החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על עדנה שמש

סופרת, מתרגמת ועיתונאית עצמאית. פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת בארץ ובחו"ל – בכתב העת לספרות קשת החדשה, בעיתון 77, בכתב העת נוגה, הֶבְּרֶאִיקָה, (בולגריה), ובספר בשם Le Miroir (בתרגום לצרפתית). שמש זכתה בשלושה פרסים ספרותיים בתחרויות לכתיבת סיפורים קצרים: פרס ... עוד >>

דיונות החול של פריז

מאת:
הוצאה: | 2013 | 215 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

38.00

רכשו ספר זה:

"בפעם הראשונה שהתוודע אל קיומה של אָנָאִיס, אלבֶּר לא ראה את פניה, ולא את גופה. בפעם הראשונה היא היתה רק קול. בפעם הראשונה, ההיא, שתיחרת בזיכרונו בבהירות, רק שמע את קולה והזדקף במיטתו מבועת מתשוקה פתאומית, והקשיב לאנקות האהבה שלה.

אההה—

והיה שקט."

אלבר, צעיר יהודי אלג'ירי שעזב את משפחתו ואת אהבת נעוריו, מריז, בא לעבוד בחנותו של דודו בפריז. לילה אחד עולות אנקות אהבה באוויר הערב וחודרות אל מקום משכבו ומעוררות בו תשוקה מצמררת. לאן יוליך את תשוקתו? האם יצליח למצוא את הבחורה שקולה נשַק לבדידותו ומאז אינו נותן לו מנוח?

בד בבד, ברגישות יוצאת דופן ובלשון מאופקת ועזה כאחת, נפרשת בספר מורכבות חייהם ומידת פגיעותם של המהגרים בפריז, והולך ומתברר טיבם של החיים התלושים שאלבר חי, מחוץ לשפתו ומחוץ לעולמו המוכר, נע בין ייאוש שקט לבין תקווה זהירה. וכשנדמה לו שחלקי התצרף של חייו נופלים למקומם הנכון והוא מתחיל להתאהב בחייו החדשים ומתחיל לפצח את 'המקומיוּת' על גווניה, מתרחש רצח אקראי שמערער את עולמו ומביא אותו אל סף הגירוש.

דיונות החול של פריז הוא ספרה השני של עדנה שמש. ספרה הראשון, אמסטֶל, (הוצאת הקיבוץ המאוחד וקסת) קצר שבחים רבים והיה בין המועמדים הסופיים לפרס ספיר לספר ביכורים (2008). זכתה בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית לסיפורים קצרים מאגן הים התיכון בצרפת ובפרסים ספרותיים בארץ.

מן הביקורות על אמסטֶל:

"עושר לשוני נדיר מצאתי בסיפור אמסטֶל. קראתי את הסיפור ונרעשתי, שעוד יש כותבים שיודעים לבנות משפט תומאס-מאני מלא פרטים וניצוצות… זהו סיפור קלאסי לגמרי, בלי שום צרימה… אחרי קריאתו אי אפשר לקרוא זמן מה שום דבר אחר." (בני ציפר, הארץ)

"מורכב ומרתק… משרטט ברגישות מעוררת הערצה תמונות מגוונות של דמויות הנבדלות זו מזו… אך הן כולן מצטיינות בקול הצלול והברור שבו הן מגוללות את סיפוריהן." (ענבל מלכה, ynet)

"ספר יפה להפליא… מתוך תהומות הכאב מפציעה מול עיני הקורא קשת מילולית עדינה ועתירת ניואנסים… המתכתבת עם יצירות מן הספרות הקלאסית. גם הבחירה לגעת בו זמנית הן בנימיה הכואבים והמחוספסים של המציאות הישראלית… והן בקפליה הענוגים והקלאסיים של השמלה האירופית-ספרותית… מרתקת ביותר." (דפנה שחורי, TIME OUT תל אביב)

