החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

דו-קרב וסיפורים אחרים

מאת:
מרוסית: דינה מרקון | הוצאה: | 2006 | 248 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

הנובלה "דו-קרב" היא מהכתבים החותמים את הפרק המוקדם ביצירתו של אנטון צ'כוב. באוסף הנוכחי מוצעים מלבדה עוד עשרה סיפורים מאותה תקופה, הפורשים את הנוף האנושי ברוסיה של סוף המאה ה-19: אצילים שירדו מנכסיהם, איכרים מפוכחים, תמהונים המתגלגלים בדרכים, פקידים יושבי בית. איש לא חומק ממבטו הצלול, האכזרי לעתים, של המחבר, איש לא יוצא נקי מחולשות אנוש.

האוסף דו-קרב וסיפורים אחרים מצטרף ל"מדף צ'כוב" בהוצאת כרמל, בתרגום דינה מרקון. אחרית הדבר, מאת פרופ' הלנה טולסטוי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מצביעה על מאפייני הכתיבה הצ'כובית המוקדמת ועל היחס המורכב של צ'כוב לאידיאליזם מכל סוג.

על הנובלה דו קרב:

בעיירה שכוחת-אל בקווקז מתייצבים שניים לעימות גורלי: לָייֶבְסְקִי, איש-שיחה עצל וחביב, המתגעגע לסנקט פטרבורג ורואה לנגד עיניו אידיאלים שאינו מסוגל לממש – "צאצא נרפה של משטר הצמיתות", כפי שהוא נוהג לכנות את עצמו; ומולו, הזואולוג פוֹן קוֹרֶן, בעל עצבי פלדה, המשוכנע בצדקת הדרוויניזם החברתי ומבקש להחיל תורה זו על כל סובביו. ספק מתוך הכרח פנימי, ספק מתוך שעמום החיים בפרובינציה, נספחים היריבים לדו-קרב רעיוני וממשי.

אנטון צ'כוב פוולוביץ' – Anton Pavlovich Chekhov

נולד ב 29 לינואר 1960 בעיר נמל דרומית – Taganrog ברוסיה, ומת בבדן ויילר גרמניה ב 15 ליולי 1904. הוא נקבר במוסקווה.

אביו היה חנווני וסבו היה צמית שקנה את חירותו ואת חירות שלושת ילדיו ב- 1841. אביו היה שתלטתן וקנאי דתי מה שהאפיל על ילדותו והוא בילה בחנות המשפחתית שהיתה פתוחה מחמש בבוקר ועד חצות. את כישורי הכתיבה והקריאה רכש בכוחות עצמו, ולמד בהמשך בבית הספר לנערים יוונים (1867 -68) ובבית הספר לדקדוק (1868-69). אביו פשט את הרגל כשהיה בן 16 ועבר למוסקווה. צ'כוב נשאר בעיר הולדתו,ניהל חיים עצמאיים והתפרנס מהוראה.

בשנת 1879 הוא החל ללמוד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מוסקווה. במהלך לימודיו התפרנס ופרנס את משפחתו מהוצאה לאור של מאות סיפורי קומיקס קצרים. סיפריו החלו להתפרסם בעיתונת הרוסית בשנת 1885.

את לימודיו סיים בשנת 1884 ועסק ברפואה עד 1892. ב- 1882 הוא פרסם את הנובלה הראשונה שלו.

צ'כוב מת בגיל 44 ממחלת השחפת. הסופר הצרפתי אנרי טרואיה (Henri Troyat)

כתב ביוגרפיה בשם צ'כוב שהופיעה בשנת 1984

ותורגמה לעברית על ידי אביטל ענבר (עם עובד 1989).

 

מקט: 965-407-612-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


צמח הגלגל

רישומי דרך

הייתי בדרכי לשוב מתפילת הלילה. השעון במגדל הפעמונים של סְביאָטוֹגוֹרסק ניגן, בבחינת אקדמה, את נעימתו השקטה, הערֵבה, ואחר כך צלצל חצות. חצר המנזר הגדולה שעל גדת הדוֹנייץ, למרגלות ההר הקדוש, הגדורה באגפי האכסניה הגבוהים כבחומה, היתה כעת, בשעת לילה, כשהיא מוארת רק באור הפנסים העמומים, הבהובי הנרות בחלונות והכוכבים, לבליל חי, מלא תכונה, צלילים ואנדרלמוסיה ייחודית ביותר. כל כולה, מקצה עד קצה, ככל שהעין מגעת, היתה עמוסה לעייפה בעגלות, כרכרות, קרונות, מרכבות וקרוניות למיניהן, שסמוך להם התגודדו סוסים כהים ולבנים ושוורים עטורי קרניים, התרוצצו בני אדם ונחפזו לכל עבר פרחי נזורה שחורים, ארוכי גלימות; צללים ורצועות של אור שהוטלו מן החלונות זעו על פני העגלות, על ראשי האנשים והסוסים – וכל אלה לבשו בדמדומים הסמיכים מִתארים מופלאים, גחמניים ביותר: יש שיצולים מורמים התמתחו עד השמים, יש שבפרצופו של סוס בקעו עיני אש, יש שאחד מפרחי הנזורה הצמיח כנפיים שחורות… נשמעו מלמולים, קולות צניפה ולעיסה של סוסים, יבבות ילדים, חריקות. בשער הוסיפו להיכנס המוני אדם שזה מקרוב באו, ועגלות שהתאחרו התגלגלו ועברו בו.

האורנים, שהתגבהו זה מעל זה בהר התלול שהשקיף על המנזר ונרכנו אל גג האכסניה, ניבטו אל החצר כאל תוך בור עמוק והאזינו בפליאה; במעביתם האפלה צווחו בלי הרף קוקיות וזמירים… למראה המבוכה הרבה, למשמע השאון, היה נדמה שבבליל החי הזה איש אינו מבין את רעהו, שהכול מחפשים דברמה ואינם מוצאים, ושהערבֿרב הזה של עגלות, כרכרות ובני אדם ספק אם יצליח איֿפעם להתפרד.

