החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

איך לאלף יהודי?

מאת:
מאנגלית: אורי רדלר | הוצאה: | 2020 | 480 עמ'

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

טוביה טננבום חוזר בספר מצחיק יותר, מטריד יותר ואקטואלי מתמיד, שבו הוא מגלה לנו איך לאלף יהודי?

 

טננבום שוטט במשך חודשים ארוכים בארבעת האומות המרכיבות את הממלכה המאוחדת – אנגליה, ווילס, צפון אירלנד וסקוטלנד – שואל, מדובב, מראיין, מציק, בוחן, מחבק, כועס ומהתל בנתיניה השונים של הוד מלכותה.

 

אגב שוטטות הוא תפס תנומה בחדרו של וינסטון צ'רצ'יל, התכרבל במיטתה האירופאית של הילארי קלינטון, שיחק בחתול ועכבר עם מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין, בילה עם יהודים בריטיים רמי מעלה שהגנו בחירוף נפש על מעניהם הלא-יהודיים, פטפט עם לורדים וקשקש עם ברוניות, עישן להנאתו עם אדריכל הברקזיט נייג'ל פארג', שתה קפה שחור עם שודד בנקים נודע, ניהל קשר אינטלקטואלי ענף עם נשר, בלע מפלצת לארוחת הבוקר וארב לרוח רפאים.

 

שאלותיו של טננבום היו פשוטות:

– מה הסיפור עם הברקזיט הזה?

– באיזה גיל התחלתם לשנוא יהודים?

– מדוע בעצם אתם משקרים כל הזמן?

– האם בדמוקרטיה צריך להתחשב גם בהמוני העם הנבערים?

 

איך לאלף יהודי? הוא ספר מסע סוחף ומשעשע, המציג דיוקן מטריד של בריטניה היום, שעורר סערה עוד לפני צאתו לאור: שיחות שטננבום הקליט הובילו לנפילתו של פיטר ווילסמן, שותפו הקרוב של ג'רמי קורבין בהנהגת הלייבור, ועוררו שיח נוקב בבריטניה ומחוצה לה על פניה המכוערות של האנטישמיות החדשה.

 

איך לאלף יהודי? היוצא לאור במקביל בגרמניה ובישראל, חושף את כוחה של הכחשה עצמית יהודית, את הסיבה העצובה שבגללה התיאטרון האנגלי כל כך מוצלח, ואת נבכי נשמתה של אחת מהאומות הכבירות והמשונות בעולם.

מקט: 4-1386-1036

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


החתול והעכברוש

היה היה פעם, בכנסייה העתיקה ביותר בדבלין, חתול שרדף אחרי עכברוש, שזה משהו שחתולים אוהבים לעשות עוד לפני שהכנסייה הראשונה אפילו נבנתה. העכברוש, אצן אולימפי מלידה, נמלט בכל כוחו אל תוך עוגב הכנסייה, היישר אל תוך אחד הצינורות המפוארים של העוגב היפה. החתול, יצור שמטבעו מאוהב בעכברושים, זינק באומץ בעקבות העכברוש המהיר הישר אל תוך אותו צינור. והשאר, כמו שאומרים המאמינים, שייך להיסטוריה. במשך שנים על שנים על שנים — אולי במשך אלף שנים ואולי פחות — נחו חתול מת ועכברוש מת זה לצד זה, כשגופם נשמר כולו בזכות אווירא דקודשא שבתוך הצינור ובזכות מזמורי הקודש המושרים על ידי מלאכי מרום בכנסייה דנן. הכל היה טוב ויפה, נחמד ומקסים, עד שלפתע, ביום בהיר אחד, חבורת אנשים, ככל הנראה כופרים מושבעים, החליטה לנקות את צינורות העוגב.

רק אז, כשנקטעה נגינת העוגב, ופועלי הניקיון החלו לעשות את שלהם, החליקו החתול והעכברוש מהעוגב הקדוש, כשהם נראים ממש כפי שנראו לפני אלף שנים (ואולי אפילו יותר).

השמועה אומרת כי עד היום, כאשר מישהו בא להתפלל לישו או לאמו, ספק הוא אם עיניו ייתקלו באם או בבנה, כי משכנם הרי הוא בשמי מרום, אך וודאי שיפגוש בחתול ובעכברוש.

אני חייב לראות את הנס הזה במו עיניי.

