פולין – זיכרונות ותובנות משליחות דיפלומטית 1989-1993

"…אני נשארתי במסדרון עם מנכ"ל משרד הדתות הפולני, לשיחה שתכניה התמוהים מלווים אותי עד עצם היום הזה. המנכ"ל הפולני אמר לי אז כי פולין חסרה עשרים אלף יהודים, ועשרים אלף גרמנים. ׳למה?׳ שאלתי אותו בתמיהה. הוא הישיר מבטו אליי ואמר במלוא הכנות, ׳עשרים אלף יהודים כדי לעשות סדר בכלכלה, ועשרים אלף גרמנים כדי לעשות סדר בממשל׳. זו לא הייתה אמירה מקרית…"

 

ארבע שנים שהיתי בפולין (1993-1989). היו אלה שנים מעצבות, לא רק בחיי הפרטיים, אלא גם בחיי העולם כולו. בפולין החלה המהפכה שמוטטה את השלטון הקומוניסטי בכל מזרח אירופה ושינתה סדרי עולם. אני הייתי שם, בעין הסערה, חווה את מה שמתרחש כזר שאינו זקוק לתיווך, שכן הלשון הפולנית שגורה בפי, והתרבות הפולנית טבועה בי עמוק מכפי ששיערתי.

בספר זה השתדלתי לתאר את היחסים בין פולין וישראל, כמו גם את העבודה הדיפלומטית ואת החיים בפולין במהלך המהפך הדמוקרטי, בצורה אובייקטיבית עד כמה שניתן.

פולין כיום שונה מכפי שהייתה לפני שלושים שנה, לטוב ולרע. הספר פולין – זיכרונות ותובנות משליחות דיפלומטית 1993-1989 מתחקה אחרי שורשי המציאות בפולין כיום ומספק מפתחות להבנת מערכת היחסים המורכבת בין פולין לישראל, ובין העם הפולני לעם היהודי.

 

"עמי מהל הוא לא דיפלומט שבא להחתים כרטיס במשרד: הוא דיפלומט עם תשוקה. אני מכיר את עמי מיומו הראשון במשרד החוץ, ומאז ועד פרישתו הוא עבד מדי יום כשהתשוקה מנחה אותו. התשוקה לייצג ולשרת את מדינת ישראל, להגן עליה ולחזק אותה, להאדיר את שמה ולבסס את כוחה… תפקידים רבים הוא מילא במהלך הקריירה הדיפלומטית שלו, אבל תמיד היה קשור באופן מיוחד ליחסי ישראל ופולין. ואם לדייק: ליחסי העם היהודי ופולין… מתוך מחויבות עמוקה והקפדה על פרטים ודקויות הוא בוחן בספר זה את המארג המורכב והרגיש של יחסי העם היהודי והפולני, בלי להתעלם ממחלוקות ומסתירות. היכרותו האישית והבלתי אמצעית את הנושא אינה מונעת ממנו מלבחון באופן אובייקטיבי את מכלול הסוגיות אלא דווקא מוסיפה זוויות מעניינות ומקוריות לניתוח הבהיר ורחב היריעה של הבעיות המרכזיות שהוא בוחן. התובנות שהוא מעלה הן חיוניות לכל דיון או עיון עכשווי ביחסי ישראל ופולין – וככל שהנושא הזה הופך לרגיש וסוער יותר בציבוריות הישראלית, כך הופכות תובנותיו של עמי מהל לנחוצות וחשובות יותר לכולנו."

(יגאל פלמור, דובר משרד החוץ לשעבר)

 

השגריר בדימוס, עמי מהל, נולד ב-1957 בחיפה, בן להורים ניצולי שואה מפולין. היה ממייסדי קיבוץ יהל בערבה. הוא בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ובעל תואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטה זו. את שליחותו הדיפלומטית הראשונה עשה בפולין, בתקופה שבה התמוטט המשטר הקומוניסטי והתחדשו היחסים הדיפלומטיים בין פולין לישראל. הוא דובר עברית, אנגלית ופולנית. נשוי ואב לשלושה.

