החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

דרך עץ החיים

מאת:
הוצאה: | 2021 | 314 עמ'
קטגוריות: יהדות, עיון, פילוסופיה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

"דרך עץ החיים" הינו מצע להתחדשות האדם וחברה יוצרת, המובילה תהליכי תיקון בחיי הפרט והכלל, של המחפשים אינטימיות וחיות משותפת. במבט כנה וחודר אל סבך הפילוגים של רוחנו, המחבר רוקם תמונה חיה של מה שיכול להיות, "העדיין לא", של הזרע הנטוע בארץ הגעגוע בשעה של הנבטת הזרע, והזרע הוא אנחנו.

 

חלום על עולם חדש מעורר ערגה לתורה ישנה-חדשה המחיה את רוח האדם והמזמינה למפגש בין עולמות אילמים.

 

דוד בן יוסף ז"ל – הרב דוב כותב על חיזוק כוח חיים, מול כוח חידלון!

לימודי אהבה, בעומק, כפי שלא למדתי בשום ספר שלי, ושל אחרים!

 

פרופ' אבינועם רוזנק – הספר מניח לבנה ל"תורת ארץ ישראל" הדורשת

חופש פנימי ויראת שמים מלומדת, חיבור הנצחי עם החיים של הכאן ועכשיו.

 

דר' טליה פרלשטיין – מלאכת מחשבת המאפשרת לעמוד

על הקשריה ואתגריה של יצירה, ועל החוויה האמנותית שהיא מעניקה.

 

הרב דב זינגר – מתוך אמונה בהופעתם האדירה של החיים עצמם

חיוניותה של התורה כדבר א-לוהים מתגלית כמקור חיים מיוחד לעת הזאת

מתוך דרישה מתמדת לבנין העולם הרוחני והתרבותי של החברה הישראלית.

 

במשך יותר מארבעים שנה הרב דוב ברקוביץ פועל כמדריך רוחני בחזית הרעיונית והחינוכית בתחומי יצירה והתחדשות בחברה הישראלית. בהוראה שלו ובמאמריו וספריו הוא מחדש שפה הנוגעת היונקת ממעמקי מקורות היהדות ומהארץ שמתחת לרגלינו המצמיחה בנו חיים חדשים. ספריו: שעשני גבר: תלמוד בעין הסערה, ידיעות ספרים (משכל), 2008; געגועי ארץ: שבילים חדשים בגלות הארץ ישראלית, (בית אב), 2008; מקדש החיים: זוגיות, משפחה וסוד עץ החיים, קורן (מגיד), 2010 (הוצאה שנייה 2018); הדף הקיומי: תובנות לחיים בסוגיות התלמוד, 5 כרכים, קורן (מגיד), 2020-2013; נשמת הבריאה: עוצמה וענווה בעידן של שפע, (צמרת), 2016; ברכת הבנים: התבגרות מינית של בנים – הלכה, הגות וחינוך, (מכללת דעת ומרכז יהל), 2018.

מקט: 4-249-50929
"דרך עץ החיים" הינו מצע להתחדשות האדם וחברה יוצרת, המובילה תהליכי תיקון בחיי הפרט והכלל, של המחפשים אינטימיות וחיות משותפת. […]

הקדמה – הנבטת הזרע

א. “קול! דממה דקה”

בשיטוט בודד במדבר, כאשר הוא שוכב תחת “רֹתֶם אחת”, הנביא אליהו מתאונן לפני בוראו מתוך תחושת ייאוש עמוק מעצמו ומשליחותו הגדולה שקיבל על עצמו: “קַח נַפְשִׁי, כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי”. במענה לדבריו, מלאך פוקד עליו ללכת ארבעים יום ל”הר חורב”, הוא הר סיני, כדי לקבל את דבר ה’ אליו להמשך דרכו כנביא, מפגש שיתואר בהמשך באופן מפורט. אליהו מסתופף במערה בהר סיני כאדם, בשר ודם, המחכה לַנורא ולפלאי מכול. והינה זה בא:

 

וַיֹּאמֶר [אל אליהו]: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה’ וְהִנֵּה ה’ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה’ – לֹא בָרוּחַ ה’; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ – לֹא בָרַעַשׁ ה’. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ – לֹא בָאֵשׁ ה’; וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל, וַיֹּאמֶר: מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? (מלכים א, יט, יא–יג).