לרגל חגיהם של יואנס בעל הבשורה והקדוש ניקוֹלאי עושה הנפלאות התקבצו אל ההרים הקדושים יותר מרבבה איש ואישה. לא רק אגפי האכסניה היו דחוסים מפה לפה, אלא גם המאפייה, המִתפרה, הנגרייה, מוסך הכרכרות… אלה שבאו לעת לילה והמתינו שיורו להם על מקום לינה, הצטנפו, כזבובים בסתיו, ליד הקירות, סמוך לבארות, או בפרוזדוריה הצרים של האכסניה. פרחי הנזורה, צעירים כזקנים, היו שרויים בתכונה מתמדת, בלי מנוחה ובלי כל תקווה שיימצא להם מחליף. בחצות היום ומאוחר בלילה כאחד הם עשו רושם של בני אדם הנחפזים למקום כלשהו וטרודים בדברמה, פניהם, על אף התשישות האדירה, שמרו תמיד על ארשת ערנית ומאירה, קולם היה רך, תנועותיהם זריזות… היה עליהם למצוא מקום לינה לכל מי שזה עתה הגיע למנזר בעגלה או ברגל, להנחותו לחדרו, לתת לו לאכול ולשתות כדבעי; לאלה מן הבאים שהיו חירשים, לא נבונים או הכבירו בשאלות, היה צורך להסביר באריכות מייגעת מדוע אין חדרים פנויים, באילו שעות נערכות התפילות בציבור, היכן מוכרים את לחם הקודש וכן הלאה. היה עליהם להתרוצץ, לסחוב, לדבר בלי הרף, אך לא די בכך, היה עליהם גם להיות אדיבים, לגלות התחשבות, להקפיד על כך שיוונים ממריאוּפוֹל, הרגילים לחיים נוחים יותר מהחוֹחלים, יתאכסנו אך ורק עם יוונים אחרים, שזעיר בורגנית כלשהי מבַּחמוּטסק או ליסְצַ'נסק, הלבושה כדרך ה"אצילים", לא תיקלע לאגף אחד עם מוז'יקים ותיעלב.

בלי הרף נשמעו קריאות: "אבי, תן לי קְוואס בטובך! חציר, בטובך!" או: "אבי, אוכל לשתות מים לאחר הווידוי?" והיה על פרח הנזורה לחלק קוואס וחציר או להשיב: "אמי, פני בטובך לכומר המוודה. לנו אין סמכות להתיר." ושאלה רדפה שאלה: "ואיפה הכומר המוודה?" והיה עליהם להסביר היכן ממוקם תאו של הכומר המוודה… ובעיצומה של אותה פעילות טרחנית עוד היה להם הסיפק ללכת לתפילה בציבור בכנסייה, לערוך תפילה באגף של בני האצולה ולהשיב בפרוטרוט על המון שאלות של טעם וללא טעם, שעולים לרגל משכבת האינטליגנציה אוהבים להרבות בהן. המתבונן בהם במשך היממה היה מתקשה להבין מתי הדמויות השחורות המתנועעות הללו יושבות, ומתי הן ישנות את שנתן.

כשבשובי מתפילת הלילה קרבתי אל האגף שבו הוקצה לי חדר, עמד על סִפו נזירמלונאי, ולצדו התגודדו על המדרגות כמה גברים ונשים בלבוש עירוני.

"אדון," עצר אותי המלונאי, "הרשה, בטובך, לאיש הצעיר הזה ללון בחדרך! עשה חסד! העם רב ומקום אין – צרה צרורה!" והוא הורה על דמות לא גבוהה במעיל קל ובכובע קש. הסכמתי, ושותפי האקראי לחדר בא אחרי. כשהסרתי את המנעול הקטן שהיה תלוי על דלתי נאלצתי בכל פעם, ארצֶה או לא, להביט בתמונה שהיתה תלויה ממש ליד המשקוף, בגובה פנַי. בתמונה הזאת, שנקראה "הרהורים על אודות המוות", היה מצויר נזיר כורע ברך אשר הביט אל תוך קבר, בשלד המונח בתוכו; מאחורי גבו של הנזיר ניצב שלד נוסף, גדול מהקודם, ובידו חרמש.

"העצמות לא בנויות כך," אמר שותפי, והורה למקום בשלד שבו אמור היה להיות אגן הירכיים. "ובכלל, דע לך, המזון הרוחני שמגישים לעם אינו מן הסוג המשובח," הוסיף ופלט דרך אפו אנחה ממושכת, עצובה מאוד, שנועדה להבהיר לי שלפניי ניצב אדם הבקיא בענייני מזון רוחני.

שעה שחיפשתי גפרורים והדלקתי נר, הוא נאנח שוב ואמר: "בחארקוֹב ביקרתי כמה פעמים באולם לנתיחת גופות וראיתי עצמות. אפילו בחדר מתים הייתי. איני מכביד עליך?"

חדרי היה קטן וצר, בלי שולחן וכסאות, ואת כל החלל בו תפסו שידה שעמדה ליד החלון, תנור הסקה ושני דרגשי עץ קטנים, שעמדו זה מול זה ליד הקירות ומעבר צר הפריד ביניהם. על הדרגשים היו מונחים מזרנים צנומים, חומיםֿדהויים, וחפציי. הדרגשים היו שניים במספר – פירושו של דבר שהחדר נועד לשניים, והוריתי על כך לשותפ י. "אם כי בקרוב יצלצלו לתפילת השחרית," אמר, "ולא אצטרך עוד להכביד עליך זמן רב."

