גיבורי הרומן "דרומית לאנטארקטיקה" הם נשים וגברים ישראלים השומרים על קיומה של המדינה הרחק מגבולותיה. תוך כדי שיטוטם המתמיד בזהויות […]
1.
צמרות הברושים בצבצו ללא נוע מעֵבר לגבעה. הן היו ענוגות ומוארכות וקטעו את הקו השברירי של האופק. השמים היו אפורים וקשה היה לדעת היכן בדיוק הם מסתיימים ומתחילה הארץ. הברושים היו הגבול.
“כבר עברה שעה,” אמר רון.
“שמתי לב,” אמר טַליק.
הם חצו בנסיעה איטית את היער המת. העצים היו עירומים, עלוותם מפוררת על אדמה ירקרקה מטחב.
הם התקדמו בזהירות לעבר הגבעה. הים לא היה רחוק. רָאו איך מתחיל הכדור הלוהט לצנוח לעברו. רוח חרישית נשבה מימין, ממערב למזרח. היא היתה קלילה ונעימה, ורק זרדים קלים במיוחד נסו מפניה. אבל היא יכלה לצבור מהירות ולהפוך לרוח צד טורדנית ומפריעה, והם ידעו זאת ולא סמכו עליה. רון חשב על נוֹרה וזמזם לעצמו בשקט: “אנחנו חולמים שאנחנו לגמרי לבד/ ההד שלי/ הצל שלי/ ואני, הנווד.”
טָליק נהג. ככל שהתקרבו לגבעה כן הנמיכה השמש והלכה. השמים השחירו בשוליים וצמרות הברושים גדלו מול עיניהם האדומות מעייפות. כבר כמה ימים שלא ירד גשם, אבל זה לא היה סימן לשום דבר.
רון המשיך לפזם ללא קול: “אנחנו חולמים שנחכה לך אפילו לעד/ ההד שלי/ הצל שלי/ ואני, הנווד.”
טליק נהג בשתיקה. הוא אחז את ההגה בשתי ידיו. הפיאט הישנה נעה בכבדות על שביל העפר התחוח. רון ישב מאחור, כי טליק התעקש שכשהאיש יגיע, הוא ייכנס מלפנים ויֵשב לידו, ורון הסכים. הוא שאל את עצמו על מה מסוגל טליק לחשוב עכשיו, כשעברה כבר יותר משעה והאיש לא הופיע.
המנגינה לא עזבה אותו אפילו לרגע. נאחזה בו כמו מדוזה צורבת. “אני מתהלך עם הצל שלי/ ועם ההד מסתובב/ אבל היכן היא הנערה/ הנערה שאני אוהב?” הוא חיטט בכיס השמאלי העליון של מעיל העור השרוט שלו ושלף משם חפיסת ז’יטאן מעוכה, ומתוכה הוציא סיגריה צהובה עבה, מטבק שחור וגס. החזיר את החפיסה לכיסו ואת הסיגריה לא הדליק.
“כנראה שאנחנו חיים בתוך זיכרון/ חולמים שאנחנו לגמרי לבד/ ההד שלי/ הצל שלי/ ואני, הנווד.”
טליק עצר את המכונית על שפת הוואדי הקטן שהפריד בין שוליו הדלילים של היער לבין הגבעה שמנגד. הוא משך את בלם היד וכיבה את המנוע. הרוח גברה. אפלולית רכה החלה להיאחז במדרונות, התפשטה לעֵבר השׂדות שמאחורי הברושים. הברושים היו הגבול.
