החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

דרך מגדל השעון

מאת:
מאנגלית: אסנת הדר | הוצאה: | 2016-01 |

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

31.20

רכשו ספר זה:

"כה מלא מרץ ודמיון עד שעולם ה"סטימפאנק" המאיים ממש מזנק מהדף.
הכתיבה נוצצת, ההמצאות מדהימות, והדמויות ישבו את לבכם מהרגע שתפגשו אותן.
אהבתי את הספר מההתחלה עד הסוף."
סטיבן באקמן

ג'ק פוסטר בן העשר עבר דרך דלת ללונדון שונה לגמרי.
לונדיניום היא מקום אפוף עשן, קודר ומסוכן, ביתם של פיות מתכת שובבות ושל דרקונים ממוכנים מפחידים הנושפים קיטור צורב. האנשים מרכיבים משקפי מגן על עיניהם, מחיצות פליז קבועות בנחיריהם כדי לסנן את האוויר, ואיברים מכניים מחליפים את איבריהם החסרים.
על כל אלה מושלת הליידי, והיא דרשה בן חדש – ילד מושלם, בשר ודם. והיא בחרה בג'ק. תקוותו היחידה להימלט היא באמצעות ציפור מכנית אגדית.
עוף האתמול מעניק משאלות – או לפחות כך עשה עד שהתקלקל – לפני שהוא מת. אבל יש דברים שלא נשארים מתים לעד.