כיוון שעדיין סבר שנוכחותו מכבידה עליי והיה נבוך, הוא פילס דרך אל הדרגש שלו בהליכה אומרת אשמה, פלט אנחה אשֵמָה וישב. כשנר החלב, שנד באִשו העצלה והעמומה, העלה לבסוף בערה והאיר את שנינו, יכולתי לבוחנו כראוי. היה זה איש צעיר כבן עשרים ושתיים, עגול פנים, נעים למראה, עיניו עיני ילד כהות, לבוש כדרך העירונים וכל לבושו אפרפר וזול, וככל שהיה ניתן לשפוט לפי גון פניו וכתפיו הצרות, לא ידע את טעמו של עמל כפיים. הוא היה מזן מאוד לא מוגדר. לא היה אפשר לטעות ולחשוב שהוא סטודנט, ולא איש מסחר, לבטח לא פועל, ולמראה הפנים הנעימות ועיני הילד הרכות לא רצית לחשוב שזהו אחד מאותם נוכלים הולכי בטל, שהם רבים כדגים בים במנזרים הנידחים הללו שנותנים בהם מזון ומקום לינה, ואשר מציגים עצמם כתלמידי סמינר לכמורה שסולקו מפני דבקותם היתרה באמת, או נערי מקהלה לשעבר שקולם אבד להם… היה בפניו דברמה אופייני וטיפוסי מאוד, מוכר מאוד, אך מה בדיוק – לא יכולתי בשום אופן להבין או להיזכר.

שעה ארוכה הוא שתק וחשב על דברמה. כפי הנראה, היות שלא הערכתי את הערתו בדבר העצמות וחדר המתים, דימה בנפשו שאני כועס ואיני שמח בנוכחותו. הוא שלף מכיסו נקניק, סובב אותו לפני עיניו ואמר בהיסוס:

"סליחה, ארשה לעצמי להטריד אותך… אין לך סכין?"

נתתי לו סכין.

"נקניק מגעיל," אמר בהעוויית פנים, בעודו פורס לו פרוסה. "בחנות כאן מוכרים זבל, אבל פושטים את עורך… הייתי משאיל לך פרוסה, אבל אני לא מאמין שתסכים להתכבד. אתה רוצה?"

גם ל"משאיל" ול"להתכבד" האלה שלו היה צליל טיפוסי, שהיה לו הרבה מן המשותף עם אותו הדבר האופייני שבתווי פניו, אך עדיין לא יכולתי לעמוד על טיבו. כדי לרכוש את אמונו ולהראות לו שאיני כועס כלל, לקחתי את הפרוסה שהציע. הנקניק באמת היה איום; כדי לגבור עליו היה צריך שיניים כשל כלב שמירה בריא. פעולת הלסתות התירה את לשוננו, ונקשרה בינינו שיחה. התחלנו בכך שהתלוננו זה בפני זה על אריכותן של התפילות בציבור.

"התקנון כאן דומה לזה של אָפוֹן," אמרתי, "אבל באפון נמשכת תפילת לילה של יום חול עשר שעות, ובחגים הגדולים – ארבעֿעשרה. סע לך לשם להתפלל!"

"כן!" אמר שותפי וסובב בראשו. "אני גר כאן שלושה שבועות. והתפילה בציבור נערכת מדי יום, דע לך, מדי יום… בימי חול מצלצלים בחצות לתפילת שחרית, בחמש לשחרית מוקדמת, בתשע – למאוחרת. לישון איֿאפשר בכלל. ואילו במשך היום ישנם שירת ההודיה, הקראת תקנון המנזר, תפילות הערבית… וכשצמתי לפני הווידוי ואכילת לחם הקודש, ממש נפלתי מהרגליים מרוב תשישות." הוא נאנח והמשיך: "ולהיעדר מהתפילות לא נעים… הנזירים מקצים לך חדר, מאכילים אותך, ואיכשהו, המצפון אינו מרשה להיעדר. יום, יומיים, זה לא נורא, אפשר לעמוד על הרגליים, אבל שלושה שבועות זה קשה! קשה מאוד! באת לזמן רב?"

"אני נוסע מחר בערב."

"ואני עוד אשהה כאן שבועיים."

"אבל נדמה לי שלא מקובל כאן לשהות תקופה ארוכה כל כך?" אמרתי.

זוב. "כן, זה נכון, אלה שמאריכים לשהות כאן וזוללים על חשבון הנזירים, את אלה מבקשים לעשפוט בעצמך, אם ירשו לפרולטריון לגור כאן כאוות נפשם, לא יישאר אף חדר פנוי, והם יכרסמו את המנזר כולו. זה נכון. אבל במקרה שלי הנזירים נוהגים לפנים משורת הדין, ואני מקווה שלא ימהרו לסלק אותי מכאן. אני, דע לך, מומר חדש."

"כלומר?"

"אני יהודי, התנצרתי… לא מזמן קיבלתי עלי את הפְרַבוסלביות." אואז הבנתי את אשר לא יכולתי בשום אופן לקרוא קודם לכן בפניו: שפתיו העבות, ודרכו לזקור קמעה את הזווית הימנית של הפה ואת הגבה הימנית בשעת דיבורו, ואותו ברק שמנוני מיוחד בעיניו, האופייני רק לשֵׁמים לבדם, והבנתי גם את פשרם של ה"משאיל" וה"להתכבד"… המשך שיחתנו גילה לי ששמו אלכסנדר איבאניץ', ולפנים קראו לו איסאק, שהוא יליד פלך מוֹהילֶב ולהרים הקדושים הגיע מנוֹבוֹצֶ'רקַסק, שם קיבל עליו את הפרבוסלביות.

לאחר שגבר על הנקניק, אלכסנדר איבאניץ' קם, זקר את הגבה הימנית, והתפלל לפני האיקונין. גבתו נשארה זקורה כשהתיישב אחר כך על הדרגש והחל לספר לי בקצרה את קורות חייו הארוכים.