רון הוציא טייפ סוני קטן מתוך תיק הספורט הירוק שהיה מונח על המושב. הוא חיבר את החוט למכשיר ותקע את האוזנייה לתוך אוזנו הימנית. לחץ על כפתור ההקלטה. הנורית האדומה נדלקה והוא החל ללחוש: “נכון שאמרתי רק שלום, אבל ידעתי שאני משקר ושלא נתראה עוד לעולם. מה שהרגשתי היה צורך דחוף וחזק לראות אנשים. הייתי מוכרח להיות בטוח שקיימים בעולם עוד בני אדם מלבדנו. פתאום הבנתי שעד עכשיו התנהלו חיינו בתוך בועה שקופה. כולם יכלו לראות את הטעויות שלנו, כולם מלבדנו. לא פלא שאחרי שנפרדנו הייתי חנוק. אני זוכר ששוטטתי ברחובות בלי שום מטרה. עליתי את כל רחוב הירקון, ואני זוכר שנָשבה רוח חזקה מהים, והיא לא הקלה עלי. ככה הלכתי בין בתי המלון הגדולים והקרים, בין קרעי עיתונים ופחיות קוקה־קולה שהרוח גלגלה ממדרכה למדרכה. מה עוד אני יכול להגיד, שאף אחד מאיתנו לא אשם במה שקרה? אין לזה ממילא שום משמעות. רציתי לשתות משהו. חיפשתי בית קפה ומצאתי פאב מעופש ואפלולי לא רחוק ממעגן הסירות. נכנסתי לתוך האור הדלוח שהתפזר בקושי מנוּרה מאובקת של שישים ואט — במקרה הטוב. מתוך עשן דליל של סיגריות זולות הופיע מלצר מפהק. הוא פתח רדיו ישן שעמד על מדף עץ מעל הכיור, אם אני לא טועה. אני זוכר את הרגע הזה של המנורות המתחממות בתוך תיבת העץ. לך הרי לא קשה לנחש למה, כי זה היה מקלט זהה לענתיקה שקנינו בשוק הפשפשים ביפו באחת הפעמים הבודדות שבהן הסכמת לעשות את המעשה הנועז והלא יאומן של טיול בשניים, יחד, לאור היום, ברחוב, לעיני כול! ואם זה לא מספיק, אז הנה, כשהמלצר העייף הזה הביא לי ספל קפה והניח אותו על הפורמייקה המטונפת, אני רואה על הקיר ממול פוסטר גדול של מגריט, העתק מדויק של התמונה המקורית שראינו בירושלים לפני כמה שנים, כל אחד לחוד כמובן, כי לא רצית שיראו אותנו יחד בעיר קטנה כל כך. אני זוכר שהסתכלתי בסלע הגרניט השחור שתלוי בין שמים וארץ בלי ליפול, וחשבתי על עצמי. פתאום שמעתי אותך לוחשת לי מאחורי הגב: ‘רון, אף פעם אל תאשים את מי שדחף אותך לתוך הבאר. אתה הרי יודע שהדחיפה לא חשובה. מה שחשוב זה רק משקל הגוף באותו רגע. רק הוא קובע את מהירות הנפילה… ‘ הסתובבתי, וכמעט שפכתי את הקפה על השולחן, אבל את, כמובן, לא היית שם. אני יודע שהייתי צריך לזכור שטסת לרומא באותו בוקר, אחרי שהחלטנו לא להיפגש יותר. אני יודע שזה לא היה תלוי בך, ושאילו יכולת היית נשארת לפחות עד הצהריים כדי שלא נדבר בלחץ כזה. נוֹרה יקרה שלי, שום דבר הרי לא נובט בלי שנזרע קודם… אני, בכל מקרה, החלטתי לשכוח אותך אחת ולתמיד, אבל בדיוק באותו רגע מצאתי את עצמי שואל איפה את עכשיו, באיזו פינה של גן העדן הזה את מסתובבת כרגע… אני לא יכול להוציא לי מהראש שאחרי שהחלטנו שלא נתראה שכבנו פעמיים אבל לא התנשקנו אפילו פעם אחת. זה לא קרה לנו אף פעם. הכול טרי כל כך, קרוב אלינו וחי בתוכנו. אני כבר לא זוכר מה רציתי להגיד, אבל אני גם לא מצליח לשכוח שום דבר.”
רון השתתק. שלף את האוזנייה וניגב את הזיעה ממצחו ומאוזנו.
אחר כך כיבה את המכשיר.
“אתה בסדר?” שאל טליק.
“כמה זמן אתה עוד רוצה שנחכה?”
“כמה שצריך.”
“טוב, גם זאת תשובה,” אמר רון. הוא החליף קלטת, החזיר את האוזנייה לתוך האוזן ושמע את נורה אומרת בקול קטיפה שרוטה: “אתה מפחיד אותי, רון. אתה מנסה להשתלט עלי וחונק אותי. אני לא מאשימה אותך, אבל מתי תבין שאני לא יכולה יותר לעשות שום דבר. כן, אני אוהבת אותך, אבל אני מפחדת ממך וכואב לי שאני מכאיבה לך. כל הכוח שלי כאילו מסתתר בתוך הכאב הזה. תגיד, רון, אמרתי לך פעם מה זה לב כחול?–––”
“נחכה עוד כמה דקות,” אמר טליק. הוא דיבר בשקט ולא הפנה את ראשו לאחור. רון סגר את המכשיר וכרך את חוט האוזנייה סביב צווארו. “אני הייתי עובר ומנסה לראות מה קורה שם,” אמר, “אבל שיהיה כמו שאתה אומר.”
טליק שתק. אור אחרון פינה מקום לחושך. הנוף נעלם כשהוא שקוף, מצטנע, רגוע. שלושה עורבים ריחפו מעל צמרות הברושים. הברושים היו הגבול.
