החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ייסורי ורתר הצעיר

מאת:
מגרמנית: יעקב גוטשלק | הוצאה: | 2000 | 155 עמ'
זמינות:

25.00

5 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

בחור צעיר, רגיש ומלא חיים מגיע לעיירה קטנה ושלווה ומתאהב בה. הוא מטייל בטבע הנפלא המקיף אותה, קושר קשרים עם האיכרים, קורא את הומרוס תחת כיפת השמים ומתאמץ להנציח את יפי הסביבה ברישומים. אך אז הוא מתאהב באשה. המאורסת לאחר. בסדרה של מכתבים הוא שוטח את נפשו המתלהבת והמתייסרת חליפות, עד לסוף הטרגי. הספר חולל עם צאתו סערה גדולה: הכנסייה דרשה להפסיק את מכירתו מחשש שהוא מעודד התאבדות. אך בד בבד הוא נעשה רב-המכר הראשון בתולדות הספרות הגרמנית ונחשב עד היום לאחת מהיצירות הדגולות של הרומנטיקה הגרמנית. "אני, הקורא," אמר רולן בארת, "יכול להזדהות עם ורתר, עובדה היסטורית היא שאלפי בני-אדם עשו זאת, התייסרו ואיבדו עצמם לדעת, התלבשו, התבשמו, כתבו כאילו הם ורתר… שורה ארוכה של קווי דמיון קושרת את כל האוהבים בעולם".

מקט: 4-249-1266
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


במאי 1771: כמה שמח אני שהלכתי! ידיד יקר, מהו לב האדם! לעזוב אותך, אותך שאני כה אוהב, שדבקתי בך לבלתי הפרד, ולהיות שמח! אני יודע, אתה סולח לי. כלום לא היו קשרי האחרים מועדים על-ידי הגורל להחריד לב כשלי? ליאונורה האומללה! ואף על פי כן הייתי חף מאשמה. האם היתה זאת אשמתי, שבעוד חמודותיה הגחמניות של אחותה מענגות עלי את נפשי, ניצתה תשוקה בלבה האומלל? ואף על פי כן – האם אני חף מאשמה לגמרי? האם לא הזנתי את רגשותיה? האם לא התענגתי אני עצמי על אותם גילויי טבע אמיתיים לחלוטין, שהביאו אותנו לידי צחוק פעמים כה רבות, אף שלא היה בהם שמץ של גיחוך? האם לא הייתי – הו, מהו האדם כי יתאונן על עצמו! מנוי וגמור עמי, ידיד יקר, אני מבטיחך, מנוי וגמור עמי להיטיב את דרכי, אינני רוצה לחזור ולדוש בקמצוץ הרעות שמזמן לנו הגורל, כפי שעשיתי תמיד. מנוי וגמור עמי ליהנות מן ההווה, ומה שעבר יהיה לדידי נחלת העבר. ודאי, אתה צודק, יקירי, המכאובים היו פוחתים בקרב בני-האדם לולא עסקו – אלוהים יודע מדוע הם עשויים כך – בעמלנות רבה כל-כך של כוח הדמיון בהעלאה מאוב של זכרונות על רעות העבר, במקום לשאת את ההווה שווה הנפש.

הגד נא בטובך לאמי, שאנהל את עסקיה כמיטב יכולתי ואודיעה על כך בהקדם האפשרי. שוחחתי עם דודתי וכלל לא מצאתי בה אותה אשה מרשעת כפי שמתארים אותה אצלנו. היא אשה ערנית ונמרצת, שאין לב טוב מלבה. הסברתי לה את טענות אמי בדבר עיכוב חלקה בירושה. היא אמרה לי את נימוקיה, את סיבותיה ואת התנאים שתהיה מוכנה למסור מידיה את הכול, ואף יותר משדרשנו – בקיצור, אינני רוצה לכתוב על כך עכשיו דבר. אמור לאמי, שהכול יסתיים בכי טוב. ובעסק הקטן הזה גיליתי, יקירי, שאי הבנות ועצלות אולי מולידות בעולם יותר סכסוכים מאשר עורמה ורשעות. שתי האחרונות הן לפחות שכיחות פחות.