אני עולה על מטוס, נרדם, וכשאני מתעורר אני באירלנד.

הדרך המהירה ביותר להגיע לאירלנד, אם חשקה נפשכם לדעת, היא זאת: עלו על מטוס, לא משנה איפה אתם, הירדמו, ועוד לפני שתספיקו להגיד ג’ק רובינזון תהיו באירלנד.

כן. זה הוכח מדעית. וזה בדיוק מה שאני עשיתי.

רגעים מספר אחרי שגלגלי המטוס נשקו לאדמה, אני יוצא החוצה ומדליק סיגריה. לידי עומדת גברת נחמדה וגם היא מעשנת.

מה המשמעות של להיות אירי? אני שואל אותה.

‘אנחנו אנשים ידידותיים.’

ואיך הבריטים, האם גם הם ידידותיים?

‘הבריטים כבדים, הם רציניים מדי. אנחנו האירים יותר רגועים, לא כמו הבריטים.’

האם אתם מסתדרים טוב עם הבריטים?

‘חצי מאיתנו כן, והחצי השני לא.’

אני אוסטרי, מה את חושבת על האוסטרים?

‘אני לא מכירה אותם.’

לפי הניו יורק טיימס, המסתמך על סקר של ארגון הבריאות העולמי, ‘אירלנד שנייה רק לאוסטריה בשיעור ההשתתפות ב־Binge Drinking.’ ואני אומר לעצמי: יהיה חמוד לו אציג את עצמי כאוסטרי ואצטרף לחגיגה. למה לא?

לעתים קרובות, כשאני מראיין אנשים שאני לא מכיר, אני מספר להם שאני עיתונאי גרמני ששמו טוביאס. לפי ניסיוני, אנשים משיבים לי בכנות רבה יותר כשהם חושבים שאני גרמני. קורה כמובן, כמו ברגע זה, שאני משנה את שם מקום לידתי.

אוסטרי או גרמני, אני נכנס למונית שתיקח אותי, אינשאללה, לבית המלון שלי, מלון ברוקס השוכן בלב דבלין.

בהגיעי, אחד מאורחי המלון מספר לי שרחוב פייד הסמוך הוא מעוזם של השיכורים הנודעים של דבלין. אני, האוסטרי הנודע, משאיר את חפציי בקבלה ורץ אץ לרחוב פייד.

השבח לאל, בתוך דקות ספורות אני ברחוב פייד.

בעיה: אין פה ולו שיכור אחד.

היכן הם השיכורים האירים?

תחזור לכאן ביום שישי בלילה, אומר לי גבר צעיר. תבוא מאוחר־מאוחר ותראה את כולם.

טוב, כך אעשה.

השמש זורחת ומזג האוויר נעים, ואני הולך לקתדרלת כרייסט צ’רץ’, משכנם של החתול והעכברוש.

אין בכנסייה אפילו מתפלל אחד לרפואה. אלו שעותיהם של התיירים והם חייבים לשלם דמי כניסה.

אלוהים, אם הבנתי נכונה, נקלע לקשיים כספיים לאחרונה. סבבה.

למטה, כך טוען אחד השלטים, נמצאת הקריפטה.

אני יורד למטה.

החתול והעכברוש, הידועים בשמות החיבה תום וג’רי, שוכנים כאן במלוא תפארתם החנוטה.

הו, רוח הקודש! הביטו בזוג הצמד חמד! המראה המכוער ביותר עלי אדמות.

למה חשבתי שאהנה לבהות בעכברוש מת?

טיפש מטופש שאני.

אני בורח החוצה ואז פוסע לאיטי ברחובות דבלין. בכל מקום שעיני מביטות אני רואה שלטים דו־לשוניים בגאלית ובאנגלית. כמה מכם מדברים גאלית? אני שואל אירים העוברים לידי. רובם אינם מדברים גאלית, הם עונים, אך הם סבורים שבערך 3.9 אחוז עד 10 אחוז מהאירים דוברים את השפה.

הזמן עובר, בטני תובעת את שמגיע לה, ואני הולך לאכול צהריים. לידי יושב אדם הדור בלבושו בשם מייקל פיצג’רלד, הלא הוא מייק. מייק היה פעם קתולי, אך כרבים מהאירים נטש את הכנסייה.

אני מבקש ממייק להציג בפניי את ארצו. האם יש נושא אחד כלשהו שמאחד את בני העם האירי? אני שואל אותו.

