החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מוסיקה, יהדות, ישראליות ואנחנו: מסע של זהות

מאת: ,
הוצאה: | 2020 | 249 עמ'
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

19.50

רכשו ספר זה:

ספר זה מציע לפני הקורא את סיפוריהם של שני יקומים מקבילים, האחד לא דתי והשני דתי לאומי. ההפתעה הגדולה היא, שהיקומים הללו כה קרובים עד שהם כמעט מתלכדים. סיפורים אלה נפרסים בצורת תכתובת דיאלוגית בין חוקרת מוסיקה וחינוך לחוקר תרבות שנפגשו בין כותלי אוניברסיטת בר אילן. הסיפורים פותחים במוסיקה, ולאט לאט קולפים קליפה אחר קליפה ליהדות, לדת, לישראליות, לחקר המוסיקה, לחיפה בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה ולביוגרפיות של בני הדור השני לשואה. הספר נע בשבילים חופשיים ואסוציאטיביים אך הוא פורס השקפות עולם חבויות, ואולי גם תקווה לעתיד של שיח בחברה עתירת שסעים כמו החברה הישראלית.

ד"ר עטרה איזקסון היא מוסיקולוגית, מרצה, יוצרת בינתחומית וחוקרת באוניברסיטת בר אילן. מכהנת כראש מסלול תעודת הוראה במוסיקה משנת 2006, וכראש מסלול דוקטורנטים בחינוך מוסיקלי משנת 2016. ספרה "צלילו של השיר בקונצ'רטו הרומנטי" יצא בהוצאת כרמל (2019).

פרופ' דב שוורץ, חתן פרס א.מ.ת לשנת 2015, כיהן בין שאר תפקידיו כראש המחלקה למוסיקה באוניברסיטת בר אילן. כתב עשרות ספרים ומאות מחקרים בהגות היהודית לדורותיה. כיום מכהן כראש המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן וכעמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן בירושלים.

מקט: 4-249-50843
ספר זה מציע לפני הקורא את סיפוריהם של שני יקומים מקבילים, האחד לא דתי והשני דתי לאומי. ההפתעה הגדולה היא, […]

[א]

שלום עטרה 𝄞

לפני שניכנס לסוגיות כמו מעמדה של המוסיקה בחיינו ובהווייתנו, השזירה של הביוגרפיה שלנו במוסיקה הן בחינוך הן באקדמיה, הבה נעמוד על הסוגיה שמפגישה את שני התחומים שלנו ולמעשה יוצרת חיתוך ביניהם – יהדות ומוסיקה.

אורי טפליץ, חלילן הפילהרמונית הישראלית במשך שנים רבות, אמר: “ייחודם של הכינורות עמד לנו במשך שנים. כשהגענו בפעם הראשונה לאמריקה, ב־1950, ציינו המבקרים את כינורותינו לשבח. ומה הפלא? אפשר שבתזמורות האמריקניות המצוינות מחצית הכנרים הם יהודים. ואצלנו כל המושכים בקשת יהודים”. היו שניסו לקשור בין קרקע הגידול המקומית של הכנרים לזהותם היהודית. אחד האתרים קשר בין יהודי מנוחין, יאשה חפץ ואייזק שטרן ובין מוצאם המזרח־אירופי ומקום משכנם בקליפורניה. והיו שטענו שהכינור הוא רכיב של הזהות היהודית.

כל אלה “חשו” בזיקה שבין יהודים למוסיקה, זיקה שנעכרה בעקבות האנטישמיות של ריכרד וגנר. בראשית המאה העשרים הייתה מגמה לחשוף את יהדותם של קומפוזיטורים בין שאלה היו יהודים ובין שלא. בר בורוכוב, הוגה ציוני וסוציאליסטי חשוב, טען בחיבור מוקדם שלו שגם ז’ורז’ ביזה היה יהודי. ובכן, לא. הייתי רוצה שמחבר “כרמן” יהיה יהודי, אבל נראה שיצריות עילאית ואסתטית כזו כבר לא נמצא בין כוחותינו.

עוד עובדה: בסיס מוצק של המוסיקה המערבית הוא מזמורי הכנסייה. מוסיקולוגים אחדים, חלקם בעלי רוח רומנטית, טוענים שמזמורים אלה הם גלגול של המוסיקה שהייתה בבית המקדש. מהיכן באה התחושה שהיהדות היא מרכיב מהותי של ההתפתחות המוסיקלית בתרבות העולמית?

אבל הסוגיה החשובה ביותר לטעמי היא ההלכה והמוסיקה. הרי ההלכה היא הגורם החשוב ביותר בחייו של יהודי שומר מצוות, ומערכת הזיקות שבינה ובין המוסיקה מעסיקה אותי הרבה. והשאלה היא, האם ההלכה מספקת תשתית משותפת לשיח שלנו. דהיינו האם תאפשר ההלכה לשומר מצוות ולשאיננה כזו (ולא ניכנס כרגע להגדרות של מסורתיות) בסיס לשיח.

מה הבעיה? הלכה היא בראש ובראשונה עניין לפוסקי הלכה. בידוע שעל הפוסק הניגש לסוגיה מסוימת או לבעיה הנקרית לפניו להכיר היטב את הסוגיה. פוסק המבקש להתיר או לאסור שימוש במכשיר מסוים בשבת חייב להכיר את דרכי פעולתו של המכשיר. פוסק המבקש להכשיר או להטריף בעל חיים חייב להכיר את האנטומיה והפיזיולוגיה שלו. באותה מידה פוסק הנדרש למוסיקה חייב להכיר את יסודותיה במידה מניחה את הדעת.