הכוכבים התחילו לצאת. החושך היה סמיך. הם סרקו את הלילה. רון הביט בפרופיל של טליק. היו לו פנים מרובעים ומוצקים, סנטר חזק, עיניים קטנות כמו איִים בתוך ים של קמטים. רון חשב שהוא מכיר אותו כמעט כמו את עצמו. אבל האם הוא מכיר את עצמו? הרי השאלות הקטנות האלה שהוא שואל את עצמו על עצמו נשארות בדרך כלל ללא תשובה. לפעמים הוא חושב שהוא בן אלמוות שהגיע לכאן מכוכב אחר, והוא חופשי לעזוב כשירצה. אבל לעתים תוקפת אותו תחושה שהזמן אוזל, שצריך למהר אם רוצים להספיק לעשות משהו עד שיגיע הרגע להסתלק. מדֵי פעם הוא שומע את קול צניחתם של הגרגירים בשעון החול וחש שהם קוברים אותו. הוא מבין שהתשובות לא חשובות לאף אחד. מה שקובע זה השאלות. אנחנו מעמידים פנים שאנחנו מקשיבים גם לאחרים, אבל זה לא נכון. אנחנו נעולים על התדר של עצמנו. רק שם אנחנו מחפשים את התשובה. כל השאר מילים בחלל האוויר.
פעם ניסה להסביר את הדברים האלה לטליק. הוא זכר שטליק נד בראשו ולא אמר כלום. רון אמר אז לעצמו: הוא מסכים, כנראה, שמה שאמרתי לא משולל היגיון, וגם זה משהו, אפילו שלא מדובר בהמצאת הגלגל.
“אני הייתי עובר דרך הברושים ובודק מה קורה,” אמר.
“אתה אל תבדוק לי שום דבר,” אמר טליק. “תישאר כאן ותחכה לי. אני הולך לראות.”
“איך שאתה רוצה.” רון ידע שאין טעם להתווכח. הוא חשב שאולי טליק צודק, למרות הכול. הוא ותיק ומנוסה יותר, והעניינים כאן הסתבכו והלכו. טליק יצא בשקט מהפיאט הגדולה ורון סגר אחריו את הדלת בעדינות ככל שיכול. האמת, עד כמה שזו קיימת בכלל, היא שלא היו לו כוונות להתחפר בחיים האלה. נכון שהמשכורת היתה הוגנת, ובדרך כלל גם הסיפוק לא היה קטן. אבל הוא האמין שיוכל להמשיך לחיות כמו קודם, בלי להירטב, בין הטיפות, בלי שמה שמכונה ‘חיים’ יכרסם בו. החיים ליטפו אותו, המפגש שלו איתם היה חלק. הוא היה ראוי לקנאה. אבל משהו הטריד אותו. שידור סמוי בערוץ החשאי של הקיום, זה שמשדר כל הזמן אבל לא תמיד אנחנו מצליחים לקלוט אותו. משהו נראה לו צפוף פתאום, צר, דחוס. הוא לא יכול להסתפק במה שהיה לו. הוא קלט אותות ששידרו לו ללכת הלאה, לפרוץ למרחבים, להגיע עד הלהבה הפנימית שמניעה את הכול. והוא חשב שזו הדרך הטובה ביותר להשתחרר בבת אחת גם מן החיבוק המתוק של התקווה וגם מן הלפיתה החונקת של הייאוש. עם המחשבה הזאת הוא היה בטוח שמצא לפחות את הצפון. אבל מהר מאוד הרגיש שהצפון נמצא כבר מאחורי גבו. פעם סיפר על כך לנורה, והיא צחקה ואמרה שבאמת לקח לו קצת זמן להגיע לתגליות המרעישות האלה, ואחר כך חיבקה אותו ונשקה לו על מצחו כאילו היה אחיה הקטן והאובד.
הלילה כבר היה שם כולו, פרוש על פני השטח. אוויר לח וצונן, רוח קלה, יְללה קצרה של זאב, יְבבה גוועת של אמבולנס רחוק, נקודות אדומות על ראשי האנטנות הגבוהות שעל הגבעות, טרטור מנסר בעקשנות של מטוס קל בין הכוכבים הקרים. רון החזיר את הסרט לאחור והידק אצבע על הלחצן. נורה המשיכה לדבר אליו: “–––לב כחול, רון. לב שכל הדם נסחט ממנו עד הטיפה האחרונה. נכון שכל הזמן החיים סוחטים, אבל בדרך כלל נשארות כמה טיפות. בלב שאני מדברת עליו כבר לא נשאר כלום, סחוט עד הטיפה האחרונה–––” רון סגר, החליף במהירות קלטת ואמר: “אל תדברי איתי על לבבות כחולים, נורה. אני לא רוצה לשמוע שום דבר על לבבות כחולים. הנה משהו על עצמי. בכל מקום שאני מגיע אליו משהו נשרף. אני תמיד משאיר אחרַי אדמה חרוכה. עכשיו יושב בתוך מכונית שכורה ומחכה לטליק ושנינו מחכים לאיש המחורבן הזה שלא הגיע בזמן ואולי לא יגיע אף פעם. בכפר שמאחורֵי הגבעה דולקים האורות. נשים מגישות ארוחת ערב, ילדים מתרחצים והולכים לישון. ואני, אני בקושי זוכר מי אנחנו ולמה אנחנו כאן.” הוא השתתק וסגר את המכשיר. בחוץ היה שקט. זיעה קרה כיסתה אותו. נדמה היה לו שהוא שומע את קול נשימתה המהירה של ציפור לילה. ידע שטליק יחזור בסופו של דבר. טליק תמיד חוזר. ברגע האחרון, דקה לפני הסוף, כשנדמה שהכול כבר אבוד, טליק חוזר. עם חיוך ערמומי מהול בתום של ילד שלא רוצה להתבגר, עם עווית מכוערת בזווית הימנית של הפה צר השפתיים, שאומר את הכול גם כשהוא סגור.
