו, הנה, אני אוציא אותה עכשיו מהסל ואחתוך כמה חתיכות בשביל יוסף, וגם בשבילה ובשביל אבא שלה, אני אקח את הצלחת של הלחם, ואשים שם את המעקודה בשבילם, אבל הווילון סגור ואפילו אין דלת לדפוק כמו שצריך.

“סליחה…”

“כן?”

“שלום, אני הכנתי מע… פשטידה, הנה רק קצת, בשביל לטעום.”

“מה… למה… טוב, תודה! אולי אבא שלי ירצה, אני בשעות כאלה עוד לא אוכלת.”

בטח לא אוכלת, בגלל זה את נראית ככה, רציתי להגיד לה, אמרה לי, תודה, כאילו עושה לי טובה שלוקחת את המעקודה, יש הרבה אנשים שהיו קופצים עכשיו על המעקודה שלי, להם לא היה אכפת לאכול אותה גם באמצע הלילה, והיא מעצבנת, עונה כמו נסיכה, אני בשעות כאלה לא אוכלת, ומתי את כן אוכלת.

“תראה יוסף, מה הבאתי לך… את האוכל שאתה הכי אוהב, הנה עוד פעם אתה מחייך, אתה שמח, בטח שתהיה שמח, זה טוב, אתה פותח כבר את הפה ואני עוד לא חתכתי חתיכה, הנה, הנה… אתה רוצה עוד חתיכה, בטח, בטח, הנה עוד, התעוררת לגמרי, טוב, תמיד אמרת שהמעקודה שלי יכולה להעיר את המתים.”

רק אותה אי-אפשר להעיר, לא עם חיוך ולא עם מעקודה, יושבת שם עם המחברת שלה, וכותבת כל הזמן, כאילו אין שם אבא לדבר איתו, לשאול אותו מה שלומו, בשביל מה היא באה, שתישאר בבית, זה כמעט אותו דבר, אולי אפילו יותר גרוע.

“טוב, יוסף, שלא תפחד, אני רק הולכת עכשיו להחזיר את המגש ותיכף באה.”

יותר טוב, אני אצא קצת לקחת אוויר, לדבר עם שרה או אחות אחרת, לא יכולה עם החדר מתים הזה, אבל אין שרה ואין אף אחות פנויה, כולם רצים עם המגשים ואין עם מי לדבר, אני אחזור לחדר לפני שיוסף יתחיל לצעוק שהוא רוצה את אמא שלו או את מדלן, אבל מי זאת בכלל מדלן.

והיא, הבת שלו, השאירה את הווילון פתוח, ואני מסתכלת עליה, שתראה לפחות בעיניים שלי שהיא מעצבנת… אה… הפה שלה מלא לגמרי, והצלחת של המעקודה ריקה, והיא פתאום קמה, לגמרי אדומה, אוספת מהר את הדברים שלה ואומרת לאבא שלה שהיא מוכרחה לרוץ, שיש פציינטית שמחכה לה, היא הולכת ובכלל לא מסתכלת עלי, ואני רואה שנופל לה פתק מהתיק, אני מרימה אותו, רוצה לתת לה, אבל היא הולכת מהר ואני רצה אחריה, היא נכנסת למעלית ואני, אין לי כוח לרדת ולעלות במדרגות עוד פעם ועוד בשבילה, גם לי מותר לא להתאמץ, בטח לא בשבילה, היא לא מתאמצת אפילו בשביל אבא שלה, ומה יש אם הייתה אומרת לי משהו על המעקודה.

ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות עם הפתק שלה, אם לזרוק אותו, אם לשמור ולתת לה מחר, אולי לתת לאבא שלה, אבל גם איתו אני לא מדברת, ואני בכלל לא יודעת מה כתוב שם בפתק, אולי זה לא פתק שמתאים לתת לאדם חולה, גם ככה הוא נראה עצוב כל הזמן ועם דברים כאלה צריך להיזהר, מי יודע מה כתוב בו, שמתי בתיק בשביל לתת לה מחר, אולי זה חשוב, לא, לא בשביל לקרוא, חס וחלילה!
***

אני רק רוצה לסדר את הסל, להוציא את הקופסאות של האוכל, לשטוף ולסדר בשביל מחר, ופתאום קופץ הפתק הזה החוצה, ככה נופל מהסל, והדף מקומט לגמרי, לא נראה מכובד כמוה, רואים שזה דף שפתחו וקיפלו הרבה פעמים, והסקרנות אצלי, זה כמו התיאבון שלי, יש לי הרבה, וכשאני רוצה לדעת משהו, אני יודעת איך להגיע אליו, יודעת איך לעשות שאנשים ידברו איתי, יספרו לי סיפורים שלא סיפרו לאף אחד, אבל הפתק לא יספר לי כלום אם אני לא אפתח אותו ואקרא, הוא על הרצפה ואני על הספה, מסתכלים אחד על השני ולא זזים.