מקט: 4-1272-1137

"…אני נשארתי במסדרון עם מנכ"ל משרד הדתות הפולני, לשיחה שתכניה התמוהים מלווים אותי עד עצם היום הזה. המנכ"ל הפולני אמר […]

---

 

הקדמה

אפתח בכמה מילים על עצמי. נולדתי בחיפה, בן יחיד להורים ילידי פולין, ניצולי שואה. אבי ז”ל היה מרותק לכיסא גלגלים מאז בר המצווה שלי, והבית שבו גדלתי ידע לא מעט מחסור חומרי, אך היה משופע בתעצומות נפש מעוררות השראה והומור.

אבי היה חניך בית”ר בפולין, והתפוח, כמו שנהוג לומר, לא נפל רחוק מהעץ. במשך שנים הלכתי בעקבותיו ולאישיותו הייתה השפעה מכרעת על תפישת עולמי. בנעוריי למדתי בבית הספר התיכון הריאלי העברי והצטרפתי לחוגי הנוער של התנועה ליהדות מתקדמת (הקרויה בלשוננו “התנועה הרפורמית”). במסגרת זו התגייסתי ויצאתי לשרת בנח”ל. הצבא זימן לחבריי ולי חוויה מכוננת, אשר אותותיה ניכרים בנו עד עצם היום הזה – היינו הגרעין שהקים את קיבוץ יהל בערבה. לאחר תום שירותי הצבאי נשארתי בקיבוץ כחבר במשך כשנתיים, עד לתחילת לימודיי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנות הלימודים הדרכתי בחוגי הסיור של החברה להגנת הטבע וההליכה בשבילי הארץ עם חניכיי הסקרנים הסבה לי הנאה רבה.

הייתי בר מזל, ועם תום התמחותי במשפטים התקבלתי לעבודה כעורך דין במחלקה המשפטית בבנק הבינלאומי, אך לא מצאתי בה עניין. רוח הרפתקנית ותחושת שליחות לאומית הסיטו אותי מאותו מסלול נינוח.

לא נולדתי עם כפית של כסף בפה, ומעולם לא הייתי מפונק כל עיקר. כל מה שהשגתי בחיי, הושג בעמל רב וביזע. השתמשתי באתגרים שעלו בגורלי כאבני דרך לבנייה ולצמיחה. למשרד החוץ הגעתי לגמרי במקרה. להיות דיפלומט לא היה חלום ילדותי מגיל צעיר, כמו אצל רבים מעמיתיי, אך מודעה קטנה בעיתון אודות מכרז לקורס הצוערים, אשר צדה את עיניה של יעל, רעייתי, הסתיימה בשירות המדינה במשך 32 שנים בארץ ובחו”ל, שבו השתתפו במסירות, באהבה ובהקרבה גם שלושת ילדינו יונתן, אלעד ושני.

בספר זה אעסוק רק בחלקים נבחרים מעבודתי רבת השנים במשרד החוץ. היו אלה שנים של עבודה קשה, מרתקת ומאתגרת מאוד; עבודה שיש בה סיפוק רב, הזדמנות לפגוש אנשי אקדמיה מובילים, פוליטיקאים, אנשי דת, מקבלי החלטות, מעצבי דעת קהל ואנשי תרבות מהשורה הראשונה בעולם; עבודה שהייתה כרוכה בהתמודדות עם סוגיות מסובכות ומציאת פתרונות יצירתיים על מנת לחזק את קשריה הדיפלומטיים, התרבותיים והכלכליים של מדינת ישראל ולשפר את תדמיתה ואת יחסיה הבין־לאומיים, כמו גם לחזק את קשריה עם העולם היהודי. עם זאת, בעיקר בשנים האחרונות לעבודתי, חשתי תסכול רב נוכח הפגיעה הבלתי פוסקת במשרד החוץ, בסמכויותיו ובתקציביו. במשך חמש שנים, בשתי קדנציות לא רצופות, הייתי חבר פעיל מאוד בוועד העובדים, ונלחמתי כנגד הכרסום המתמיד בתנאי העבודה של הדיפלומט הישראלי.