אגב, אני חש כאן בטוב. הבדידות היא כצרי יקר ללבי בנוף עדן זה, ועונת נעורים זו מחממת במלוא שפעתה את לבי המרבה להצטמרר. כל עץ, כל משוכה הם זר פרחים, ואתה משתוקק ליהפך לחיפושית של אביב כדי לרחף בים ניחוחות הבושם ולמצוא בו את כל מזונך.

העיר עצמה אינה נעימה, אך סביב-סביב מקיף אותה הטבע ביופי בל יתואר. הוא שהניע את הרוזן מ' לנטוע גן על אחת הגבעות, המצטלבות זו בזו בססגוניות שאין יפה ממנה ויוצרות גיאיות חינניים ביותר. זהו גן פשוט, ומיד בכניסתך אתה חש, שלא גנן מומחה הוא שהתווה את תוכניתו, אלא לב רגיש, שביקש להתענג כאן על עצמו. כבר הזלתי לא מעט דמעות על המנוח בסוכה הקטנה המטה לנפול, שהיתה המקום האהוב עליו, ועתה גם עלי. עוד מעט אהיה אדוני הגן הזה. הגנן נוטה לי חיבה, כבר מקץ הימים הספורים האלה, וחזקה עליו כי לא ימצא עצמו בכי רע.

10 במאי: עליצות מופלאה כבשה את כל נפשי, כאותו בוקר אביבי מתוק, שאני מתענג עליו בכל לבי. אני שרוי לבדי ושמח בחיי בסביבה זו, שנוצרה לנשמות כשלי. כה מאושר אני, יקירי, כה טובל בתחושה של הוויה שלווה, עד שאמנותי סובלת מכך. לא יכולתי לצייר עכשיו, אף לא קו אחד, והרי מעודי לא הייתי צייר גדול יותר מאשר ברגעים אלה. כשהעמק הנלבב מעלה אד מסביבי, והשמש הגבוהה נחה על פני אפלת יערי הבלתי חדירה, ורק קרניים יחידות מתגנבות אל קודש הקודשים פנימה, ואני שוכב שרוע על העשב הגבוה אצל הנחל היורד, וסמוך יותר לאדמה נעורה בי פליאה למראה אלף בני-עשב שונים ומשונים; עת שאני חש קרוב יותר ללבי את רחש העולם הקטן שבין הגבעולים, את אינספור הצורות שאין חקר להן של התולעים הזעירות, של היבחושים הזעירים, ומרגיש את נוכחותו של הכול-יכול, שברא אותנו בצלמו, את משב רוחו של האל האוהב, הנושא ומקיים אותנו רוחפים בעדנה נצחית! ידידי, וכשעיני מצטעפות אז, והעולם שמסביבי והשמים נחים בנשמתי בשלמות כדמותה של אהובה, אזי אני נכמר לעתים בערגה וחושב: הו! לו יכולת להפיח בנייר את החי בקרבך בשפעה כזו, בחום כזה, עד שייעשה ראי לנשמתך, כשם שנשמתך ראי היא לאל האינסופי! – ידידי – אבל אני נצמת מזה, תפארת המראות הללו מכריעה אותי.