 

“קוֹל דְּמָמָה דַקָּה” – בפיסוק המדויק של טעמי המקרא יש לקרוא אותו כך: “קוֹל – דְּמָמָה דַקָּה”. והרי כתוב “וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ”, משמע שיש “קול”, יש מה לשמוע – גם קול, גם דממה, ובעיקר דממה דקה. ובעקבותיה באה הידיעה הברורה – לא ברוח הגדולה, מפרק הרים ומשבר סלעים יש לשמוע את הקול היוצא אל האדם משורש הקיום, לא ברוח ולא ברעש ואפילו לא באש. רק באותה דקוּת על גבול היש והאין, הדהוד הקול עם הדממה, רק מתוכה אפשר להיפתח לאותה שאלה הבאה אל האדם על אודות נימי זהותו, מקומו בעולם, דרכו אל ייעודו: “מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ?”

כמה גדול הרעש המקיף את קיומנו, הממלא את הנפש עד שהיא קמֵלה מרוב צפיפות ועומס, האוטם אותנו מלשמוע “קול דממה דקה”. כמה מהזמן היקר של חיינו עלי אדמות אנו רק במחיקות של המסרים התכופים ממי־יודע־מי, הסבור שאנחנו היעד המועדף עבור מה שיש לו למכור או להתריע עליו או ללמד אותנו משהו מעומק הכֵּנות והשכנוע הפנימי.

לאן צריך ללכת כדי לנסות ולהקשיב לקולו, שיוצא ממעמקי הקיום, של כל אחד מאיתנו ומִפּלא הטמון עמוק בחיים כולם. לנסות עוד לפני ההקשבה להיפתח מחדש? לאיזו מערה צריכים להיכנס כדי לקלף את שִכבות האטימות והציניות שעטפנו את עצמנו בהן מתוך צורך ההגנה, ההתבצרות וההתכנסות לשם הישרדות? למִדבר כאליהו, להודוּ ולהרי האנדים בדרום אמריקה, לצלילה עמוקה לתוך אתגרי המקצוע – הכול כדי להתנתק, למצוא מחסה? כל אלה הם סוגים שונים של בריחה: בריחה מהעמקת הקשרים עם הסובבים אותנו, גם מהאוהבים ומהאהובים; בריחה מִקבלת אחריות למהלכי תיקון בחיים שלנו ובחברה שבה אנו חיים; בריחה מחמלה ואינטימיות; בריחה אל המדורים הכואבים של הניכור מעצמנו.

אך דווקא מתוך הורדת ההרגלים והמוסכמות שלעיתים מלווה את הבריחה, לא חשוב לאן, חייבים לזכור את אליהו. חייבים להקשיב ל”קול – דממה דקה”. אבל הקשבה מחייבת נוכחות, ומי מבינינו באמת חי מתוך נוכחות קיומית עטוף בזרימה של מידע אין סופי. והרי רק ההקשבה מתוך נוכחות מביאה איתה את אותו גילוי יקר שבתוכנו, את היכולת לשמוע את השאלה הבוקעת ועולה מחידת חיינו על אודות נימי זהותנו, מקומנו בעולם ודרכּנו אל מימוש הייעוד הקיומי שלנו – “מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ?” – מי אתה, מאין באת ולאן אתה הולך, ובעיקר מה פשר חייך, מהו ייעודך ושליחותך בעולמך?

ב. הקולות הנשמעים בארץ הגעגוע

אנו חיים בחברה המעצימה את ההזיה שערכי חיים חיוניים נחשפים לפנינו באופן חד יותר, ונקלטים בנפש בעוצמות חזקות יותר, מתוך הרוח, הרעש והאש. כולם רוצים לחוש את ניצוץ החיים כמה שיותר בחדות. השאיפה של רבים מאיתנו אינה מסתפקת בהישרדות; היא דוחפת אותנו לחווֹת חוויות כמה שיותר חיוניות, ללא פשרות ומבלי לתת דין וחשבון לאיש.

