החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

דסטינו

מאת:
הוצאה: | 2022 | 369 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"מצאתי לי אימא חדשה!" מודיעה סוזן בת החמש, היתומה זה שנתיים מאימה, לאביה רפאל. היא לא יודעת שאותה אישה הייתה בצעירותה אהובת ליבו של אביה ונאסר עליו לשאת אותה לאישה בשל מעמדה הנמוך. האם ייענה רפאל לרצון בתו ויישא אותה עתה לאישה? וכיצד תגיב המשפחה?
מואיז נמלט מהצבא הטורקי, מגיע לפריז וקובע שם את מקום מושבו ואת חייו. האם תגרום יד הגורל לכך שישוב אי פעם למשפחתו שבאיזמיר, המשפחה שבטוחה שהוא טבע בים?
וכיצד קשורים שני הסיפורים הללו זה לזה?
"דסטינו" ("גורל" בשפת הלאדינו) מביא, אולי לראשונה בספרות הישראלית, את הווי החיים של יהדות טורקיה שמוצאה בספרד, החל מהמאה ה־19 ועד למאה ה־20, את הניחוחות, את המנהגים ואת המסורת בת מאות השנים, שהשמירה עליה אינה מאפשרת ליחיד לבצע את רצונו שלו.
הספר נכתב בהשראת סיפור אמיתי, והוא מלא תהפוכות והפתעות שמשאירות את הקורא במתח למן ההתחלה ועד לעמוד האחרון.
רעיה אדמוני עבדה עשרות שנים ב"קול ישראל". את הבסיס לסיפור הזה שמעה מאחת המרואיינות שלה בתוכנית "בית הורי". מבין מאות רבות של סיפורים, היה הסיפור הזה כה מפתיע, שהיא ביקשה את רשות המספרת לכתוב רומן על פיו.
זה הרומן השני מפרי עטה, אחרי שהרומן "חלומות" זכה להצלחה בקרב הקוראים. בעבר הרחוק יותר פרסמה רעיה גם ספר ילדים בשם: "אימא אומרת מאוחר".

מקט: 4-575-715
"מצאתי לי אימא חדשה!" מודיעה סוזן בת החמש, היתומה זה שנתיים מאימה, לאביה רפאל. היא לא יודעת שאותה אישה הייתה […]

יולי 1907, האי בּוּיוּקאדה (ליד איסטנבול)

סוזן, ילדונת שחרחורת מתולתלת שיער, לבושה שמלה ורודה עם כיווצים בחזה ושרוולים תפוחים, ישבה על ברכי אביה וליטפה בידה הקטנה את לחיו.

השניים ישבו ליד שולחן גדול בחדר אוכל רחב ממדים בקומה הראשונה של הווילה של משפחת כהן, משפחת האומנה של סוזן.

“אבא, אתה יודע שאני כל הזמן מתגעגעת אליך? מאז שאימא מתה אני פה ואתה לא. אני רוצה לראות אותך כל יום!” היה דוק של עצבות בעיניה השחורות של סוזן.

בחדר עמד ריח נעים של ורדים, שצרור מהם קישט את מרכז השולחן באגרטל גדול וצבעוני. קרני שמש הסתננו מבעד לווילונות ולרגעים האירו את התמונות התלויות על הקיר. מבחוץ נשמע ציוץ ציפורים ומאי שם בבית עלו קולות ילדים הרבים במהלך משחקם, וקול אישה קורא לעברם: “סילֶנסְיוֹ! שקט!”

רפאל הפנה את פני בתו לעברו והביט בעיניו השחורות לתוך עיניה: “לא טוב לך כאן, סוזניקה?”

“טוב, אבל זה לא הבית שלי. וגם היו כאן אורחים והם אמרו שבגללי אימא מתה.” המילים האחרונות של סוזן נאמרו כמעט בלחישה. דמעות גדולות התגלגלו במורד לחייה.

רפאל חיבק אותה בחוזקה ומחה את דמעותיה. “מי האנשים הטיפשים שאמרו את הדברים האלה? הלוא היית רק בת שלוש. איך יכולה ילדה בת שלוש לגרום למישהו למות?!”

“מה? זה לא נכון?”

רפאל נע באי נוחות בכיסא המרופד בבורדו ובזהב. “מחלות עוברות מאדם לאדם. אלוהים מעביר אותן, זה לא תלוי ברצוננו. את היית חולה מאוד, אימא טיפלה בך ונדבקה. את הבראת ואימא לא. מה לעשות? דינגוּנוֹ נוֹ מוּאֶרֶה, סי אֶל דִיוֹ נוֹ קֶרֶה, אף אחד לא מת אם האל לא רוצה. זה רצון הבורא. את לא אשמה בכלום.”

