החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

דרומית לאנטארקטיקה

מאת:
הוצאה: | 2016-11 | 166 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

75.00

רכשו ספר זה:

גיבורי הרומן "דרומית לאנטארקטיקה" הם נשים וגברים ישראלים השומרים על קיומה של המדינה הרחק מגבולותיה. תוך כדי שיטוטם המתמיד בזהויות שאולות הם חוזרים ונפגשים ונפרדים במקומות עלומים באזורי צל.

במרכזו של רומן הריגול הייחודי הזה – סיפור אהבתם של רון 'האיטלקי' ונורה 'הצרפתייה', אהבה הניתנת למימוש רק "דרומית לאנטארקטיקה".

***

"זה לא סוד גדול שפעם, בחיים אחרים שבחר, היה ראובן מירן חבר בהתאגדות חשאית ועלומה […] זה גם לא סוד גדול שאי אפשר לכתוב על הדברים הללו במפורש […] אבל צנזורה אינה תמיד נציגה של רשע מוחלט, להיפך: לפעמים היא מסייעת ביצירת ספרות משובחת, כי כאשר לא ניתן לדבר על הדברים כהווייתם, הסופר שמכיר אותם נאלץ לקלף את הדברים מעטיפות הריאליה והטריוויה ולהגיע למחוזות מופשטים של המחשבה, שם מחכים לו הנושאים הגדולים שנמצאים בגרעין החוויה: שאלות של זהות, של נאמנות ושל בגידה. […] כשמפשיטים אירוע שמספק עלילה לספר ריגול 'ריאליסטי' מן הריאליה שלו, וכשעושים את זה בכישרון, בחסכנות ובתבונה כמו מירן, אפשר להתחיל לשחק בגבהים שאליהם אי אפשר למשוך את 'המציאות כהווייתה'."

אריאנה מלמד, ynet

"גיבוריו של ראובן מירן הם מצד אחד השליחים הסמויים האולטימטיביים של מדינת הלאום, ומהצד השני נציגים של ישות נוודית עוינת ומסוכנת מאין כמוה לאותה חברה […]. את מקום השכנים, הקולגות למשרד וכו' תופסים כאן "האחים" שלהם מוקדש הספר. אלה "אחים" שחוזרים ונפגשים ונפרדים במקומות עלומים באזורי צל."

יגאל שוורץ, "הארץ"

"ראובן מירן הוא הדבר הקרוב ביותר בעברית לכתיבה של ג'ון לה קארה…"

גד שמרון, ynet

ראובן מירן הוא סופר, מתרגם ומו"ל, בוגר ומוסמך בפילוסופיה מאוניברסיטת הסורבון בפריז. ספריו הקודמים בנהר ספרים: 'זיכרונות מעונה מתה' (2006), 'אנה והציידים' (2009), 'אני לא הכרתי את אנרי קוריאל' (2016). הרומן מלווה באחרית דבר מקיפה מאת יגאל שוורץ.

מקט: 4-644-1046
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
זמין בגרסה מודפסת בלבד.

צמרות הברושים בצבצו ללא נוע מעֵבר לגבעה. הן היו ענוגות ומוארכות וקטעו את הקו השברירי של האופק. השמים היו אפורים וקשה היה לדעת היכן בדיוק הם מסתיימים ומתחילה הארץ. הברושים היו הגבול.

"כבר עברה שעה," אמר רון.

"שמתי לב," אמר טַליק.

הם חצו בנסיעה איטית את היער המת. העצים היו עירומים, עלוותם מפוררת על אדמה ירקרקה מטחב.

הם התקדמו בזהירות לעבר הגבעה. הים לא היה רחוק. רָאו איך מתחיל הכדור הלוהט לצנוח לעברו. רוח חרישית נשבה מימין, ממערב למזרח. היא היתה קלילה ונעימה, ורק זרדים קלים במיוחד נסו מפניה. אבל היא יכלה לצבור מהירות ולהפוך לרוח צד טורדנית ומפריעה, והם ידעו זאת ולא סמכו עליה. רון חשב על נוֹרה וזמזם לעצמו בשקט: "אנחנו חולמים שאנחנו לגמרי לבד/ ההד שלי/ הצל שלי/ ואני, הנווד."

טָליק נהג. ככל שהתקרבו לגבעה כן הנמיכה השמש והלכה. השמים השחירו בשוליים וצמרות הברושים גדלו מול עיניהם האדומות מעייפות. כבר כמה ימים שלא ירד גשם, אבל זה לא היה סימן לשום דבר.

רון המשיך לפזם ללא קול: "אנחנו חולמים שנחכה לך אפילו לעד/ ההד שלי/ הצל שלי/ ואני, הנווד."

טליק נהג בשתיקה. הוא אחז את ההגה בשתי ידיו. הפיאט הישנה נעה בכבדות על שביל העפר התחוח. רון ישב מאחור, כי טליק התעקש שכשהאיש יגיע, הוא ייכנס מלפנים ויֵשב לידו, ורון הסכים. הוא שאל את עצמו על מה מסוגל טליק לחשוב עכשיו, כשעברה כבר יותר משעה והאיש לא הופיע.

המנגינה לא עזבה אותו אפילו לרגע. נאחזה בו כמו מדוזה צורבת. "אני מתהלך עם הצל שלי/ ועם ההד מסתובב/ אבל היכן היא הנערה/ הנערה שאני אוהב?" הוא חיטט בכיס השמאלי העליון של מעיל העור השרוט שלו ושלף משם חפיסת ז'יטאן מעוכה, ומתוכה הוציא סיגריה צהובה עבה, מטבק שחור וגס. החזיר את החפיסה לכיסו ואת הסיגריה לא הדליק.

"כנראה שאנחנו חיים בתוך זיכרון/ חולמים שאנחנו לגמרי לבד/ ההד שלי/ הצל שלי/ ואני, הנווד."

טליק עצר את המכונית על שפת הוואדי הקטן שהפריד בין שוליו הדלילים של היער לבין הגבעה שמנגד. הוא משך את בלם היד וכיבה את המנוע. הרוח גברה. אפלולית רכה החלה להיאחז במדרונות, התפשטה לעֵבר השׂדות שמאחורי הברושים. הברושים היו הגבול.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דרומית לאנטארקטיקה”