"מקטנותי רחשתי אהבה לְדעת," פתח, ונעימת קולו היתה משָל לא על עצמו דיבר אלא על אדם דגול כלשהו שהלך לעולמו. "הורי יהודים עניים, עוסקים במסחר בפרוטה, חיים כאביונים, אתה יודע, ברפש. ובכלל, כל העם שם עני ומאמין באמונות תפלות, הדעת מהם והלאה, שהרי ההשכלה מרחיקה את האדם מן הדת, זה מובן… קנאים איומים… הורי בשום אופן לא רצו ללמד אותי דעת, הם רצו שגם אני אעסוק במסחר ולא אדע דבר זולת התלמוד… אבל להיאבק כל החיים בעבור פת לחם, להתגולל ברפש, וללעוס את התלמוד הזה – תסכים אתי, לא כל אחד מסוגל לכך. מעת לעת היו נכנסים לבית המרזח של אבי קצינים ובעלי אחוזות שסיפרו דברים רבים שכמותם לא ראיתי אז אפילו בחלום, וכמובן, דבריהם הילכו עלי קסם והקנאה הטריפה את דעתי. בכיתי וביקשתי מהורי שישלחו אותי לבית ספר, אבל הם לימדו אותי לקרוא עברית ותו לא. פעם מצאתי עיתון ברוסית, הבאתי אותו הביתה כדי להכין ממנו עפיפון, וקיבלתי מכות, אף על פי שלא ידעתי לקרוא רוסית. בלי קנאוּת אי אפשר, כמובן, מפני שכל עם שומר באופן אינסטינקטיבי על לאומיותו, אבל אז לא ידעתי זאת והתקוממתי קשות…"

לאחר שהגה משפט כה חכם, זקר איסאק לשעבר את גבתו הימנית גבוה עוד יותר מרוב הנאה והביט בי במצודד, כמו תרנגול המביט בגרעין חיטה, ובארשת פנים שכמו ביקשה לומר: "עכשיו סוף סוף השתכנעת שאני אדם חכם?" לאחר שדיבר עוד על הקנאוּת ועל ערגתו הבלתי נכבשת לְהשכלה, המשיך:

"מה יכולתי לעשות! קמתי וברחתי לסְמוֹלֶנסק. שם היה לי בן דוד שעסק בציפוי כלים בבדיל והתקנת קופסאות מפח. כמובן, התחלתי לשמש אצלו כשולייה, מפני שלא היה לי ממה להתקיים, הסתובבתי יחף ולבוש בלואים… חשבתי לי שביום אעבוד, ובלילות ובשבתות אלמד. וכך עשיתי, אלא שהמשטרה גילתה שאין לי דרכון, ושלחה אותי חזרה אל אבי בשיירה של אסירים…"

אלכסנדר איבאניץ' משך באחת מכתפיו ונאנח.

"מה אפשר לעשות!" המשיך, וככל שהעבר קם לתחייה לנגד עיניו בבהירות רבה יותר, כן התעצם בדיבורו המבטא היהודי. "ההורים הענישו אותי ומסרו אותי לסבי, יהודי זקן וקנאי, כדי שאתקן את דרכיי. אבל בלילה ברחתי לשְׁקלוֹב. וכשדודי ניסה לתפוס אותי בשקלוב, הלכתי למוהילב; הייתי שם יומיים והלכתי עם חבר לסטָרוֹדוּבּ." בהמשך מנה המספר בזכרונותיו את הוֹמֶל, קייב, בֶּלָיָה צֶרקוֹב, אומאן, בּאלטָה, בֶּנדֶרי, ולבסוף הגיע עד אודסה.

"באודסה הסתובבתי שבוע שלם בטל ממלאכה ורעֵב, עד שאספו אותי יהודים שסובבים בעיר וקונים בגדים משומשים. אז כבר יכולתי לקרוא ולכתוב, ידעתי חשבון, לא כולל שברים, ורציתי להתקבל ללימודים באחד המוסדות, אבל לא היו לי אמצעים. מה לעשות! חצי שנה הסתובבתי באודסה וקניתי בגדים ישנים, אך היהודים, נוכלים שכמותם, לא נתנו לי את שכרי, ואני נעלבתי והלכתי משם. אחר כך הפלגתי באונייה לפֶּרֶקוֹפּ."

"לשם מה?"

"ככה. יווני אחד הבטיח לי שם משרה. קיצורו של דבר, עד גיל ששֿעשרה נדדתי ככה, בלי עיסוק מוגדר ובלי קרקע מוצקה תחת רגליי, עד שהגעתי לפּוֹלטָבָה. שם שמע סטודנט יהודי אחד שאני רוצה ללמוד, וצייד אותי במכתב לסטודנטים בחארקוב. כמובן, הלכתי לחארקוב. הסטודנטים נועצו ביניהם והחלו להכין אותי לבחינות קבלה למכללה הטכנית. ואתה יודע, אני מוכרח לומר שהסטודנטים שפגשתי היו כאלה, שלא אשכח אותם עד יום מותי. אני כבר לא מדבר על כך שהם נתנו לי דירה ופת לחם; הם העלו אותי על דרך האמת, אילצו אותי לחשוב, הורו לי על מטרת החיים. היו ביניהם אנשים חכמים, נפלאים, שהתפרסמו בינתיים. שמעת על גרוּמאכר, למשל?"

"לא, לא שמעתי."