"כל ציטוט יעשה עוול לעדינות שבה נגיעות לא מורגשות מהולות בסיפור… (עדנה שמש) מבינה את המדיום שבו היא פועלת… וכותבת טקסט נושם. משום כך היא ראויה לתשומת לב." (אריק גלסנר, מעריב)

"התפקיד בכמעט עלילתי שמשחקת הלשון בסיפורים של שמש, מתגבשים למעין מראה של המציאות שבה אנו חיים: מקום שבו השפה המדוברת היא תמיד אלימה… מהלכת על סף קניבליזם." (יוני ליבנה, ידיעות אחרונות)

כתוב מהקישקע… עדנה שמש עושה נפלאות עם העברית… עושה איתה אהבה." (שולה פרומר, ידיעות רחובות)

מקט: 4-31-5691
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר
"בפעם הראשונה שהתוודע אל קיומה של אָנָאִיס, אלבֶּר לא ראה את פניה, ולא את גופה. בפעם הראשונה היא היתה רק […]

1

בפעם הראשונה שהתוודע אל קיומה של אנאיס, אלבֶּר לא ראה את פניה, ולא את גופה. בפעם הראשונה היא היתה רק קול. בפעם הראשונה, ההיא, שתיחרת בזיכרונו בבהירות, רק שמע את קולה והזדקף במיטתו מבועת מתשוקה פתאומית, והקשיב לאנקות האהבה שלה.

“אההה—”

והיה שקט.

ושוב, אההה—

והדממה שכבר אפפה את הבניין הישן שהוא גר בו – את כל הבניינים הסמוכים, את כל הרובע הרביעי, את כל העיר היפה – הִסְמיכה עוד והעמיקה. ידו אחזה אז בקצה השמיכה ועמדה לעטוף בה מעט את גבו, כי אף שפסקו בבת-אחת הגשמים החזקים שירדו וירדו על העיר במשך לילה שלם ועוד חצי יום, וכבר נעשה חם ודומה היה שהנה, הקיץ מתחיל, שָבה בלילה ההוא הקרירות ופלשה אל הדירה הזעירה שבה גר והרעידה את גופו, והעירה בגבו כאב עמום.

אההה—

ידו שמטה את השמיכה והוא נדרך.

אההה—

אנקה עדינה, צלולה, שברירית, צליל יחיד בתוך השקט, שיצאה מפֶּה פתוח מעט, חמקה מבין שפתיים פשוקות מעל לסנטר מתוח.

האם אישה בוכה מעבר לחלונה המואר באור קלוש וסגור למחצה. האם אנקות כאב היא נאנקת. ידו כמו התעשתה אז והמשיכה את תנועתה שהושהתה באוויר, והוא עטף את גבו החשוף בשמיכה, וגופו, שנדרך קודם, רפָה מעט וראשו נשמט אל הכרית.

אההה—

אלבר התרומם על מרפקיו, ער לגמרי. הוא הטה את ראשו בכיוון הקול וכרה את אוזנו. ההברות הנפרדות שעשו את דרכן זו אחר זו אל אפרכסות אוזניו נִדמו לו לגלים מתפשטים במים שנזרקה לִפְנימם אבן; באו באוזניו עדינות, רכות, השתלחו החוצה מעומק גרון, כאילו מתחננות, מרֻווחות ברווחים קצובים. לא היה לו ספק עוד. אנקות-אהבה הוא שומע. לרגע נעטף בושה ומבוכה, כאילו הוא שותף לדבר-עבירה, כאילו חורר באצבע מדממת חור בתוך הקיר, דרך שכבת הצבע, ודרך שכבת הסיד, ודרך הלבֵנים הקשות, והוא מציץ בעדו אל מקום משכבהּ ומביט. ומקשיב.

אההה—

ואיפה הבחור, חשב.

