איך לקרוא ספר?

איך לקרוא ספר?
"ראשית עליי להדגיש את סימן השאלה בסופה של הכותרת. גם אילו יכולתי להשיב לעצמי על השאלה, התשובה הייתה נוגעת לי בלבד ולא לכם. העצה היחידה, באמת, שאפשר לתת בעניין הקריאה היא לא לקבל שום עצה אלא לזרום עם הרגשות והאינסטינקטים האישיים שלך, לסמוך על ההיגיון שלך, להגיע למסקנות שלך בלבד. אם זה הוסכם בינינו, אוכל עתה להיות חופשייה להעלות כמה רעיונות והצעות, משום שאתה לא תאפשר להם לכבול את עצמאותך, שהיא האיכות החשובה ביותר שיש לקורא. אחרי הכול, איזה כלל או חוק אפשר להחיל על ספרים?"
ממה יתרשם בן זמננו
"לפני הכול, בן זמננו יתרשם אך מעט מהעובדה ששני מבקרים סביב אותו שולחן, באותו רגע, יבטאו דעות שונות לחלוטין על אותו ספר. כאן, בצד ימין, הוצהר שהוא יצירת מופת של הספרות האנגלית; ובה בעת בצד שמאל, שהוא רק מצבור של נייר מבוזבז, שאם האש לא תכבה בגינו, יש להשליכו ללהבות. יחד עם זאת, שני המבקרים מסכימים בנוגע למילטון וקיטְס. הם מגלים רגישות מעודנת, וללא ספק גם התלהבות אמיתית. רק כאשר הם דנים ביצירות סופרי הדור הם בהכרח מגיעים לידי קטטות. הספר, שהתפרסם לפני כחודשיים ועומד לדיון, מהווה תרומה חשובה לספרות האנגלית בד בבד עם בינוניות יומרנית. זהו ההסבר; זו הסיבה לשוני ביניהם."
וירג'יניה וולף נולדה בלונדון בחורף 1882. הוריה היו אנשי ספר — האם בת למשפחה שבבעלותה הוצאת ספרים נחשבת והאב, לסלי סטיבן, סופר, עורך ספרותי, היסטוריון ומבקר ספרות בעל שם. וירג'יניה וולף הטביעה את עצמה בנהר Ouse הסמוך לביתה בחבל סאסקס. גופתה נמשתה מן המים באביב 1941.
הספר בשבחי ההליכה מאת לסלי סטיבן בתרגומה של ניצה פלד ראה אור בנהר ספרים במרס 2018.

מקט: 4-644-1121

איך לקרוא ספר?

ראשית עליי להדגיש את סימן השאלה בסופה של הכותרת. גם אילו יכולתי להשיב לעצמי על השאלה, התשובה הייתה נוגעת לי בלבד ולא לכם. העצה היחידה, באמת, שאפשר לתת בעניין הקריאה היא לא לקבל שום עצה אלא לזרום עם הרגשות והאינסטינקטים האישיים שלך, לסמוך על ההיגיון שלך, להגיע למסקנות שלך בלבד. אם זה הוסכם בינינו, אוכל עתה להיות חופשייה להעלות כמה רעיונות והצעות, משום שאתה לא תאפשר להם לכבול את עצמאותך, שהיא האיכות החשובה ביותר שיש לקורא. אחרי הכול, איזה כלל או חוק אפשר להחיל על ספרים? קרב ווטרלו התרחש ביום מסוים; אבל האם המלט הוא מחזה טוב מאשר המלך ליר? איש לא יוכל לומר. על כל אחד להכריע בעצמו. להתיר לרשויות, אפילו אם הן עוטות גלימות פרווה כבדות, להיכנס לספריותינו ולומר לנו איך לקרוא, מה לקרוא, איזה ערך להעניק למה שאנו קוראים, משמעותו היא להרוס את הנפש החופשייה שהיא נשמתם של מקומות מקודשים אלו. בכל מקום אחר אנו עלולים להיכבל בידי חוקים ומוסכמות — וכאן אין לנו כלל כאלו.

אך כדי ליהנות מהחירות, אם תיסלח לנו השטחיות, עלינו לשלוט בעצמנו. אל לנו להקל ראש בכוחותינו, בחוסר האונים ובבורות שלנו; כדי להשקות שיח ורד יחיד אל לנו להציף חצי מהבית; עלינו לאמן אותם, ולכוונם בדייקנות ובעוצמה, כאן למקום זה ממש. ייתכן שזה הקושי העיקרי שניצב בפנינו בספרייה. מה זה “מקום זה ממש?” ייתכן שאין כאן כלום מלבד מצבור מגובב ומעורפל. שירה ורומנים, היסטוריה וזיכרונות, מילונים ודוחות; ספרים בכל השפות שנכתבו בידי גברים ונשים בעלי תכונות שונות, גזעים ותקופות, דוחקים זה את זה על המדף. ובחוץ, נעירות חמור, הנשים מרכלות בקרבת הבאר, הסייחים דוהרים על פני השדות. היכן עלינו להתחיל? איך נסדר את הכאוס הרבגוני וניהנה ונתענג באופן עמוק ומקיף ממה שאנו קוראים?

די לומר שכיוון שספרים ממוינים לפי סוגות — סיפורת, ביוגרפיה, שירה — עלינו להפריד ביניהם ולקחת מכל אחד מהם את שהוא אמור לתת לנו. עם זאת, רק קומץ אנשים מבקשים מהספרים את מה שהם יכולים לתת. שכיח יותר שאנו מגיעים לספרים בנפש מפולגת ומטושטשים, מבקשים מהסיפורת שתהיה אמת, מהשירה שתהיה בדויה, מהביוגרפיה שתחמיא, מההיסטוריה שתאכוף את דעותינו הקדומות. אילו היינו יכולים לסלק את כל דעותינו הקדומות כשאנו קוראים, זו הייתה התחלה מעולה. אל תכתיב לסופר שלך; תנסה להיות הוא. היה עמיתו ושותפו לעבודה. אם תתעכב, ותסתייג ותבקר מלכתחילה, אתה מונע מעצמך את היכולת להכיל במלואו את הערך הראוי של מה שאתה קורא. אך אם הינך פותח את נפשך לרווחה ככל האפשר, אזי אותות ורמזים מהעידון הסמוי מהעין, מהשזירה ומהסלסול של המשפטים הראשונים, יביאו אותך אל תוך נוכחות של הוויה אנושית שונה מכול. תשהה בזה, תתיידד עם זה, במהרה תגלה שהסופר שלך מעניק לך, או מנסה להעניק לך, משהו מוגדר הרבה יותר. שלושים ושניים פרקי הרומן — אם מלכתחילה עלתה בדעתנו השאלה איך לקרוא רומן — הם ניסיון לעצב משהו מבוקר כמו בניין: אך מילים אינן מוחשיות כמו לבנים; קריאה היא תהליך ממושך ומורכב יותר מראייה. ייתכן שהדרך המהירה ביותר להבין את מרכיביה של עבודת הכתיבה של הסופר היא לא לקרוא, אלא לכתוב; להתנסות בעצמך בסכנות ובקשיים שבמילים. שים לב, אז, לאירוע שהותיר בך רושם ניכר — איך נניח, בפינת הרחוב חלפת על פני שני אנשים משוחחים. עץ התנועע; תאורת רחוב ריצדה; טון הדיבור היה קומי, אך בד בבד גם טרגי; מופע שלם, הבנה מלאה, נראים כלולים ברגע הזה.