החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש

מאת:
מצרפתית: אבנר להב | הוצאה: | 2005 | 176 עמ'
קטגוריות: עיון, פילוסופיה
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

ספרו של אלבר מֶמי נכתב בשנות החמישים של המאה העשרים, בעיצומו של תהליך הדה-קולוניזציה של המדינות הקולוניאליות האירופיות, בייחוד בריטניה וצרפת. ממי משרטט בבהירות את דיוקנאות הנכבש והכובש ובתוך כך מתאר את העוולות והסבל הרב שנובעים מן הכיבוש. הוא מסביר כיצד משטרים דמוקרטיים – האמונים על קיום זכויות האזרח ועל שמירת כבודו – אף הם מסתגלים למצב הקולוניאלי, ולמען רווחתם מאפשרים עוולות רבות וקשות. המחבר חושף את העיוות האנושי, הכלכלי והפוליטי שנמצא ביסוד הקולוניאליזם. ואולם המצב הזה פועל את פעולתו ההרסנית גם על הכובש, ועלול לפגוע במשטר הדמוקרטי במדינת האם. במבוא שלו טוען ז'אן-פול סארטר שממי מדבר מנקודת מבט אוניברסלית: "הספר החסכני והבהיר הזה מקומו בקרב ה'גאומטריות הסוערות': האובייקטיוויות השקטה שלו היא סבל וזעם שהתגברו עליהם".
בהקדמה למהדורה העברית אומר המחבר: "בשל מלכוד היסטורי (שני עמים התובעים אותה טריטוריה), הפלסטינים מצאו עצמם נשלטים בהדרגה על ידי הישראלים, והסכסוך לא יירגע כל עוד זה יימשך כך. שום עם אינו זכאי ואינו יכול לשלוט לחלוטין על עם אחר".
לספר נוספה מסה מאת דניס שרביט על אודות המחבר וספרו, ועל התובנות הנובעות ממנו לגבי המציאות הישראלית-פלסטינית.

מקט: 4-249-1568
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר למהדורה העברית

עוד בראשיתו של הפמיניזם, לכל הפחות הפמיניזם הצרפתי, היה נהוג לטעון ש"האישה היא הפרולטר של הגבר" ולאחר מכן שהיא הנכבש של הגבר. אלה התבטאויות מובנות: כדי לנסות להבין צירוף נסיבות חסר תקדים, הסתייעו במודל שכבר נוסה. השבתי לכך בבדיחות הדעת שהנכבשים לא שכבו עם כובשיהם ולא הולידו להם ילדים. הגם שהגנתי על הנשים וסיווגתי את המצב הנשי בינות למצבי הנשלטוּת, הצעתי לידידותיי הפמיניסטיות לחפש נוסף על כך מה ייחד את מצבן. כך גם נאלצתי להמליץ לפני מרבית המדוכאים שחלקו לי כבוד בבואם להתייעץ עמי.

אנו חבים את מיזוג המושגים המופרך האחרון לאקדמאי ומזרחן צרפתי, יהודי כמובן וסטליניסט שלא השלים את כפרתו, כסטליניסטים רבים אחרים, מקסים רודינסון (Rodinson) שמו. בטקסט משלו, אשר פורסם בכתב העת Les Temps Modernes (זמנים מודרניים), התקבל כברכה משמים בקרב אויבי ישראל ונמצא מאז בשימושם הנרחב של אמצעי התקשורת הערביים, הוא הצביע על ישראל כעל עובדה קולוניאלית.

אולם, אלא אם נרחיב את גבולות ההגדרה עד כי נכלול בה כל דבר העולה על הדעת, ישראל אינה עומדת אף לא באחד מן הקריטריונים האלה: לא מדינת אם להישען עליה, לא ניצול כלכלי, לא השתלטות על נכסים, לא ניהול ישיר ולא מדיניות חוץ שהוחרמה. היהודים הישראלים אינם מנצלים את הערבים הישראלים, גם אם לא נעשה הכול למען שוויון מלא. אך אנו רחוקים מיחס קולוניאלי. ועוד פחות מכך, ישראל אינה ממלכה צלבנית, שלוחה דתית של אירופה שנועדה להיעלם בעקבות לאוּתה של הנצרות.

כמו פלסטין בעבור הפלסטינים, ישראל היא עובדה לאומית הנותנת מענה למצב שקשה לחיות בו ולשאיפה קולקטיבית, באמצעות אותו מדומיין ייחודי הקושר אותה – בצדק או שלא בצדק – לאדמה הזאת. כך הבינו למעשה האומות המאוחדות כשהחליטו על כינונן של שתי מדינות ריבוניות, רעיון שהערבים דחוהו על הסף.

אך התאמה זו לכיבוש אינה חפה מכוונות: משתמע ממנה שאם ישראל קולוניאלית מיסודה, אפשר לחתור באופן לגיטימי להריסתה. זו אמנם תביעתם של היריבים הערבים וגם נחלתו של חלק הולך וגדל מן השמאל האירופי הקיצוני ביותר, המאמין שמצא כאן מנוף מהפכני חדש במקום הפרולטריון – שמעתה אינו משוכנע כל כך שעליו לקבל את השליחות ההיסטורית הזאת. אך להניח לערבים להאמין שבעייתם העיקרית היא ישראל הוא לעשות להם שירות דוב, בעוד הם נתקלים בבעיות רבות כל כך: כלכליות, פוליטיות, תרבותיות ודמוגרפיות.

האם פירוש הדבר שאין כאן בעיה אמתית? דווקא יש. בשל מלכוד היסטורי (שני עמים התובעים אותה טריטוריה), הפלסטינים מצאו עצמם נשלטים בהדרגה על ידי הישראלים, והסכסוך לא יירגע כל עוד זה יימשך כך. שום עם אינו זכאי ואינו יכול לשלוט לחלוטין על עם אחר. הלאומנים היהודים, הציונים, חלמו לבנות מדינה יהודית על כל שטחה של פלסטין; הם ככל הנראה ייאלצו לנטוש אותו ולעזוב את כל השטחים המאוכלסים ברוב פלסטיני, או להסכים בלית בררה לטרור מתמיד ולמלחמות רצופות.

מצדם, על הערבים להסכים שיכולות להתקיים בתוכם אומות שאינן מוסלמיות. זה אינו עניין של מה בכך; לשם כך הם יידרשו כנראה להפריד בין הפוליטי לדתי. למרות התנגדות המסורתיים, סימנים אחדים נוטים להצביע שהכרה זו חודרת יותר ויותר לתודעתם של האנשים הנאורים.

קביעה כפולה זו תאפשר סוף־סוף פתרון מוסכם וסופי, בלא כוונה טקטית נסתרת, ייראה אותו פתרון בלתי מושלם ככל שייראה בעיני כל אחד מן הצדדים. זהו ככל הנראה הפתרון היחיד שבכוחו להוציא אותנו מן המבוי הסתום ההיסטורי הזה.

אלבר ממי

פריז, דצמבר 2003

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.