בלי להבין מדוע בדיוק, נזכר רון במכתב שקיבל משטיינר לפני כמה ימים, כשעבר בפריז ואסף את הדואר שלו באמריקן אקספרס. שטיינר עם העיניים הכחולות והמבט המחייך, השיער הבלונדיני הישר והשופע, הלחיים החלקות, השפתיים הסמוקות. שטיינר כתב שזהו זה, סוף סוף יש לו זמן גם לעצמו, עכשיו נראה לו שכל מה שהיה נמצא מעֵבר להרי החושך. הוא מתגעגע אל החברים שבאמת יקרים לו, אפילו אלה שבעָבר לא חש כלפיהם חיבה מיוחדת. עכשיו הכול נראה לו ורוד יותר. אבל הוא יודע שהמסע האמיתי הוא המסע פנימה, לתוך עצמך, ולא זה שעשרות מסוגו ערך ביחידות או איתנו, חבריו היקרים. והוא כבר יצא לדרך החשובה ביותר בחייו. לא לערים הגדולות, לא למרחבים השוממים ולארצות הנידחות, אלא פנימה, עמוק לתוך עצמו. עכשיו הוא מבין שאין בדידות גדולה מזו שחש האמודאי מחוץ לפעמון הצלילה. הרי מי שהורגל תמיד בהגנה ובמחסה קשה לו ביותר כשאלה נעלמים. לפתע הוא מוצא עצמו לבד במעמקים לא מוכרים, לבד, מחוץ למעטפת החמימה והמוכרת שסככה עליו. זה לא אומר שבהכרח אתה מרגיש בודד, כתב שטיינר. אתה לבד, אבל לא חייב לחוש בדידות.
רון חייך לעצמו באפלה. הוא ראה בדמיונו את שטיינר עומד ומשקיף על שדות המושב שלו ומקלל את השמש. שטיינר, עם הפרצוף התמים, הלא שייך, שהקרין מין שוויון נפש מרדים, הצליח להוליך שולל כל שוטר בתחנות ביקורת הגבולות על פני שלוש יבשות לפחות. הוא לא עורר חשד, אבל גם לא אֵמון; הוא לא יצר עוינות, אבל גם לא חיבה. איש לא חש צורך להתגונן מפניו, אבל גם לא לתקוף אותו. היה לו כישרון נדיר לצמצם את עצמו לממדים זעירים, להפוך לשקיפות חסרת נפח. רק מאוחר יותר הבין רון ששטיינר בהחלט ראוי לתשומת לב. הוא היה חריג בעולם שבו נאבקים כולם ברצינות מחרידה עד כדי גיחוך על הזכות הקדושה של העצמיות. נלחמים בלי להרגיש שברוב המקרים נוצר מלכוד. למשחק יש חוקיות שׁוחקת. כדי להצליח בו אתה חייב לשחק לפי הכללים שלא אתה קובע. ואז, במקום להגיע אל העצמיות שלך אתה הופך לתוצר של ציפיות הסובבים אותך. מאבקך בהם הופך אותך לאחד מהם.
הלילה התקצר במהירות וטליק לא חזר. רוח צד חזקה הטתה את צמרות הברושים מזרחה ולא הרפתה. הברושים היו הגבול. רון לא דאג. הוא רק ידע שלא יוכל לחכות עד שיאיר היום. הוא לא רצה שהאור הראשון ייפול דווקא עליו. הוא התכוון להסתלק משם כמה דקות לפני הזריחה וקיווה שהיא תהיה חיוורת, כמו תמיד כמעט באזורים האלה. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות: להתניע את המכונית, להסתובב, להתרחק מן הברושים, לחצות שוב את היער המת אבל בכיוון ההפוך. לעלות על הכביש הראשי. לנסוע מזרחה עד מַעבר ההרים. להירשם במלון האורנים, פנסיון קטן, ארבעה־חמישה חדרים לכל היותר ומסעדה, ולחכות שם לטלפון. מישהו כבר יתקשר אליו וידאג להמשך. תמיד היה מישהו שהתקשר ודאג להמשך. שום דבר לא נקטע סתם כך באמצע. לטליק הוא לא דאג. היה בטוח שכך או אחרת, עם האיש או בלעדיו, יגיע טליק בשעות הקרובות העירה, יחליף בגדים ואולי עוד כמה דברים, וימשיך ברכבת הדואר הלילית לבירה.
