"עולמו של דביסי, עולם רב קסם ומסתורין, משך את לבי מאז ומתמיד. אך על אף קסמיו המרובים, ואולי דווקא בגללם, […]
מבוא
קלוד דביסי היה בין המלחינים שתרמו תרומה נכבדה להתפתחות המוזיקה במאה העשרים ונחשב למקורי מבין פורצי הדרך במוזיקה בכלל. דרך כתיבתו שונה מכל מה שנכתב לפניו ואף אחריו, והוא זרם באפיק ייחודי לו. על אף הדיסוננסים הרבים והסולמות השונים שהשתמש בהם, המוזיקה שלו נעימה וקליטה ולא ניתן לחוש בחריפות טורדת או צורמת כלשהי. אם לנקוט בלשונו של דביסי, הרי שהוא השתמש בהרמוניות שאינן מצויות בספרינו, שהנן צלילי הטבע המסתוריים. מן הראוי לצטט את דברי העיתונאי והמוזיקאי הבריטי פילסון יאנג (Young):
דביסי הוא כעין מגלה ארצות, נודד בעולם החדש של הטונאליות. אפשר לכנותו ‘מגלה צבעים מוזיקליים’. הוא מדבר אלינו בשפה מוזיקלית חדשה, ולפני ששופטים את יצירתו, מן הראוי ללמוד אותה.
עבודותיו של דביסי הותירו מאחור צורות מוזיקליות שהיה עליהן להתיישן זמן רב קודם לכן. מלחיני העבר הגדולים חיברו באמצעות צורות אלה יצירות גדולות, אך לכאורה אינן מתאימות עוד למוזיקאי המודרני.
מי שהאזין ליצירות של דביסי לא ישכחן במהרה. יש בהן מן החן המיוחד וזהותו של המחבר טבועה בהן. ישנם כאלה שמכנים את המוזיקה שלו ‘מוזיקה ציורית’, ואכן, יחסו של דביסי לאמנות הציור היה עמוק. לא פעם אמר לידידיו: “אִלמלא עסקתי במוזיקה הייתי עוסק בציור.” בכל מקום שהגיע אליו נהג לבקר במוזיאון המקומי. ואמנם רבות מיצירותיו חיבר בהשראת ציורים, לצד יצירות שחוברו בהשפעת מראות טבע או כאלה שחזה בדימיונו בהשפעת מוזיקה או ספרים.
עם ידידיו נמנו הפסל אוגוסט רודן, הציירים אודילון רֵדון, ג’יימס ויסטלר, קלוד מונה ואחרים. היה זה בּוטיצֵ’לי האיטלקי, בן המאה החמש עשרה, שאת יצירתו ‘לה פרימָוֵורה’ ראה דביסי במוזיאון בפירנצה, התרשם מאוד וחיבר את יצירתו ‘האביב’. דוגמה אחרת — ‘העלמה המבורכת’, ציורו של המשורר־הצייר האנגלי הסימבוליסטי דנטה גבריאל רוֹסֵטי (Rossetti), בן המאה התשע עשרה, שהעניק לדביסי השראה להלחין יצירה בשם זה. צייר אנגלי אחר שמשך את לבו היה ויליאם טֶרנר (Turner), וציורי הנוף האימפרסיוניסטיים שלו. גם השמות שהעניק לרבות מיצירותיו מעידות על ההשראה ששאב מן הטבע ומאמנות הציור. היו שכינו את דביסי: ‘אימפרסיוניסט’, אף שהוא עצמו התנגד נחרצות למונח ‘אימפרסיוניזם’ בהקשר מוזיקלי.
את ההלחנה אהב דביסי בכל נפשו, וזו הובילה אותו לבחור לעסוק רק בָּאמת המוזיקלית שלו. דביסי נמנע מלעסוק בחיבור יצירות קלות לסרטים או לתיאטרון, נמנע ממסעות קונצרטים וצמצם את עיסוקו בהוראה. וכל זאת מתוך חשש שכוח היצירה שלו ייפגע.
אך פלא הוא, שעל אף הקשיים הכלכליים בהם היה נתון דביסי כל חייו — החובות הכספיים, הסתבכויות עם נשים — על אף כל זאת העניק לעולם שפע של יצירות והטביע את חותמו המיוחד על עולם המוזיקה לדורות.
ב־7 במאי 1918 נכנעו צבאות גרמניה לפני בעלות הברית, חודש וחצי לאחר מותו של דביסי. אף שהמלחמה נמשכה במלוא עוזה, עיתונים אחדים באוסטריה, בגרמניה ובהונגריה ציינו את מותו של המלחין החשוב וחלקו לו שבחים. אולי זוהי עדות לכך שמקומו של האמן ויצירתו אינם מצטמצמים לגבולות מולדתו בלבד אלא נחלתה של אירופה ואולי אף של האנושות כולה.
לאחר מות דביסי, כתב המלחין והמבקר המוזיקלי הצרפתי גסטון קארוֹ (Carraud), שראה בדביסי אמן מקורי קלאסי, את הדברים האלה:
הצרפתי הזה, אשר עדיין לא זכה להכרה על ידי כמה מבני ארצו, השליך מאחורי גבו את היסודות המוצקים ביותר של אמנות המוזיקה, הרס את דרך המלך, פתח אופק של תגליות ללא גבולות. בד בבד חידש את חומר הביטוי המוזיקלי — התרומה הטבעית של אמן מקורי ביותר.
יוצר זה הפריד בין המוזיקה של המאה העשרים לזו של המאה התשע עשרה, כשם שהאמנות של בטהובן הפרידה בין האמנות של המאה התשע עשרה לזו של המאה השמונה עשרה.
האמנות אינה מה שהייתה לפני הגיעו. הקהל הכריע נחרצות. כמה חייבים אנו למלחין של ‘פֵּלֵיאַס ומֵליסַנד’ (Pelléas et Mélisande)! הוא חידש את כל היסודות של הנעימה, ההרמוניה, הקצב, הרצ’יטטיב, הצורה הסימפונית, המבנה הארכיטקטוני, הטיפול בפסנתר.
לא! אי־הפשרנות שבתיאוריות שלו והעוצמה של תגובותיו — אף לא המיצוי הברור של אמנותו האישית, או המגרעות של אחדות מיצירותיו שחוברו בשנים האחרונות תחת לחץ כלכלי רב — כל אלה לא ימנעו מאיתנו מלהכיר בקלוד דביסי את אחד מאותם מוזיקאים שהשפיעו השפעה עמוקה על בני דורם. במילים אחרות. הוא היה אחד מאותם היוצרים־האמנים המקוריים ביותר בכל הזמנים.
נאמר על קלוד דביסי שהיה מן המלחינים הגדולים בכל הזמנים שאינם ניתנים לחיקוי. ואכן, אף בימינו, עם תחילת המאה העשרים ואחת, זוכה יצירתו הייחודית של קלוד דביסי להערכה הולכת וגוברת וניכרת תרומתו לאמנות המוזיקה.
אין עדיין תגובות