החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

דמיון מוסרי ביצירתו של ז׳וזה סאראמאגו

מאת:
הוצאה: | 2016-03 | 368 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

ספר זה מציג מבט חדש על יצירתו הספרותית והפובליציסטית של ז'וזה סאראמאגו, חתן פרס נובל לספרות, 1998. הספר דמיון מוסרי מראה כיצד סופר בעל דעות מוצקות בתחומי המוסר והחברה, מעורר בכתיבתו שאלות אתיות ומוביל את הקורא לחשיבה עליהן. הספר חושף מארג של תופעות תמטיות ופואטיות, לשוניות וטקסטואליות באמצעות קריאה אינטרדיסציפלינרית, של תחומים שונים. מוקד הספר דמיון מוסרי עוסק בבחינת כינון האני כגרעין השיח האתי בספרות, הן בכתיבה והן בקריאה. הספר מגלה לנו את הסופר כמבקר חריף את המין האנושי על מוסדותיו ואמונותיו ובכך חושף קריאה ביצירה של סאראמאגו המציגה אותו כסופר גדול וכן כפילוסוף.

זהו ספרה השני של מרים רינגל על ז'וזה סאראמאגו. ספרה הראשון, מסע בעקבות הקולות, י"ל בהוצאת כרמל, ירושלים (2009).

מקט: 4-249-50368
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא

הרומן אינו בוחן את המציאות כי אם את הקיום. והקיום אינו דבר מה שהתרחש בעליל. הקיום הוא שדה האפשרויות האנושיות. כל מה שאדם יכול להיות. כל מה שהוא מסוגל לעשות. מחברי הרומנים משרטטים את מפת הקיום, תוך שהם חושפים אפשרות אנושית זו או אחרת.[1]

…כי זאת לפחות אני יודע בוודאות מוחלטת: כי יצירתו של אדם איננה אלא אותה הליכה מתמשכת, שמטרתה למצוא בנפתולי האמנות את שתיים או שלוש התמונות הפשוטות והגדולות, שאליהן נפתח הלב בפעם הראשונה.[2]

יש אמנויות שתכליתן "לבדר", שהן הריקוד, השירה ואמנות מייצגת. יש אמנויות שתכליתן "למצוא חן" (לרַצות) שהן הפיסול, הציור והאדריכלות. יש אמנויות שתכליתן "להשפיע", שהן המוסיקה, הספרות והפילוסופיה.[3]

הבחירה לעסוק בקשר שבין ספרות לפילוסופיה סיבות רבות לה, ופילוסופים רבים עוסקים בשנים האחרונות בשאלה זו. הספרות מצויה לעתים קרובות בהתאמה לחיים האמִתיים יותר מן הפילוסופיה מפני שהיא קוראת לדמיון ולרגישות של הקוראים ומעוררת בהם תגובה עמוקה. הספרות מעודדת בנו חשיבה על ענייני מוסר גם אם איננו שולטים בלקסיקון הפילוסופי. היא מסייעת לנו לשים לב להקשר, לפרטים ולניואנסים של הסיטואציות המוסריות. היא מסייעת לקבל את העמימות הבלתי נמנעת של הקשיים המתעוררים כשאנחנו רוצים לפתור בעיות מוסר, ויחד עם זאת יוצרת רפלקסיה לגבי החשיבות של גבולות התאוריה האתית. הספרות מראה כיצד רעיונות מופשטים הופכים דרמטיים בהתנהגות של יחידים וקבוצות. הספרות מסייעת להרחבת הרגישות וההבנה של נקודות מבט המתוארות בתרבויות שונות ומסייעת לנו לגלות אמפתיה לסבלם של אחרים. כפי שרורטי, אחד הפילוסופים שעסק בנושא, מסביר: "סיפורת כמו של דיקנס… מספקת לנו פרטים על הסבל שנגרם לאנשים שעד כה לא שמנו לב אליהם. סיפורת כמו של… הנרי ג'יימס או נבוקוב מספקת לנו פרטים על סוגי האכזריות שאנו מסוגלים לה, ובכך מאפשרת לנו לתאר את עצמנו מחדש. זוהי הסיבה שהרומן, סרט הקולנוע ותכנית הטלוויזיה החליפו, בהדרגה אך בעקביות, את הדרשה ואת המסה ככלים העיקריים לשינוי מוסרי ולקדמה מוסרית".[4] קוראים קשובים הם קוראים שמביאים באופן אקטיבי את הביקורת ואת הרגישות האינטליגנטית שלהם לעולם הרומן במהלך שבו הם הופכים לשותפים בתוכו.