מרחוק מאוד דימה לשמוע את שאגותיה של ליליאנה אחותו כשהתפרץ לחדר שחלקה עם שאר אחיותיו. הוא שיחק אז מחבואים עם טאהר ותשוקה עזה התעוררה בו לסדר קצת את אחיו הקטן, להתחבא לו טוב-טוב, להיעלם כמו קוסם, שייקח לו שעה למצוא אותו, שיסעירו אותו החיפוש והמארב, שתתעורר בשריריו הגמישוּת הדרושה לַהתחמקות, כמו שהרגיש הוא כשהיה בגילו. לאמתו של דבר לא היה גדול מטאהר בשנים רבות כי אמם ילדה את ילדיה כמעט זה אחר זה. הוא שעט במסדרון הצר והתנפל על הדלת שמאחוריה רצה להתחבא, ופתח אותה בסערה.

אלבר מעולם לא העז לדמיין את ליליאנה – או אחת מִיתר אחיותיו – עירומה, אבל באותו יום, בחדר הצר והארוך שהיה מלא כמעט לגמרי במיטות שלהן ושהחלון שלו היה גבוה ואור רך ניתז ממנו אל הקיר הנגדי כמו מתוך משפך והאיר את אחותו עד שנדמתה כאילו היא עולה באש רכה, ראה אותה שוכבת על גבה בתוך נתזי האור, תחתוניה מופשלים עד הקרסוליים וזרועה הדקה עולה ויורדת בין רגליה המקופלות. אפילו עכשיו, שהוא רחוק ממנה מרחק מדינה שלמה וכל כך הרבה זמן עבר מאז, אפילו עכשיו הוא אינו מעז לדייק בראשו את התמונה ההיא או לראות אותה בשלמותה, והוא עושה ככל יכולתו לטשטש אותה במוחו, עד שגופה הנפקח של אחותו מתחלף בַּקיפאון הרגעי שאחז בו אז ובריצה הנואלת שרץ החוצה מחדר אחיותיו, אל שולי הבכי הגועֶה של טאהר, שאיש לא בא לחפש אותו. לפעמים התחלף בראשו מנח ברכיה הרחוקות-זו-מזו של ליליאנה אחותו בדמותה המנחמת של מָריז המתוקה שהיו לה שתי צמות עבות קשורות תמיד יחד בסרט לבן ועד שנסע לא נשק לה אפילו פעם אחת כמו שרצה לנשק לה.

עכשיו הן נבחשו בו שלושתן – אחותו הגדולה, ומריז הרחוקה, והבחורה הנאנקת שלא ראה – וכל זה, רגע לפני שהתכונן להירדם, נראה לו מגוחך, ומוגזם, והכאיב את ראשו כאילו חגות בו ציפורים ומנקרות בו. הוא תקע את אפו בכרית.

אלא שאז תכפו אנקותיה של הבחורה שכלל לא ידע לפני כן שחלונה כה סמוך לחלונו, ריחפו אל מעבר לחדרה ונחתו שוב ושוב על סִפו, הולכות ונמרצות, נעשות דחוקות וצרודות יותר בקונכיות אוזניו, כאילו היא לא יכולה לאפֵּק עוד את הנאתה, עוד רגע ותחדל, והוא נרעד והתקשח, לא-מאמין-ביתר-שאת שהוא באמת שומע את כל זה, והתהפך על גבו והתרומם מעט ונשאר כך, שעון על מרפקיו, והקשיב לאֲנקות, בפליאה ובבושה.

פתאום נעשו הקולות שמעבר לקיר עמומים, אולי הובלעו מאחורי כף-יד נלחצת אל פֶּה או תחת שפתיים שנהדקו על שפתיים, וגניחה אחת קצרה וכבדה פרצה פתאום מגרונו של גבר. השניים השתתקו בבת-אחת.

אלבר נהדף מעט לאחור במיטתו, חש בתוכו אכזבה חמוצה, חש כמעט מרוּמֶה. לסתותיו מחצו את שיניו העליונות כנגד שיניו התחתונות והוא פער את פיו והניע אותן לצדדים כדי להקהות את הכאב. אחר כך הניח לגופו לִרְפות לאט וליפול על המזרן, ופשט את רגליו לפנים והניח את כפות ידיו, קעורות, בשולי ירכיו.

