החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

דבר מדהים אחד

מאת:
מאנגלית: צילה אלעזר | הוצאה: | 2011 | 208 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

אחר הצהריים במשרד מחלקת הדרכונים בעיר אמריקנית. במשרד שוהים תשעה אנשים בלבד.

פנקיסטית מתבגרת עם כישרון מפתיע; בני זוג לבנים ממעמד גבוה שהיחסים ביניהם מתפוררים; מוסלמי-אמריקני צעיר שנאבק בנשורת של ה-11 בספטמבר; סטודנטית לתואר שני שנרדפת בידי שאלה על אהבה; חייל אפרו-אמריקני משוחרר שמבקש גאולה; סבתא סינית עם עבר סודי; ושני עובדי משרד האשרות על סף קשר של ניאוף.
כשרעידת אדמה מפלחת את שלוות אחר הצהריים, תשע הנפשות האלה נלכדות יחד. כשהלחץ הנפשי והרגשי עולה, מציעה הסטודנטית הצעירה שכל אחד מהם יספר סיפור אישי, דבר מדהים אחד מחייו, שלא סיפר אותו לאיש מעולם

מקט: 15100379
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
אחר הצהריים במשרד מחלקת הדרכונים בעיר אמריקנית. במשרד שוהים תשעה אנשים בלבד. פנקיסטית מתבגרת עם כישרון מפתיע; בני זוג לבנים […]

1

כשנשמעה הנהמה הראשונה, איש מהנוכחים במחלקת האשרות שבקומת המרתף בקונסוליה ההודית לא ייחס לה משמעות. הם היו שקועים בצער או בתקווה או בחששות (כרגיל אצל אנשים שמתכננים מסע גדול), ולפיכך חשבו שזוהי רק חשמלית עוברת. או שאולי הפועלים שכיסו את המדרכה בחוץ ברשת בצבע כתום זוהר, והפכו את הכניסה לבניין למבצע שנדרש לו כישרון אתלטי בלתי מבוטל, הפעילו שוב את המקדחות. אוּמָה סינהָא התבוננה בשבב של טיח ששט מהתקרה במחול עצל עד שנעלם בתוך העלווה הירוקה מדי של הצמח שעמד דום בפינה. היא התבוננה אך לא ראתה אותו באמת, כי הירהרה בשאלה שהטרידה אותה בשבועות האחרונים: האם החבר שלה, ראמון (שלא ידע היכן היא עכשיו), אוהב אותה יותר משהיא אוהבת אותו, וגם (אם יתברר שהחשד שלה שכך הוא מוצדק) האם זה דבר טוב?

אומה סגרה בחבטה את הספר של צ’וסֶר שהביאה איתה כדי לפצות על השיעור שהחמיצה באוניברסיטה בספרות ימי הביניים. בשעות האחרונות הצליחה להתקדם רק כדי עמוד וחצי בסיפורה של האישה מבּאת’ — למרות העובדה שהאישה ההמונית והעליזה היתה אחת הדמויות החביבות עליה. עכשיו נכנעה למציאות: המבואה של מחלקת האשרות על כל הנכנסים והיוצאים והקריאה בשמותיהם של אנשים בני מזל ממנה, אינה מקום מתאים לשאיפות למדנות. היא נכנעה בצער — דעתה היתה שאנשים אמורים להתעלות מעל האתגרים שמציבות להם הנסיבות — ונעצה מבט זועם באישה שישבה מאחורי חלון הזכוכית של עמדת שירות הלקוחות. האישה היתה לבושה סארי כחול בגוון מחשמל. שׂערה היה אסוף על עורפה לפקעת הדוקה, ובמרכז מצחה התנוססה נקודה אדומה מפחידה. היא התעלמה מאומה בהתנשאות, כדרכם של אנשים שעומדים מול מי שבגורלם העלוב הם שולטים.