כן, יש. הוא עונה.

‘אירלנד,’ מספר לי מייק, ‘היא המדינה הכי אנטי־ישראלית והכי אנטי־יהודית באירופה. למרות שאנחנו נגיד שאנחנו רק אנטי־ציוניים.’

סליחה?

אתה לא צריך להיות מופתע, הוא אומר. ‘במלחמת העולם השנייה הרשינו ל־65 יהודים בסך הכל להיכנס לאירלנד. הטישַך (ראש הממשלה) באותה תקופה, איימון דה ואלירה, אפילו הביע את תנחומיו לעם הגרמני על מותו של אדולף היטלר.’

האם אין הם האנגלים, ולא היהודים, שעשו לכם עוול?

טוב, כן. במשך מאות בשנים, אומר מייק, אנגליה טבחה באירים על ימין ועל שמאל, כמעט הכחידה את התרבות האירית, והפכה את הגאלית לשפה שאותה מדברים בעיקר המתים. ולא רק זאת, מוסיף ידידי החדש, לפני כמה מאות שנים המלכה אליזבת’ הראשונה ‘הביאה פרוטסטנטים מסקוטלנד לצפון אירלנד, נתנה להם אדמה על חשבון האוכלוסייה הקתולית שגורשה מאדמתה, וזה יצר קרע בין הצפון לדרום באירלנד, והקרע הזה קיים עד עצם היום הזה.’

תן לי לראות אם הבנתי נכון: האנגלים הרגו את האירים, ובגלל זה האירים שונאים את הישראלים־לוכסן־יהודים?

‘כן, באירלנד לא אכפת לנו כל כך מהמציאות; אנחנו אוהבים מיתולוגיה.’

על מה בדיוק אתה מדבר?

‘אנחנו מאמינים,’ עונה מייק, ‘שהלפריקונים חיו כאן בימי בראשית. ואז, לפתע, צצנו.’

אני אוהב את זה! ארצות אחרות הוקמו בידי עמים שפלשו, רצחו את כל מי שחי באיזור לפניהם, הרוו את האדמה בדם הילידים והשתלטו עליה. אבל לא האירים. הם לא הרגו אדם אחד ולא לקחו את האדמות של אף אחד. גאוני!

אני הולך לפאב כדי לעכל את מה ששמעתי. מה להזמין, גינס?

המלצרית, נערה חביבה, עם מבטא שאינו אירי בעליל, צועדת לעברי.

מאיפה את? אני שואל אותה.

‘רומניה.’

איזה צירוף מקרים! גם אמי היא רומניה!

‘אתה מדבר רומנית?’

לצערי, לא; אמי מעולם לא לימדה אותי.

‘זה לא משנה,’ היא מנחמת אותי; ‘הדם שלך רומני.’

איזו חמודה!

גילוי נאות: אני לא שתיין גדול של בירה. הבירה היחידה שאני אוהב היא שימֵיי בלגית, במיוחד שימיי בּלֶה, וזה הכל. וויזואלית, גינס אולי נראית כמו שימיי, אבל היא לא. זה לא אותו דם, כפי שהמלצרית הרומנייה הייתה עשויה להגדיר זאת. בכל זאת, אני משתדל מאוד. לגימונת ועוד לגימונת ועוד אחת, ואז אחת נוספת. אולי בסוף התהליך הזה אהפוך לאירי ואאמץ את פטריק הקדוש כפטרון האישי שלי.

למחרת, אני יוצא להתערבב עם בני העם האירי, ולגלגל שיחה עם כל מי שיהיה מוכן לגלגל. ואני שומע סיפורים. הרבה סיפורים.

בערך לפני חודשיים, מספר לי צעיר אירי בעל פרצוף מתוק, סנאטורית אירית, הנודעת בשם פרנסס בלק, העלתה בסנאט האירי הצעה כי ‘תהא זו עבירה לאדם המייבא או מוכר טובין או שירותים שמקורם בשטח כבוש,’ כשהעונש הוא ‘(א) במקרה הרשעה במשפט מקוצר לקנס מדרג A או למאסר לתקופה שלא תעלה על 12 חודשים או שניהם, ו־(ב) במקרה הרשעה בהליך רגיל לקנס שלא יעלה על 250,000 אירו או מאסר לתקופה שלא תעלה על 5 שנים או שניהם.’