מדוע מתעוררת בעיה כזו? ראשית, לפוסקים רבים, אולי לרובם, חסר גוף הידע המוסיקלי. ושנית, ועל כך אני רוצה להרחיב, הפוסקים אינם מודעים למהפכה שחלה במוסיקה במאתיים השנים האחרונות, דהיינו עצמאותה של המוסיקה. במה דברים אמורים? המוסיקה ממלאת מקום חשוב בתרבות ההווה כשם שמילאה מקום חשוב בעבר. אולם אין לזהות תקופה לתקופה, ויש לבחון את התשתית התרבותית של כל אחת בפני עצמה. דוגמה קלה: בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הייתה צנזורה מחמירה על מוסיקה, ואילו כיום אין שום צנזורה כזו. נזכיר כקוריוז, שנמנעה הופעתם של הביטלס בשנת 1965. לעומת זאת בהופעה של פול מקרטני בשנת 2008 אפשר היה לראות צעירים רבים (ולא רק צעירים) חובשי כיפות. על כן פוסק צריך להכיר את מאפייני התקופה שבה הוא חי ולהשוותה לתקופות שונות, אך ללא טשטוש המאפיינים הייחודיים לה.

אבל יש הבחנות כבדות משקל בהרבה מאשר היחס ללהקה מסוימת, חשובה ככל שתהיה. ניתן דוגמה להבחנה כזו: מוסיקה הייתה מאז ומתמיד תלוית אירועים. קומפוזיטור לא כתב מוסיקה שאיננה משרתת אירוע כזה או אחר. לעיתים מלחינים חיברו מוסיקה דתית. מוסיקה כזו היא שירות של הטקס הדתי, ויהיה זה שליח ציבור המשורר בתפילה או להבדיל מנהל המיסה בכנסייה. חלק הארי בפועלם של מלחינים כמו יוהן סבסטיאן באך היה בשימוש דתי. ולעיתים חיברו מלחינים מוסיקה בשירות אירוע לא־דתי. אף כאן היו בדרך כלל אירועים שלשמם נכתבה המוסיקה, אם אלה חגיגות בחצרות של שועים או אירועים ממלכתיים כמו הכתרה. הלחנת מוסיקה לשם שמיעתה ללא זיקה לאירוע חיצוני כמעט שלא הייתה קיימת. רק בתחילת התקופה הרומנטית, ככל הנראה עם נסיקתו של בטהובן, החלה להיכתב מוסיקה לצורך האזנה.

גם החוויה של שמיעת מוסיקה שלא לצורך אירוע מסוים היא חדשה יחסית. כיום ביקור בקונצרט הוא אירוע תרבותי שאנשים דתיים רבים שותפים לו. יתר על כן, מתקיימים כיום פסטיבלים של האזנה למוסיקה, כמו פסטיבל העוד. וכמובן, כאשר אנו נדרשים למוסיקת פופ ורוק הביקור בהופעה הוא חלק בלתי נפרד מצריכת התרבות של צעירים דתיים בדרך כלל. אנו מציינים שמדובר “בדרך כלל”, אולם לאור התופעה שזמרות וזמרים מן העבר מחו”ל ומהארץ מופיעים בפני הקהל הרחב, הרי שגם אנשים בוגרים ובגיל העמידה מבקרים במופעים כאלה.

מכאן ברור, כי פוסק המתייחס להאזנה למוסיקה בתנאים שונים צריך להשתמש בזהירות או לא להשתמש כלל במקורות הקודמים לתקופת הרומנטיקה, שכן עד לרומנטיקה המוסיקה תמיד שירתה אירועים מובחנים ולא הייתה מושא של האזנה. לעומת זאת התרבות של האזנה למוסיקה בפני עצמה היא צעירה יחסית.

עוד ראוי לציין, כי תפיסת החוויה המוסיקלית העצמאית חדרה בעשרות השנים האחרונות גם לעולם החרדי. התופעה שאנשים הולכים לשמוע קונצרט חזנות כדי ליהנות מביצועים מוסיקליים לא הייתה מוכרת קודם לכן. יתר על כן, העולם החרדי הצמיח ענקי זמר, המבצעים מוסיקת רוק שאותה הם מלבישים במילים מהמקורות. למופע של זמר רוק “חסידי” לא היו מקבילות לפני כארבעים שנים, ולמופע של קונצרט חזנות לא היו מקבילות לפני המאה העשרים, וגם אז רק בחוץ לארץ. נמצאנו למדים, שאי אפשר ליישם פסיקה כפשוטה וללא שיקול דעת על האזנה למוסיקה אם התחברה לפני ההתפתחויות הללו.

חוקרים חילקו בין האזנה ממוקדת למוסיקה ובין האזנה למוסיקה מתוך פעילויות אחרות כמו אירוע חברתי, ריקוד והאזנה במהלך עבודה. האזנה ממוקדת למוסיקה כחוויה אסתטית שהמאזין מכוון להנאה או להתרשמות פנימית היא כאמור תופעה חדשה יחסית. על כן יש להתייחס לפסיקה קודמת בשיקול דעת.

נדמה לי שהעמסתי עלייך סוגיות כבדות, שלא לכולן היית מודעת. לכן נעצור לפי שעה כאן, כדי להאזין לדברייך.