אומה לא בטחה באישה הזאת. כשהגיעה בבוקר לפגישה שנקבעה לשעה תשע, היא מצאה כמה אנשים מסתובבים במבואה, ועוד אנשים מתקהלים מאחוריהם, שגם להם הובטחה פגישה באותה שעה. כשנשאלה בעניין זה השיבה האישה במשיכת כתפיים והצביעה על הערמה שעליה היתה אומה אמורה להניח את הניירת שלה. הלקוחות, היא אמרה לאומה, ייקראו בשמותיהם על פי סדר הגעתם לריאיון עם פקיד האשרות. כאן היא הינהנה ביראת כבוד לכיוון המשרד שבצד המבואה. הדלת הסגורה נשאה את השם מר וק”ס מנגלאם מוטבע באותיות פרחוניות על הזכוכית הגבשושית האטומה. כשמתחה את צווארה ראתה אומה שהיתה למשרד דלת נוספת, לוח עץ חלק שנפתח אל אזור העובדים הנפרד: חלון שירות הלקוחות, ומאחוריו שולחנות עבודה ששתי נשים מיינו עליהם ערמות של מסמכים רשמיים למראה לערמות אחרות, ומדי פעם החתימו אותם. האישה שליד הדלפק קפצה את שפתיה לסקרנותה של אומה ויעצה לה בקרירות להתיישב כל זמן שיש מקום פנוי.

אומה התיישבה. מה עוד יכלה לעשות? אבל היא החליטה לפקוח עין על האישה שנראתה מסוגלת בהחלט להחליף את הסדר של בקשות האשרה מתוך גחמה של שעמום, כשאיש לא ישים לב.

השעה היתה שלוש. דקות אחדות קודם יצאו הנשים שליד שולחנות העבודה להפסקת אחר הצהריים שלהן. הן שאלו את האישה בסארי הכחול אם תרצה להצטרף אליהן, ולאחר שדחתה את ההצעה והצהירה שתצא להפסקה שלה מאוחר יותר, הן נעלמו בצחקוקים ולחשושים שהיא בחרה להתעלם מהם. בחדר נשארו ארבע קבוצות של אנשים מלבד אומה. בפינה המרוחקת היתה אישה סינית זקנה לבושה בטוניקה מסורתית ומלווה בנערה זועפת חסרת מנוחה כבת שלוש־עשרה או ארבע־עשרה, שללא ספק היתה אמורה להיות בבית הספר. היו לנערה המתבגרת תסרוקת קוצים ועגיל באחת הגבות. השפתון שלה היה שחור, וכמוהו בגדיה. מרשים לתלמידים להופיע לבית הספר לבושים בצורה כזאת היום, תהתה אומה. אחר כך הרגישה מיושנת. מפעם לפעם התקוטטו הסבתא והנכדה בלחישות לוהטות, במילים שאומה השתוקקה לפענח. היא תמיד היתה כזאת: מתעניינת — וללא צורך, יהיו מי שיאמרו — בסודותיהם של זרים. בטיסות בחרה תמיד מושב ליד החלון, כדי שכאשר המטוס ימריא וינחת, תוכל להביט בבתים הזעירים ולדמיין את חייהם של האנשים שגרים בהם. עכשיו היא המציאה את הדיאלוג שלא הצליחה להבין.

הפסדתי היום מבחן גדול בגלל הפגישה הטיפשית שלך. אם אכשל באלגברה, רק תזכרי שזה היה באשמתך — כי פחדת לנסוע לכאן באוטובוס לבד.

ומי אשם לך שהתעוררת מאוחר שש פעמים החודש, ולא הגעת לשיעורי הבוקר בבית הספר, גברתי? והורייך המסכנים, עובדים כמו חמורים וחושבים שאת עובדת כל כך קשה! אולי כדאי שאספר להם מה באמת הולך בבית בזמן שהם הורגים את עצמם כדי לפרנס אותך…