החוקרים של סאראמאגו נמנעו מעיסוק בממדים האתיים של יצירתו הספרותית והסתפקו בטקסטים החוץ-ספרותיים הרבים שכתב כמבטאים תורה מוסרית אישית של הסופר.[5] יומניו ומאמרי הביקורת שכתב ישמשו גם אותי בספר זה לאישוש טענתי שאותם יסודות מצויים גם ביצירתו הבדויה. האתגר שאני נוטלת עליי הוא לחדד את הסבך המוסרי שהחברה האנושית נתונה בו, בתקופה של ליברליזם כלכלי.

מן הדברים שכתב סאראמאגו ביומנו לאחר שסיים את כתיבת הרומן על העיוורון אני מחלצת את השאלות המטרידות את הסופר שאותן אחקור בספר זה:

ברומן על העיוורון שהפך לאלגוריה ניסיתי לומר לקורא שהחיים שאנחנו חיים אינם מתנהלים ברציונליות, שאנחנו משתמשים בהיגיון נגד ההיגיון, נגד החיים עצמם. ניסיתי לומר שההיגיון לעולם אינו צריך להיות נפרד מן הכבוד האנושי, שהסולידריות אינה צריכה להיות יוצאת דופן, אלא חוק. ניסיתי לומר שההיגיון שלנו מתנהל כהיגיון עיוור שאינו יודע לאן ללכת ואף אינו רוצה לדעת זאת. ניסיתי לומר שחסרה לנו עדיין הדרך כדי להפוך להיות בני אדם אותנטיים ושאינני חושב שהדרך שאנחנו הולכים בה טובה היא.[6]

הסופר ז'וזה סאראמאגו יצר עולם שלעתים הוא אפל ומר, ספקן ומאכזב, מקום שבו מצטלבות שאלות מרכזיות, כמו הצורך להסתכל שוב על ההיסטוריה ולגלות בה מחדש גיבורים חדשים, קרבנות של אי הצדק, או לבחון את שאלת מעמדה של פורטוגל בחצי האי האיברי ובאירופה. עולם שבוחן מחדש את המיתוסים, את האמונות ואת ערכי היסוד של התרבות המערבית, או את האגואיזם ואת האכזריות שהורסים עולם שנראה כחסר תקווה. כל זאת בשילוב דמויות המאכלסות תמונות בדויות של סאראמאגו בכל יצירותיו שעל כמה מהן אבסס את הספר הזה.

סאראמאגו הוא סופר השייך לזרם המודרניזם הקונסטרוקטיבי – כל רצונו הוא לבנות ולא להרוס. אין הוא מכוון לציניות משחקית, ולכן האירוניה המרובה ביצירתו היא דווקא קונסטרוקטיבית. סאראמאגו משתמש אמנם בכלים פוסט מודרניים, אבל אמירתו האידאולוגית היא מודרנית לגמרי: זה סופר בעל דעות פוליטיות מרקסיסטיות מוצקות, לוחם חופש עקשן ומתמיד.

המפתֵחות שאני מציגה בעבודה זו ל"קריאת" סאראמאגו אינם "פותחים" רק את הטקסטים של הסופר שאבחר להתמקד בהם, אלא מציעים מפתחות לקריאה פרשנית של כל היצירות שלו ואולי אפילו מפתחות לקריאה פרשנית של יוצרים אחרים.

סאראמאגו מעיד על עצמו שהוא מחפש בהתמדה נוסחה של אתיקה, רוצה להנכיח משמעות אתית של קיום, ומבקש לבטא אותה בספריו.

בשנים האחרונות הבנתי שאני מחפש נוסחה של אתיקה: ברצוני להביע, באמצעות ספריי, רגישות אתית של הקיום ולתת לה ביטוי ספרותי (מתוך מאמר ששמו "המילים מסתירות את חוסר היכולת להרגיש", בעיתון ABC ב-9 באוגוסט 1996, ריאיון שניתן לחואן מנואל פראדה).[7]