אנו חשים כאילו נתבעים על ידי איזה קול קדום לחוות חוויות עד כלות הנשימה, ללכת עד קצה העולם לָהרפתקה הכי חדשה, לקפוץ בנג’י, לצלם סלפי על קצה הצוק, לחפש את האקסטרים היותר אקסטרים, לראות את הסרטונים המתעדים ממש את רגע הרצח, להתחרות בערוצי חדשות בהעצמת המתח והפחד או בחדירה נוספת ב”ריאליטי” לחיים האישיים של שכנינו, בשבירת גבולות הפרטיות וקדושת האינטימיות באופן שעדיין לא נעשָה; וכמובן להבטיח שם, בערוצי החדשות, שתמיד נחוש רעידות אדמה פוליטיות תכופות, אמיתיות ומדומות, כדי שאנו, קהל המאזינים, לא נוציא את המחט מהווריד, ובעיקר להרבות בלשון הרע על המציאות החברתית והפוליטית כדי לדגדג את היצרים.

והיכן המגע האמיתי עם החיים, אותה ברָכה של שפע פנימי היונקת מרגעי אינטימיות והתחברות – עם האחר והאחרת ועם עצמנו? ומה עם החופש שבשורש נפש האדם, המתהוֶוה ומתעצם כאשר אנחנו מתקדמים לקראת מימוש שיעור קומתנו? ומה עם הבשורה המתוקה הבאה על כנפי העונג של תחושת קיומנו הייחודי והסגולי?

גם אליהו האמין שפשר קיומו האישי ושליחותו הנבואית יבואו מאירועי הקיצון – באש שיורדת מן השמיים ותתגבר על המים ששפך סביב המזבח שבנה, ברוח הים הגדולה שתביא איתה את סערת הגשם וברעידת האדמה שתפיל מלכות מושחתת. אלא שהמנבא את האדם ביקש ללמד את נביאו שכמו בנגינת כינור, פריטת הקול הצלול והמדויק יוצאת מנימי הנפש לא בסערה, מתוך היכולת להקשיב לַדממה שבין השמעת הצלילים.

כך נשלח הנביא חזרה אל נשיאת משימות חייו, הלאומיות והאישיות. מתוך ה”קול”, מתוך “דממה דקה”, שמע הנביא קול ששאל “מה לך פה אליהו?”, קול שהדהד בעוצמה על נימי נפשו, קול מבשר ואומר: לֵך אל עתידך, לך אל ייעודך, לך אל התהוותך וצמיחתך.

ג. הפילוג והחמלה

הקולות המזמינים אל העתיד התעממו גם בעקבות המבוכה השורה בקרבנו בכל הקשור לחזון משותף ביחס לשאלה: “לשם מה מדינה יהודית?”

שבעים שנה אחרי קום המדינה, חלקים לא מבוטלים של השפה המשותפת שהייתה התשתית הערכית של החברה הישראלית נשחקו, ובשברים שנותרו אין כדי לכונן מחדש בסיס לשיתוף חברתי ותרבותי. הנרטיב הציוני, והחזון שינק את חיוניותו ממנו, היו יצירה של קהילות בחוץ לארץ. גם “מרד החלוצים”, שהיווה כוח יוצר בחלק משמעותי של העשייה הציונית, היה תגובה לסממני תודעת הגלות שהשתרשה בקהילות הללו.

החלום הציוני היה פרי מובהק של הגעגוע המודע והבלתי מודע שהֵעיר את רוחם והחיה את נפשם של יהודים במשך הדורות. אך הנרטיב ההיסטורי הגדול, שהיווה את תשתית החזון הציוני של שיבה לארץ קדומה מתוך קיבוץ הגלויות, הלך והתעמעם, הלך ודעך ככל שמדינת ישראל צמחה והתחזקה.