"לא שמעת… הוא כתב מאמרים חכמים מאוד בעיתונים של חארקוב והתכונן להיות פרופסור. טוב, קראתי הרבה, השתתפתי בחוגי סטודנטים, שם לא תשמע אמירות נדושות. התכוננתי חצי שנה, אך כיוון שכדי להתקבל למכללה הטכנית צריך לעבור את קורס המתמטיקה לגימנסיות בשלמותו, גרומאכר יעץ לי להתכונן לבחינות קבלה למכון הווטרינרי, שמתקבלים אליו לאחר הכיתה השישית של הגימנסיה. כמובן, התחלתי להתכונן. לא רציתי להיות וטרינר, אבל אמרו לי שמי שמסיים קורס לימודים במכון מתקבל בלי בחינה לשנה השלישית בפקולטה לרפואה. למדתי את כל קוּנֶר, וכבר קראתי אָליבְרוּבֶר את קוֹרנֶליוס נֶפּוֹס וביוונית שיננתי כמעט את כל קוּרציוּס, אבל אתה יודע, דבר גורר דבר… הסטודנטים התפזרו, מצבי היה לא ברור, ואז עוד שמעתי נוסף לכול שאמי הגיעה לחארקוב ושהיא מחפשת אותי בכל רחבי העיר. אז לקחתי את הרגליים ונסעתי. מה אפשר לעשות! אך למרבה המזל, נודע לי שכאן בדרך דוֹנייצק יש מכללה למהנדסי מכרות. למה לא אנסה להתקבל לשם? הרי אתה יודע, המכללה למהנדסי מכרות מסמיכה אותך להיות מנהל עבודה במכרות – משרה נהדרת, ואני מכיר מכרות שבהן מנהלי העבודה מקבלים אלף חמש מאות בשנה. מצוין… התקבלתי…"

בארשת של יראת קודש על פניו מנה אלכסנדר איבאניץ' כשני תריסרים של מדעים מסובכים שנלמדים במכללה למהנדסי מכרות, ותיאר את המכללה עצמה, את מבנה המכרות, את מצבם של הפועלים… אחר כך סיפר סיפור נורא, דומה לבְדיה, אך שלא יכולתי לפקפק באמיתותו, מפני שנעימת קולו של המספר היתה כנה מדי והבעת האימה בפניו השֵׁמיות, גלויה מדי.

"ובזמן ההתמחות המעשית, איזה מקרה קרה לי פעם!" סיפר, וזקר את שתי גבותיו. "הייתי במכרות כאן, במחוז דונייצק. והרי ראית כיצד יורדים אנשים אל עומק המכרה. אתה זוכר, כשמאיצים בסוס ומפעילים את המנוף, גיגית עץ אחת יורדת לתוך המכרה על פני הגַלגילָה והאחרת עולה, וכשמתחילים להעלות את הראשונה, השנייה יורדת – בדיוק כמו בבאר עם שני דליים. אז התיישבתי פעם בגיגית, אני מתחיל לרדת למטה ותאר לעצמך, פתאום אני שומע – טְררר! השלשלת נקרעה ועפתי לכל הרוחות יחד עם הגיגית ועם קֶרע השלשלת… צנחתי מגובה שלושה סאזֶ'נים ונחתּי היישר על החזה ועל הבטן, והגיגית, כיוון שהיא עצם כבד יותר, נפלה לפנַי, ונחבטתי בכתף בצלע שלה. אני שוכב לי המום, אתה יודע, וחושב שנחבלתי למוות, ופתאום רואה – צרה חדשה: הגיגית האחרת, זו שעלתה קודם לכן, כיוון שאיבדה את המשקל המאזן צונחת כעת ברעש עצום למטה, היישר אלי… מה אפשר לעשות? כשהבנתי מה מתרחש, נצמדתי אל הקיר, מכווץ כולי, מחכה שהנההנה תחבוט לי הגיגית הזאת בראש במלוא התנופה, נזכר באבי ובאמי, ובמוהילב, ובגרומאכר… מתפלל לאלוהים, אך למרבה המזל… מפחיד אפילו להיזכר."

אלכסנדר איבאניץ' חייך חיוך מאומץ ומחה את מצחו בכף ידו. "למזלי, היא נפלה על ידי ורק פגעה קלות בצד הזה… תלשה מהצד הזה, אתה יודע, את המקטורן, את החולצה ואת העור… כוח אדיר. אחר כך התעלפתי. הוציאו אותי משם ושלחו אותי לבית חולים. הייתי מאושפז ארבעה חודשים, והרופאים אמרו שאלקה בשחפת. עכשיו אני משתעל תמיד, החזה שלי כואב ואני סובל מליקוי נפשי קשה… כשאני נשאר לבד בחדר אני נתקף לפעמים פחד נורא. כמובן, במצב בריאותי שכזה כבר איֿאפשר להיות מנהל עבודה במכרה. נאלצתי לעזוב את המכללה למהנדסי מכרות…"

"ובמה אתה עוסק כעת?" שאלתי.

"עמדתי בבחינת הסמכה למורה כפרי. הרי עכשיו אני פרבוסלבי וזכאי לעסוק בהוראה. בנוֹבוֹצֶ'רקַסק, שם הוטבלתי, גילו עניין רב בגורלי והבטיחו לי משרה בבית ספר קהילתי שליד כנסייה. בעוד שבועיים אסע לשם ושוב אגיש בקשה."

אלכסנדר איבאניץ' פשט את מעילו ונשאר בחולצה בלבד, עם צווארון רוסי רקום וחגורה מצמר.

"הגיע הזמן לישון," אמר, הניח את מעילו למראשותיו ופיהק. "דע לך, שעד לאחרונה התכחשתי לגמרי לאלוהים. הייתי אתאיסט. כששכבתי בבית החולים נזכרתי בדת והתחלתי להגות בנושא הזה. לדעתי, אדם חושב רק דת אחת תיתכן בשבילו, הדת הנוצרית. אם אינך מאמין בישוע, אין לך דבר אחר להאמין בו… לא כן? היהדות כילתה את ימיה ועודנה מתקיימת רק הודות למאפייניו הייחודיים של השבט היהודי. כשהציביליזציה תגיע אל היהודים לא יישאר מהיהדות אף זֵכֶר. שים לב, כל היהודים הצעירים כבר אתאיסטים. הברית החדשה היא המשך טבעי של הברית הישנה. לא כן?"