כדי להנכיח את תפיסת עולמו האתית של סאראמאגו אדגים בקריאה צמודה קטעים מיצירתו הספרותית והחוץ-ספרותית. לשם כך אשתמש במתודולוגיה בין-תחומית המחברת בין ספרות, פילוסופיית מוסר ובלשנות, ובאמצעותה אבחן טקסטים מתוך יצירתו הספרותית של סאראמאגו כמפתחים "רגישות אתית" אצל הקורא. השאלה אם או כיצד מעורר טקסט ספרותי רגישות אתית היא השאלה שאבקש לבחון בספר ולתת לה תשובות אחדות הנסמכות על מחקרים פילוסופים בנושא, ולצדם היצירה של ז'וזה סאראמאגו. אטען שסאראמאגו הוא מקרה מיוחד של מי שמכונן ביטוי אתי והתמודדות אתית. מה משמעו של "מכונן ביטוי אתי"? כוונתי לטקסט ספרותי שמפגיש את הקורא עם פרובלמטיקה אתית. אך לא אסתפק במפגש הזה, אלא אראה כיצד סאראמאגו לא זו בלבד שהוא מנכיח פרובלמטיקה אתית אלא אף מציע דרך להתמודדות עם בעיות.

לעתים לא פשוט להסביר איך מפעיל הטקסט הספרותי את הרגישות האתית של הקורא בלי להיצמד לקלישאות דידקטיות, בכל זאת יש בעיון בטקסט הספרותי, במעקב אחר כל דמות ובניתוח האפשרויות שעמדו בפניה, וכן בתהליך שהיא עוברת לאורך הסיפור, משהו שמוליך את הקורא למקום אחר ומאפשר פיתוח של רגישות אתית. מה שמפנה את האתיקה אל הרומן הוא זה שהיא מוצאת שם תמונה המשתקפת בתוך הנרטיב המסופר. אך יש לציין כי רק סופרים מעטים הם פילוסופים באופן המאפשר לסכם את תוכן יצירתם במונחים פילוסופים. אבל אפשר למצוא פילוסופים שכתבו גם ספרות כמו אלבר קאמי, ז'אן פול סארטר, סימון דה בובואר, אייריס מרדוק ואחרים.

כשמדברים על הרומן מפרספקטיבה של אתיקה מדברים על דרכים מסוימות של קריאה. צ'רלס טיילור טוען בהקשר של הנרטיב, שיחידים נותנים מובן לחייהם במונחים של נרטיב. הדבר נעשה דרך הסיפורים שיחידים מספרים על חייהם ומאפשרים לנו ולהם לגלות איך, לדוגמה, הם עושים בְּחירות, עונים לציפיות וכדומה.[8]

אלבר קאמי שעסק בכתביו במשמעות שהאמן והאמנות מביאים לנו, אומר שמקובל לחשוב שיצירה מסבה הנאה הדדית ליוצר ולקורא. ועדיין עלינו לשאול את עצמנו "מכוחו של איזה צורך מוצאים אנשים עניין והנאה בקריאת סיפורים בדויים. הביקורת המהפכנית מגנה את הרומן המובהק, לפי שהוא משמש מפלט לדמיון הבטלני, בלשון הבריות מכנים בשם "רומן" תיאור כוזב שנכתב בידי עיתונאי שלומיאל… בדרך כלל רווחה תמיד הסברה, כי היסוד הרומנטי מנתק עצמו מהחיים, מייפה אותם ובוגד בהם בעת ובעונה אחת".[9] היצירה של קאמי יכולה לשמש מצע נרחב לבדיקת הנושא שעל אודותיו נסבה עבודה זו. אם ניטול ממנה את היסוד הרומנטי, נמצא שהיא מעוררת רגישות אתית נרחבת שהשפיעה גם על היוצר שבמרכז חיבורנו, ז'וזה סאראמאגו.

בפרק על האמן והאמנות בספרו האדם המורד מציג קאמי את השאלה: ממה אנחנו בורחים באמצעות הרומן? ממציאות קשה? הרי גם אנשים מאושרים קוראים רומנים.

חשיבותו של עולם הרומן, שאין חולק עליה, עקשנותו לנהוג בכובד ראש במיתוסים לאין קץ המוצעים לנו זה מאתים שנה בידי הגניוס של הרומן, אין להסבירם ברצון הבריחה בלבד. אין ספק, כי פעילותו של יוצר הרומן כרוכה במעין דחייה של המציאות. אלא שדחייה זו אינה בריחה פשוטה. עלינו לראות בכך תנועת נסיגה של הנפש היפה, שלדעתו של הגל יוצרת לעצמה באכזבתה עולם בדוי, שבו שולט המוסר בלבד. אולם הרומן המחנך נשאר מרוחק למדי מהספרות הגדולה, והטוב ברומנים הוורודים "פול וּוירג'יניה"[10], יצירה נוגעת אל לב ממש, אינו מציע כל נחמה… וזו הסתירה: אדם דוחה את העולם כפי שהוא, בלי להסכים לברוח ממנו. למעשה הבריות קשורות אל העולם, ורובן אינן רוצות לצאת ממנו.[11]

