החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עד מדינה

מאת:
הוצאה: | 2007 | 479 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

ארבעים שנה אחרי מלחמת ששת הימים רואה אור הספר הזה, שראשיתו ביום גשם אחד ב-1967, כשהכותב, עדיין נער, נוסע עם משפחתו לטיול בטריטוריות החדשות שכבשה ישראל, שבעוד כמה חודשים יעלה בה לאוויר ערוץ טלוויזיה אחד, בשחור-לבן.
עד מדינה הוא סיכומה של עבודת שטח עיתונאית מאז הכניסה ללבנון ב-1982 ועד יציאת עזה ב-2005: מסע אישי אל השטחים ובחזרה, שוב ושוב, מאות פעמים, אל חבל ארץ בוער, מוכה ומכה, במרחק שעת נהיגה מהאספרסו-בר הנינוח בתל-אביב; מבט נדיר של עד, המחבר במסעו שני עולמות בעקשנות של מי שליבו שסוע, ופורש בפני הקוראים את הפאזל המלא כשרשרת מרתקת של מפגשים עם פלסטינים וישראלים, ידועים יותר או פחות, פוליטיקאים ומתאבדים, לוחמים וקורבנות; מארג של רגעי שלווה וימים של בעירה, איבה ואהבה, צחוק ותלאות גדולות של שני עמים הלפותים זה בזה כתאומים סיאמים עם מחזור דם אחד.
יגאל סרנה קיבל על עצמו את תפקיד העד המתעקש לדעת, לתעד, לספר, להיאבק בבורות, בזחיחות, בשכחה האורבת תמיד, כשהוא מלווה תמיד בצלמת או צלם, ובנאדֶם עודה יליד דהיישה, תחקירן, מתרגם וחבר. יותר מכל דבר אחר סרנה מציג בפנינו את גיבורי הסכסוך הפשוטים, הדמויות השוליות לכאורה, את המראות והקולות של הדרכים הצדדיות, הרגעים הקטנים, לפעמים של אימה לפעמים של חסד. ספרו אינו עוד מחקר, אקדמי או פופולרי, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כי אם סיפור מגובש של כותב רב כישרון ובעל עין פקוחה גם לפרטים הקטנים ביותר, תיעוד בעל איכויות ספרותיות הנע קדימה ואחורה בזמן.
יגאל סרנה, יליד תל-אביב, הוא סופר ועיתונאי מוערך בישראל ומחוצה לה. ספריו: יונה וולך: ביוגרפיה (כתר 1993), צייד הזיכרון (עם עובד 1998), מקום של אושר (ידיעות אחרונות 2000) מוזונגו (ידיעות אחרונות 2003) ושיטפון (הספרייה החדשה 2005).

מקט: 4-497-1105
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


המלחמה הייתה קצרה

אי-שם, מעבר לגבול שנמחק, מתקדרים השמים מעל לגדה המערבית. גשם יורד על הגבעות שעה שאבי מנסה לאתר את מקומנו על מפה קטנה ואנחנו מייללים במושב האחורי: שימצא כבר את הדרך, שיתקדם או ייסוג. ככל שאנו נרגזים יותר, אבי מבולבל יותר וההילוכים הישנים חורקים תחת ידיו. בשעת צהריים גשומה כבר ברור לגמרי שהלכנו לאיבוד בארץ החדשה. האוסטין קיימברידג' הלבנה עם כנפיה האדומות בולטת בשטח כמו אמבולנס, וכשאבי מנסה לזנק בעלייה קטנה המנוע כבה. אין חיילים סביב. אין מג"ב. בעולם כולו אין עדיין סקיצה של טלפון סלולרי. מסורים בידיהם של המובסים, אנו מצפים לנס בעוד הערפל מתחיל לרדת על הנוף הכבוש, מטשטש בתי אבן ישנים, מדרונות מעובדים, גבעות מעוגלות, ואדיות עם משוכות אבן ועצי זית. פה ושם פתח מערה בהר, בניין עתיק דמוי ארמון. בקתות, גדרות, מבנה ישן ובחזיתו ברוש עצום. לצד הדרך רכב מרוסק, סימני פיח, שלט בערבית ואנגלית. ברחוב צר של עיירה ערבית מציצים בנו מתחת לגגות הפח גברים שותקים, נועצים בנו מבט שאין אנו מפענחים.

