החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

דור המדבר: פרוזה אוטוביוגרפית

מאת:
הוצאה: , | 2009 | 181 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

97.00

רכשו ספר זה:

במושבה הרוסית שבסין היא היתה בילדותה המוקדמת ג'וֹי, ואחותה הקטנה היתה אִינָה. "מעכשיו יקראו לאינה יוספה, ולך רינה", קבע הקונסול הישראלי בשנחאי. ההתחלה בארץ היתה אופטימית: "מעכשיו, כשאבא או אמא יפנו אלי ברוסית או באנגלית, לא אענה", כותבת רִנה בת העשר. "עכשיו אני ילדה אחרת, והשם שלי אחר. מתחתי קו ארוך ויש לי התחלה חדשה". אלא שההתחלה החדשה, למרות גאוותה של הילדה על שהארץ הזו שייכת לה, נסדקת עד מהרה.

 

שכן, "הם" מתחילים להגיע, באוניות ובאווירונים, עם ארגזים, מזוודות וחבילות: כל קרובי המשפחה, דור המדבר, שיעברו כאן, וימשיכו הלאה בדרכיהם כאילו מטרת חייהם היא לנסוע לאנשהו – אבל יוסיפו לאכלס את הספר, עד סופו. לכולם זהויות מעורבבות, שסָפחו מכל תחנות חייהם. יוסל הוא אוסיָה, הוא דון חוֹסה, הוא ג'ו. והם כאילו גורפים בעקבותיהם חצי עולם. ועוד לפני שהם מגיעים ותופסים את החדרים והמטבח והמעברים, הם כבר קיימים בעיני רוחה של המספרת ובחלומותיה, לפי הסיפורים של אמה, סיפורים שבכל השנים הבאות עוד יתווספו להם שמועות וסיפורים משלימים או סותרים.

 

בשלוש שנות נעורים מתרוקן הבית. נעדרת ממנו האם, המאושפזת בשל מחלה, ונעדר האב, בגלל מקומות העבודה המרוחקים שלו. וכך הופכים החיים לטקסט ולקול, להתכתבות באינספור מכתבים. אחר-כך יֵרדו ההורים והאחות לדרום-אמריקה, ורק המספרת, בגיל צבא, תישאר מאחור, "אצל בן-גוריון על החוף".

 

את האנקדוטות והתמונות של המשפחה, הסוחפות את הספר, מפליאה ליטוין לספר בכישרון קומי ולירי. במקום בעלילות גדולות מתמקדת הפרוזה האוטוביוגרפית שלה באירועים כביכול-שוליים, בסיפור על ארון שלא נכנס בדלת, באפיזודה על כלב בשעור בלט. אבל כל האירועים הללו נושאים מאחוריהם, כשובל, ערך מוסף, את ההארה הנכונה, הפתאומית, של הרגע.

מקט: 4-31-4907
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
במושבה הרוסית שבסין היא היתה בילדותה המוקדמת ג'וֹי, ואחותה הקטנה היתה אִינָה. "מעכשיו יקראו לאינה יוספה, ולך רינה", קבע הקונסול […]

הוא הופיע אצלנו בטְיינְטזִין כשגרנו בבניין שהיה ממוקם בו בית-הספר היהודי. הייתי כבת חמש. הוא היה אז כמעט נער: שחרחר ונאה, הזכיר את אבא, אבל פניו היו פחות מתואמות. היה בו משהו סביל, רך, והוא קיבל את בכורתו של אבא בהכנעה. כמו אבא לפניו, גם הוא נסע תחילה מחַרְבִּין לשנחאי כדי ללמוד אנגלית ולהתקדם ללימודים גבוהים. לימוד השפה עלה לו בקלות, אבל מוקד חייו לא היה שם.

 

ליטווין. מסין למדבר הים תיכוני (צילום: רחל הירש)

 

הוא “ירד מהפסים” ונשלח אלינו ל”תיקון”, להיות תחת השפעתו הטובה של אבא, האח הבכור, המופתי. גם כששהה אצלנו היה נעדר מן הבית שעות ארוכות. לפעמים היה לוקח אותי לטיולים על אופניו. היה סתיו, והוא היה עוטף אותי במעיל חם ובכובע ורוכס לי את הצווארון בעדינות רבה. כשהסיע אותי, הרגשתי את שתי זרועותיו מסביבי, והיה לי חם. היינו נוסעים קצת ברחוב הראשי ואחר-כך סוטים לסמטאות, למקום ששיחקו בו ילדים קבצנים בבגדים מרופטים.