12 במאי: אינני יודע אם רוחות תעתועים מרחפות בסביבה הזאת, או שמא הדמיון השמימי החם שבלבי הוא המשווה מראה גן עדן לכל אשר סביבי. סמוך ליישוב ישנה באר, באר שאני מרותק אליה בחבלי קסם, כמו מלוזינה ואחיותיה. – אתה יורד במורד גבעה קטנה ומוצא עצמך מול קמרון, שכעשרים מדרגות יורדות ממנו אל התחתית, שם, מתוך סלעי שיש, נובעים מים שאין צלולים מהם. החומה הקטנה היוצרת את הגדר המקיפה למעלה, העצים התמירים המכסים את האתר סביב-סביב, קרירותו של המקום – כל אלה יש בהם משהו מושך, מרטיט. לא עובר יום בלי שאשב שם שעה. אז באות הנערות מן העיר לשאוב מים, תפקיד שאין תמים ונחוץ ממנו, שלפנים היו בנות המלכים ממלאות אותו בכבודן ובעצמן. שעה שאני יושב שם, קם סביבי דימוי האבות בחיוּת רבה כל-כך, כיצד האבות הקדמונים כולם מתרועעים ומחזרים ליד הבאר, וכיצד מרחפות רוחות מיטיבות סביב הבארות והמעיינות. הו, מי שאינו יכול להרגיש כך, מן הסתם לא השיב את נפשו מעודו בקרירותה של באר לאחר טיול קשה ביום קיץ.

13 במאי: אתה שואל אם לשלוח לי את ספרַי? יקירי, אני מבקש ממך, למען השם, הסר אותם מעל צווארי! אינני רוצה עוד להיות מונהג, מומרץ, משולהב, הלב הזה רוגש דיו מעצמו. אני זקוק לשיר ערש, ואותו מצאתי בשפע בהומרוס שלי. פעמים כה רבות אני משקיט את לבי הנסער, כי לא ראית דבר כה נוטה להשתנות והפכפך כמו הלב הזה. יקירי! האם לך עלי לומר זאת, לך, שפעמים כה רבות נשאת בנטל, לראותני עובר מעצבות להוללות וממלנכוליה מתוקה להשתלהבות נלוזה? יותר מכך, אני מתייחס אל לבי הקט כאל ילד חולה, כל מה שהוא חפץ מותר לו. אל תגלה זאת לאיש! יש אנשים שיראו לי זאת בעין רעה.

15 במאי: האנשים הפשוטים שביישוב כבר מכירים אותי ואוהבים אותי, בייחוד הילדים. כשהתוודעתי אליהם לראשונה, ושאלתי אותם בחביבות על דא ועל הא, סברו אחדים שאני מבקש ללעוג להם ופטרו אותי בגסות רבה. לא הנחתי לכך להעכיר את רוחי. אבל הרגשתי באופן ברור ביותר בדבר שכבר הבחנתי בו לא פעם: אנשים רמי מעלה תמיד יקפידו על ריחוק צונן מן העם הפשוט, כאילו היו סבורים שהתקרבות תסב להם הפסד. מלבדם קיימים פוחזים וליצנים מרושעים, המעמידים פנים כאילו הם מוחלים על רום מעמדם כדי לפגוע שבעתיים בדלת-העם ביהירותם.

אני יודע היטב שאיננו שווים, שאיננו יכולים להיות שווים: אבל דעתי היא, שמי שמאמין כי עליו להתרחק ממה שקרוי אספסוף כדי לשמור על כבודו, ראוי לגנאי לא פחות מאשר מוג-לב, המסתתר מפני אויבו מתוך חשש שידו תהיה על התחתונה.

באחרונה סרתי לבאר ומצאתי שם משרתת צעירה, שהניחה את כדה על המדרגה התחתונה והשקיפה על סביבותיה, לראות אם אין אחת מחברותיה עומדת לבוא כדי לעזור לה להרים אותו על ראשה. ירדתי למטה והתבוננתי בה. "שאעזור לך, ילדתי?" שאלתי. היא האדימה כולה. "הו לא, אדוני!" אמרה. "אל תטרח!" היא תיקנה את הכעך שעל ראשה ואני עזרתי לה. היא הודתה לי ועלתה למעלה.