בזמן הקצר שעוד נותר לו עד הבוקר מצץ רון סוכריית מנתה וסיפר לנורה: “לפעמים יש לי הרגשה שהנוף נוסע ורק אני ממשיך לעמוד בַּמקום. משהו כמו להיות תקוע על מדרגות נעות בלי להרגיש שהחשמל נפסק. אני עטוף במין שקט מוזר, כמו לפני רעידת אדמה. יש לי הרגשה של ריחוף בתוך חלל שבו אני נמצא מעֵבר לשליטתם של כוחות המשיכה. כך אני יכול לשמור על האנרגיה שלי לעצמי ולא לבזבז אותה על מאבקים מטופשים. אני יודע שתצחקי כשתשמעי את הדברים האלה, אבל את לא תשמעי אותם. יש כמה דברים שאני שומר לעצמי, עמוק בלב, בחדר שאליו לא מגיע אף פעם דם.”
רון גמר לדבר ומחק את הסרט.
הטלפון צלצל. הוא הרים את השפופרת אחרי הצלצול השלישי.
“הלו,” אמר, “זה אתה?”
מעֵבר לזכוכית העבה ירד גשם.
ההר היה קרוב. עננים אפורים רבצו עליו, הסתירו חלק מן היערות.
“מחר בבוקר תיסע לרוקֵח,” אמר הצ’יליאני.
“איך מזג האוויר?” שאל רון.
“רע,” השיב הצ’יליאני.
“גם כאן,” אמר רון.
“אני יודע.”
“איך?”
“אני נמצא בחדר לידך, חמור.”
“תיארתי לעצמי,” אמר רון. אבל זה היה הדבר האחרון שהוא הצליח לחשוב עליו.
“אני מאמין לך.”
“אני מתכוון לצאת מוקדם.” מה, לכל הרוחות, עושה כאן הצ’יליאני, שצריך להיות עכשיו רחוק?
“בצדק,” אמר הצ’יליאני, “לפני שעוד ירד לנו שלג ויחסום את המעבר.”
“צ’או. נדבר כשניפגש.”
“צ’או. נדבר.”
טיפות הגשם היו צפופות יותר והִכו בחלון ללא סיכוי.
ערפל רך כיסה את ההר ואת היערות.
אהיל המנורה רעד.
בבוקר האזין רון לחדשות ברדיו המקומי. התקלח במים פושרים ושתה קפה עם חלב ולא אכל דבר. בחדשות לא הזכירו את הארץ, וזה היה סימן טוב. המלצרית הציעה לו לקחת כריך לדרך. היא היתה צ’כית שמנמנה, בהירת עיניים ושיער. שְמה היה וֶרה, והיא סיפרה לו בהתלהבות בלתי מובנת על בעלה ועל שני ילדיה שנשארו בברטיסלבה. היא שאלה אותו אם הוא מתכוון לחזור למלון בערב, והוא השיב בשלילה. לפני שעזב ביקש ממנה לבייל עבורו מכתב ולשגר אותו עם ניידת הדואר הנע. הניח את המעטפה על הדלפק ועליה מטבע של חמישה פרנק. היתה לו הרגשה שאפשר לסמוך עליה.
בחוץ היה גג המכונית מכוסה בפתותי שלג. הוא ניגב את החלונות, התניע ונסע בהילוך שני, בצ’וק פתוח. מעֵבר לגדר העץ של המלון הדליק את האורות.
הדרך היתה רטובה ואפורה. היא טיפסה עד מַעבר ההרים ואחר כך ירדה בעיקולים קלים. ערפילים כבדים רבצו על היערות. שלג לא ירד. העיירה נגלתה לפתע בעמק, ארובותיה העלו עשן דק וריח חריף של עצי הסקה ופחם. רון נסע עד תחנת הרכבת והחנה את המכונית במגרש החנייה שבחזית הבניין. השעה היתה שבע ארבעים ושלוש. הוא נכנס לחדר השירותים הקר, נעל את הדלת, טיפס על האסלה והדביק את המפתח לדופן הפנימי של הניאגרה באגד מידבק, מאלה שנשא בארנקו תמיד. אחר כך הוריד את המים ויצא. בחוץ קנה עיתון, נכנס לבר והזמין קפה פילטר. האוויר היה קר. הוא לא פשט את המעיל. הקפה היה טוב וחימם אותו. בעיתון לא היה שום דבר שעניין אותו והוא שמח למסור אותו לזקן אחד שישב ליד שולחן סמוך ולא העז לבקש זאת במילים.