 

אסרו עלי לבקר שם לבדי, בגלל גונבי הילדים ובגלל הלכלוך. היה שם בוץ שחור ונחו ערמות אשפה, היו כל-מיני בתי-מלאכה קטנים, חנויות לממתקים, והאיש עם התפוחים הקטנים המסוכרים, המושחלים על מקל, אשר נקראו “טַן-חוּלָה”, היה סובב עם העגלה שלו ומכריז בקול.

 

לפעמים היה וֶלְיָה עוצר, משעין את האופניים אל קיר ונכנס אתי לחנות לדברי מתיקה ומשקאות. הוא היה מחליף דברים עם המוכר, קונה משהו, ושוב מרכיב אותי על אופניו. לא ידעתי לשם מה נכנס לחנות וגם לא מה קנה. לא זכור לי מה דיבר אלי, אבל זכור לי המגע, כשהיה מוריד אותי או כשהיה מושיב.

 

היה לו מבט אפל ורך, ואני אהבתי אותו. הייתי מצפה לו בחלון הקטן של חדרי, ועוקבת אחריו כשהיה מוציא או מכניס את אופניו. רק כעבור שנים רבות יכולתי לשער למה שלחו אותו אלינו, ומה היה פשר הדברים שהייתי עדה להם ושנקטתי בהם סוג של עמדה מבלי להבין.

 

הטיולים שלנו נמשכו עד שהתחילו להיעלם חפצים. ראשון נעלם השעון של אמא, שחיפשנו אותו בכל מקום. אחר-כך נעלם כסף מן הארנקים שלה או של אבא. אחר-כך נעלם גם ציוד מבית-הספר היהודי, שאבא נתן בו שיעורים במתמטיקה. פעם נעלמו כל מכונות-הכתיבה מהמשרד. אחר-כך התחילו המכות. אבא היה קורא לו לעלות לחדרו, וּוֶלְיָה היה הולך אליו ללא אומר.

 

שם, באפלולית, נערך מין מאבק. לא ממש מאבק, מפני שאבא היה חובט בו באגרופיו, וּוֶלְיָה היה סופג בשתיקה. לא ראיתי אותו מחזיר ולא ראיתי אותו מתגונן. לא הוחלפה ביניהם מלה. באפלולית החדר הם היו דומים להפליא, רק שהאחד היה ברור ויוזם, והאחר אפל וסביל, כמין צל. בכיתי. פעם, פעמיים, ניסיתי לגונן על וֶלְיָה בגופי, אבל הייתי קטנה ואבא התעלם ממני. אחר-כך כבר סתם עמדתי לידו, וכבר במקומו, וספגתי יחד אתו, כאילו מכים אותי. כשהדבר היה מסתיים, היה וֶלְיָה יורד במדרגות ויוצא.

 

פעם, לפני שעלה אל אבא, נתן לי ספר (כבר התחלתי לקרוא אז). הספר היה מרופט, ללא כריכה, והדף האחרון היה חסר. העמוד הראשון היה ריק, ובפינה השמאלית שלו, למעלה, נרשם בעט בכתב עגלגל: “לג’. יומולדת שמח, מאת מ.ט.” נשאתי אליו את עיני בתמיהה. הוא הביט בי בכאב שאין לו שיעור ולא אמר דבר. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. אחר-כך שמעתי שנסע לשנחאי, לדודה אָלָה ולדוד גְרישָה, אחותו וגיסו.

 

בדקתי את הספר: בלי ספק הוא היה ספר של ילד אחר, והכריכה הנושאת את שם הספר ואת שם מחברו, וכן העמוד האחרון, נותרו אצל הילד ההוא לתמיד. עילעלתי בדפים המרופטים שהתקפלו בפינות כלשונו של כלבלב: הסיפור נכתב בחרוזים ואוּיר בשחור-לבן. לא, זו לא היתה יצירת מופת: משהו על כלב מתולתל שדמה לכבשה שחורה קרוב לוודאי פודל. החרוזים תיארו את יחסי הכלב וגבירתו, מין סיפור על נאמנות שנועד לחנך, ונשמע בערך כך:

 

רַק יוֹצֵאת הַדּוֹדָה תֵּיאָה –

הַכְּלַבְלַב בְּעִקְבוֹתֶיה!

הִיא נִכְנֶסֶת לַקַצָּב –

הוּא נִצָּב עַל אֲחוֹרָיו.

כָּךְ הוֹלֵךְ אִתָּהּ בַּכֹּל:

בְּיוֹם חַג וּבְיוֹם חֹל…

 

וכן הלאה וכן הלאה. אחר-כך נאבד מישהו, איני זוכרת אם הכלב או הדודה, ולא נותר לי אלא לשער השערות על מה עלה בסופם חרוזים תפלים למדי, אשר קבעו בי לכל חיי את הרושם שפודל הוא חיה מטופשת.