17 במאי: הכרתי כל מיני אנשים, חברה טרם מצאתי. אינני יודע מהו הדבר שבי, שדומה כי הוא מושך את בני-האדם. כה רבים מהם רוחשים לי חיבה ונקשרים אלי, וכואב לי כשדרכנו יחדיו נמשכת כברה קטנה בלבד. אם תשאל מה טיבם של האנשים שכאן, עלי לומר לך: כמו בכל מקום! המין האנושי יש בו איזו אחידות. מרביתם מעבירים את חלקו הגדול של הזמן בעבודה למחייתם, ומעט החופש שנותר להם מפחיד אותם כל-כך, עד שהם מחפשים כל אמצעי להיפטר ממנו. הו, ייעודו של האדם!

אבל זהו עם משובח למדי בטיבו! כשאני שוכח את עצמי לעתים, כשלעתים אני מתענג עמם על ההנאות שעוד שמורות לבני-האדם, להחליף דברי לצון, במלוא גילוי הלב והכנות, ליד שולחן ערוך כהלכה, לנסוע לטיול, לערוך נשף מחולות בזמן הנכון וכיוצא באלה, יש לכך השפעה מיטיבה מאוד עלי. ובלבד שלא אזכר שעוד כוחות רבים אחרים טמונים בקרבי, שכולם נמקים בלא שימוש, שעלי להסתירם בקפידה. הו, זה מכווץ כל-כך את הלב כולו. – ואף על פי כן! גורלם של אנשים כמונו הוא להיות בלתי מובנים.

הה, על ידידת נעורי שהסתלקה! הה, על שהכרתי אותה! הייתי אומר: אוויל שכמותך! אתה מחפש את שאין למצוא כאן למטה. אבל היא היתה שלי, הרגשתי את הלב, את הנשמה הגדולה, שבנוכחותה נדמיתי בעיני עצמי גדול משהייתי, כיוון שהייתי כל מה שיכולתי להיות. אלי הטוב! האם נשאר אפילו כוח אחד ויחיד מכוחות נפשי שלא נעשה בו שימוש? האם לא יכולתי לפרוש לפניה את מלוא הרגש המופלא, שלבי חובק בו את הטבע? כלום לא היה הקשר בינינו מעין טווייה נצחית של התחושה הדקה ביותר, השנינות החריפה ביותר, שצורותיה השונות, עד כדי נלוזוּת, נשאו כולן את חותם הגאונות? ועכשיו! – אח, שנותיה היתרות הוליכו אותה אלי קבר לפני. לעולם לא אשכח אותה, את דעתה האמיצה ואת סבלנותה האלוהית.

לפני ימים מעטים פגשתי צעיר פלוני, פ' שמו, עלם גלוי לב, בעל פנים נאות למראה. זה עתה בא מן האקדמיה, אינו חושב עצמו חכם, ובכל זאת מאמין שהוא יודע יותר מאחרים. גם חרוץ היה, כפי שאני מרגיש לפי דברים שונים. בקיצור, יש לו ידיעות נאות. כיוון ששמע שאני מרבה לצייר ויודע יוונית (שתי מעלות מזהירות כאן בארץ הזאת), פנה אלי והוציא וגולל ידע רב, מבּאטו ועד ווד, מדה-פיל ועד וינלקמן, והבטיחני שקרא את התיאוריה של זוּלצר, את חלקה הראשון, מתחילתו עד סופו, וכי באמתחתו כתב-יד של היינה על חקר העת העתיקה. טוב ויפה, חשבתי בלבי.

ועוד אדם הגון אחד הכרתי, הוא ראש הרשות מטעם הנסיך, איש גלוי לב וכן. אומרים עליו כי הנאה לנפש היא לראותו בחברת ילדיו, שמספרם תשעה. בייחוד מרבים לשבח את בתו הבכירה. הוא הזמין אותי לביתו, ואני מתכוון לבקרו בהקדם. הוא גר באחוזת ציד של הנסיך, מהלך שעה וחצי מכאן, אשר לאחר מות אשתו הורשה להעתיק מגוריו לשם, כיוון שהישיבה כאן בעיר ובבית הממשל הכאיבה לו מדי.