הצעת החוק זו, אני קולט לאיטי, אינה נוגעת לרוסיה, המחזיקה בשטחים כבושים באוקראינה וטובחת במוסלמים בצ’צ’ניה על ימין ועל שמאל. היא גם לא נוגעת לסין, מדינה המאוהבת בכיבוש כל מה שניתן ביד אדם לכבוש, ולחנך מחדש בכפיה את האוכלוסייה המוסלמית שלה לנטוש את דתה. ההצעה גם לא קשורה לסוריה, תימן, טורקיה, או לשלל מדינות שומרות חוק אחרות בעולם.

ולמי הצעת החוק הזו כן נוגעת?

הסנאטורית בלק, שהגישה את הצעת החוק, ביארה את הדברים. ‘ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית הן פשעי מלחמה.’ והוסיפה: ‘אני מאמינה שהגיע הזמן שנתייצב בצורה ברורה כנגד העוול הזה.’

בנאומה בפני המליאה, כך אני מגלה, אמרה הסנאטורית בלק גם את הדברים הבאים:

‘אני קצת נרגשת, כי מספרים לי שפלסטין כולה צופה בנו היום, ולכן החברים כאן יכולים לנחש שאני קצת בלחץ. אני רק רוצה לוודא שאני אומרת את כל מה שאני צריכה לומר.’

פלסטין כולה?

באירלנד כולה, לא כולל צפון אירלנד, שהיא חלק מבריטניה, יש פחות מחמישה מיליון תושבים. מדוע שפלסטין כולה תטרח לצפות בסנאטורית אירית?

כדי להבין אותה טוב יותר, ומאחר שאני ממילא נמצא בדבלין, אני כותב לסנאטורית בלק שאני עיתונאי גרמני המעוניין לראיין אותה.

לשכתה של הסנאטורית משיבה לי שהסנאטורית בלק מוכנה לפגוש אותי. ביום רביעי, אומרת המזכירה שלה, היא תחכה לי במשרדה בבניין הפרלמנט בשעה 15:30 בדיוק.

ובהגיע היום, בשעה 15:30 בדיוק, אני מתייצב בבית הפרלמנט שבליינסטר האוס, שם אני מתבקש להציג את תעודת העיתונאי שלי.

אני מציג את תעודת העיתונאי שלי, שכמובן מכילה את שמי, טוביה טננבום. שם לא גרמני להחריד.

אני עובר את הבדיקה הביטחונית וצועד לעבר משרדה, אך כפסע ביני לבין דלתה של הסנאטורית מקדמת את פניי העלמה אמה, מזכירתה של גברת בלק. ‘אני מצטערת, אבל אנחנו חייבים לבטל. הסנאטורית בלק לא תוכל לפגוש אותך היום.’

בשלל שנותיי כעיתונאי אף פעם לא ביטלו לי ראיון כשאני כבר עם הרגל בדלת.

מדוע לא טלפנת אליי מבעוד מועד, אני שואל את העלמה אמה, כדי לחסוך לי את השׁלעפּ הזה לפה?

אני מצטערת, עונה אמה. טלפן אליי מחר ואני אנסה לתאם מועד נוסף.

למחרת אני מטלפן.

אך אין קול ואין עונה.

האם מייק צדק?

אני מחליט לבדוק את העניין קצת יותר לעומק. מוקדם יותר השנה, אני קורא בעיתון אייריש אגזמינר, ‘הצביעה מועצת העיר דבלין בתמיכה בחרם ובסנקציות כלכליות (BDS) כנגד ישראל.’ ראש העיר הנוכחי של דבלין, הארדמאֶרָה בלשונם, הוא ניל רינג. בזמן ההצבעה על החרם היה ניל רק חבר במועצת העיר והוא הצביע בעד החרם על ישראל, וגם בעד הנפת דגל פלסטין מעל בית העירייה של דבלין למשך חודש שלם לאות הזדהות עם הפלסטינים.

הסנאטורית בלק לא לבד.

במהלך היום יוצא לי לשוחח עם אירי מקורק, עיר השוכנת בדרום העמוק של אירלנד, והוא חולק איתי אנקדוטה. בחופשתו האחרונה הוא בחר לבלות כמה ימים בישראל. כשחזר לקורק, שזוף למשעי, שאל אותו שכנו היכן היה. כשסיפר לו שהוא היה בישראל קרא לו השכן ‘בואש.’