הרכבת הגיעה בזמן. הוא השאיר את העיתון לזקן, שהודה לו בהצדעה קלה, ויצא לרציף. כמה פועלים זרים התפזרו בתוך הקרונות, וגברת קשישה משכה אחריה ילד בוכה. רון בחר לעצמו חלון בקרון המעשנים. הוא פשט את המעיל ותלה אותו על וו. את תיק הספורט הירוק הניח על ברכיו. הרכבת עזבה את התחנה בשקט, כמעט בגנבה. רון נשף על החלון וכיסה את מרכזו בהבל פיו. הרציפים התרחקו. העיירה נעלמה. הטור הארוך והמתפתל של הקרונות חדר לתוך לבו האפל של היער. באצבעו הימנית כתב רון את שמה של נורה על האד המתפוגג, ואחר כך שילב את זרועותיו על תיק הספורט הירוק, ונרדם.
מבית קפה קטן וישן, ששרד בדרך פלא בין גורדי השחקים, טלפן רון למאריז. אבל מאריז לא ענתה, והוא גמר לשתות את האספרסו ויצא לרחוב. אנשים החלו לחזור הביתה מן המשרדים. השמש היתה כדור חיוור מוקף הילה זוהרת בתוך גוש כבד של עננים. רון טלפן לרוקֵח מתא טלפון ציבורי על המדרכה. הרוקח הרים את השפופרת אחרי הצלצול השלישי ואמר שיש לו זמן עד מחר. רון הבטיח להתקשר שוב למחרת בצהריים. מתא טלפון ציבורי אחר התקשר רון למאריז פעם נוספת. היא הרימה את השפופרת אחרי הצלצול הראשון.
“אתה יכול לבוא,” אמרה.
“המפתח במקום הרגיל?” שאל רון.
“המפתח במקום הרגיל,” אמרה מאריז.
היא לא ביקשה ממנו דבר. קיבלה אותו בדיוק כמו שהיה: עייף ורעב וקשה. האכילה אותו, השקתה וריככה. הוא ישן שתים עשרה שעות רצופות. היא קמה לפניו, ליטפה את שערו החום והחלק, האזינה למילים הלא ברורות שמלמל על גבעה וברושים, ועל איזה אדם שאת שמו לא הצליחה לקלוט. היא כיסתה אותו בסדין וירדה לשוק הסמוך. בדרך חשבה להסתפר, אבל החליטה לדחות את זה לפעם אחרת. היה לה עור שחום, צבע של קפה שנמהלה בו טיפה אחת של חלב. והיו לה עיניים גדולות ושחורות שבהקו כמו שמש האיים שמהם באה. היא התגוררה בסטודיו שׂכור בקומה העשרים ושמונה של גורד שחקים שכבר נחשב למיושן. מול חלונה זרם הנהר, ועליו שטו בכבדות סירות שטוחות. על הגשר שחיבר את שתי הגדות נעו מכוניות כמו נמלים אילמות. מאריז היתה בתו הבכורה של מפקח משטרה מקלרמון־פראן שנשלח לשרת במרטיניק שבועות לפני ששטפו הגרמנים את מולדתו. הוא רטן ורצה לחזור כדי להילחם בהם, אך המפַקד, שחיבב אותו ככל הנראה, החליט להציל את חייו ולהשאיר אותו באַנטילים הקטנים. הולדתה של מאריז היתה תוצאה עקיפה של ההחלטה הזאת, כי המפקח האמיץ נסע לגוואדלופ כדי להירגע מכעסו על שנמנע ממנו לתרום מדמו למולדת, למטרופולין המסואבת. באי החביב הזה פגש נערה ילידה שהיתה חברתו לחיים בשלושים ושתיים השנים הבאות, ואחר כך בת בריתו הנצחית כאשר המוות קצר את שניהם בהינף חרמש אחד, בתוך שלושים שניות, ואולי פחות, שנדרשו למכוניתם כדי לעזוב את הכביש ולרחף באוויר הלח עד הנפילה הבלתי נמנעת למים החמים והנעימים של הים הקאריבי. מאריז סיפרה את הדברים האלה לרון, והוא סיפר לה על הטירה בפירנאים של מגריט, הניצבת על גוש הגרניט הקפוא מעל הים. אחרי שמתו הוריה נותרו מאריז ואחותה הצעירה לבדן. מאריז לא יכלה לסבול עוד את האיים החמים. היא רצתה לנסוע למטרופולין שממנה הגיע אביה. היא אספה מעט כסף מחשבונות החיסכון, הִפקידה את האחות הצעירה אצל ידידים שהבטיחו לדאוג לסיום לימודיה, ועלתה על טיסת שׂכר לפריז. בטיסת הלילה הארוכה