הפילוסוף האמריקאי ג'ון קקס בספרו תענוג,[12] טוען שהספרות היא מקור עשיר להבנה של החיים, ותרומתה למחשבה המוסרית עמוקה יותר ממה שדוגמאות קונקרטיות מלומדות. אחת הסיבות לכך שיצירות ספרות מחזיקות מעמד היא שהן מתארות אפשרויות שמימושן עושה את החיים לטובים, ומגבלות שהפרתן הופכת את החיים לרעים. אפשרויות ומגבלות אלה הן עניין מרכזי של המחשבה המוסרית. מכאן עולה שהנושא של הספרות והנושא של המחשבה המוסרית חופפים זה לזה. קקס מדגים זאת באמצעות שלושה סגנונות חיים שיש להעריך כראויים ושלושה סגנונות לקויים.[13] על פי קקס, מחשבות מוסר מכוונות לעבר עובדות משמעותיות. הספרות מעבירה את תחושת המשמעות שלהן, מגייסת את הרגישות והדמיון של קוראים קשובים, ועל ידי כך מאפשרת להם להבין את הגיבורים שבחייהם העובדות משמעותיות.[14] הטקסט הספרותי מציע לנו אפוא מעין סימולציה של חוויה מתקנת. אם איננו חווים רגישות אתית, אנחנו שוקעים בתוך ייאוש ופסימיות.

עדיה מנדלסון-מעוז, בספרה הספרות כמעבדה מוסרית,[15] טוענת שיש שני סוגי קריאה: קריאה פסיבית וקריאה אקטיבית. וכך היא כותבת: "ישנם שני אופנים לקריאת ספרות: האחד סטטי והשני דינמי. מצד אחד אנחנו יכולים לקרוא את היצירה ולספוג אותה לתוכנו במעין פעילות פסיבית… הפסיביות אינה מונעת מאתנו לחוש רגשות סוערים בשעת הקריאה. אך היא מבוססת על קבלת העולם הבדוי, קבלת המסגרת הכללית של הקריאה, ללא ערעור. מצד שני, אפשר לבצע קריאה אקטיבית, חופשית, משוחררת, המאופיינת במודעות תמידית לתהליך הקריאה ולמרחק שבינינו לבין העולם הבדוי. זו הקריאה המתבקשת על ידי חוקרי האתיקה של הקריאה"[16] (הכותבת מביאה רשימה ארוכה של חוקרים שעסקו באתיקה של הקריאה). האתיקה של הבדיון ומחברה, האתיקה של הקריאה והקורא יוצרים מעגלים שלמעשה הם מלאכותיים, שכן על הרצף של מחבר-טקסט-קורא יש נקודות מפגש רבות. וכל התאוריות ההרמנויטיות נדרשות למשולש זה.

מנדלסון-מעוז כתבה על תהליך אתי. בספרי אלך צעד אחד קדימה ואתייחס לפיתוח רגישות אתית אצל המחבר ואצל הקורא; אראה תהליכים פרה-רפלקטיביים ורפלקטיביים של המחבר ושל הקורא שיש בהם תהליכים אתיים.

הטענה שספרות מפתחת בנו רגישות אתית משמעה שהספר צריך לפעול במישור הרגשי והמוסרי. אבל כדי לפתח רגישות אתית אין פירוש הדבר שעלינו לקרוא רק טקסטים בעלי מסר מוסרי, מה שמקובל לכנות בשם "ספרות דידקטית". נהפוך הוא, דווקא רומן שיש בו "דיסהרמוניה" מוסרית מציב לפני הקורא סימני שאלה ומעורר מחשבה מעמיקה שמולידה רגישות אתית. בספר זה אני בודקת איך הטקסט הספרותי מעורר רגישות אתית גם כשהוא מציג סיטואציה שבה הגיבורים נוהגים באי רגישות אתית, או עושים מעשים בלתי מוסריים בעליל: לדוגמה, הגיבור ברומן האדם המשוכפל, או הבריונים בעל העיוורון ביצירה של סאראמאגו. ספריו של הפילוסוף האמריקאי ג'ון קקס יסייעו לי לאורך הספר. על הנושא האחרון שהזכרתי, הוא מדבר בעיקר בספריו העוסקים ברוע.[17]