יש עכברושים באירלנד, מסתבר, ואין להם שום כוונה למות בתוך צינור עוגב כלשהו.

אולי זה הזמן שאהפוך לחתול, חתול יהודי, אני אומר לעצמי, ואצטרף לאויביהם ההיסטוריים של האירים, הלא הם הבריטים.

כן, עבדכם הנאמן הוא יהודי.

בשלה העת, אומר היהודי שלכם לעצמו, לערוך היכרות עם כמה בריטים עירומים, ללכת עד הסוף על הבמה.

ללכת עד הסוף, קומדיה בריטית, תבוצע הערב בתיאטרון גֶייטי שבדבלין. ההצגה מבוססת על הלהיט הקולנועי הבריטי מסוף שנות התשעים, שהתרחש בעיר שפילד שבאנגליה בשנים שבהן תעשיית הפלדה באיזור התמוטטה. חבורה של מובטלים מרוששים, שהיו קודם פועלי פלדה, מנסה להרוויח כמה ליש’ט בכל דרך אפשרית. והדרך המהירה ביותר לעשות זאת, כך הם סבורים, היא לבצע מופע סטריפטיז חד־פעמי בהשתתפות גברים בלבד, לקחת את הכסף ולהתחיל את חייהם מחדש.

ראו הוזהרתם: הגברים הבריטים האלה, בניכוי יוצאי דופן מעטים, אינם חתיכים משגעים. הנה פה אחד שמן כדבעי, לידו אדם בא בשנים, וביניהם נכה מסכן.

רוב האנשים שהתקבצו לתיאטרון גייטי הערב — למען האמת, כמעט כולם — הם נשים. בימים אלה של תקינות פוליטית, הנשים כאן הגיעו כדי לראות גברים עירומים בכל הגילאים ועם כל המחלות.

האירים אולי לא אוהבים את היהודים, אבל הם מתים על הבריטים. השחקנים על הבמה מדברים במבטא בריטי כבד, ואני מצליח להבין רק חצי מהמילים. היושבות סביבי, איריות מבטן ומלידה, אומרות לי שגם הן לא מצליחות להבין את השחקנים. אבל הן, אני, ושאר נשות דבלין לא מצליחים להפסיק לצחוק. אנחנו צוחקים, וצוחקים, וצוחקים, וצוחקים כל הערב.

זהו כוחו של התיאטרון הבריטי, כפי שהכרתי אותו בשנים עברו.

כשהייתי צעיר — כלומר, כשהייתי צעיר יותר משאני היום — נהגתי לטוס ללונדון לעתים תכופות ולרוץ מתיאטרון אחד למשנהו. איזה תענוג! אני אומר לכם: אין שחקנים עלי אדמות שיודעים לשחק כמו הבריטים. אין. הם יודעים את השטיק. הם המציאו את השטיק. הם אדוני התיאטרון. אין מי שיודע לעלות על הבמה ולשקר, שזה בעצם תמצית מקצוע המשחק, יותר טוב מהבריטים. הם עולים על הבמה, אומרים ‘אני המלך ליר,’ ואתם מאמינים להם.

כן!

אני נהנה מההפקה הזו מאוד ומקווה לראות רבות כמותה כשאגיע לבריטניה, שם אני מתכוון לטייל במשך כמה חודשים.

אני מקווה שכשאגיע לאנגליה, מתישהו, אצליח לקפוץ לביקור בשפילד. ההפקה הזו גורמת לי לרצות לראות את אנשיה של העיר.

למקרה שתהיתם, בללכת עד הסוף, שפירושו כאן ׳עירום מלא,׳ לא באמת הולכים עד הסוף וגם בתום הערב לא רואים את הגברים בעירום מלא. אבל למי אכפת? כשההצגה נגמרת, כבר אין לך כוח לצחוק יותר, ואף איבר מין שעדיין מתחבא לו לא יקלקל לאף אחת את התענוג.

מבריק.

יושבות האולם יוצאות בזו אחר זו, כשחיוך גדול מרוח על פניהן, חולמות בהקיץ על האיבר המוסתר.

וברגע שהגברות האיריות יצאו, הבריטים יוצאים גם הם. בני עמם שיטו באירים שנים רבות לפני שהם עצמם נולדו, וסביר להניח שהם ימשיכו לעשות זאת גם בעתיד.

אורות הגייטי הריק כבים, והתיאטרון נועל את דלתותיו לערב זה.