החליטה שלא תדרוש לעולם דבר מן החיים ולא תצַפה מהם לשום מתנה מיוחדת. המאהב הראשון שלה היה נהג מונית ברֶטוני צעיר שבילה איתה שלושה לילות רצופים בבית מלון בלי אף כוכב בגדה הימנית, לא רחוק מתחנת סן־לזאר. הוא נעלם כמו שהופיע, ללא התראה. מאריז מצאה לה עבודה כמלצרית בלה קוּפּול. את רון פגשה לראשונה בחורף האחרון, בפסטיבל בוגארט בבית קולנוע ברחוב שמפּוליון. היא הגיעה לשם מרוּ דֶז אֶקוֹל, והוא מבּוּלוואר סן־מישל. ירד שלג. הם קנו ערמונים, ואז הציע אחד מהם, לא ברור אם הוא או היא, שיקנו רק שקית אחת ויחממו עליה ידיים ביחד. רון משוכנע שהוא זה שפנה אליה ראשון, ומאריז, טובת מזג ולב, לא רצתה לתקן את הטעות. הסרט שראו היה “קזבלנקה”, ולשניהם לא היתה זו הפעם הראשונה. מאריז מעולם לא שאלה אותו מנין הוא בא ולאן מועדות פניו. היא אהבה את חיוכו המבויש, המריר, את מגע ידיו הרך והקשה כאחד, את שתיקותיו. עבורה הוא לא היה אלא איטלקי תושב השמים שנשלח אליה על ידי ההשגחה העליונה על פי רצונה ומתוך שיקולים וכוונות שאולי יתבהרו בעתיד, ואולי לא. מאריז לא רצתה להתעמק. היא הסתפקה באירועים עצמם, ולא נזקקה מעולם למשמעויות שמעֵבר להם.
רון, מצדו, השתדל להימנע משקרים. כאשר חש שהאמת הופכת לבלתי אפשרית, העדיף לשתוק. מאריז הבינה. היא ידעה שאין אמת גדולה מזו שהוא מספר לה דווקא באותם רגעים. רון לא סיפר לאיש מחבריו על דבר קיומה. הוא רצה שתישאר תמיד אִי שבחולותיו יוכל לכבוש את ראשו. חייבת להיות פינה אחת שאליה לא יוכלו אפילו הם להגיע, חשב.
חלונות בית הקפה היו מכוסים אד. איש זקן מעשן מקטרת שיחק עם עצמו שחמט. היו לו עיניים תכולות מאוד. הוא לבש מעיל כבד וישן והיה מכונס בתוך עצמו. המלצר מזג לו קוניאק בכל פעם שהכוסית התרוקנה. רון הביט בגנבה במצב הכלים על הלוח. הזקן, ששיער כסוף ומלא בצבץ מתוך ברט הלבד השחור שחבש, שיחק כעת בכלים הלבנים. ניתן היה לחוש שהוא מנסה להיות הוגן. הוא הקדיש לכל צד פרקי זמן שווים ולא שמח לאידו של איש. פעם אחת הגניב חיוך לעברו של רון, ובעיניו התכולות אפשר היה לאתר ללא קושי זיק שובב של הזמנה למשחק. אבל רון חיכה לחוֹסה ריקַרדו, שהיה צריך להגיע בכל רגע. חוסה ריקרדו היה הצ’יליאני, והוא השאיר עבורו הודעה אצל הרוקח.
בחוץ טפטף גשם. הרחוב היה שקט. בבתים כבר דלקו אורות קטנים. רון שתה בורדו אדום כלשהו. ניחוח העשן שנפלט ממקטרתו של הזקן נעם לו. בזווית עינו הבחין במלצר שארב להתרוקנות הכוסות. מלבדם לא היה איש בבית הקפה הקטן החבוי בשולי הרובע. מרחוק הגיעה לאוזניו הנהמה העמומה של הכרך.
הצ’יליאני לא הקדים ולא איחר.
הצ’יליאני הגיע בדיוק בזמן.
“אל תגזים עם הדייקנות הזאת,” אמר לו רון אחרי שהתיישב, “לא יאמינו שאתה דרום אמריקני.”
הצ’יליאני העביר את אצבעו על השפם הדק שעיטר את שפתו העליונה ואחר כך בחש בשערו המאפיר. “מי שמדבר,” אמר בריש מתגלגלת, “איטלקי שמגיע לפני הזמן. איפה נשמע דבר כזה?” הוא חייך. רון הזמין עבורו כוס בורדו. המלצר הביא להם אותה בדרכו אל כוסית הקוניאק הריקה של שחקן השחמט. הצ’יליאני לגם מעט וניגב את שפתיו במפית, וכשהתרחק המלצר, אמר: “טליק לא חזר.”
זה כל מה שאמר הצ’יליאני, אבל החיוך שכיסה את פניו קודם לכן כבר היה מחוק.
“הייתי צריך לחכות,” אמר רון.