התחלתי לחקור ולשאול לסיבות שהניעו אותו לצעד כה רציני ואמיץ כהמרת הדת, אך הוא רק חזר ושנה לי ש"הברית החדשה היא המשך טבעי של הברית הישנה" – ככל הנראה, משפט מן המוכן שלא הוא הגה, אשר כלל לא ביאר את העניין. חרף כל מאמציי ותחבולותי נותרו הסיבות סתומות בעיניי. אם אפשר היה להאמין שקיבל עליו את הפרבוסלביות מתוך אמונה, כפי שטען, מה היתה אם כן טיבה של אותה אמונה ועל מה הושתתה – זאת לא היה אפשר להבין מתוך דבריו; אבל מן הנמנע היה גם להניח שהמיר את דתו מתוך רדיפה אחר טובות הנאה: בגדיו הזולים, המרופטים, הקיום על פת של נזירים ועתיד לא ברור, לא הצטיירו כטובות הנאה. לא נותר לי אלא להשלים עם המחשבה, שהמרת הדת מקורה היה באותה רוח סעורה שהשליכה את שותפי מעיר לעיר כשבב של עץ, ושכונתה בפיו, בהתאם למטבע הלשון המקובל, השאיפה להשכלה.

בטרם אשכב לישון, יצאתי לפרוזדור כדי לשתות מים. כשחזרתי עמד שותפי באמצע החדר והביט בי בבהלה. פניו היו חיוורותֿאפורות, ועל מצחו נצצו אגלי זיעה.

"העצבים שלי רעועים נורא," מלמל, מחייך חיוך חולני, "נורא! ליקוי נפשי של ממש. אם כי, כל אלה זוטות."

ושוב החל לדוש בכך שהברית החדשה היא המשך טבעי של הברית הישנה, שהיהדות כילתה את ימיה. הוא ברר את המשפטים, וכמו התאמץ לאזור את כל כוחות השכנוע שלו ולהשקיט בהם את סערת רוחו, להוכיח לעצמו שבהמירוֹ את דת אבותיו לא עשה שום מעשה נורא ויוצא דופן, אלא נהג כאדם חושב ומשוחרר מאמונות תפלות, ולכן הוא יכול בלב שלם להישאר בחדר ביחידות עם מצפונו. הוא ביקש לשכנע את עצמו, ועיניו התחננו לעזרתי…

בינתיים העלה נר החלב נטף גדול ומגושם. השחר החל להאיר. באשנב הקודר, המכחיל והולך, נראו כבר בבירור שתי גדותיו של הדונייץ וחורשת האלונים שמעבר לנהר. הגיעה העת לשכב לישון. "מחר יהיה כאן מעניין מאוד," אמר שותפי, כאשר כיביתי את הנר ושכבתי. "אחרי תפילת השחרית המוקדמת, תצא מן המנזר תהלוכת צלב אל כוכי הנזירים המתבודדים."

הוא התפלל אל מול האיקונין, גבתו הימנית זקורה וראשו מוטה הצדה, ושכב על דרגשו בלי לפשוט את בגדיו.

"כן," אמר, מסתובב לצד השני.

"מה – כן?" שאלתי.

"כשקיבלתי על עצמי את הפרבוסלביות בנובוצ'רקסק, אמא חיפשה אותי ברוֹסטוֹב. היא חשה שאני רוצה להמיר את דתי." הוא נאנח והמשיך לדבר: "כבר שש שנים שלא הייתי שם, בפלך מוהילב. אחותי כבר לבטח נישאה בינתיים."

לאחר ששתק מעט ונוכח שעדיין לא נרדמתי, החל לדבר חרש על כך שבמהרה יקבל משרה, השבח לאל, ותהיה לו סוף סוף פינה משלו, מעמד מוגדר, פת בטוחה בכל יום… ואילו אני חשבתי, בעודי נרדם, שהאיש הזה לעולם לא יהיו לו פינה משלו, אף לא מעמד מוגדר ולא פת בטוחה. על משרת המורה הוא חלם בקול כעל הארץ המובטחת; כרוב בני האדם, הוא הסתייג מחיי הנוודות, ראה בהם דברמה יוצא מגדר הרגיל, זר בטבעו ומקרי כַּנֶגע, וביקש לו ישועה בחיי יום יום שגרתיים. בנעימת קולו נשמעו ההכרה בהיותו חריג, וצער על כך. הוא כמו ביקש להצטדק ולהתנצל.

במרחק של לא יותר מארשין ממני שכב נווד; מעבר לכתלים בחדרים ובחצר, ליד העגלות, בין העולים לרגל, המתינו נוודים כמותו, למאותיהם, לבוקר, והלאה משם, אם יכול הדמיון להקיף את אדמת רוסיה כולה, צעדו עתה ריבואריבואות של צמחי גלגל כמותו על דרך המלך ובשבילים כפריים, בחיפוש אחר מקום שבו ייטב חלקם, או נמנמו במלונות דרכים, בפונדקים, באכסניות, על העשב תחת כיפת השמים, וחיכו לעלות השחר… בעודי נרדם, תיארתי לי כמה היו כל אותם בני אדם משתאים ואפילו שמחים, אילו נמצאו הטיעונים והמילים שיכולים היו להוכיח להם, שאין חייהם זקוקים לצידוק יותר מחיי כל יתר הבריות.

בשנתי שמעתי כיצד מעבר לדלת צלצל פעמון בקול תלונה דק, כמגיר דמעות חמות, ופרח נזורה צעק פעמים אחדות:

"ישוע הנוצרי אלוהינו, בן האלוהים, חוס עלינו! עורו לתפילת השחרית!"