מחוץ לתיאטרון נעשה קר יותר, אפלת הלילה שולחת אצבעות מתעבות והולכות ואירים מוכי גורל, חסרי הבית של השבט, חולפים על פניי. הם נשכבים ליד דלתות התיאטרון הנעולות, כשפניהם נוגעים במדרכה, עד שהם נרדמים.

העניים האלה אינם פלסטינים. הם אפילו לא יודעים היכן פלסטין נמצאת, ואין אירי או אירית שיעצרו ויאמרו להם שלום, יציעו פרוסת לחם או פֵּני שחוק לרפואה.

היכן האליטה התרבותית של אירלנד, זמריה וכותביה — טיפוסים הידועים כאנשים הדואגים לחלשים מהם — כשעצמות חסרי הבית מוטלות כאבן שאין לה הופכין ברחובות הקפואים של דבלין?

אני שב לברוקס ובעודי מתכרבל תחת השמיכה החמה אני קורא על האליטה של עולם האמנות באירלנד. זה מה שכותב, אם אצטט מקור אחד מיני רבים, TheJournal.ie:

RTÉ (אָר־טִי־אֶה) לא תנקוט צעדים נגד כל איש צוות שלא ירצה לנסוע לישראל לתחרות האירוויזיון בשנה הבאה. המנהלת הכללית די פורבס ואחרים באר־טי־אה נפגשו ביום ד’ עם נציגים של קמפיין אירי הקורא להחרמת התחרות.’

אר־טי־אה היא רשת הטלוויזיה והרדיו הלאומית של אירלנד.

קבוצת הקמפיין הזו, מי שהיא לא תהיה, רוצה להחרים את תחרות האירוויזיון הבאה משום שהיא נועדה להיערך בישראל, מדינת היהודים.

עם בוא הבוקר אני יוצר קשר עם המנהלת הכללית די פורבס ומבקש לפגוש בכבודה.

בתוך כמה דקות אני מקבל תשובה מלשכתה של די פורבס.

‘לא נאפשר [לך] לראיין אף אחד בנוגע לנושאים שאליהם התייחסת,’ כותב ניל או’גורמן, מנהל תקשורת תאגידית באר־טי־אה.

התשובה הזו עניינית, ישירה ולא מנומסת.

לא תקבלו תשובה מסוג זה מאיש יחסי ציבור תקשורתיים שיודע מה הוא או היא עושים, אלא אם כן הם חושבים שחרגתם מכל המוסכמות. לדוגמה, אם שאלתם מדוע תוחרם ישראל.

נדמה שמייק צודק, הלא כן?

תנו לי לבדוק עוד קצת לפני שאני זונח את הנושא לחלוטין.

למחרת אני פוסע אל טריניטי קולג’, כדי לפטפט עם צעירי דבלין ולגלות מה הם חושבים על היהודים החיים אלפי קילומטרים מהם.

אני מאתר קבוצה של סטודנטים היושבת ליד שולחן ארוך בכניסה לאוניברסיטה ומעשנת סיגריות מתחת לשלט ‘אסור לעשן’ בגאלית ובאנגלית.

אני מתיישב לידם.

אני מדליק סיגריה ושואל את הקבוצה על עמדתה של אר־טי־אה לגבי החרמת תחרות האירוויזיון בתל אביב.

‘תל אביב,’ אומר לי צעיר הלומד מנהל עסקים בנימה נונשלנטית, היא ‘חברה לא אנושית.’

חבריו מהנהנים בהסכמה.

איך אתם יודעים זאת?

‘למה אתה שואל? אתה ישראלי?’

לא. אני מהולנד.

אין לי שום מושג איך בדיוק נפלטה הנתינות ההולנדית הזו מפי.

‘מאיפה בהולנד?’ הוא שואל.

אמסטרדם, אני עונה.

‘נחמד.’

אז אתה לא אוהב את הישראלים, מדוע?

‘מה, אתה לא קורא עיתונים?’

לא באמת.

‘מה אתה חושב על הישראלים?’

מה אני יודע בכלל? אני הולנדי, ואנחנו ההולנדים אף פעם לא חיבבנו את היהודים.

‘למה אתה מתכוון?’

אנחנו, כלומר האירופאים, הורגים יהודים כבר אלפיים שנה. לא אהבנו אותם אז, ואנחנו לא אוהבים אותם עכשיו. זה מה שאני חושב.