“אבל עכשיו אין לנו משפחה!”

“למה אין? את ואני והנרי, זאת לא משפחה?”

“הנרי לא איתנו, הוא עם הדודים, אני כאן, ואתה בכלל לא איתנו! ככה זה לא משפחה!”

“אין ברירה,” אמר רפאל בעצב. “הנרי אצל הדודים רק בינתיים, כשיגמור את הלימודים הוא ייסע לצרפת ללמוד רפואה וכשיסיים את הלימודים, יחזור.”

“זה עוד הרבה זמן,” אמרה סוזן, “אבל עכשיו מצאתי אימא חדשה! היא יפה ונחמדה. תתחתן איתה!”

רפאל צחק. “ילדה בת חמש וכבר שדכנית…”

“מה זה שכדנית?”

“שדכנית, ולא שכדנית, וזה מה שאת,” המשיך רפאל לצחוק. “ועכשיו בואי נצא קצת לגינה, עוד מעט יערכו את השולחן לארוחת הערב, אנחנו רק נפריע.”

“מותר לי לקחת סוכר נבט?”

“רק חתיכה אחת.”

סוזן הושיטה את ידה אל סלסילת הכסף הקטנה, שבה היו מונחות חתיכות מבריקות של גבישי סוכר, הגישה אחת מהן אל אפה הקטן ורחרחה אותה. “אין לזה בכלל ריח,” אמרה והכניסה אותה אל פיה האדום כדובדבן. היא עצמה את עיניה והתמסרה למתיקות המתפשטת בחלל הפה. כשפקחה אותן ראתה את אביה עומד ומביט בה בריכוז.

היא באמת זקוקה לאהבת אם, חשב רפאל, מעניין על איזו אימא חדשה היא מדברת. הוא העביר את מבטו סביב החדר הגדול, שתמונות של פרחים ופירות עיטרו את קירותיו ואז הושיט את ידו, עטף את כף ידה הקטנה של בתו והם יצאו דרך דלתות הזכוכית הגדולות אל הגן.

שמש קיצית של אחר צוהריים מאוחרים קידמה את פניהם. חומו של היום כבר סר והם התיישבו על ספסל השיש והביטו בפרחים שסביבם. ורדים ודליות קישטו את בריכת הנוי הקטנה שבמרכז הגן. סמוך לגדר האבן הלבנה, שעמודיה דומים לצריחי משחק השחמט, צמחו עצי פרי, כמה אלונים, שני ברושים ודקל אחד. בין העצים פרחו כמה הרדופים בוורוד ובלבן. ציוץ הציפורים היה עליז ומרומם נפש. מרחוק על ההר ניצב מנזר סנט ג’ורג’, משקיף על האי, כשומר בעמדת השמירה שלו.

רפאל הרים את עיניו למרחק, רואה ולא רואה את הנוף. “ספרי לי איזו אימא חדשה מצאת,” ביקש.

“פעם חיכיתי לך ושיחקתי בכדור,” סיפרה סוזן, “הוא נפל לי והתגלגל לחצר אחת. פחדתי להיכנס, אז חיכיתי. פתאום יצאה גברת מהבית, היא שאלה אותי אם הכדור שלי. אני לא אמרתי כלום, אז היא צחקה ושאלה מה אני עושה ליד הבית שלה. אמרתי לה שאני מחכה לאבא שלי, היא נכנסה והביאה לי סוכריה, וגם החזירה לי את הכדור. אמרתי לה תודה והיא אמרה שכל פעם שהכדור יתגלגל לחצר שלה, אני אקבל סוכריה!”

“והיא לא שאלה אותך מי את?”

“אה, כן, בטח, היא שאלה ואמרתי לה שאני סוזן אליינק ושגרתי באיסטנבול, עד שאימא מתה ועכשיו אני גרה כאן, כי אבא לא יכול לגדל אותי לבד. היא גם שאלה איך קוראים לאבא, אז אמרתי לה שרפאל.”

רפאל צחק. “והיית אצלה עוד פעם?” שאל.

“אני הולכת אליה כמעט כל יום! והיא מזמינה אותי להיכנס לבית היפה שלה, ומסרקת לי את השיער ונותנת לי לימונדה קצת חמוצה וקצת מתוקה וגם סוכריות, ולפעמים שוקולד. היא מאוד נחמדה.”

“איך היא נראית?”

“יש לה עיניים חומות ושערות ארוכות חלקות, ויש לה פנים לבנות יפות.”

“אם כך, אני באמת צריך לבדוק אם האישה הזאת מתאימה לנו,” צחק רפאל, “בואי ניכנס, בטח כבר מגישים את ארוחת הערב.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דסטינו”