איך אפשר "להציל" את הרגישות האתית מן העמדה הדידקטית? הנושא רצוף מוקשים מפני ששאלת מהות ה"טוב" צצה מיד, וכן גם שאלות על טבע האדם ועל האופן שבו בני אדם עושים את בחירותיהם. ג'ון קקס מציב חלופה לתפיסה הדתית ולגישה המוסרית באמצעות הגישה הפלורליסטית-ריאליסטית. אחת הטענות המרכזיות של הגישה הפלורליסטית אומרת: "חיים בעלי משמעות יכולים לא להיות טובים מוסרית וחיים מוסריים טובים יכולים להיות חסרי משמעות".[18]

עמדה זו חשובה ומתאימה לגישה של היצירה הסאראמאגואית. חייהם של אנשי הכנסייה, המלכים והרודנים ואף של המחזיקים בשלטון, שהוא כביכול דמוקרטי, יכולים להיות בעלי משמעות כשהם אינם טובים מבחינה מוסרית והמעשים שהם מבצעים בבני אדם אחרים מלמדים על כך. ובני אדם פשוטים, שהם רוב הגיבורים ביצירה של סאראמאגו, מנהלים אמנם חיים מוסריים, אך בעבור חלקם אין לחיים הללו כל משמעות.

אחת השאלות המרכזיות בתפיסת העולם של סאראמאגו היא אכן השאלה: "האם יש משמעות לחיים?" וזו הרי בעיה פילוסופית נצחית. מקור הבעיה נעוץ בתוך השיבוש המתחולל בחיי היום-יום שלנו והיא מופיעה בחיי הגיבורים ביצירה הסאראמאגואית. בני אדם עניים וחסרי מזל (רוב הדמויות המרכזיות שלו הן כאלה), עייפים (ריקארדו ריש בשנת מותו של ריקארדו ריש, ז'וזה, ברומן כל השמות, או ריימונדו סילבה ברומן תולדות המצור על ליסבון), לא מוצלחים (ז'וזה ברומן כל השמות), משועממים (טרטוליאנו מסימו אפונסו, ברומן האדם המשוכפל, המלך ז'ואה החמישי ברומן דברי ימי מנזר), או קרבנות של אי צדק (הגיבורים בעל העיוורון, בדברי ימי מנזר, בעל הפיקחון, במוות לסירוגין ועוד). מתוך השיבוש הזה בחיי הגיבורים נשאלת השאלה הנצחית: "האם יש משמעות לחיים? ואם יש להם משמעות, היכן אפשר למצאה?" טענתי היא, שבאמצעות פיתוח הרגישות האתית מקבלים החיים משמעות הן אצל הגיבורים ברומנים והן אצל הקוראים, ואדגים זאת בהמשך בדיון על סוגיות אתיות ובקריאה קשובה בקטעים מתוך היצירה הסאראמאגואית.

המושג "אתיקה" מקורו מן היוונית; האתיקה היוונית עוסקת בחיפוש אחר "צורת קיום" ראויה בחכמת הפעולה. הסטואיקנים הפכו את האתיקה לליבתה של החכמה הפילוסופית בהבחנה שעושה אדם בין הדברים שתלויים בו לדברים שאינם תלויים בו, תוך שהוא נותן קדימות לדברים שתלויים בו. הסטואיקנים השוו את הפילוסופיה "לביצה שקליפתה היא הלוגיקה, החלבון שלה הוא הפיזיקה והחלמון שלה הוא האתיקה".[19]

אצל הפילוסופים המודרניים, מדקארט ואילך, נעשתה שאלת הסובייקט לשאלה מרכזית, ואתיקה היא פחות או יותר מילה נרדפת למוסר. קאנט אומר שבתבונה מעשית, המובחנת מתבונה תאורטית, מדובר ביחס בין פעולה סובייקטיבית וכוונותיה הניתנות לייצוג, לבין החוק האוניברסלי. האתיקה היא עקרון השיפוט של הפרקטיקות של הסובייקט, יהא זה סובייקט פרטי או קולקטיבי. באדיו מצביע על כך שהגל יצר הבחנה דקה בין "אתיקה" לבין "מוסריות", כשהוא שומר את עקרון האתיקה לפעולה המידית, ואילו המוסריות באה לידי ביטוי בפעולה המחושבת.[20]