כשיצאנו מתל-אביב היו שמי תכלת, כעת מאמץ אבי את עיניו מבעד לשמשה הרטובה של האוסטין, מחפש רמז לכביש האובד בגשם. אמי יושבת בשתיקה לצידו ואנו יושבים מאחור: אחותי שירלי, בת שתים-עשרה, ואני, מתבגר עגמומי בן חמש-עשרה שעור פניו פצוע. זו שבת מעוננת של ראשית חורף 1967. המלחמה הייתה קצרה. בורות ענק נחפרו לקברי אחים, אך לא הספקנו לשבת אפילו יום אחד במקלט וכבר נעו הכוחות, כובשים טריטוריה הגדולה פי שלושה ויותר מהארץ הישנה, נעצרים רק על שפת מכשולי המים של תעלת סואץ ונהר הירדן. מרחבים עצומים של ארץ לא נודעת נפתחו בפנינו, אבל אבי אינו אלא נהג חדש המסיע את משפחתו לטיול שבת באדמה הכבושה, מורה תיכון נמוך קומה שאינו מפחד מתלמידים גברתנים אך נעדר חוש התמצאות, כעיוור שכלב הנחייה שלו נטש אותו באמצע הכביש ורץ אחרי כלבה. הוא מחליף עם אמנו היושבת לצידו כמה מילים בפולנית. סימן למתח.

העיתונים מלאים בעלילות ניצחון ובסיבות לדאגה. כבר ביום חמישי, בעצם המלחמה, התחתן חייל זריז מקיבוץ אושה עם בחירת ליבו ליד הכותל המערבי. האורחים עברו בחצות בעיר אפלה הנתונה בעוצר, חולפים בדרכם על פני שורת מכוניות שרופות. בבית ערבי שרהיטיו מנותצים התפשטה הכלה ולבשה את שמלתה הלבנה ואת ההינומה, והחוגגים רקדו במלון הערבי הנטוש סנט לואיס עד שתיים בלילה.

כעבור חודשים, בחורף הזה של מסענו התועה, גזר בית-משפט צבאי מאסר עולם על הצעיר ריאד סלמאן ג'עפר אל-ח'טיב, יליד 1948, שירה ברובהו ב-25 באוגוסט על כלי-רכב צבאיים ישראליים. התובע ראה בחומרה את העובדה שאל-ח'טיב השתמש בנשק קטלני נגד בני-אדם, אך נמנע מלבקש עונש מוות כי "אל-ח'טיב פעל עצמאית כהרפתקן, מתוך ראייה מוטעית לגבי היחס שיתייחסו כוחות הביטחון לאוכלוסיית הכיבוש, ולא ביקש במעשהו להשיג מטרה הקשורה לשליטת צה"ל באזור." בית המשפחה פוצץ מייד.

ליד העיירה חלחול, "בשטח שכולו הרים, גבעות ומערות", פעל מסוק של צה"ל נגד חוליה של "חבלנים", כך הם כונו אז, והרג שבעה גברים שהיו לבושים במדי צבא ירדן. לצידם נמצאו עיתונים ומזון טרי שהעידו כי "קיימו קשר הדוק עם הכפריים". ארבעה בתים בכפר בית פוריק ליד שכם, שהיו שייכים לתושבים שנתנו מחסה לחבלנים, פוצצו על-ידי הצבא. בקולנוע ציון בירושלים שלח צופה ששמו מיכאלי את רגלו לאחור, וחש בתיק חשוד המונח תחת כיסאו. הוא ביקש מהנער טובול לדווח לסדרן. השטח החדש רטט באי-שקט, ודליה רביקוביץ כתבה בסתיו בנבואת לב כי "הימים האלה יותר משהם דומים לימות המשיח, הם מתחילים לגלות סימנים של ימי הביניים."

"אולי נעצור ונחכה," מציעה אמי, ואבי מציית כאילו המתין למוצא פיה.

