פרולוג

בדלי סיגריות כיסו את רוב הרצפה של תחנת האוטובוס. לפני מיליון שנים הבניין הזה בטח היה מהודר כמו גרנד סנטרל, או המקומות העצומים האלה שרואים בסרטים, אבל עכשיו הוא סתם נראה אפור כולו, כמו מחסן מלא שיכורים וכרזות מקומטות של להקות.

השעה היתה כמעט חצות, אבל המבואה היתה עמוסה. לידי היה קיר של ארוניות אחסון, שנמשך עד קצה האולם. זרזיף דק טיפטף מאחת הארוניות, כאילו משהו נשפך בפנים ודלף החוצה אל הרצפה. זה נדבק לי לנעליים.

בקצה השני של האולם היו מכונות שתייה, ובפינה היה בר שבו ישבה חבורה של גברים רזים לא מגולחים שעישנו לתוך מאפרות, שפופים מעל הבירות שלהם כמו גובלינים. העשן שיווה לאוויר מראה מעורפל ומשונה.

הלכתי במהירות לאורך הארוניות, בראש מורכן, משתדלת לא להתבלט. בבית הייתי די בטוחה שאצליח להתמזג בהמון בלי בעיה, אבל עכשיו שאני כאן, גיליתי שזאת משימה קשה יותר ממה שדמיינתי. בניתי על הבלגן ועל הגודל שיסוו אותי. הרי זאת תחנת אוטובוסים. לא תיארתי לעצמי שאני אהיה היחידה כאן שעדיין צעירה מכדי להוציא רישיון נהיגה.

ברחוב שלי או בבית ספר היה קל להתעלם ממני — גובה ממוצע, פנים וגזרה ממוצעים ובגדים ממוצעים. הכול ממוצע חוץ מהשיער שלי. הוא היה ארוך וג’ינג’י והדבר הכי עליז בי. אספתי אותו לקוקו ביד אחת, וניסיתי ללכת כאילו אני יודעת לאן אני הולכת. הייתי צריכה להביא כובע.

בדלפק הכרטיסים היו שתי בחורות יותר מבוגרות ממני, עם צלליות עיניים ירוקות וחצאיות מיני מגומי, שהתווכחו עם הבחור מאחורי מחיצת הזכוכית. השיער שלהן היה כל כך נפוח מהברשה, שהוא נראה כמו צמר גפן מסוכר.

‘בחייך, בנאדם,’ אמרה אחת מהן. היא ניערה את הארנק שלה הפוך מעל הדלפק וספרה מטבעות של רבע דולר. ‘אולי תעשה טובה? חסר לי רק קצת. רק דולר וחצי.’

האיש, בחולצת הוואי מרופטת, נראה ציני ומשועמם. ‘נראה לך שהגעת למוסד צדקה? אין כסף לנסיעה, אין כרטיס.’

הכנסתי יד לכיס הז’קט שלי והעברתי אצבעות על הכרטיס שלי. מחלקת תיירים מסן דייגו ללוס אנג’לס. שילמתי עליו עם שטר של עשרים מקופסת התכשיטים של אמא שלי, והבחור שמכר לי אותו בקושי הסתכל עלי.

הגברתי את קצב ההליכה, נצמדת קרוב ככל הניתן לקיר, עם הסקטבורד מתחת לזרוע. לרגע חשבתי כמה מגניב יהיה להניח אותו על הרצפה ולהתחיל לטוס בין הספסלים, אבל לא עשיתי את זה. מהלך אחד לא במקום, ואפילו טינופות הלילה שנמצאים פה ישימו לב שאני לא אמורה להיות כאן.

כבר כמעט הגעתי לסוף האולם כשאדווה מתוחה עברה בקהל מאחורי. הסתובבתי. שני בחורים במדים חומים־צהבהבים עמדו ליד המכונות וסקרו את המוני הפרצופים. אפילו מהצד האחר של התחנה קלטתי את נצנוץ התגים שלהם. שוטרים.

לגבוה היו עיניים בהירות מהירות וזרועות ארוכות דקיקות כמו של עכביש. הוא צעד הלוך וחזור בין הספסלים, כמו ששוטרים תמיד עושים. הליכה איטית ורשמית שאומרת, אולי אני דחליל דוחה, אבל אני זה שיש לו תג ואקדח. זה הזכיר לי את האבא החורג שלי.

אם אוכל להגיע לקצה האולם, אצליח לחמוק החוצה אל המפרץ שהאוטובוסים עוצרים בו. אני אחליק לתוך הקהל ואיעלם.

כמה מהטיפוסים המרופטים ליד הבר השתופפו עוד יותר נמוך מעל הבירות שלהם. אחד מהם מעך את הסיגריה שלו, ואז נעץ בשוטרים מבט ארוך ונבזי וירק על הרצפה בין הרגליים. הבנות באשנב הכרטיסים הפסיקו להתווכח עם הקופאי. פתאום הן גילו עניין מיוחד בציפורניים המלאכותיות שלהן, אבל נראו די לחוצות מהשוטר הדחלילי. אולי יש להן אבות חורגים מאותו הסוג כמו לי.

השוטרים דישדשו אל אמצע האולם וצימצמו עיניים לכל הכיוונים, כאילו הם מחפשים מישהו. ילד שאבד, אולי. חבורת עבריינים חורשי רעה.

או מישהי שבורחת מהבית.

הורדתי את הראש והתכוננתי להתמזג. בדיוק עמדתי להיכנס למסוף, כשמישהו כיחכח בגרון ויד גדולה וחזקה נסגרה סביב הזרוע שלי. הסתובבתי והרמתי מבט אל פנים של שוטר שלישי שנישא מעלי.

הוא חייך חיוך שטוח ומשועמם שכולו שיניים. ‘מקסין מייפילד? אני מבקש שתתלווי אלי.’ הפנים שלו היו קשים וחרושי קמטים, והוא נראה כאילו אמר את אותו הדבר בערך מאה פעמים, לילדים שונים. ‘יש בבית אנשים שחולים מדאגה בגללך.’