החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

עד ראייה

מאת:
מגרמנית: מורג סגל | הוצאה: | 2019 | 221 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

ב־1918, לקראת סוף המלחמה, נשלח גיבור הרומן, רופא כירורג ופסיכיאטר, לשרת בבית החולים הצבאי בפאזוולק שבגרמניה, שם הוא מתוודע לטר"ש א"ה שונא היהודים, הסובל מעיוורון שמקורו בהיסטריה. הרופא מרפא אותו מעיוורונו באמצעות היפנוזה, שבמהלכה הוא משכנע את א"ה (הוא אדולף היטלר) שכבעל כוח רצון יוצא דופן יש בכוחו להשיב לעצמו את מאור עיניו ולהשיב לגרמניה המובסת את תהילתה. בשנים שלאחר מכן הוא חוזה באימה כיצד א"ה הולך וצובר כוח, עד עלייתו לשלטון (ב־1933). הרופא מתכנן להשתמש במידע הרפואי שבידו כנשק נגד הפיהרר, אך משלם על כך מחיר כבד.

ארנסט וייס (1940-1882), רופא וסופר יהודי יליד מוראביה, לא זכה לפרסם בחייו את הרומן האחרון שלו, עד ראייה, והוא פורסם לראשונה רק יותר מעשרים שנה לאחר התאבדותו בפריז. הרומן פורסם כיצירה בדיונית, אך עם השנים התברר כי הוא מבוסס על פרטים שווייס נחשף אליהם במפגש עם הנוירופסיכיאטר שככל הנראה טיפל בהיטלר בפאזוולק, ד"ר אדמונד פורסטר. סיפוריהם של וייס ושל ד"ר פורסטר מובאים בקצרה באחרית הדבר לספר.

עד ראייה הוא אוטוביוגרפיה בדיונית המבוססת על סיפור אמיתי ומהווה מסמך היסטורי מכלי ראשון, המתאר בצורה מרתקת את תקופת עליית הנאציזם ומציע הצצה לנבכי נפשו של היטלר בצעירותו.

וייס היה סופר פורה זוכה פרסים, חברו הטוב של פרנץ קפקא, אך מעולם לא זכה להכרה בישראל. זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית.

מקט: 4-249-50717
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


חלק ראשון

הגורל הועיד אותי למלא תפקיד בחייו של אחד האנשים שחוללו תמורות אדירות וסבל עצום באירופה לאחר מלחמת העולם. מאוחר יותר תהיתי לעתים קרובות מה הניע אותי אז, בסתיו של 1918, להתערבות הרפואית ההיא. האם הייתה זו סקרנות – תכונתו העיקרית של חוקר העוסק במדע הרפואה – או מעין ניסיון להידמות לאל, הרצון לשחק פעם אחת את תפקיד הגורל.

כך או כך, ברצוני לתאר תחילה את מהלך חיי עד אותו יום בסוף אוקטובר או תחילת נובמבר 1918 בקווים ענייניים. באופן פשוט וברור, ללא כחל וסרק, קרוב לאמת ככל האפשר.

נולדתי בדרום גרמניה כפרי נישואיו היחיד של מהנדס אזרחי מכובד למדי. הקמת מִכרות ודומיהם לא משכה את לבו של אבי; התחום העיקרי שלו היה גשרים. אני זוכר שיום סתווי אחד נסענו, אמי העדינה והאהובה עד מאוד, הוא ואני, ברכבת מ־מ' ל־א',[1] ואבי העיר אותי לפתע מתנומתי כשנסענו על גשר מסילה שאך בקיץ האחרון הוא סיים לבנותו. לא זיהיתי שום דבר מיוחד בגשר ההוא, הוא נראה בעיניי ככל גשרי המסילה האחרים. הוא עבר מעל ערוץ נחל פראי, שעל גדותיו צמחו עצי ערבה ואלמוֹן, מעל פני המים שלו בצבצו כמה אבנים מכוסות טְחָב, והמדרון שמעליו, עדיין עירום מעשב, לא היה תלול במיוחד. אבל אמי העמידה פנים כמי שיוצאת מגדרה מרוב התלהבות, והחלה להשתעל כפי שעשתה תמיד בשעת התרגשות. אבי חייך בענווה תחת שפמו הבלונדיני העבות. לעתים הוא הודה בפניי שישנם דברים יפים עוד יותר מגשרים שאפשר לבנות – טירות, בתי כולבו, תחנות רכבת – אבל את המשימות האלה הוא שומר לעצמו לזמן מאוחר יותר.

תמיד כינו אותו "אדון מהנדס בכיר". אנשים קדו בפניו נמוך למדי, אבל כשהחל מישהו לדבר בשבחו, היה מסיט את מבטו בפליאה כשהוא מנענע בראשו, ולרוב מתחיל לדבר על נעוריו הקשים או על דודו, למעשה דודהּ של אמי, שהיה עשיר כקורח ושכוחו והשפעתו יכלו לכול.