לידן ישבו בני זוג לבנים, מבוגרים בלפחות עשר שנים מהוריה של אומה, לבושים בצורה שהעידה על אמידות: הוא במקטורן צמר כהה ובנעליים שנראו איטלקיות, והיא בסוודר קשמיר ובחצאית קפלים כחולה שהגיעה עד מתחת לברכיה. הוא עילעל ב”וול סטריט ג’ורנל”. היא, השברירית מהשניים, סרגה משהו בלתי מזוהה בצבע חום. פעמיים הוא יצא החוצה — לעשן סיגריה, הניחה אומה. לפעמים, כשהעיפה מבט הצידה, ראתה אותו מתבונן באשתו. אומה לא הצליחה לפענח את המבט שעל פניו. האם הוא אמר חרדה? רוגז? פעם היא דימתה שהוא ביטא פחד. או אולי זו היתה תקווה, הצד ההפוך של הפחד. הפעם היחידה ששמעה אותם מדברים זה עם זה היתה כשהוא שאל מה יוכל להביא לה מהמעדנייה שמעבר לכביש.

“אני לא רעבה,” השיבה בנימה של עזוב־אותי־במנוחה.

“את צריכה לאכול משהו. לאסוף כוח. יש לפנינו נסיעה ארוכה.”

היא סרגה עוד שורה לפני שהשיבה. “אז תביא לי משם מה שנראה לך טוב.” לאחר שהלך הניחה את הסריגה ובהתה בידיה.

משמאלה של אומה ישב צעיר כבן עשרים וחמש, הודי על פי תווי פניו, אך בהיר עור כאילו בא מאחד השבטים שבהרים. היו לו משקפיים כהים, מבט זעוף וזָקָן מהסוג שבשנים האחרונות גרם לאנשי הביטחון של נמלי תעופה לשלוף את בעליו מהתור ולערוך חיפוש עליו. מצדה האחר ישב אפרו־אמריקאי גבוה ורזה, אולי בשנות החמישים לחייו, אומה התקשתה להחליט. ראשו המגולח ועצמות פניו המחודדות והסגפניות למראה שיוו לו חזות חסרת גיל של קוף, אף שהרושם עומעם מעט על ידי העגילים הנוצצים באוזניו. כשהבטן של אומה השמיעה למבוכתה הרבה קרקור רם שעתיים קודם (כיוון שסמכה על הפגישה בתשע, לא הביאה איתה שום דבר ממשי יותר מבייגל ותפוח), הוא פישפש בתרמילו והציע לה בחגיגיות חטיף גרנולה.

בעיר הזאת היה מקובל למדי שאנשים מגזעים שונים נקלעו לאותו מקום. ובכל זאת זה נראה לאומה כמו ועידת פסגה קטנה של האו”ם. מה בעצם מתכננים כל האנשים האלה לעשות בהודו?

אומה עצמה עמדה לנסוע להודו בגלל הטיפשות של הוריה. הם הגיעו לארצות הברית כעשרים שנה קודם לכן כאנשי מקצוע צעירים, כשאומה היתה ילדה. הם אהבו את משרותיהם וצללו בהתלהבות לתוך ימי העבודה שלהם. הם חגגו את סופי השבוע באותה הנאה והתרועעו (בין משחקי כדורגל ופעולות בצופים ושיעורי מחול הודי קלאסי לאומה) עם משפחות הודיות אחרות מהפרוורים. הם תיכננו ארוחות סכיזופרניות מפוארות (דג בחרדל ודלעת מרה מטוגנת להורים; ספגטי וכדורי בשר ופאי אפרסקים לילדים) וקיטרו על שחיתותם של פוליטיקאים הודים. בשנים האחרונות הם דיברו על מעבר לסן דייגו כדי לבלות את גיל הזהב שלהם ליד הים (מזג אוויר נעים כל כך, מושלם לעצמות הזקנות שלנו). ואז, במהפך מסחרר שנראה לאומה פזיז ביותר, בחרה אמהּ בפרישה מוקדמת, ואביה התפטר ממשרתו כמנהלן בכיר בחברת מחשבים כדי לקבל משרת יועץ בהודו. יחד, בלי שום התחשבות, הם השכירו את ביתם (הבית שאומה נולדה בו!) וחזרו אל עיר מולדתם קוֹלקָטָה.