כשהתעוררתי שותפי כבר לא היה בחדר. היה יום שטוף שמש, ומעבר לחלונות נשמעה המולת העם. כשיצאתי נודע לי שתפילת השחרית כבר תמה, ותהלוכת הצלב יצאה זה כבר אל כוכי הנזירים המתבודדים. העם שוטט קהליםֿקהלים על גדת הנהר, והמתקהלים חשו עצמם בטלים מכל עיסוק, באין להם דבר לענות בו; לשתות ולאכול אסור היה, כיוון שבכוכי הנזירים לא תמה עדיין תפילת השחרית המאוחרת; חנויות הממכר של המנזר, שההתגודדות והסחרמכר הרוחש בהן חביבים כל כך על העולים לרגל, היו עדיין סגורות. רבים, למרות העייפות, התנהלו לאטם, באין להם עניין אחר, אל כוכי הנזירים המתבודדים. השביל מן המנזר אל מקום הכוכים, לשם שמתי פעמיי, התפתל כנחש על פני הגדה הגבוהה התלולה, עולה ויורד לסירוגין, עוקף את האלונים והאורנים.

הדונייץ התנצנץ למטה והשמש השתקפה בו, ממעל הלבינה גדת סלעי הגיר ועליה הוריקה עלוותם הרעננה הבוהקת של האלונים והאורנים, אשר טיכסו להם עצה לצמוח איכשהו, נרכנים זה מעל זה, על צוקים הניצבים כמעט במאונך, בלי ליפול. על השביל התקדמו העולים לרגל בשורה עורפית. רובם היו חוֹחלים מן המחוזות הסמוכים, אך היו גם רבים שבאו ממרחקים, ועשו את דרכם ברגל מהפלכים קוּרסק ואוֹרלוֹב; בטור הססגוני המתפתל נִקרו גם חוואים יוונים ממריאופול, אנשים איתנים, מיושבים בדעתם ומאירי פנים, שלא דמו כלל לבני עמם דלי הבשר והמנוונים אשר גודשים את ערי החוף הדרומיות שלנו; היו כאן גם אנשי דוֹן במכנסיהם אדומי הפסים, וטַברִיינים, שגלו מפלך טַבְריה. היו גם עולים לרגל רבים מזן לא מוגדר, בדומה לאלכסנדר איבאניץ' שלי: פניהם, לבושם ואופן דיבורם לא היה בהם כדי להעיד אילו בני אדם הם ומנין באו.

השביל הסתיים סמוך לרציף קורות קטן שצף על המים, שממנו נמשכה שמאלה אל כוכי הנזירים דרך סלולה, לא רחבה, אשר חתכה בהר. ליד הרציף עגנו שתי סירות גדולות, כבדות, קודרות למראה, שדמו לאותן דוגיות ניוזילנדיות שאפשר לראות כמותן בספריו של ז'ול וֶרן. סירה אחת, שספסליה היו מחופים שטיחים, הוקצתה לכמורה ולחברי המקהלה, סירה אחרת, בלא שטיחים – לציבור. כשתהלוכת הצלב שטה חזרה אל המנזר, הייתי במניינם של יחידי הסגולה שעלה בידם להידחק אל הסירה השנייה. יחידי הסגולה שהתקבצו היו כה רבים שהסירה בקושי זזה, וכל הדרך היה עליי לעמוד בלי זיע ולשמור על הכובע לבל יתקמט. הדרך היתה נפלאה ביופייה. שתי הגדות – האחת גבוהה, תלולה, לבנה, ענוּדת אורנים ואלונים, עם ההמון הנחפז חזרה בשביל, האחרת משופעת, ירוקת אפרים וחורשת אלונים צומחת עליה – היו שטופות אור, ומראן כל כך מתרונן ואומר התפעלות, כאילו רק להן לבדן חב בוקרו של חודש מאי את יופיו שובה הלב. השתקפות השמש בדונייץ מהיר הזרם רטטה, התפשטה לכל עבר, וקרניה הארוכות השתעשעו על גלימות הכהונה, על נסי הכנסייה, בנתזי המים שהטילו המשוטים. שירת הקאנון של פסחא, צלצול הפעמונים, חבטות המשוטים במים, קריאות הציפורים – כל אלה נמסכו באוויר לכדי מהות אחת, הרמונית וענוגה. הסירה עם אנשי הכמורה ונִסֵי הכנסייה שטה מלפנים. על חרטומה עמד ללא ניע, כמו פסל, פרח נזורה שחור.

כשתהלוכת הצלב קרבה אל המנזר, הבחנתי בין יחידי הסגולה באלכסנדר איבאניץ'. הוא עמד לפני כולם והביט בתהלוכה בפה פעור מהנאה ובזקיפת הגבה הימנית. פניו קרנו; כפי הנראה, ברגעים אלה, כשמסביבו העם כה רב והאור כה שופע, היה שבע רצון מעצמו, ומאמונתו החדשה, וממצפונו.

כשלאחר זמןֿמה ישבנו בחדר ושתינו תה, עדיין קרן משביעות רצון; פניו העידו בו שהוא רווה נחת מהתה וממני, מעריך די הצורך את היותי משכיל, אך אם תיסוב השיחה על דברמה מחוכם, הרי גם הוא עצמו לא יתפלש בעפר…

"אמור לי, מה היית ממליץ לי לקרוא בתחום הפסיכולוגיה?" פתח בשיחת חכמים, מקמט בחוזקה את אפו.

"לשם מה לך?"

"בלי ידיעת הפסיכולוגיה איֿאפשר להיות מורה. בטרם אלַמד ילד, אני צריך לרדת לחקר נשמתו."