“לא,” אמר הצ’יליאני, “לא היית צריך לחכות יותר ממה שחיכית.”
“אני לא אומר את זה בשביל להרגיע את המצפון שלי,” אמר רון.
“אני יודע,” אמר הצ’יליאני, “אני בטוח שאתה מאמין במה שאתה אומר. אבל עכשיו אתה טועה. אין לך מספיק נתונים בשביל להגיע למסקנה הנכונה.”
“מתי יש מספיק נתונים? אף פעם אין מספיק נתונים,” אמר רון.
“יש,” אמר הצ’יליאני, “רק שצריך לגלות אותם כל פעם מחדש.” הוא הדליק לעצמו סיגריה ונתן לגפרור לבעור עד הסוף בתוך המאפרה השקופה.
“מי זה?” שאל, ורמז בעיניו על הזקן עם הברט השחור וקווצות השיער הכסופות שפרצו מכל עבריו.
“שחקן שחמט,” אמר רון, “משחק נגד עצמו.”
הצ’יליאני הביט בו בעיניים חמות.
הזקן האזין להם וחייך לעברם. על הלוח שלפניו התמעטו הכלים. רון הביט בלוח. ללבָנים יש יתרון, חשב. עוד שניים או שלושה מהלכים נכונים, וזה מט.
אבל מה הם המהלכים הנכונים? ואיך אפשר לִצפות אותם?
אם היה מחכה עוד השחר היה מאיר, היער היה ניעור לחיים. ניידת המשטרה השחורה היתה עוברת ונעצרת לידו. הוא היה צריך להציג ניירות, לספר סיפורים, להסביר מה הוא מחפש שם בעצם, ולמה בילה את הלילה בתוך המכונית מול הכפר שנמצא מעֵבר לברושים. וחוץ מזה, היו לו הנחיות ברורות שהורו מה לעשות, ואיך ועד מתי בדיוק. מישהו שם חשב על הכול. תמיד היה שם מישהו שחושב הכול. אחרת היתה כל המכונה הענקית הזאת נעצרת. ועובדה, היא ממשיכה לנוע ולפעול. נכון, משהו חורק פה ונשבר שם, אבל הכול מתגלגל קדימה. וטליק, חשב, איפה הוא עכשיו?
“אתה חולם, איטלקי?” שאל חוסה ריקרדו. כוסו היתה ריקה והסיגריה שעישן נחה מעוכה ומכווצת במאפרה. שחקן השחמט הזקן נראה מהורהר מאוד, כמי שנתקל בבעיה קשה ואולי בלתי אפשרית לפתרון. בסופו של דבר הוא שיחק עם עצמו נגד עצמו, וגם אם היה שחקן מנוסה, זה לא היה מצב קל.
“אני הייתי נשאר כאן עד הסוף,” אמר רון, “ומשחק נגד המנצח.”
הצ’יליאני נגע קלות בידו. “בוא,” אמר, “עזוב את זה. טליק תמיד חוזר. הוא יחזור גם עכשיו. הבעיה היא לא טליק.”
“אז מה הבעיה?” שאל רון. הוא התחיל לחשוב פתאום על נורה. הקַלטות הזעירות היו מונחות בכיס הימני של מכנסי הצמר האפורים שלו, לחוצות לרגל. הוא לא השאיר אותן אצל מאריז למרות שהיה בטוח שלא תאזין להן. היו סיכונים שהוא לא היה מוכן לקחת.
“הבעיה האמיתית היא האיש,” אמר הצ’יליאני. “מישהו ראה אותו בהמבורג שעתיים לפני שהיה אמור להיפגש איתכם.”
האיש המחורבן הזה, חשב רון. אם כך, הוא לא התכוון להגיע בכלל. אף אחד לא היה מצליח להגיע בשעתיים מהמבורג אל המקום שבו חיכינו לו.
“למה לא הודעתם לנו?” שאל רון. הדם הציף את ראשו והדקירה החלשה, אך המוכרת, הופיעה בחזהו, מעט שמאלה ממַפתח הלב.
“רק אל תצעק,” ביקש הצ’יליאני. הוא הדליק סיגריה נוספת, ובמבט אפור וצונן גירש את המלצר שהתקרב אל שולחנם ובקבוק הבורדו הפתוח בידו. “ניסינו להודיע,” אמר הצ’יליאני, “אבל המכשיר המחורבן שלכם היה חסום. אחד מכם שיחק בו, הקליט משהו או שמע איזו קסֶטה. לא אמרו לכם לא לעשות דברים כאלה?” הסיגריה כבתה, והצ’יליאני מעך אותה בכוח. רון הביט בו דומם. אגרופו היה תקוע עמוק בתוך הכיס החם. גל ענק של געגועים שטף אותו אל האי החם שלו.
“אמרו,” השיב.
אין עדיין תגובות