הייתי ילד גדול מאוד יחסית לגילי, התלמיד החזק ביותר בכיתה בבית הספר "האָחוּ". כבר אז כמהתי לחבר, אבל לא מצאתי כזה מעולם. אולי אני הוא שלא ידעתי איך להתקרב לחבריי לכיתה, וזאת מסיבה שלבטח מאפיינת לעתים קרובות ילדים יחידים: פחדתי מזרים. אבל הם פחדו ממני הרבה יותר, מכוחי הגופני, מישותי השתקנית. לו רק ידעו עד כמה הייתי רגיש לכאב, איך מילה קשה פצעה אותי כמו קרע בעור – מה שהם כלל לא שיערו – אולי היו מתקרבים אליי ביתר קלות. לא יכולתי לחזות בסבלו של אף אחד, לא של אדם, לא של חיה, אבל בכיתי לעתים רחוקות בלבד.

בית הספר שכן בקצהו של רחוב רחב יחסית, בסמוך לפארק "האָחוּ". חזיתו פנתה אל הפארק, או נכון יותר אל החומה שהקיפה אותו. בחורף, לפני תחילת הלימודים, אפשר היה לראות מהרחוב את צמרות העצים שבפארק, עצי אלון, דולב, אֶדר, אשוּר. אבל בתחילת החורף, למשל, כשהצצתי בחשאי מעל ספסל הלימודים הירוק שלי אל מחוץ לכיתה המוארת בלהבות גז, נראו הענפים השחורים הכבדים, תחת שכבת שלג שגובהה כגובה כף יד, רק במטושטש מבעד לערפל הדמדומים.

להבות הגז רחשו בנועם, הקמין הלבן הפיץ חום, והאצטרובלים, שהיו מעורבבים בפיסות העץ והפחם, השמיעו קולות פצפוץ שובבים. המפות ותמונות בעלי החיים שהיו תלויות על הקיר הוארו באור בהיר. לקראת השעה תשע או עשר כובה אור הגז, המפות חדלו לבהוק, ובשעה עשר אווררנו מעט את החדר, ואוויר צח חדר פנימה. השמש זרחה באדום נחושתי. הערפל בפארק התרומם, ובעומדי ליד החלון, כשצווארון מעילי מורם וידיי בכיסים, ראיתי מבעד לזגוגית שהלכה והצטללה את השיחים המכוסים כפור שבצדי השבילים, את משטח ההחלקה הכחלחל־אפרפר המכוסה פתיתי שלג דקים, את הכר הרחב, האחו שבמרכז הפארק, את מגרשי הטניס המוקפים רשתות גבוהות, נטושים לחלוטין. עד מהרה נפתחה הדלת, והמהומה העליזה השתתקה עוד לפני שהמורה סגר את הדלת מאחוריו.

בקרבת הפארק שכן המחנה של גדוד הפרשים הכבדים השלישי. כשהשתופפנו כעת בגווים כפופים, רכונים מעל המחברות, מנומנמים מהחום ומשעמום, וכתבנו בדממה את עבודות הכיתה שלנו, הגיע לפתע לאוזנינו, במקצבי הלמוּת משתנים, קצוב וברור, קול טפיפת או דהרת סוסים. לעתים קרובות הייתה זו הנאתי (האסורה) אחרי שעות הלימודים לעמוד שעוּן על המחסום העבה, העשוי עץ גס, כדי לצפות באימוני הטירונים של החַיִל ולשמוע את צליפות השוט של הסַּמל. לעתים היה ניגש אליי חייל, במקטורן הלבן־צהבהב למרות הקור, על ראשו המגולח כובע דמוי צלחת, ללא מצחייה, ותחת זרועו לחם צבאי עבה, פריך ומקומח, שאותו רצה להמיר בטבק או למוכרו בזול. אבל למרבה הצער, לא היו לי לא כסף ולא טבק. בעוגמה ראיתי איך הפרש בוצע אותו לחתיכות בידיו העבות, ובלא שמץ של פחד מושיט אותן בזו אחר זו לסוסים, שאכלו אותן מידיו בעדינות. אינני יודע מדוע עורר בי הלחם תשוקה שכזו. קיבלתי בבית כל מה שילד הגיוני יכול היה לבקש. יום אחד כנראה זיהה בעיניי אחד החיילים את התשוקה הבוערת ללחם. הוא ניגש אליי כשהוא מדרבן את סוסו ונתן לי במתנה חתיכה גדולה למדי. זמן רב לאחר מכן עוד זכרתי את הריח החריף של עור וטָנין שנדף ממנו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.