בעוד ברד כבד נוקש על גג הרכב כמטר אבנים, נכנס אבי לחצר של בית כפרי ונע לתוך מחסהו של מוסך אבן. הוא מושך את ידית בלם היד ומדומם את המנוע. מבעד לפתח אנו רואים איך גובר בחוץ התוהו ובוהו. הגשם הופך למבול, כאילו נקלענו לעולם שבו אפילו חוקי האקלים משתנים. אחרי שעה ארוכה מתקרבת בהיסוס דמות מן האור.

"סלאם עליכום," מברך האיש ושואל באנגלית מה אנחנו מחפשים. זה ביתו. אנחנו אורחיו.

אבי אומר לו באנגלית: נתקענו, אנחנו מבקשים הכוונה.

בעל הבית הערבי מסביר לו כיצד לחזור לכביש הראשי. כשהגשם שוכך מעט אנו נחלצים בנסיעה לאחור, נוסעים משם על-פי ההוראות ומגיעים לבית לחם. בסמטאות סביב כיכר המולד מציעים לנו סוחרים להוטים כדי חרס קטנים, מטבעות עתיקים, ישוע צלוב מעץ זית, גבינות, עלי גפן ממולאים ותבלינים. בהשתאות אנו בוחנים את החוץ-לארץ החדש. את העולם הזה, הפתוח בשבת. את המסחר הבנוי על מיקוח, כמידתה של אמי. את המחירים הנמוכים, השופכים אפילו על הורי, הזהירים מאוד בכספם, את האור הזהוב של העושר.

תמונת הנסיעה ההיא חיה בזכרוני, כאילו הבטתי בציור של הצייר האמריקאי נורמן רוקוול, ובו משפחה הנוסעת ברכב עמוס עד גגו נקלעת לצרה שממנה תיחלץ בעוד רגע. היא אירעה בגיל שבו המתבגר מבחין בפעם הראשונה בהוריו, צופה בהתנהגותם ומזהה את חולשותיהם, ויכול לחוש חסר אונים גם בעיצומו של ניצחון גדול.

כדי לשוב אל פרטי המסע הזה והמסעות שהתרחשו בשנים מאוחרות יותר, אני מראיין עדים, מדפדף בזיכרון, במסמכים, בעיתונים ישנים, בספרים, ובמאות כתבות שכתבתי וכתבו אחרים. לפעמים אני שב למקום עצמו. זירת ההתרחשות – בתים וּואדיות, דפים כתובים, זכרונם ומסמכיהם של אחרים – חיונית, שכן "הזיכרון הוא מכשיר מטעה למרחקים גדולים," כפי שכתב פרימו לוי, "במיוחד אם אינו נסמך על מזכרות חומריות, ואם הוא מטושטש בגלל הרצון שהסיפור יהיה נאה."

קצין בכיר, ששמו ישוב ויצוץ לאורך הסיפור כולו, פוגש זמן קצר אחרי המלחמה את כתב הארץ הבכיר זאב שיף. שיף מזכיר את שמו של ראש הממשלה, לוי אשכול, והקצין, אריאל שרון, מבקש משיף שלא יתקוף את אשכול. שיף מופתע: הוא זוכר כמה ממורמר היה שרון בעת היסוסי אשכול בהמתנה, כמה הרבה ללחוץ לצאת לקרב, עד כדי איום במרד צבאי. אבל שרון מבהיר לו שנוח לו עכשיו ראש ממשלה חלש. כראש מחלקת הדרכה, תחת פיקודו של הרמטכ"ל יצחק רבין, מתחיל שרון להעביר במהירות בסיסי הדרכה צבאיים לגדה המערבית, שהתרוקנה מכ-200 אלף איש שנמלטו ממנה בין המלחמה לסתיו.