“ועכשיו מה, החלטת שאתה עושה לי מבחנים, לראות אם אני ישרה או שאיבדתי את הדרך, צדיקה, רשעית או בינונית, אתה רוצה לריב איתי דווקא עכשיו, כשיוסף חולה ואני נהיית קצת חלשה, שם לי פה פתק לא שלי, בודק אם אני אקרא, אתה חושב שבן-אדם ככה יכול לחיות? להיות ישר כמו סרגל, בלי שאף אחד מחזיק אותו, מסדר אותו? אתה חושב שהוא יכול לסדר את עצמו לבד, בלי להישבר? ואיפה אתה, מתחבא כל הזמן, אבל לא מפסיק להפחיד אותי, די! לך מפה! אני פה לבד, ואפילו אין יוסף שיראה ויעשה לי מבט עקום, ואין את הילדים שלי שיתפלאו עלי שככה אני עושה פתאום מה שמתחשק לי, יש את הפתק שלה ויש אותך, והפתק הזה חדש, ואתה, אתה ישן, ישן ומפחיד, וגם מעצבן, ותדע שאני זוכרת כל הזמן את יואל, שככה צעק, ולא קרה לו כלום, אז זהו, עכשיו אתה הולך מפה, ואני, נשארת עם הפתק שלה, בלי שאף אחד יפריע לי…  אה, מי זה דופק עכשיו בעשר בלילה?”

“תמרה, זה אני מרים, שמעתי צעקות, הכל בסדר?”

“מה פתאום צעקות, אני פה לבד.”

“שמעתי אותך מגרשת מישהו, חשבתי בא מישהו שלא רוצה ללכת.”

“תמרה…  הכל בסדר?”

רוצה להגיד לה שלא, שכלום לא בסדר, שאני משתגעת, מדברת עם עצמי, אבל גם מרים חושבת שאני אישה חזקה, אוהבת לבקש ממני לעזור לה עם הנכדות, ועכשיו אני אספר לה איך אני משתגעת? ואז, מה? לא, לא.

“כן, מרים, הכל בסדר, התעצבנתי על מישהו בטלפון, חבר של יוסף, רצה ללכת לבקר אותו עכשיו, השתגע, בעשר בלילה, עכשיו הגיע מצרפת, שיחכה עד הבוקר, אמרתי לו.”

“זה יפה שבא חבר מצרפת לבקר אותו, חבר טוב, לילה טוב, תמרה.”

“לילה טוב, מרים.”

איזה חבר מצרפת, יוסף מחכה לחברים שלו, מדבר עליהם, כאילו הוא ילד והם גרים לידו בשכונה ועוד מעט ייכנסו בדלת, שואל אותי כל הזמן, למה משה לא בא, ואיפה מוריס… ומה אני אגיד לו, שהם כבר לא איתנו, לא רק פה בישראל, שהם בכלל לא פה, ועוד מעט, יוסף, גם אתה לא תהיה פה, ומי שנכנס בדלת, זה רק המוות או השיגעון, אבל עכשיו נכנס גם הפתק שלה ואני פותחת אותו רק בשביל לראות אם הוא חשוב, ואז… אז אני אתן לה אותו, הנה פתחתי, יותר טוב שהוא מודפס, יותר קל בשבילי לקרוא, אולי היא כמו הנכדים שלי, מדפיסים הכל במחשב, כבר לא יודעים לכתוב בעט.

אבא,

עייפתי.

עייפתי מלהיות בשבילך, בשביל אמא, בשביל שניכם, נושאת את כובד משקלכם ומחזיקה עבורכם את הבית הזה שניסיתם להקים, את פנטזיית ההצלה שלך.

עכשיו כשאמא הלכה, גם אני רוצה ללכת לדרכי.

איני יכולה להמתין עוד לבחירה שלך, אם להישאר פה איתנו או ללכת אחריה.

שנים התבוננתי בך נאבק.

שנים נתתי לעצב שלך לגעת בי, כל-כך מזמן הוא היה שם אצלך, ואחר-כך אצלי.

כל בוקר, בשעה חמש, כשהלכת לעבודה, קיוויתי שתחזור חי.

קיוויתי שלא תמשיך להתרסק לחתיכות יותר ויותר קטנות.

ועכשיו, החמלה ממאנת להגיע אל שערי, כמו נתקעה מאחורי דלת ברזל כבדה, דלת שלא ידעתי להציב מול דמעותיך, שגאו בתוכי כשלי.

אבל עכשיו אבא, הדלת הוצבה!

לקח לי שנים לבנות אותה.

יש רגעים שהייתי רוצה קצת לפתוח אותה, כדי שאוכל להכניס אותך שוב, לארח אותך בתוך ליבי, לזמן מה, שלא תהיה בודד כל-כך, אבל ליבי אינו רחב כפעם, והוא מאוכלס הרבה יותר.