באדיו טוען שלאחרונה נעשה שימוש מטושטש במושג אתיקה. מייחסים את המונח לתחומים רבים מדי ומעמעמים אותו. מופיעה מעין "אינפלציה" של המושג כדי ליצור איזו תחושת חברותא: מדברים על "אתיקה של החי", "אתיקה של הלהיות ביחד" "אתיקה של התקשורת". יש "ועדות לאומיות לאתיקה", כל המקצועות חוקרים את ה"אתיקה" שלהם. למשל, "אתיקה של זכויות האדם", המופרות בעולם כולו. בעניין זה כדאי לציין את ספרה של לוס איריגארי אני, את, אנחנו העוסק בהפרה של "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" משנת 1948, כדי להראות שכל זכות מופרת לרעת הנשים.[21]

בעקבות התאוריות הטלאולוגיות והתאוריות הדאונטולוגיות וההבחנה בין מושגי חובה ומושגי ערך,[22] מדבר ג'ון קקס על ההבדל בין המובן הרחב ובין המובן הצר של מוסריות: במובן הצר, עניינו של המוסר הוא מה נכון. במובן זה, המוסר עוסק בגיבושם של כללים בלתי אישיים, אדישים, ללא משוא פנים, שצריכים לשלוט באינטראקציות אנושיות. במובן הרחב, עוסק המוסר לא רק במה שנכון, אלא גם במה שטוב. במובן זה, המוסר נוגע לא רק בחוקים, בפעולות, במחויבויות, אלא גם באידאלים, במידות טובות, בתפיסות של חיים טובים, בשאיפות אישיות, ביחסים אינטימיים, בתכניות פרטיות, בעשייה מעבר לחובה וכן הלאה. פעולות נכונות הן תנאים לא אישיים של חיים מוסריים, ואילו המשמעות המלאה של חיים מוסריים נובעת מן הספֵרה האישית שבה יש וריאציות אינדיבידואליות גדולות. ביטוי טכני של הדבר הוא זה שמשמעות החיים יכולה להימצא בַּמִידה הטובה או ברִווחת האדם יותר מאשר בהיבט הדאונטולוגי של המוסר.[23]

דיון זה מעורר שאלה חשובה שתעלה בספר זה: כבוד האדם והאחריות המוסרית – במישור הפילוסופי אפגיש קולות המבקשים להישען על השילוב שבין הפרגמטיזם הג'יימסיאני הטוען שמי שרואה עצמו כבן חורין אכן יוכל לחיות חיים אוטונומיים יותר: תפיסה המודעת לכך שהחירות מטילה עלינו אחריות כבדה ואינה מאפשרת לנו להישען על התפיסה הדטרמיניסטית המעניקה מעין "חופשה מוסרית",[24] עם התפיסה האקזיסטנציאליסטית המציגה את האדם במצב הקיצוני של ה"מושלכות" (היידגר) וה"הינטשות" (סארטר). התפיסות האלה מיוסדות על ההנחה שהאדם חופשי והוא לבדו מחליט ואחראי על חייו. אבחן את נושא האחריות גם בפריזמה שמציג הפילוסוף הפלורליסט ג'ון קקס בספריו. אטען שסאראמאגו שייך לתקופה שבה אין מבקשים עוד לשוות למוסר תוקף כללי ורציונלי (קאנט), וגם לא תוקף דתי, כי אם מנסים לבחון אפשרות של הענקת ערך לחיי הפרט, תפיסת עולם המביאה בחשבון גם את הצרכים האינדיבידואליים של האדם, ובייחוד את ערכו האינדיבידואלי כיחיד שונה.

ג'ון קקס, במאמר "משמעות החיים" טוען, שהתפיסה הדתית והתפיסה המוסרית נכשלו, משום שחיפשו תשובה כללית. ההנחה הבסיסית שלהן אמרה שמציאת משמעות תלויה במציאת משהו שמתאים ושווה לכל נפש. הגישה הדתית מחפשת סדר קוסמי; הגישה המוסרית מחפשת זאת במוסר. הן מכירות בהבדלים אינדיבידואליים, אולם רואות בהם רק וריאציות על אותו נושא בסיסי. הבדלים אינדיבידואליים מעניינים אותן רק מפני שהם מאלצים אותנו לעשות דברים שונים כדי להתאים לאותה דרישה משמעותית כללית. שתי התפיסות מניחות שאצל כולנו המשמעות נובעת מאותו מקור, יהא זה רצון האל או עיקרון מוסרי.[25]

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דמיון מוסרי ביצירתו של ז׳וזה סאראמאגו”