גם בשקט המתחדש לא נרדם. שוב שמע את הסיסים השחורים נוסקים אל בין הארובות. קריאותיהם היו חדות וקצרות. דבר לא החריד אותם ממעופם התמידי. טסים כל חייהם באוויר, לעולם אינם מתנגשים בארובות העגולות או בחלונות המוארכים שווילונות בד לבנים משוכים עליהם רוב הזמן. לא מזמן הבזיק סיס תועה וחָדר אל חדרו מבעד לחלון הפתוח. זִגזג באוויר בבהילות ומיד פנה בכיוון האור ונעלם, ואלבר בקושי הספיק להבחין בצלליתו החומקת, בהרף-העין שבו נכנס, כמו גם בהרף-העין שבו הסתלק. עכשיו ריכז את מחשבתו בסיס ההוא, השחור, הרפרפני, שפִרפר בין הקירות, אחוז-בהלה, כדי לסלק מראשו את התמונה שהתאוותה לדחוק ממנו והלאה את דמותה של הציפור המבוהלת: איש ואישה שוכבים עירומים במיטה מעבר לקיר, קרובים אליו יותר משחפץ, שניהם – ראשה על זרועו, זָרעוֹ על ירכהּ – כמו אונסים אותו בעצם קיומם ליטול חלק במעשה אהבתם, עושים אותו בעל-כורחו למציצן, לסוטה-לרגע, מעוררים את תאוותו. הוא הסתובב על הבטן וטמן את ראשו בציפה הדהויה של הכרית. מריז, מריז, מלמל, אף שידע שאותה כבר לא יראה, כנראה, לעולם.

ושוב עצם את עיניו ושוב הסתובב על הגב, וכשמיטתו הגיבה בחריקה פתאומית עצר לרגע את תנועתו, אולי שמע אותה הזוג שמעבר לקיר. אבל השקט לא הופר. הרחק, למטה, בחצר הגדולה המשתרעת ארבע קומות מתחתיו, התגלגלה מזוודה של דייר – אולי הרגע הגיע, ואולי ממש ברגע הזה הוא הולך לדרכו – שנחבטה בגלגליה במרצפות האבן העתיקות. רוח טובה הניעה את הווילון הלבן שהיה מסובך בכנף החלון ואלבר נשם נשימה עמוקה. נדמָה לו שהדיירים מתחלפים כל הזמן בבניין שבו הוא גר וגם בבניינים הסמוכים, בתים שכולם מחוברים ביניהם לריבוע ובו החצר האהובה עליו כי מטפס חיוני משתרג בה על המרזבים ופורח זה כמה שבועות באשכולות כחולים, ועץ גדול שתול במרכזה. דווקא בשעות לילה מאוחרות הוא נטרד לעתים משנתו. שומע דיבור מהוסה, קולות צחוק, אנשים באים, צעדים מתרחקים, דלתות נטרקות כאילו בחוץ יום ולא לילה, והוא מתעורר.

לפעמים, בערב, הוא צופה מחלונו, גופו מוזח מעט לאחור כי הוא עומד שם בתחתוניו, ומביט החוצה ורואה חלונות מוארים באור ניאון לבן או באור נורה צהוב. רוב החלונות פתוחים אל אוויר הערב. בקומה השנייה, שתי קומות מתחתיו, ראה לא מזמן פיסת חדר ובה שידת תינוק לבנה שמגירותיה הושארו פתוחות, כאילו נעזב החדר בחיפזון. אף פעם לא עלה משם קול של תינוק, מעולם לא ראה מישהו נכנס או יוצא, אבל בכל ערב דולק בחדר אור.

בחלון אחר ראה אישה סתורת שיער שוכבת על ספה מכוסה בסדין, וצופה בטלוויזיה. אור כחלחל צבע את עדשות משקפיה לסירוגין. חולצה ארוכה כיסתה את ברכיה, אולי שמלת בית קצרה, ורגלה האחת היתה תלויה גבוה על מסעד הספה. ממול, קומה מעליו, בקעו קולות רמים והוא ראה צלליות של נערות יושבות במעגל. שמע אותן צוחקות. גלים-גלים עלו צחוקיהן באוויר הערב.