הצעיר האירי מעולם לא פגש הולנדי שמדבר בצורה כזו. הוא מנסה נואשות למצוא מלים שיתאימו לנסיבות עד שהמילה ‘כן,’ יוצאת משפתיו לבסוף. ‘זה קשה. קשה. אני חושב שאני צריך ללכת,’ הוא מוסיף ואז קם והולך.

חבריו מצטרפים אליו.

לפני כמה שנים, כשטיילתי ברחבי גרמניה, שמעתי אותם דברים ממש מסטודנטים גרמניים. בהבדל אחד: הגרמנים ניסו להוכיח את טענותיהם בלהט. אך הסטודנטים האלה שונים. הם מצהירים משהו, וכשאני שואל שאלות הם נעלמים. ממש כמו הסנאטורית בלק.

אני ממשיך להסתובב בין הסטודנטים. אני רוצה להבין אותם טוב יותר.

שיין דה ריס הוא נשיא איגוד הסטודנטים בטריניטי. אני מתחיל לפטפט איתו. ‘ציבור הסטודנטים,’ מספר לי שיין, ערך משאל בנושא ה־BDS והוחלט, ברוב של שני שליש, לקרוא לחרם נגד ישראל. לא צריך להיות מסחר עם ישראל, נקודה. האנשים בעזה, כך הוא מספר לי, נוצלו בידי הישראלים והסטודנטים לא רוצים לקחת חלק בכך.

BDS, למי שלא יודע, הם ראשי התיבות של Boycott, Divestment, Sanctions — חרם, משיכת השקעות וסנקציות.

זו גם דעתך האישית? אני שואל את שיין.

‘כן.’

היית פעם בישראל?

לא, הוא אומר, אבל ‘ערכתי היכרות’ עם הנושא של הסכסוך הישראלי־ערבי.

איך בדיוק?

ובכן, מסתבר שכמה פלסטינאים סיפרו לו על כך.

אתה יודע על העימות בין הסונים לשיעים? אני שואל אותו, בהתייחס לעימות עתיק היומין שבין שני זרמים בעולם המוסלמי, שגרם לסבל עצום ולאינספור מקרי מוות לאורך מאות שנים, וגם היום מפיל מאות אלפי קורבנות בכמה מדינות מוסלמיות.

לא, הוא לא יודע על זה הרבה, הוא אומר.

אתה יודע באיזה סוג של עימות מדובר?

‘יש משהו שונה, אני לא יודע באילו מלים להשתמש…’

שיין, ששפת אמו היא אנגלית, אינו יכול למצוא את המילים האנגליות להביע בהן את דעתו. אז הוא מפסיק לדבר.

אתה יכול לספר לי על כך משהו?

‘לא, אני לא יכול,’ הוא מניד בראשו.

אתה יודע משהו על חמאס?

‘חמאס מייצג את העם הפלסטיני,’ הוא משיב, שמח להפגין את הידע שלו בנושא.

חמאס, ארגון מוסלמי פונדמנטליסטי שהוקם לפני למעלה משלושים שנה בידי שייח’ אחמד יאסין, השתלט על רצועת עזה אחרי קרב עקוב מדם עם הממשלה הפלסטינית.

אני מספר על כך לשיין, אף שהוא היה יכול לגלות את העובדה הזו בקלות בעצמו, אך מוחו אינו מסוגל לעבד את שהוא שומע. נדמה שיש בתוך קדקודו תאים שמפסיקים לתפקד בנקודות מסוימות, למשל, בנקודה הזו.

אבל הוא יודע המון על הנושא, הוא אומר לי. מה הוא יודע? ישראל, כך הוא מספר לי, מונעת מהעזתים גישה לטיפול רפואי.

מדוע הישראלים עושים את זה?

‘הם רוצים להכריח את הפלסטינים להסתלק מהאדמות שלהם.’

מאיזו סיבה?

‘הישראלים רוצים לבנות התנחלויות שם [בעזה].’

אין לי מושג מדוע אנחנו דנים בנושא הזה בדבלין, אבל אם זכרוני אינו מטעה אותי, ישראל פינתה את אזרחיה מרצועת עזה ונסוגה עם צבאה מהרצועה בשנת 2005. שיין, אני רואה, בקי ברזי הסכסוך במזרח התיכון בדיוק כמו שאני מתמצא בהרגלי המין של פילים.

באיזו תכיפות דן ציבור הסטודנטים בנושא?