הציונות החילונית החליפה את שורשי הנרטיב ההיסטורי בערכי הומניזם ליברלי מערבי בַּניסוח הפוסט מודרני שלו; הציונות הדתית החליפה את המחויבות לשיתוף פעולה חברתי עם זרמים מרכזיים חילוניים בְּהסתגרות בפעילות התיישבותית ביטחונית ואקדמית, הברוכה כשלעצמה אך הולכת ומתנתקת מהמרקם האנושי של החברה בישראל; והחברה החרדית הֵגֵנה על ערכי יהדות טהורה, שלא היה בה שיח מעמיק, ערכּי וקיומי עם היצירה הדינמית הכלכלית וחברתית בישראל.

שפתנו דורשת ריענון, שפה של חזון חברתי ולאומי המסוגלת להעמיד יעדים ברורים של תיקון לאומי מתוך הקשבה הדדית ואימוץ מטרות משותפות בשיח ציבורי, המכבד חילוקי דעות. די לנו מִשׂיח מפלג המעורר שנאה, זלזול והשפלת האחר ועידוד הקיטוב. ללא שפה חדשה, הקרקע פורייה למפיצי שנאה ופילוג, המנצלים את השסעים החברתיים לשם קידום אינטרסים.

יחד עם זאת מורגשים היום בחלקים משמעותיים במדינה הֶמיה וגעגוע – סוג של “ישראליות” שצמחה כאן על האדמה הזאת והשואפת לחיים חדשים, חיים שיש בהם חמלה, משמעות, ייעוד. חשים את התעוררות הנשמות במוזיקה, בשאיפה לקהילתיות חדשה, בחיבורים אמיצים וכנים בין צעירים ממגזרים שונים; אך עדיין לא מצאנו את המילים לדבר על זה, לא מצאנו את המילים להוליד את עצמנו מחדש.

מי שזיהה את גרעיני המבוכה הרוחנית־קיומית שחידוש החיים הלאומיים בארץ ישראל עלול להוליד היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הוא חש את עצם חיוניות החיים של כוחות יצירה חדשים, של העצמת החופש האישי ושל החלום לתיקון חברתי שהציונות החילונית התברכה בהם והעניקה לרוחו של עם ישראל. הוא גם זיהה את עומק השבר שעלול להיווצר בין אורתודוקסיה שלא תדע להעריך ברכה זו כיאות ותתבצר מולה. מאז שחלם והגה הראי”ה קוק ועד הלום, לא הצלחנו להוציא מתוך המיית היחד שבנפש את אותה הדעת ואותן המילים שיאגדו במקשה אחת, זהב טהור, את מה שהרב קוק תיאר כ”אותן שלושת התביעות העיקריות שהחיים כולם מורכבים מהם – הקודש, האומה, והאנושיות”.

שלושת “התביעות” האלו, המיוצגות היום פחות או יותר בְּאידיאולוגיות מִתחרוֹת של החברה החרדית, הציונית־דתית והחילונית־ליברלית, הן חלקים מהפאזל השלם. אך בינתיים, לצערנו, לא פיצחנו את קוד הקיום הרוחני־ערכי כדי להבין כיצד נראֶה החיבור הנאות בין שלושת הרעיונות הקמאיים הללו ביסוֹד הנפש הישראלית. כיצד יכולה חברה יוצרת ודינמית, בעלת כוחות יצירה בתחומים חיוניים רבים, הזקוקה להצמחת החופש הקיומי השוֹרֶה בשורש נפש האדם, לינוק מיסודות הקדושה שבשורשי המסורת של עם ישראל?

הספר הזה מציע פרדיגמה חדשה: ניסוח של יסודות עמוקים בתרבות עם ישראל, יסודות שיש לזהותם כבר במקרא והורחבו והתחדדו ביצירת הדורות, אך ניסוח המזמין לתודעה אחרת ולעשייה חיונית חדשה היונקת ממנה. את הפרדיגמה החדשה אני מכנה “דרך עץ החיים”, דרך שא־לוהים הזמין את האדם ללכת בה מאז ימי בראשית.