ועכשיו האֲנקות האלה, אֶנקות האהבה ששמע כאילו הן נהגות בתוך חלל החדר שלו, צפות אליו באוויר החדר שנדחס. שוב ניסה להירדם, אבל לא הצליח (אי אפשר להירדם כשמחכים, אמרה לו אמו וכיסתה את כתפיו בשמיכה) עכשיו הודה בפני עצמו – הוא מחכה לשמוע עוד.

אחר כך עלו משם רחשים. אלבר קם. כבר היה ער לגמרי. הוא ניגש אל החלון ברגליים יחפות, כמעט הלך על בהונות, והושיט את פניו והקשיב מאוד. מבחוץ עשוי היה להיראות כנושם אל תוכו את אוויר הלילה. אחר כך ניתק מהחלון והצמיד את צד גופו אל הקיר והשעין עליו את אוזנו. מעבר לקיר שמע דלת נפתחת בעדינות, ודלת נסגרת בחוזקה, והקיר שביניהם הזדעזע. מים החלו זורמים בְּמקלחת. הזוג התקלח באריכות, הבחור מלמל מילים לא ברורות בצרפתית מתנגנת והברותיהן נבלעו בזרם המים. הבחורה צחקה בתגובה. צליל צחוקה היה נעים.

פתאום שמע אלבר את הגבר קורא בקול רם, “אנאיס, תביאי לי את המגבת, בבקשה, שכחתי אותה על הכיסא!”

אנאיס. משהתוודע לשמה, מבוכתו גדלה עוד יותר. קללה בוטה, בשפת אמו, חמקה מבין שיניו הקפוצות, קצרה ומרירה. הוא ניתק מן החלון ושב והשתרע על המיטה. הבוקר הוא צריך לקום מוקדם מן הרגיל. משלוח גדול של פירות טריים מגיע מהדרום, ואם יאחר – דודו חמוּר-ההבעה שעשה טובה גדולה לפדינה, הקטנה שבאחיותיו, והסכים לקבל את הבן שלה לעבודה בחנות הירקות שלו, עד שיסתדר – אם יאחר לעבודה, דודו יתקע בו את אחד ממבטיו הכהים שיש בהם ברק שהוא אף פעם לא מצפה לראות בעיניו של אדם שאין לו חום גבוה, וישפשף את רקתו כאילו נטבע על חלקתה איזה לכלוך עקשני, או כאילו פרח בתוך ראשו כאב פתאומי חריף. אם יאחר, דודו לא יאמר לו מילה על איחורו, אבל אחר כך, כל-היום-לא-יאמר-לו-מילה-על-איחורו ושתיקתו תרעם עד שעת סגירת החנות, והכובד שיִשרֶה ביניהם יעיק.

תירדם כבר, התרה בעצמו, האנקות של אנאיס הזאת נגמרו. אין הדרן. הוא חייך אל תוך הכרית המקומטת חיוך עייף. אז זוג אחד עשה-מה-שעשה מתחת לאף שלך ואתה שמעת הכול, אז מה. לך לישון.

בכל זאת לא סגר את החלון. הוא צריך אוויר, רוח הוא צריך. מאז שהגיע לכאן, הוא מתמכר לאוויר המצטלל של שעת ערב מאוחרת, אוויר שעולה מלמטה במשבים קלים, שופע מבעד לחלונות אל תוך דירת שני החדרים הקטנטנה, לאחר שהשמש שוקעת סוף-סוף, ופנימהּ מתפרק מן החום המעיק כל היום. וכשהוא צונח בלילה על המזרן כבר נעשה קריר והוא כבר צריך לעטוף את גופו בשמיכה, לפחות את הגב, שם כואב לו צד אחד. זה זמן-מה כואב לו הגב בצד שמאל בגלל הסחיבה היום-יומית של ארגזי הירקות הכבדים, ושל ארגזי המים המינרלים, והמשקאות הקלים, ובערב, כשהוא משתרע על המיטה, מת לישון, הוא מתהפך ומתהפך ולא נרדם עד שמתחילה הרוח הקלה הזאת שמפיגה קצת את עקתו של יום הקיץ שחלף.