נדמה כאילו נסגר במלחמה איזה פצע גיאוגרפי והתגשמה נבואתו של קנת ו' בילבי מ-1950. 5,860 הקמ"ר של הגדה המערבית, כרבע משטח ישראל של הקו הירוק, כשטחה של קפריסין היוונית או של מדינת דלאוור הזעירה של ארצות-הברית, מצורפים לארץ צרת המותניים כאילו היו חתיכה אבודה מהפאזל של 1948. ישראל שסיימה את הממשל הצבאי בכפרי המיעוטים בנובמבר 1966, כבר פורשת במהירות רשת צפופה של מושלים צבאיים על פני השטחים החדשים, על-פי תוכנית מגירה שהמתינה לשעתה. מוטבעת הסיסמה החדשה "שטח משוחרר לא יוחזר", שאליעזר שוסטק ממציא במשרדו של שמואל תמיר בשדרות רוטשילד. שבוע אחרי המלחמה חיפש שוסטק "משהו," כך אמר לי, "שיהיה קצר, ממצה וחרוזי." אין הוא יודע אז כי לכד את רוח הזמן.

באותה עת כותב המורה לספרות בן העשרים ושמונה עמוס עוז, חבר קיבוץ חולדה, מאמר לעיתון דבר, ובו הוא טובע את היפוכה של סיסמת שוסטק: "גם כיבוש בלית ברירה הוא כיבוש משחית."

בעיר הכבושה רמאללה, בבית אבן שמשקיף מעבר לגבעות אל מישור החוף הישראלי, מדפיס נער פלסטיני תזכיר שמכתיב לו בקדחתנות אביו. רג'א שחאדה בן השש-עשרה מקליד באצבע אחת על מכונת כתיבה קטנה את מילותיו של עורך-הדין עזיז שחאדה בן החמישים וחמש. שחאדה האב הכין רשימה של ארבעים פלסטינים מכובדים מכל שטחי הגדה, שיתכנסו להכריז על כינונה של ממשלה זמנית במדינת פלסטין ועל נכונותם לחתום הסכם שלום עם מדינת ישראל על בסיס החלטת האו"ם 181 והכרה הדדית.

הבן נדהם מהמעבר המהיר של אביו ממחשבות התאבדות בעקבות התבוסה לפתיחה נלהבת של יוזמה פוליטית שעשויה, כך הוא מאמין, לשנות את ההיסטוריה של האזור. שני אנשי מודיעין ישראלים, המגיעים לבית שחאדה עם מלווה מקומי, נוטלים עימם את הדפים שהדפיס הנער רג'א. השניים, דוד קמחי ודן בבלי, מגישים יחד עם יצחק אורון ואלוף הראבן כבר ב-14 ביוני תזכיר סודי ביותר, "הצעה להסדר הבעיה הפלשתינאית", לרב-אלוף (מיל') צבי צור, עוזרו הבכיר של דיין. הם מראים אותו גם לקצין הבכיר רחבעם זאבי, התומך בהקמת מדינת "ישמעאל" לצד ישראל. המסמך המהפכני, שפרטיו דומים להצעות הסדר שיעלו שוב כעבור שלושים שנה, מגיע גם לראש הממשלה לוי אשכול, שליבו אמנם נמשך להסדר מיידי, אבל רצוץ מבגידת החברים שלקחו מידיו את משרד הביטחון, הוא נפחד מתגובתם של ה"טרוריסט" בגין ובעיקר מזעמו של משה דיין, הוא "אבו ג'ילדה", שנהנה מתמיכת נרחבת בדעת הקהל.

בלשכת שר הביטחון מעצב אבו ג'ילדה את ארבעים השנים הבאות של הכיבוש: "הפלשתינאי צריך לדעת שיש לו מה להפסיד," אומר דיין בדיון ב-10 בנובמבר 67' על נתיניו החדשים, "אפשר לפוצץ לו את הבית שלו, לקחת ממנו את רשיון האוטובוס, לגרש אותו מהאזור, ולהיפך: הוא יכול להתקיים בכבוד, לעשות כסף, לנצל ערבים אחרים ולנסוע באוטובוס." מייד מתגבש בשטח סחר החליפין שבו ניתן לבטל כל עונש, קנס, תשלום או איסור, או להשיג כל סחורה, תפקיד, סיפוק של צורך, אהבה, געגוע, תרופה, שררה, נשק אישי או טיפול הצלה – תמורת שיתוף פעולה עם ישראל.