במוקד תרבות האדם הכללית היום עומד האתגר של העצמת כוחות היצירה שלו. ביסוד האתגר הגדול הזה נמצאת השאלה: כיצד יממש האדם את שאיפתו להוציא את עצמו מהכוח אל הפועל? ומייד צפה ועולה תהייה נוספת: כיצד יתהווה בשיעור קומתו כנברא ב”צלם א־לוהים” כדי להפרות חיים, שלו ושל כל היש הנברא על כדור הארץ? על רקע זה, שינוי הפרדיגמה משוחח עם כל התחומים המרכזיים בקיום האדם, כיחיד וכחברה: כלכלה וחברה, סביבה, השיח הציבורי והנורמות המוסריות, פסיכולוגיה, אמונה ודת, תרבות ואמנות, צורות של לימוד תורה, חיי משפחה וחיוניות גוף האדם.

ההצעה שבספר מותנית בהנחת יסוד זו: התורה היא שורשו של הדיבור היוצר חיים של האדם הנברא ב”צלם א־לוהים”, כבורא עולמות בזעיר אנפין בחומר וברוח. זאת בתנאי שהתוודע לשפת החיים שבתורה עצמה.

תורה זו, שבחוּבּה הולך האדם ומתגלה לעצמו והולכים רזי החיים ומתגלים בתוכו, הביאה אותי לעסוק בכוחות היצירה ובחופש הקיומי שביצירת אומנות חופשית; בָּאתגרים החשובים העומדים בפני חברת האדם, במטרה לשמור על החיים בכדור הארץ בתקופה זו של קִדמה טכנולוגית וכלכלית; ובעיקר ברָזֵי החיים שבמיניות האדם.

בספר “דרך עץ החיים: עולם חדש ממשמש ובא” אני מבקש לשתף אתכם במשהו מהאור שחוויתי בהליכה באחד השבילים שב”דרך עץ החיים”, שביל זה שבו אני הלכתי.

ד. והזרע הוא אנחנו

ארץ הגעגוע איננה נתונה מעבר לקו הדמיון. אין היא ישות רוחנית מיוחדת ששעריה פתוחים רק בפני יחידי סגולה. ארץ הגעגוע היא האדמה שתחת כפות רגלינו.

במסכת ראש השנה (לא, א) נאמר: “אמר רבי יוחנן, עשר מסעות נסעה שכינה, וכנגדן גלתה סנהדרין”. דברי רבי יוחנן מבוססים על חזון גלות השכינה מבית המקדש הראשון, המתוארת בפרוט בפרקים ט’ וי’ בספר יחזקאל. הסדר הכרונולוגי של האירועים בספר יחזקאל מלמד שחזון המרכבה שבפרק א’ מתאר את הגעת השכינה לגלות בבל בסוף תהליך המסעות המתואר מאוחר יותר על ידי הנביא. זהו תיאור נבואי של החידוש ההיסטורי, המכונה דורות לאחר מכן “שכינתא בגלותא”.

ה”מסעות”, המתוארים בסגנונות שונים הן בחזון הנביא יחזקאל והן בדברי החכם הישראלי התלמודי רבי יוחנן, מלמדים שתהליך הסתלקות השכינה לא התרחש בבת אחת אלא היה תהליך הדרגתי שנמשך שנים, אולי דורות. ממסע למסע, מניתוק לניתוק, מהסתלקות להסתלקות, יצאה השכינה ללוות את העם בגלות. ניתן לומר שכשם שישנם מסעות שדרכם עברה השכינה לגלות, כך ישנם מסעות שבהן היא שבה אל מקומה – מסע אחר מסע, התקשרות אחר התקשרות, שִיבה אחר שִיבה. המתבונן במציאות הרוחנית, החברתית והפוליטית במדינת ישראל היום חש בבירור בערבוביה העמוקה הקיימת בין “גלות השכינה הארץ ישראלית” לבין תהליך “שיבת השכינה אל מקומה”.

בשיר על ביתו שחרב בגוש קטיף כתב אלחי רואי: “אני הזרע שנבט בך, קם וחי”. ארץ הגעגוע הופכת את האדם לזרע נובט וצומח, ומתוכה מיתמרים חייו ומתחדשים. הגיעה שעה נוספת להנבטת הזרע, והזרע הוא אנחנו.

המציאות החדשה כבר כאן; עלינו למצוא את המילים שיעלו אותה אל התודעה, כדי ליצור את עצמנו מחדש מתוך חופש ואחריות.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.