בכפר שבו נולד וגדל, בלילות הלוהטים, כשקירות הבית התחילו לפלוט את החום שאגרו כל היום והוא שוב לא יכול היה לסבול את הזיעה הניגרת מרקותיו ונוטפת אל עיניו, מלוחה וצורבת, היה לוקח את אחיו הקטן, את טאהר, ושניהם נשאו על ראשיהם את מזרני הקש שלהם – המזרן הכבד שלו, והמזרן הקטן והצר של טאהר שריח דק של שתן עלה ממנו תמיד – ועלו לגג השטוח המרוצף באריחים, ושכבו, כל אחד על מזרנו, מכוסים רק בשמיכה דקה.

גם על הגג העיק החום, אבל פחות מאשר למטה, בתוך הבית, ויתושים מזמזמים עקצו אותם בפנים ובזרועות וברגליים וטרדו את שנתם. אבל לפעמים נשבה שם, למעלה, רוח שכמו ננשפה משפופרת דקה: מרוכזת, תזזיתית, דומה לזאת שיש כאן בחדרו, בלילות הקרירים, וציננה את הגופים והוקל להם קצת מהחום. במקום להירדם מיד היו שני האחים מדגדגים זה את זה וצוחקים, שותים מים מהקנקן שאסתר, אחותם, העלתה בשבילם, מפריחה לעברם שתי נשיקות ולוחשת להם לילה טוב בקול מלא קנאה ומיד יורדת למטה בטפיפות רגליים יחפות. הם שכבו על גבם וכיפת הכוכבים שמעליהם נצצה כל כך שטאהר והוא הפסיקו את צחוקיהם ונאלמו, והביטו ונשמו אל תוכם את אבק האין-סוף. כבר אז נמשך טאהר אל המרחקים הבלתי אפשריים, גופו דרוך ועיניו הנוקבות טובלות בנצנוץ כוכבים. באצבע זקורה הראה אלבר לאחיו הקטן מערכות כוכבים רחוקות והמציא להן שמות, והצביע גם על לוויינים ממהרים, ועל כוכבים נופלים, ומטוסים רחוקים, עד שטאהר המתפעל בכל פעם מחדש, התעייף מרוב רִגשה והתהפך על צדו ונפח נפיחה קצרה ונבוך, וקירב את רגליו אל חזהו, ונרדם. בשעה מאוחרת אלבר עוד שכב על גבו בלי לזוז, גולגולתו הקשה של טאהר הנשענת על עצם-הבריח שלו, עולה ויורדת עם נשימתו; ללא ניע שכב, עד שזרועו נרדמה ועקצוצים כואבים החלו להשתלח לאורכה. בכל זאת לא זז זמן רב כי נעמה לו נשימתו השקטה והסדירה של אחיו הישן. לבסוף הסתובב טאהר בשנתו, שטח את גבו אל אחיו, ואלבר הניע את כתפו המאובנת שהשתחררה מן הכובד והושיט את ידו ושתה עוד מים מהקנקן. אחר כך קלע את אצבעותיו אלה באלה והניח את כפות ידיו תחת ראשו וסקר את השמים האפלים, סָפר כוכבים אקראיים, עשה בהם סדר, קרא בצורותיהם עלילות שרקם בלבו, מבטיח שיזכור כל פרט ופרט, שיוכל לחזור עליהן בפני טאהר בלילה החם הבא, אולי פעם גם בפני מריז, כשיספר לה על המקום הזה, הלא מוגדר בינתיים, שהוא חולם עליו ומתעתד לנסוע אליו, מקום שיש בו יופי. לילה אחד עלה מולו ירח חלבי ענק שהטיל זוהר מפוקפק על סביבותיו. האור הלך והתעצם עד שנדמה היה לאלבר שהאור סוגר עליו מכל עבריו. הוא הידק את עפעפיו ונרדם. בבוקר התעורר אחוז צינה, ואף שניסה, לא זכר דבר מן העלילות היפות שעלו במוחו לפני שפרחו מולו פתאום פני הירח.