מי שאחראי על סחר החליפין של הנאמנויות הוא שירות הביטחון הכללי. עד המלחמה היה זה גוף קטן שעסק בערביי ישראל ובמפלגה הקומוניסטית שבה היו לו מדווחים נאמנים, והנה הוא מקבל לשליטתו שטחים גדולים ובהם אוכלוסייה כבושה עם מפלגות וארגונים שלהם זיקה לארצות ערב. מתחיל גיוס גדול ומהיר של אנשי אמ"ן ומשטרה דוברי ערבית מכל הבא ליד. השב"כ תופח כעוגת שמרים ממש בעצם הימים אחרי המלחמה, כשהכל עדיין היולי, לא מגובש, כאוטי.

על-פי תרגולת מוכרת בעולם של בניית רשת מודיעים בארצות כבושות, מתחיל השב"כ לבנות את רשת המודיעים שלו במה שמכונה "כיסוי בסיסי": לוקחים כפר-כפר ומנתחים – חמשת אלפים תושבים, שתי חמולות יריבות, שני מועדונים, מסגד וקבוצת כדורגל. מה עושים כדי לדעת מה קורה שם? מקור בכל חמולה. המקור האידיאלי הוא בעת ובעונה אחת חבר מועדון, מתפלל במסגד ומקורב לקבוצת הכדורגל. אם מצאת אחד כזה יש לך "מקור רב-תכליתי". עדיפים שני מקורות להצלבת מידע. אחרי זמן-מה אתה שומע מהמקור שלך שמתארגנת קבוצה של בחורים שהולכים הצידה בשקט, ומדברים על אידיאולוגיה בעת'יסטית. אם אתה מכסה אותם זה כבר "כיסוי ייעודי": אתה מחדיר אליהם את המקור שכבר פועל למענך או קונה אחד מחברי הקבוצה. פעם בשבועיים תידרוך אצל קפטן סמי: תציץ במסגד, תרחרח בשיעורי דת. רישיון למונית.

אט-אט מתכסים השטחים ברשת קורים צפופה של אלפי משת"פים: חלקם ייחשפו ויירצחו, אחרים יהפכו לשהידים כדי לכפר על עוונם. אחרים, רבים מאוד, יאריכו ימים בתפקידם. כך ח' בן השבע-עשרה מטול כרם, ששרף צמיגים על הכביש ונידון לקנס של 600 לירות שאין לו, וקיבל מהשב"כ הצעה למחיקת החטא ועונשו תמורת שיתוף פעולה. הוא הסכים. כעבור עשרים ושש שנים, בגיל ארבעים ושלוש, העיד ח' בפני תחקירן 'בצלם' כי הוא עדיין מקור של השב"כ. חיי השטחים יתנהלו על-פי קודקס של צווים צבאיים שיווסתו כל פיסה מחיי התושבים, מפירסום עיתונים, כרזות וספרים, ועד להוצאת כבשים ועיזים למרעה ושימוש מסחרי בחמורים. בשנות התשעים מנתה החוקרת האמריקאית ליזה נג'אר 2,500 צווים צבאיים שנחקקו ובוטלו, הופיעו ונעלמו מאז 67' על-פי שרירות לב המפקדים, ועיצבו את פני השטח על-פי צרכיה של ישראל, לצידם של חוקים עות'מאניים, מנדטוריים, ירדניים ומצריים: רשת צפופה של תקנות ואיסורים כסורגים דקים וחזקים של כלא שמור היטב. כל זאת לצד כחצי מיליון מעצרים שבוצעו בשטחים החל משנת 1967, על-פי אותה חוקרת.

עדיין באותם ימים רחוקים של 1967, בדהיישה, חוזרים תושבי מחנה הפליטים מן ההרים ומן המערות שבהם הסתתרו אל בתיהם. בחיקן של חלק מן האמהות השבות תינוקות רכים שנולדו במסתור, ובהם גם בן משפחת עודה, שיצא מבטן אמו עאישה ב-20 ביוני 1967 על רצפת מערה בג'בל אטרש – "ההר החירש" – שממערב למחנה. על-פי עצתו של חבר קומוניסט קורא האב עודה לעוללו על שמו של המשורר התורכי הסוער והבלתי מאולף נאזים חיכמת, שחלם על היום שבו "יהיה העולם עריסה נפלאה לכל הילדים." כשחוזרים הורי נאזים, הוא נאדם, לביתם בדהיישה, הם מגלים כי הבית אבד. פליטי המלחמה החדשים תפסו את בקתותיהם של פליטי הנַכְּבָּה. האב נימר עודה, המכונה גם נימר אל-עין בשל תפקידו כממונה מטעם אונר"א על ברז המים של דהיישה, נאלץ לבנות בית של חדר אחד תחת עץ אקליפטוס עצום שעומד מול הדרך בין בית לחם לחברון.
2004. אביב