מקט: 4-99-2001
מסת"ב: 99-2001
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק ראשון
המכשף העומד על המשמר
לונדון, 1899
לורקַן הלך לאט, בכוונה, כאילו אמד לאיזה עומק ישקעו נעליו המהודרות בבוץ.
יותר מכול הוא העדיף לשבת. הישיבה נועדה לאנשים השולטים, ההליכה נועדה לנשלטים. הוא הלך לעתים רחוקות, אבל כשהורו לו, הלך.
שֶכּן היתה רק אחת שיכלה לפקוד עליו כך, וסירוב לא בא בחשבון. לא יסולח.
כרגע הלך ברגל, לא רחוק, אף על פי שרחוק הוא מושג יחסי. הוא היה רחוק מאוד מהבית וייחל לחזור, אבל הגבירה רצתה ילד, בן, והגבירה קיבלה את כל משאלותיה.
למרות כל מאמציו לדחות אותה, השעה הבלתי נמנעת הגיעה. ניסיונותיו של אותו רופא ארור למצוא פתרון אחר נכשלו כולם. החתולים והציפורים והפרפרים שהביא כדי לשמח אותה שעממו אותה בסופו של דבר. הם שולחו לחופשי מהארמון והתפזרו לכל עבר בחוץ. וכך פילס לורקן את דרכו ברחובות העמוסים במקום הלא נכון, כה מוכר ועם זאת כה זר.
עם כל צעד נעו והצטלצלו בכיסיו חפצי מתכת קטנים, ואצבעותיו הארוכות פרפרו מתשוקה לעצור בעדם. במקום זאת ליטף את שפמו וצפה באנשים החולפים על פניו בחופזה. הם לא הקדישו לו תשומת לב רבה בדרכם אל הרכבות ומהן. אם הבחינו בו בכלל, היה זה בשל משקפיו הכהים המוזרים, אבל המקום היה בהיר, בוהק מרוב אורות חשמל. נחשולי קיטור פיזרו פיח על בגדי מסע וזה, לפחות, הקל את ערגתו לחזור לארצו.
בקרוב, בקרוב מאוד. משרוקית שרקה, צליל גבוה וצווחני, כה דומה לקריאת ציפור מבוהלת עד שאצבעותיו זינקו שוב אל כיסו. הפעם הניח להן, רק כדי לבדוק, והן משמשו חצי תריסר קצוות חדים.
כן, עדיין שם.
לורקן שלף שעון זהב מלוטש וכבד תלוי על שרשרת ארוכה, נעמד באמצע התחנה והעמיד פנים כאילו זה מה שהתכוון לעשות מלכתחילה. "סבלנות," לחשו המחוגים המעוטרים. לא זאת, אבל הבאה.
זה יהיה פשוט כל כך. התוכנית נקבעה, והגבירה תהיה מרוצה, מרוצה מלורקן על עבודה טובה.
אולי היא תחייך. עבר זמן מה מאז חייכה באמת, אבל זמן רב יותר מאז האיש שקדם לו הביא אליה את לורקן, בדיוק כפי שהוא יביא את הילד. האיש שלקח אותו כבר מת, נרקב והיה לעפר. לורקן לא הצליח להיזכר בשמו.
הוא היה צעיר אז, ומאושר כפי שילדים אמורים להיות. אבל הוא הזקין, הזקין עד כדי כך שלא יכול להיות עוד בנה, ובכל דקה ששהה בצד זה של הדלת, הזדקן עוד יותר.
הו, כמה ייחל להיות בבית. הבית, שם חי אלפי ימים ולא הזקין עוד אפילו ביום.
הוא שב ומישש בכיסו.
הרכבת התרחקה מהרציף עם קבוצת נוסעים חדשה, ונסעה צפונה למקום שבו השמים קרים והכוכבים קפואים מאחורי מגן של עננים.
"חמש דקות," קנטר השעון. בקרוב, כן, יוכל לחזור, לחזור לארץ הדברים המנחמים. לבית שבו היה רב עוצמה, שכּן פה היה כוחו זעום. הגבירה תשתעשע בילדהּ החדש, והצי זקוק לתשומת לבו. לא היה סביר שנפלה בו עזובה בהיעדרו, אבל המלחמה התגלגלה על פני האוקיינוס כמו רעם לפני הסערה. המושבות רצו ממשל עצמאי ובקרוב יצטרכו תזכורת שיש רק אימפריה אחת ורק גבירה אחת מושלת בה. שם ישובו החפצים שבכיסיו למקומם הבטוח, הנסתר. הוא לא אהב להסתובב איתם, ועשה זאת רק מתוך פחד.
נחשול חדש של אנשים חלף על פניו, לופתים כרטיסים בידיהם. היה קל לזהות את אלה שנסעו בקביעות על פי טפיפתם הבטוחה אל הרציפים הנכונים, כשעיתונים מהודקים מתחת לזרועותיהם, וקצות תיקי העור שלהם שחוקים מרוב שימוש. אחרים היו הססניים ואטיים, קראו את כרטיסיהם שוב ושוב, או חיפשו את משגיח התחנה לבוש המדים כדי לבקש עזרה. והוא הושיט אותה, הצביע בזרועות בשרניות בכיוון נכון, וכפתורי הפְּליז שלו נצנצו ונמתחו על חזהו. עיניו צדו את מבטו של לורקן והוא חייך בחביבות, כנראה מתוך הנחה שלורקן מחכה לקבל את פניו של מישהו ברכבת של שתיים ושבע־עשרה.
במובן מסוים זה היה נכון.