נושא כאוב במיוחד בעולמם של הדיפלומטים הוא הפגיעה בקריירה של בן/בת הזוג ובזכויותיו הסוציאליות. נוסף על כך ניתוק מהמשפחה ומהחברים, גם שלנו וגם של ילדינו, חוסר יכולת להיות שותפים בשמחות, כמו גם ברגעי עצב ואובדן של יקירינו, וכאלה היו לא מעטים במהלך השנים. למרות זאת מעולם לא באנו בתלונות על המחיר ששילמנו, שהרי הייתה זו שליחות לאומית במובן המזוכך ביותר שניתן לחשוב עליו – ייצוג מדינת ישראל! במקביל לכך גם ידענו להפיק ממציאות חיינו את המיטב, ללמוד את ארצות השירות בהן שהינו, את תרבותן ואת שפתן ולהשתלב בחברה הבין־לאומית.

ספר זה נולד בעקבות עיסוקי הבלתי פוסק ביחסים המורכבים והטעונים בין ישראל לבין פולין, עיסוק שהחל בשליחות בת ארבע שנים, 1993 – 1989, כסגן השגריר בוורשה. באותן שנים הייתי עד לתהפוכות פוליטיות, עם סיום השלטון הקומוניסטי בפולין ועליית תנועת “סולידריות” לשלטון, אשר הובילו למהפך במרחב המזרח אירופי כולו. בהמשך לאותה תקופה משמעותית, עם חזרתי לארץ, מוניתי לראש דסק פולין באגף מזרח אירופה במשרד החוץ, תפקיד אותו מילאתי בשנים 1996 – 1993. נוסף על כך יזמתי וארגנתי סיורים לפולין במשך שנים ארוכות עבור עובדי משרד החוץ ובכיריו, וכן יצרתי קשר הדוק עם הקהילה היהודית בפולין במהלך שבע שנות עבודתי כמנהל מחלקת קהילות יהודיות בחטיבת תפוצות בשנים 2015 – 2008.

עם פרישתי לגמלאות ניתנה לי ההזדמנות לדון בהתרחשויות ממרחק של זמן, לבחון את מקטע היחסים פולין – ישראל הזכור לי משליחותי שם בתקופה הרת-גורל זו. תפקידיי השונים, בשילוב הרקע המשפחתי שלי כבן לניצולי שואה, אשר זוועות אותה תקופה נחקקו בבשרם ובנפשם, זימנו לי נקודת מבט ייחודית אותה אני מבקש לחלוק איתכם, קוראים יקרים.

בכתיבת הספר נעזרתי בסקירות שכתבתי במהלך שנות שירותי בפולין, ביומנים המצויים ברשותי, במכתבים שכתבתי בזמן השליחות לאימי, בסקירות שונות שנשלחו מהשגרירות בפולין מפעם לפעם לאחר עזיבתי, וכן בעבודה שהגשתי לתואר השני במדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, יחד עם ידידי איתן בן דור שכותרתה: “שירות החוץ הישראלי – היסטוריית היחסים המיוחדים עם פולין”. שני מקורות מרכזיים לעבודה זו היו “תעודות ליחסי ישראל – פולין 1967 – 1945” בעריכת מרקוס זילבר ושמעון רודניצקי, וספרו של השגריר ד”ר יוסף גוברין “יחסי ישראל עם ארצות מזרח אירופה מעת ניתוקם בשנת 1967 עד חידושם בשנים 1991 – 1989”. כמו כן, הסתמכתי על זיכרונותיי ועל התובנות שגיבשתי באשר ליחסי ישראל – פולין לאורך השנים, תוך התייחסות ליחסי פולין – ישראל כיום.