כעבור שלושים ושבע שנים יוצא התחקירן נאדם עודה מהבית בצל האקליפטוס במחנה דהיישה, ואילו אני יוצא מדירתי בתל-אביב, שמאבטחים חמושים ניצבים בה בפתחי כל בתי-הקפה, המסעדות ומרכזי הקניות. אני עיתונאי בן חמישים ושתיים, כגיל אבי בעת מסענו החורפי לשטחים. אבי מת ביוני 1998, ולא ראה את השיבה אל המלחמה. אחותי הקטנה כבר סבתא. אמי נחה תשושה בבית-האבות ושואלת מה יהיה. גם בערוב ימיה אין הדאגה מרפה ממנה. איש אינו חולם עוד לנסוע עם ילדיו לפיקניק בשטחים. מי שטועה ונכנס לכפר ערבי, מסתכן בחילוץ מסובך או בלינץ'.

הטויוטה שלי דוהרת על כביש מספר 1 שמקצר את הדרך במובלעת לטרון. אני עוקף את מרכז ירושלים בכביש מנחם בגין דרום, חוצה את הגבעות של שכונת גילה ועולה על כביש המנהרות החצוב מתחת להרים במקום שעבר בו פעם שביל עיזים. הכביש, המוגן בחומת בטון נגד יריות, עוקף את בית לחם הישנה השסועה ומכותרת על-ידי הצבא. למרגלות בית ג'אלה אני מאט, מתקשר בסלולרי לתאם עם נאדם מקום מפגש מדויק, ופונה שמאלה לכביש צר ליד מחסום צה"לי מבוצר שבודק כל רכב יוצא. החיילים נחבאים בתוך קוביות בטון. אחרים צופים בדרך ממגדלי שמירה חדשים עם חרכי ירי ומצלמות הממוקמים על הגבעות. כל הכניסות לבית לחם חסומות בערימות סלעים. כאן נקטעת רשת הכבישים המהירה של ישראל ומתחילה תנועה זחלנית בדרכי העפר והשבילים של פלסטין. מעבר חד בין שני עולמות צמודים.

התחקירן שלי, נאדם עודה, תינוק מערת המסתור, מחכה לי קרוב לבית-הספר הגרמני טליתא קומי. "בעיות קליטה," הוא מקיש על הסלולרי שלו – החפץ שב-67' עדיין היה ז'ול וֶרני, מכשיר הקשר האישי הזעיר של העולם. אמי, חובבת ההפלגות אל הדמיון, נהגה לומר לי בילדותי: "יום אחד תראה בטלפון את מי שאתה מדבר איתו." באביב 2004 הסלולרי הוא הכלי המושלם של המתאבדים והמשלחים, של הלוכדים והעוקבים, של נהגי מוניות, של עיתונאים ושל סוחרים שמתאמים נקודה לעקיפת מחסום. אי-אפשר לדמיין חיים ומוות בלעדיו. אני משאיר את המכונית ליד ביתו של סוחר השיש טקאטקה, ומדלג עם נאדם על גבי מחסום עפר כדי לקחת מונית פלסטינית צהובה להמשך הדרך.

"סע לבית-המשוגעים," מורה נאדם בערבית לנהג כשאנו חוצים את גבעת בית ג'אלה, במקום שבו עברה באפריל שנת 68' צעדת ירושלים המורחבת. "התושבים הצטופפו על מרפסות בתיהם ולצידי הכבישים," כתב אז מיכה לימור, "'יאהוד מג'נון', אמר אחד הצופים לשכנו ולא התכוון חלילה לגנאי. ההפתעות שאנו שומרים לאויבינו מאתמול מדהימות אותם כל פעם מחדש. מה חשבו עלינו באמת? רק הם יודעים," סיכם לימור.