אמרתי לו שהפסיכולוגיה לבדה לא די בה כדי לרדת לחקר נשמתו של ילד, מה עוד שלמחנך שעדיין לא הפנים את התחבולות הטכניות להוראת הקריאה והחשבון הפסיכולוגיה היא בבחינת מותרות, כמוה כמתמטיקה גבוהה. הוא הסכים אתי ברצון, והחל לתאר לי עד כמה קשה משרתו של מורה ובאיזו אחריות רבה היא כרוכה, עד כמה קשה לשרש בילד את נטייתו הטבעית לרע ולאמונות תפלות, לאלצו לחשוב באופן עצמאי וביושר, לנטוע בלבו אמונת אמת, להנחיל לו את רעיונות הייחוד האישי, החירות וכדומה. השבתי לו על כך דברמה. הוא שוב הסכים אתי. בכלל, הוא הסכים ברצון רב. ככל הנראה, כל הדברים ה"חכמים" טרם תפסו במוחו אחיזה חזקה.

עד לנסיעתי ממש שוטטנו יחד בקרבת המנזר כדי לקצר את שעותיו של היום החם והארוך. הוא לא הרפה ממני אף לא בצעד; האם נקשר אלי או פחד מהבדידות, רק אלוהים יודע! אני זוכר שישבנו יחד בצִלה של שיטה צהובה באחד הבוסתנים הקטנים הפזורים על ההר.

"בעוד שבועיים אלך מכאן," אמר, "הגיע הזמן!"

"תלך ברגל?"

"מכאן עד סלַביאַנסק ברגל, אחר כך ברכבת עד ניקיטוֹבקָה. בניקיטובקה מתחילה הסתעפות של מסילת הברזל של דונייצק. אלך ברגל לאורך ההסתעפות הזאת עד חָצֶפֶּטוֹבקָה, ושם כרטיסן אחד שאני מכיר יסדר לי נסיעה ברכבת."

העליתי בזכרוני את הערבה החשופה והשוממה שבין ניקיטובקה לחצפטובקה ודמיינתי את אלכסנדר איבאניץ' צועד בה עם ספקותיו, געגועיו למולדת ואימת הבדידות שלו… הוא קרא את הדכדוך שבפני ונאנח.

"ואחותי כבר נישאה בוודאי," חשב בקול ומיד, כמבקש להיפטר ממחשבותיו העגמומיות, הצביע על ראש הצוק ואמר:

"מן ההר הזה רואים את איזיוּם."

בשעת טיול על ההר אירע לו אסון קטן: הוא מעד, כנראה, וקרע את מכנסי הכותנה הדקים המפוספסים שלו, ומאחת מנעליו נשמטה הסוליה.

"טְסס…" העווה את פניו שעה שחלץ את נעלו והציג רגל יחפה בלי גרב. "לא נעים… זהו מין סיבוך כזה, ש… כן!"

הוא סובב את הנעל למול עיניו כלא מאמין שהסוליה אבודה לתמיד, העווה את פניו שעה ארוכה, נאנח ומצמץ בשפתיו. במזוודה שלי היו מגפי גברים ישנים אך אופנתיים, חדי חרטום ומעוטרים ברצועות בד; נהגתי לקחת אותם אתי למקרה שאזדקק להם, ונעלתי אותם רק במזג אוויר גשום. כשחזרנו לחדר, המצאתי ניסוח דיפלומטי ככל האפשר והצעתי לו את המגפיים הללו. הוא קיבל אותן מידי ואמר ברוב חשיבות:

"הייתי מודה לך, אולם אני יודע שאמירת תודה היא בעיניך מנהג שעבר זמנו."

חרטומיהם החדים ורצועות הבד של המגפיים ריגשו אותו כמו ילד, ואפילו שינו את תוכניותיו.

"עכשיו אלך לנובוצ'רקסק לא בעוד שבועיים אלא בעוד שבוע," חשב בקול. "בנעליים שכאלה לא אתבייש להתייצב אפילו בפני סנדקי. אם לומר את האמת, לא נסעתי מכאן מפני שלא היו לי בגדים מהוגנים…"

שעה שהרכב הוציא את מזוודתי נכנס אלינו פרח נזורה בעל פנים טובות ושוחקות, שבא לטאטא את החדר. אלכסנדר איבאניץ' היה פתאום כאחוז בולמוס, נבוך, ושאל אותו בהססנות:

"שאשאר כאן או אלך למקום אחר?"

הוא לא הרהיב עוז לתפוס חדר שלם לעצמו וכפי הנראה, כבר בוש בכך שחי על חשבון המנזר. מאוד לא רצה להיפרד ממני; כדי להרחיק מעצמו את הבדידות עד כמה שאפשר, ביקש שארשה לו ללוותני.

הדרך מן המנזר, שנחצבה בדי עמל אל עבר הר הגיר, טיפסה מעלה ועקפה את ההר כמעט כרצועה לוליינית, אצה על פני השורשים, מתחת לאורנים הזעופים התלויים ממעל… תחילה נסתר מן העין הדונייץ, אחריו חצר המנזר עם האלפים הגודשים אותה, אחר כך הגגות הירוקים… בשל העלייה, הכול נראה בעיניי כנעלם בתוככי בור. צלב הכנסייה, המלוהט מקרני השמש השוקעת, הבהיק בתוך התהום ונגוז. נותרו רק האורנים, האלונים והדרך הלבנה. אך הנה יצאה העגלה אל שדה מישורי, וגם הללו נותרו למטה ומאחור; אלכסנדר איבאניץ' קפץ מן העגלה בחיוך עצוב, מביט בי בפעם האחרונה בעיני הילד שלו, החל לרדת בדרך חזרה ונעלם לגבי לתמיד…

רשמי סביאטוגורסק היו כבר לזכרונות, וראיתי לפני נוף חדש: שדה שטוח, מרחקים לבנים אפרפרים, חורשה קטנה לצד הדרך ומאחוריה טחנת רוח, שעמדה ללא ניע וכמדומה השתעממה, כי מפאת החג לא הרשו לה לנופף בכנפיה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דו-קרב וסיפורים אחרים”