נוסף על אלה נִקרו לי בדרכי כמה תמהונים מוזרים, מאוסים לחלוטין, וגילויי הידידות שלהם הם הבלתי נסבלים מכול.

היה שלום! המכתב ימצא חן בעיניך, כולו סיפור העובדות.

22 במאי: רבים כבר שיערו, שחייו של האדם אך חלום שווא הם, ואף אותי מלווה הרגשה זו תמיד. כשאני מתבונן בגדר הגבול, שבתוכה כלואים כוחות המעש והחקר של האדם, כשאני רואה כיצד כל האון מכוון להשגת סיפוק לצרכים, אשר בתורם לא נועדו אלא כדי להאריך את קיומנו העלוב, ואף זאת, שכל רגיעה ביחס לנקודות מחקר מסוימות אינה אלא כניעה אפופת הזיה, כיוון שעל הקירות שביניהם אנו כלואים אנו מציירים דמויות ססגוניות ומראות זוהרים – כל זה, וילהלם, מכה אותי באלם. אני חוזר לתוך עצמי, ומוצא עולם ומלואו! יותר מתוך ידיעה שבחוש והשתוקקות אפלה מאשר באורח מוחשי ובכוח חיוני. ואז מצטעף הכול לנגד חושי ואני ממשיך לחייך אל העולם כמתוך חלום.

כל המורים והמלמדים כלילי ההשכלה מאוחדים בדעתם, שהילדים אינם יודעים על שום מה הם רוצים את שהם רוצים: אבל העובדה שגם מבוגרים, כמוהם כילדים, מתרוצצים הנה והנה על פני האדמה הזאת וכמוהם אינם יודעים מנין הם באים ולאן הם הולכים, כמוהם אינם פועלים לאור מטרות ממשיות, נשלטים כמוהם על-ידי תופין ועוגה ושוט של זרדים, בדבר זה אין איש חפץ להאמין, ואילו אני, לי נדמה שניתן למששו בידיים.

ברצון אני מודה לפניך – כי אני יודע מה תרצה לומר לי על כך – שהמאושרים ביותר הם אלה, החיים כמו ילדים מיום אחד למשנהו, גוררים את בובותיהם לכאן ולכאן, מפשיטים ומלבישים אותן, ומתהלכים בגניבה, ביראת כבוד רבה, מסביב למגירה שבה טמנה אמא את הלחם המתוק, וכשהם משיגים לבסוף את משאת נפשם, הם זוללים אותו בלחיים גדושות וקוראים: עוד! אלה יצורים מאושרים. שרויים בנעימים גם אלה, הנותנים לעיסוקיהם הסמרטוטיים או אף לתאוותיהם שמות מפוארים, ורושמים אותם כמבצעים אדירים לגאולתו ולרווחתו של המין האנושי. אשרי מי שמסוגל להיות כזה! אבל כל המבחין ברוב ענוותו לאן מוליכים כל הדברים הללו, כל הרואה באיזו שקידה יודע כל אזרח השרוי בטוב לטפח את גנו הקטן לכדי גן-עדן, ובאיזו נחישות לב ממשיך גם האומלל להלך בדרכו הלוך והיאנח תחת נטל משאו, וכולם כאחד נכספים לראות את אורה של שמש זו עוד רגע אחד – חזקה עליו שיחריש, ויבנה לו אף הוא את עולמו מתוכו עצמו, ואף הוא יהיה מאושר באשר הוא אדם. ואחר-כך, אף על פי שהוא מוגבל כל-כך, ישמור בלבו תמיד את התחושה המתוקה של החופש, ואת זאת כי יש ביכולתו להיחלץ מן הצינוק הזה בכל עת שירצה.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    קלסיקה!

הוסיפו תגובה