 

אבל העניין לא היה בעצם הסיפור, וגם לא בסוף שלו, אלא בילד שקיבל את הספר ליום-ההולדת ועכשיו נותרו בידיו רק הכריכה והעמוד החסר. שאלתי את עצמי אם גם הוא יושב ברגע זה וחושב מי הילד שלקח ממנו את כל העמודים חוץ מאחד? האם הספר חסר לו? האם הוא מתגעגע אליו? האם גם הוא, כמוני, מנסה לנחש מי אני ומה מעשי בעצם הרגע הזה? האם יזדמן לי אי-פעם לפגוש את הילד הזה? ואיך אדע שהוא הילד שמחזיק בעמוד החסר?

 

לוּ לפחות ידעתי את שם המחבר או את שם הסיפור! שוב ושוב ניסיתי למצוא סימנים שיעידו על זהותו: חיפשתי בין השורות, בשולי העמודים, בתוך הציורים, איזה שרבוט בצבע או בדיו, כתם מקרי, אפילו מחיקה מלכלכת של מחק גרוע. כן, הילד הזה התחיל להעסיק אותי לילות כימים.

 

בימים גשומים, כשחלון חדרי היה נִכְלָב סורגים דקים; בימים קרים, כשהיה מתמלא פרחי כפור; בלילות, כשהחלון היה מתמלא עיניים זוהרות; בקיץ, כשהיה נמלא געגועים כחולים וזהובים; הייתי מהרהרת ומהרהרת בילד העלום, הנמצא אי-שם, בבית אחר, ומהרהר בי, מבלי להעלות כלל בדעתו שאני היא.

 

לאמיתו של דבר הפך הספר של הדוד וֶלְיָה לספר-פלא בלתי-נדלה: ספר שאלות שאין עליהן מענה, ספר משאלות שהפרחתי לחלל העולם כבועות צבעוניות מקשית עדינה, ספר חלומות חידתיים ומוזרים; בקצרה ספר על-גבי ספר על-גבי ספר, עד אינסוף.

 

חמור מזה, הוא קבע בי הֶרגלים אפלים, שלא נגמלתי מהם עד עצם היום הזה: לזלזל בעלילה כבעניין טפל, לחבר לספרים סופים משלי, לחפש בין השורות מלים שלא נאמרו, לנסות לעלות על עקבות המחבר, חייו, אורחותיו ומקומו, לחפש קוראים-עמיתים, אשר אינם יודעים, וקרוב לוודאי שלא יֵדעו לעולם, שהם מחזיקים בתשובות לשאלות שלי, ובעיקר לחפש בלי חדול אחר הילד האחד הנעלם, שמחזיק בעמוד שחסר לי, בעוד שאר עמודי הספר שלו נמצאים אצלי.

 

כל שנוסף אחר-כך היו שמועות וסיפורים משלימים או סותרים, ששמעתי בכל-מיני תקופות מבני משפחה שונים

וממכרים שזכרו את וֶלְיָה ונתקלו בו בנעוריו. כמו המכתב הנזעם שהגיע לאבא ולאמא מהדוד גְרישָה משנחאי: “איך שלחתם אותו לכאן במצב כזה וללא בגדים מתאימים!” או הסיפור על איזו מחלה מסתורית שחלה בה בטְיינְטזִין עד שנזקק לאשפוז.

 

או תיאור של וֶלְיָה המבלה בחברת פרוצות רוסיות בחַרְבִּין שאחת מהן, יפהפייה מהממת, היא אהובתו. או הסיפור על וֶלְיָה המזמין חברים לבילוי במסעדה מפוארת ומפזר כספים בלי חשבון (מנין היו לו?!). או הסיפור הנורא – שוב בחַרְבִּין – על וֶלְיָה המתגולל מסומם עם השיכורים על שפת הסוּנְגָרִי, והסובייטים, הנכנסים לעיר, עומדים להשליך אותו יחד עם כל השיכורים לנהר.

 

“אל תיגעו בבחור הזה, אני מכיר אותו, הוא בנו של רב!” צועק עובר-אורח, מישהו מהקהילה שהזדמן לשם במקרה, והם חוזרים בהם ומעלים אותו על המשאית שמסיעה אותו לבית-המעצר, שממנו יישלח לעבודות כפייה בסיביר ל”חינוך מחדש”.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דור המדבר: פרוזה אוטוביוגרפית”