ימים על ימים, עד שעות הלילה המאוחרות, עטף החום את הבית בלי רחמים, ואף שכולם נטפו מים ופצעוני זיעה זעירים פשו בעורם וגירדו, אסרה אמם על אחיותיו לעלות אל הגג, איתו ועם טאהר, לישון לצדם תחת שמי החושך הנצבעים בכל לילה בגוון אחר של שחור.

“מה יאמרו השכנים?” ספקה את כפות ידיה, “אתה יודע כמה מהר הלשונות הרעות מתחילות לקשקש, כמה מהר הדברים מגיעים למי שמגיעים, ואז רק אלוהים יודע מה עלול לקרות!” ואמו הביטה בו במבט רב-משמעי שעורר בו אשם, אף שלא הבין את טיבו.

“אבל אימא,” שוחזר בו עכשיו קולו הדק, המתמרד, של טאהר, “אנחנו האחים שלהן, לא זרים!”

“לא משנה,” פסקה אמם, “אסור!” אחר כך סטרה על ראשו הגזוז, “לך, תכין שיעורים לפני ארוחת הערב.”

טאהר לא התווכח איתה עוד. בכל הנוגע ללימודים בבית-הספר, התאמץ לרצות את אביו ואת אמו ככל שיכול – הכין בשקדנות את כל השיעורים שקיבל, למד בעל-פה שירים בלי להחסיר שורה, ופסוקים ארוכים, ונוסחאות. פניו שפעו תבונה ושמחה, והיו לו חושים מחודדים שאין ללמוד את דקויותיהם מאיש. הוא הבין דברים לעומקם כאילו הוא מבוגר קְטן קומה (אלבר נזכר להרף עין בסיפור ההוא, בַּדיוּנות), תמיד מעיר את הערותיו במילים כבדות משקל, בחוכמה מפתיעה, כמבוגר מפוכח, ולא כילד קטן. פעם אמרה לו אמם בייאוש מעושה, “אתה נולדת זקן בעור של ילד, יא טאהר, איך אתה שם לב לכל הדברים האלה?”

את טאהר, חשב אלבר ומחשבתו התרככה, הוא אוהב יותר מכולם, למרות הבדלי הגיל והמרחק שנקרע ביניהם, מאז הסתלק מארצו. אולי הוא מרגיש כך כי אחיו הקטן דומה לו, ושניהם יחד דומים לאביהם כמו שני מטבעות של דינר, ואולי כי טאהר תמיד היה מְלֵא חיים ממנו, ותקוות.

האור בדירה הסמוכה כבה. ברגע שכָּבה, העמיק החושך גם בחדרו של אלבר. הוא הקשיב עוד קצת, אבל כבר לא שמע דבר. הוא נאנח בשקט. מיד מיהר לבלוע את אנחתו.

משלא נרדם, שב להתדיין עם עצמו, והיטיב את תנוחת איברו בתחתוניו. בלבו קיווה שישמע שוב את אנאיס, הבחורה – האישה – הוא לא באמת יכול היה לאמוד את גילה רק על סמך הברה מתמשכת אחת שהגתה מפיה – שֶׁקוֹלהּ מתענג, שאנקתה עדינה ותאבה; שכבר ראה בעיני רוחו את עפעפיה עצומים, את כפות ידיה מאוגרפות, את תנוחת גופה הנפקח. ועוד לפני שתאחז בו עצמו תשוקה מתחדשת, הסתובב בחדות אל הקיר, ועצם את עיניו בכוח. המיטה חרקה תחתיו חריקה רפה, ונָדמה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דיונות החול של פריז”