שתי דקות.
אחת.
הוא שמע אותו לפני שראה אותו, את הצ'ו־צ'ו של המנוע. לו פעם בחזהו לב רגיל, היה מתאים את עצמו בדיוק לקצב, אבל לא היה לו לב רגיל. כאן, אפשר לומר, בקושי היה לו משהו שאפשר לכנותו לב, רק משהו מת וחסר תועלת במקומו.
הרכבת נכנסה בזחילה לשדה הראייה שלו, ובלעה לאטה את המסילה כאילו היתה עייפה ורעבה לאחר מסעה הארוך, ורק לאחר שתאכל, תוכל לנוח כשחוטמה השחור נדחק לקצה הרציף. היא פלטה אנחה גדולה ומאומצת. הקיטור מילא את התחנה והדלתות נפתחו בנקישה. דמויות רפאים של ג'נטלמנים עזרו לגברות לרדת בלי לעקם קרסול.
הוא התקרב.
"תזדרז, ג'ק," אמרה אישה.
"כן, אמא."
לורקן לא התעניין במה שזה יעולל לאישה, שהיתה שוטה. היא שלחה את בנה לפנימייה, והביאה אותו רק לחגים שהפריעו למסיבות הפזרניות שערכה בשל סיבות סתמיות.
לא כמו הגבירה. היא תשמור את הילד ג'ק לצדה, תפנק אותו באהבה ובחפצים פעוטים ובעוגות, שֶכֵּן כל הילדים אוהבים עוגות.
לא היה נוח לעשות זאת כך, אבל רגליו של לורקן שקעו בבוץ מחוץ לחומות בית הספר הגבוהות, בהונותיו התכווצו מרוב תסכול על כך שלא היתה שום דרך לפתות את הילד לצאת. שום דרך לומר לו שיילקח למקום טוב יותר, לַגבירה, להיות הבן הבא של אימפריית העננים. ולדרך זו היו כמה יתרונות.
הנה הוא.
ג'ק נראה כמו הגבירה, אותו שיער כהה ואותן עיניים כהות, אותו עור חלק, רק שעל אפו של הילד נראו כמה נמשים, ולורקן ידע שהם ישמחו אותה. הוא היה קצת נמוך לגילו, אבל מלבד זאת בריא וחסון וּורוד־לחיים. חליפתו היתה מקומטת כחליפותיהם של בנים צעירים, זנב עניבה מפוספסת בשחור וכחול הציץ מילקוטו, וקצות נעליו הבהיקו כמו מראה.
בחירה מושלמת, ולורקן השקיע מאמצים רבים מכדי לעצור עכשיו. זה דרש חודשים. חודשים של צפייה, החלטה, המתנה, והזמן שקיבל כמעט אזל.
אם לורקן ייאלץ להידרדר לקסמים זולים וכמה שקרים מכוונים כדי להשיגו, כן יהיה. זה היה קורבן קטן, ושום קורבן לא היה גדול מכדי לשמח את הגבירה.
"תישאר פה ואני אלך לדאוג לחפציך ולהזמין כרכרה שכורה. אביך היה זקוק היום לווילסון ולכרכרה," אמרה השוטה, ושמלתה הירוקה האלגנטית רפרפה כשעזבה אותו — עזבה אותו! — לבדו. לורקן חייך ועצר את נשימתו עד שהיא קראה לסבָּל שיסחב את החפצים שהילד חשב שלא יוכל להסתדר בלעדיהם לזמן קצר.
טוב, את אלה אפשר יהיה להחליף באחרים. הוא לא יזדקק להם בכל מקרה, לא במקום שאליו הוא הולך.
ידיו של לורקן שבו ופרפרו. מפתה, כל כך מפתה, פשוט לתפוס את הילד ולברוח, אבל סבלנות היא שהביאה אותו עד לכאן. תמיד היה סיכוי, גם אם קטן, שיתפסו אותו, ואם זה יקרה, הוא לא יגיע הביתה לגבירה.
הכול למען הגבירה. שום דבר ואף אחד לא היו חשובים יותר ממנה.
הוא חרק בשיניו. הוא חייב לעשות את זה; לא היתה לו ברירה.
השוטָה חזרה. היא וג'ק הלכו בעקבות עגלה עם שתי תיבות מסע קטנות שדחף איש קטן במדים, רזה כמו מקל. לורקן הניח להם להתקדם, אבל לא רחוק מדי.
לא, לא רחוק מדי.
הוא צפה בהם נכנסים לכרכרה. אפה של השוטָה התכווץ ועיניו של הילד אורו בשל ההרפתקה הנדירה. הנהג הרעיד את המושכות על גוף הסוס העלוב, וזה צהל ונחר ויצא לדרך.
צורת תחבורה דוחה, כמובן, אבל בלתי נמנעת. לורקן עצר כרכרה משלו, ומסר כתובת במייפר שהכיר זה זמן מה.
מגדל השעון הגדול בווסטמינסטר הִרעים על פני העיר וציין את מחצית השעה. לורקן קפץ. זה לא אמור לקרות — ואז נזכר.
זה היה מגדל יפהפה עשוי אבנים חוּמות וברזל, עם שעון עצום ויפה. כאן היה לשעון שם. קראו לו ביג בן. מגוחך. הוא העתיק כל פרט מהמגדל מלבד פרט זה.
הוא שב וטפח על כיסיו, נשען לאחור על הכריות המטונפות וחייך.
אה, הגבירה תשמח כל כך.

  1. (בעלים מאומתים):

    ספר נפלא!!!
    ממליצה עליו בחום ובהתלהבות לקוראים בגיל העשרה ולמבוגרים גם

הוסיפו תגובה