אינך יודע דבר על כך, ולכן עיניך מתבוננות בי בתחינה מופתעת שאינה מבינה, אינה מכירה את מבטי החדש הזה שמתבונן בך מרחוק, מבט שלא רוצה להתערבב.

דווקא עכשיו, אבא, ברגעים אלו, החשבון הזה צף ועולה ואינו מאפשר לי לעשות הרבה.

כשקר לך, אני עוטפת אותך בשמיכה, אבל רק בשמיכה, ליבי נשאר רחוק.

דווקא עכשיו, עולה בי זעם, זעם של שנים.

עכשיו כשיעלי ואיתמר נסעו, ואני שוב מוצאת את עצמי נכפית להישאר עם המתים והחולים.

קיוויתי שכאשר אמא תלך לדרכה, יתאפשר לי ללכת אחר ליבי ותשוקותיי, אבל לא.

פתאום נפלת לבור, הכאוס המוכר חזר, ואני שוב נקראת לדגל, מגויסת, כי אין אף אחד אחר.

לא עוד! זהו מכתב התפטרות, אבא.

אני מתפטרת מתפקידי, אחרי חמישים שנה.

מה זה הדברים האלה, מי מדבר ככה, לא מבינה את כל המילים, העברית שלה כמו התיק שלה, אפילו את המחשבות הרעות שלה, יודעת לכתוב בצורה מכובדת.

איך היא ככה כותבת ואלוהים לא עושה לה כלום.

והכל היא כותבת כאילו היא לבד מטפלת באבא שלה, ואיפה האמא, מה זה הלכה לדרכה, לאן היא הלכה, ולאיזה בור אבא שלה נפל, ומה זה מכתב התפטרות, היא הבת שלו, לא?! מה זה להתפטר מהתפקיד שלה, מי נותן לה רשות, ככה להחליט שהיא לא הבת שלו יותר, שהיא לא יכולה לטפל בו יותר.

מה יש פה לכולם, רוצים להתפטר, עושים מהפיכות, רוצים צדק חברתי.

ואני? יש לי יוסף שחולה, והילדים שצריכים אותי בשביל הנכדים, ורוחי שעוד לא החליטה מה היא עושה עם החיים שלה, ואולי יום אחד גם היא תצטרך אותי, ודודה אסתר, שנהייתה עיוורת, אפילו אם אני אכתוב לה מכתב, לא תקרא.

אני, בשביל להתפטר, צריכה לכתוב הרבה מכתבים, לא אחד.

גם אין לי מילים כמו שלה, מילים יפות כתבה, בלי לגהץ, ככה באות מהלב, קשות, אבל יפות, ואני… איך אני אכתוב, כל מה שאני יודעת, למדתי לבד, אז כשעלינו לארץ, ואחרי שלוש שנים שלחו אותי לעבוד אצל פולה, גם  אז לא התפטרתי, עבדתי, ואת  הכסף נתתי למשפחה שלי, אבל מהצד למדתי עברית, אני עם הסקרנות שלי, תמיד גנבתי מהצד משהו בשביל הנשמה, להרגיש שאני לא נשארת אותו דבר כל הזמן… אז עשיתי ככה שהבת של פולה, שהייתה מורה לדקדוק, כשהייתה חוזרת מהעבודה, הייתה יושבת איתי ומלמדת אותי לקרוא ולכתוב, והיא שמרה כל הזמן שלא יהיו לי שגיאות, אבל מה זה קשור עכשיו…

ובכלל, מה זה להתפטר, ולחשוב רק על עצמי?  ועוד להתפטר ממשפחה, מקסימום מתפטרים מהעבודה, ואני, אין לי עבודה להתפטר ממנה, יש רק אנשים שאני עוזרת להם, הרבה אנשים, ונגיד שאני מתפטרת, מה יש לי לעשות? זה נכון שהלב שלי רוצה הרבה דברים, אבל אצלי, הלב ואני זה לא אותו דבר, אצלה זה מחובר, הלב שלה והיא, רוצים אותו דבר, והיא לא מפחדת, אפילו כותבת את המחשבות שלה ורוצה שאבא שלה יקרא, אבל… אבל היא לא נתנה לו בסוף את הפתק, והיא, אחרי שאכלה את המעקודה, התביישה וברחה, אולי גם היא רק נראית ככה, חזקה מבחוץ ולא הכל מחובר אצלה.

הכי טוב שאני אלך עכשיו לישון במקום לחשוב מחשבות, מחר עוד יום ועוד ארבעה אוטובוסים, והרגליים שלי כואבות, ומה לקחת לו לאכול, בשביל מה אני לוקחת לו אוכל, הוא לא אוכל כמעט כלום, חוץ מהמעקודה והקוסקוס, שבשבילם לא צריך שיניים, אז למה אני סוחבת את הסל הגדול הזה, אולי גם אני אקח תיק קטן כמו שלה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “איך אומרים פסיכואנליזה במרוקאית?”