“אבל כל השנים התלוננתם כמה קולקטה נוראה,” קראה אומה בבעתה כשהם התקשרו לבשר לה על החלטתם. מלבד הדאגה לרווחתם היא כעסה שלא נועצו בה. “החום, הלכלוך, הרעש, האוטובוסים הדחוסים, הקבצנים, השוחד, השלשול, החנופה, הרחובות הזרועים באשפה שאיש לעולם לא מפנה. איך תתמודדו עם זה?”

ולזאת השיבה אמה, ברוח טובה ומטריפה את הדעת, “אבל מתוקה, כל זה השתנה. זאת הודו שונה היום, הודו זוהרת!”

ואולי היא צדקה, כי האם לא החליקו הוריה ללא כל מאמץ אל חייהם החדשים, שכרו דירה ממוזגת עם מרפסת גג וצוות משרתים שיבצעו כל עבודה אפשרית בבית? (“לא רחצתי כלי אחד מאז שעברתי לכאן!” שרה אמה שיר תהילה בטלפון.) מכונית עם נהג פרטי הסיעה את אביה אל משרדו מדי בוקר. (“אני עובד רק מעשר עד ארבע,” הוא הוסיף בגאווה ממכשיר הטלפון האחר.) המכונית חזרה כדי לקחת את אמה לקניות או לפגישות עם חברותיה מילדות או לפדיקור או (לפני שאומה הספיקה לגעור בה על קלות דעתה המוחלטת) להתנדב בארגון שדאג ללמד ילדים משכונות העוני. בערבים השתתפו הוריה יחד בקונצרטים של שירי ראבּינדרָנאת טאגור או צפו בסרטים על מסכי ענק בבתי קולנוע שדמו לארמונות או הלכו יד ביד (דברים כאלה היו מקובלים בהודו הזוהרת) על שפת אותו אגם שלחופו נפגשו בסתר כשהיו סטודנטים בקולג’ או הלכו למועדון לכוסית משקה ומשחק ברידג’. הם הוזמנו לצאת מדי סוף שבוע ולפעמים גם באמצע השבוע. הם נפשו בקוּלוּ־מנאלי בקיץ ובגואה בחורף.

אומה שמחה בשביל הוריה, אם כי בסתר לבה הסתייגה מאורח החיים הנהנתני שסיגלו לעצמם. (ולמרות זאת, איך יכלה להתנגד כשזה היה כל כך יותר טוב ממה שראתה לעתים קרובות סביבה: זוגות שמאבדים עניין זה בזה, חיים ב”ביחד” מאובן או אפילו נפרדים?) האם זה היה לפחות בחלקו מפני שהרגישה שהודרה מהחיים האלה? או אולי שלעומתם נראו לה פתאום חיי האוניברסיטה שלה חסרי ברק? החיים שהיא היתה גאה בהם כל כך, עם פסטיבלי הסרטים האנינים, בתי הקפה שוויכוחים אינטלקטואליים לוהטים סערו בהם עמוק לתוך הלילה, הספריות האפלוליות שבהן עשוי המבקר בכל רגע נתון להיתקל באיזה חתן פרס נובל. היא לא אמרה דבר והמתינה בתוך דייסה מבעבעת של חרדה וציפייה שירח הדבש הזה עם הודו יחלוף, שהתפכחות מאשליה וקשיים בעיכול יתפסו את מקומם. שנה עברה. אִמה המשיכה לחגוג כתמיד, אם כי היא ללא ספק התמודדה עם בעיות. מי לא? (אם כך מדוע הסתירה אותן מאומה?) מדי פעם היא דחקה באומה לבוא לבקר. “ניסע לאגרה ונראה את הטאג’ מאהאל ביחד — אנחנו שומרים את זה בשבילך,” היתה אומרת; או, “אני יודעת איפה הספא האָיוּרוֶודי הכי טוב. עושים שם מסאז’ים בשמן שומשום שאת פשוט לא מאמינה.” בשיחה שהיתה להן זה לא כבר היא אמרה, פעמיים, “אנחנו מתגעגעים אלייך. למה שלא תבואי לבקר? נשלח לך כרטיס.”