אנחנו מגיעים לבית-החולים לחולי נפש ע"ש ד"ר מוסטפא כמאל הנראה כווילה עתיקה של מיליונר אקסצנטרי. זהו מבצרון אבן גדול עם שני מגדלים משונני מעקה שנח בשלווה על גבעת בית לחם מאז נבנה על-ידי הקיסר הגרמני ב-1896. מראשיתו היה מקלט לנידחים. על גגו, המוקף מעקה של עמודוני אבן, ראו החיילים התוקפים ביום הראשון של אפריל 2004 את המבוקש הראשון יוצא מהמגדל השמאלי וידיו מורמות לאות כניעה. שעה לפני כן, בארבע לפנות בוקר, הסתער כוח מובחר על בית-המשוגעים. ארבעה טילים מיוחדים וצרורות של נשק חצי כבד נורו במהלך ההסתערות אל קומתו העליונה. בחדרי החולים הפזורים במבנים סמוכים השתרר תוהו ובוהו.

כשאני עומד מול חזית הבניין והברוש השחור הניצב כזקיף, נדמה לי לרגע שכבר ראיתי פעם את הבית הזה. אני תוהה אם לא חלף לנגד עיני באותו ערפל שעטף לפני עידנים את העיר, כאשר איבדנו את דרכנו במסענו הראשון בשטחים. חזית הבניין שלמה כאילו נחלץ ללא פגע מהקרב. רק כשאני מקיף אותו ובא אל צידו האחורי אני רואה את עורפו המנופץ. "ירינו טילים לטווח קצר," אומר לי מפקד הכוח שתקף את המוסד הפסיכיאטרי. הוא איש צעיר, המח"ט נדב. כל משתתפי הקרב על בית-המשוגעים, משני הצדדים, נולדו אחרי 67' ואינם זוכרים את הארץ שלפני. "אין לטילים האלה רסס," אומר לי מפקד הכוח, להבהיר כמה נזהר. "זו רק התפוצצות כדי ליצור מה שנקרא תרגולת סיר לחץ." הטילים חדרו דרך החלונות, פוררו את הטיח והרסו את הציוד בקומת מגורי האחים.

מאה ושמונה שנים כבר עומד הבניין, וכך שרד את כל המלחמות של המאה העשרים. משטרים באו והלכו, כובשים ומנצחים, גרמנים ותורכים, אנגלים, ירדנים וישראלים, אבל רק באביב 2004 חדרה המלחמה פנימה והניחה את ידה על החולים, שנדמה היה כי יש להם חסינות מפני ההיסטוריה. עד 48' היו פה, מספר לי המנהל, חולים ערבים ויהודים. ביניהם לזמן-מה גם זזה, בתו המטורפת של מחיה השפה העברית. ב-48' הוצאו ממנו החולים היהודים והועברו לדיר יאסין, וב-67' הוצאו החולים הירדנים שהועברו אל מעבר לנהר. תמיד נותרה המלחמה מעבר לחומת האבן, ורק האינתיפאדה השנייה הגיעה לשלב שבו משתווה הטירוף משני צידי הקיר – וחדרה פנימה.

כעת החוץ והפנים משוגעים באותה מידה, ושני הצדדים, אחוזים במאבק דמים, אינם מכירים עוד בשום חסינות או קו גבול, וחודרים אף אל בין חולי הנפש. כך באו התנזימאים, צאצאי ההרפתקן אל-ח'טיב מ-67', ממשיכי החבלנים שהתגלגלו למחבלים שהיו למבוקשים ומצאו מחסה בין חדרי המוסד הסגור, ובעקבותיהם הגיעו החיילים, צאצאי הגברים המצולמים באלבומי הניצחון של 67', ועימם הטילים החדישים של תרגולת סיר הלחץ. כשאנחנו נחלצים מבית-המשוגעים, בא לקראתי חולה בפיג'מה כחולה, מחייך באושר כמי שמצא את אחיו האבוד, ומבקש סיגריה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עד מדינה”