‘מדובר במסע מתמשך.’

ובכן, זאת אולי הסיבה שאנחנו דנים בעזה וב־BDS בדבלין: זה מה שהצעירים בדבלין חושבים ומדברים עליו.

האם יש תנועת BDS בטריניטי נגד סין, על כיבוש טיבט, או רוסיה, על כיבוש חלקים מאוקראינה?

‘לא שידוע לי.’

אין בטריניטי נפש חיה הדורשת BDS נגד סוריה, לוב, תימן, צפון קוריאה, או מי שלא תהיה. רק נגד ישראל. מדוע? ובכן, בפשטות, ‘הממשלה הישראלית,’ אומר שיין, ‘יורה בילדים פלסטינים.’

האם חמאס לא יורה טילים אל אזרחים ישראלים?

לא, אומר שיין. אז מי יורה? ‘ארגונים.’ אילו ארגונים? ‘אני לא יודע. אני לא קשור אליהם.’

מסע מתמשך.

יום יבוא, אני מקווה, ואבין את צעירי דבלין. אנחנו באירלנד, אבל מדברים על ישראל.

אנחנו, הצעירים האירים ועבדכם הנאמן, צריכים לדון ב’ברקזיט,’ בסקס, במגדר, בכדורגל, במריחואנה, בטראנסים אירים־קתולים שרוצים להיות נזירות, בפוליגמיה, בגינס; לא ב־BDS. יהיה יותר הגיוני, לדעתי, לדבר איתם על מערכת הביוב המקומית. לביוב לפחות יש פוטנציאל להשפיע על חייהם.

אבל את הצעירים האירים לא מעניין הביוב אלא אם כן נתקע איזה פלסטיני לבבי בבית שימוש מצחין.

אני ממשיך להסתובב באיזור, מפטפט עם עוד ועוד סטודנטים. כל אחד ואחת מהם, עד כה, אומרים לי שהמאפיין המגדיר ‘אירי’ הוא ידידותיות. עוד עניין שלגביו יש הסכמה כללית הוא פלסטין. כולם חושבים על פלסטין וכולם אוהבים את פלסטין.

לו הייתי אירי, הייתי חושב עכשיו על ברקזיט. האם הם לא שמעו על ברקזיט?

ביוני 2016 הוצבה בפני העם הבריטי האפשרות להשתתף ב’משאל העם על חברות בריטניה באיחוד האירופי.’ הם יכלו לבחור ‘להישאר’ כדי להישאר במסגרת האיחוד האירופי או ‘לעזוב’ כדי לעזוב את האיחוד האירופי. כמעט 52 אחוז מאלה שהצביעו במשאל העם הצביעו ‘לעזוב.’ כתוצאה מכך ובמימוש סעיף 50 בהסכם האיחוד האירופי, בריטניה עתידה לעזוב את האיחוד האירופי ב־29 במארס 2019. אני מתכנן להיות בבריטניה לפחות עד תאריך זה.

לתהליך הזה, הידוע בשם ברקזיט (הלחם של ‘בריטניה’ ו’יציאה’), עשויות להיות השלכות עצומות על אירלנד, משום שאיש אינו יודע כיצד הגבול בין בריטניה לאיחוד האירופי ייראה ביום הברקזיט. היכן הוא יעבור, אם בכלל? האם הגבול בין האיחוד האירופי לבריטניה יהיה הים האירי? האם הוא יהיה באותו מקום שבו שכן לפני כמה עשרות שנים, בין הרפובליקה של אירלנד וצפון אירלנד? האם הגבול יהיה בלתי נראה? האם הוא יהיה גבול ממשי, עם משטרה, צבא ומכס? האם הפרלמנט הבריטי ידחה את ברקזיט ברגע האחרון?

יציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי יכולה להשפיע לרעה על הכלכלה האירית ועל המערכת הפוליטית בה, כך אומרים פובליציסטים רבים, במיוחד אם ייווצר גבול ממשי בתוך האי האירי. ובכל זאת, עדיין לא פגשתי אדם אירי שדמו נסער יותר בגלל ברקזיט מאשר בגלל פלסטין.

מה יכולה להיות הסיבה לכך?

מוטב שאשוחח על כך עם כבוד ראש העיר דבלין, ניל רינג. אולי הוא יוכל להעניק לי את המפתחות לנשמת העם האירי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “איך לאלף יהודי?”