צליל מפציר בקולה הכה באומה בדיוק בחלל שמתחת לעצם החזה. גם היא התגעגעה אל הוריה. אף שמאז ומעולם זילזלה בהנאות של תיירים, היא חשה תשוקה פתאומית לראות את הטאג’ מאהאל. “אבוא בחופשת החורף,” היא הבטיחה בפזיזות.

“כמה זמן זה?”

“שישה שבועות.”

“שישה שבועות! יופי!” אמרה אמה, שוב בנימה קלילה. “זה די זמן. אל תשכחי, תצטרכי להוציא אשרה חדשה — לא היית בהודו כבר מזמן. אל תשלחי להם את הדרכון שלך בדואר — זה לוקח נצח. לכי למשרד בעצמך. תצטרכי לחכות קצת, אבל תקבלי את האשרה באותו יום.”

רק לאחר שסיימה את השיחה נוכחה אומה ששכחה לשאול את אמה, די זמן למה? היא נוכחה גם שהחבר שלה ראמון, שהוריה התייחסו אליו בחביבות לאחר שהתגברו על ההלם שבידיעה שהוא ואומה חיים יחד (אביה אפילו נתן לו כינוי חיבה הודי, ראמוּ), לא נכלל בהזמנה.

היא אולי היתה מניחה לזה — כרטיסי טיסה להודו היו אחרי הכול יקרים — אלא שהיתה גם השיחה האחרת הזאת, כשאומה אמרה, “טוב שלא מכרתם את הבית. ככה, אם העניינים לא יסתדרו, יהיה לכם לאן לחזור.”

“לא, מתוקה,” השיבה אמה. “אנחנו אוהבים להיות כאן בהודו — ידענו שזה יהיה כך. הבית שם הוא בשבילך, למקרה ש…”

ואז אמה תפסה את עצמה בזריזות באמצע המשפט ושינתה נושא, מותירה את אומה בתחושה שהיא עמדה לחשוף משהו שידעה שאומה לא מוכנה לשמוע.

דקות לפני הנהמה השנייה חשה אומה צורך לראות את השמש. האם התרומם כבר הערפל הקל שכיסה את ראשי הבניינים במרכז העיר כשהגיעה באותו בוקר? אם כן, השמים יהיו בהירים כשושן הנילוס; ואם לא, הם יבליחו כמו קשקשים של דג. לפתע היא היתה חייבת לדעת את התשובה. מאוחר יותר תשאל את עצמה לפשר הדחיפות שהקימה אותה מהכיסא. האם מדובר באינסטינקט כמו זה שמניע חיות בגן חיות לגנוח וליילל שעות לפני שאסון טבע מכה? היא תלתה את התיק על הכתף וצעדה בכיוון הדלת. עוד כמה שניות והיא היתה פותחת אותה, רצה במסדרון ועולה במדרגות שתיים־שתיים לקומה הראשונה, וממהרת לספק את הצורך שתפח בתוכה. היא היתה יכולה להיות בחוץ, לשאת את עיניה אל הגשם הדק והאפור שהחל לרדת, ואז הסיפור היה שונה.

אבל כשפנתה ללכת נפתחה דלת משרדו של מר מנגלאם. אדם אחד מיהר החוצה כשהוא אוחז את דרכונו בהבעת ניצחון וחלף במהירות על פניה של אומה. האישה בסארי הכחול לקחה את ערמת הבקשות ונעלמה במשרדו של מר מנגלאם דרך הדלת הצדדית. היא עשתה זאת אחת לשעה בערך. בשביל מה? חשבה אומה בזעף. כל מה שנדרשה לעשות היה לקרוא בשם הבא בערמה. אומה לא תלתה תקוות רבות שהשם הבא יהיה שלה, אבל נעצרה, ליתר ביטחון.

זה היה עיתוי טוב לטלפן לראמון. אם יהיה לה מזל, היא תתפוס אותו בעודו חוצה את רחבת אגודת הסטודנטים מהשיעור שלימד למעבדה שלו, בין מתופפים ומוכרי דים־סאם ונואמי נאומים על יום הדין. כשיגיע למעבדה הוא יכבה את הטלפון כדי שדעתו לא תוסח. הוא התייחס בקנאות לעבודתו, ראמון. לפעמים, בערב, כשהלך למעבדה לבדוק ניסוי כלשהו, היתה מתלווה אליו רק כדי שתוכל להתבונן בשקט שהשתלט על גופו בזמן שבדק ומדד ורשם רשימות. לפעמים שכח שהיא שם. ואז היא אהבה אותו יותר מתמיד. אם תתפוס אותו עכשיו בטלפון, היא תגיד לו את זה.

אבל הטלפון לא שיתף פעולה. אין שירות, הכריז הריבוע המואר הקטן.

האיש עם העגילים באוזניים הביט בה ושיגר אליה חיוך של הזדהות. “בטלפון שלי יש אותה בעיה,” הוא אמר. “זאת הצרה בבניינים האלה שבמרכז העיר. אולי אם תסתובבי קצת בחדר, תמצאי נקודה שבה הוא יפעל.”

עם הטלפון צמוד לאוזנה עשתה אומה צעדים אחדים קדימה. היה נעים לחלץ קצת את העצמות. היא התבוננה באישה מגיחה ממשרדו של מר מנגלאם, מנערת את קמטי הסארי ונראית כאילו נגסה במשהו חמוץ. בחוסר נדיבות קיוותה אומה שמר מנגלאם גער בה על שהיא מניחה לכל כך הרבה אנשים לחכות כל כך הרבה שעות מיותרות. הטלפון השמיע גיהוק קטן באוזנה, אבל לפני שהספיקה לבדוק אם הוא פועל, עלתה הנהמה מבעד לרצפה. הפעם לא היה מקום לטעות בכוונתה. כאילו ענק הצמיד את פיו אל יסודות הבניין ושאג. הרצפה קרסה והפילה את אומה ארצה. הענק אחז בבניין בשתי ידיו וטילטל אותו. כיסא עף בחדר אל עבר אומה. היא הרימה את ידה השמאלית כדי להתגונן. הכיסא התנגש במפרק ידה, והכאב העז ביותר שהרגישה אי־פעם עלה בזרועה. אנשים צרחו. רגליים רצו לצדה, ואחר כך רצו חזרה. היא ניסתה להידחק אל מתחת לאחד הכיסאות, כפי שלימדו אותה לעשות מזמן בבית הספר היסודי, אבל רק ראשה וכתפיה נכנסו. הטלפון הנייד עדיין היה בידה, צמוד אל אוזנה. האם קולו של ראמון הוא שביקש שתשאיר הודעה או שהיה זה רק הצורך שלה לשמוע אותו?

מעליה קרסה התקרה בהתפוצצות של טיח. קורות נשברו בקול פצפוץ של עצמות ענקיות. גוף תאורה התנפץ. לרגע, לפני שהחשמל נפסק, היא ראתה את החוטים הזוהרים של הנורה העירומה. שברים נפלו בחשכה, קברו את רגליה. זרועה בערה. היא עירסלה אותה בצמוד אל חזהּ (תנועה חסרת ערך, כי מן הסתם תמות בדקות הקרובות). האם זה קול של מים זורמים? האם המרתף שהם נמצאים בו מוצף? נדמה היה לה ששמעה צפצוף, שהמכשיר מוכן להקליט הודעה. ראמון, היא קראה בפה מלא אבק. היא חשבה על האצבעות הארוכות והדקדקניות שלו, איך יכלו לתקן כל דבר ששברה. היא חשבה על נקודות החן האדומות הקטנות שעל חזהו בדיוק מעל הפטמה השמאלית. היא רצתה לומר משהו חשוב ומנחם, משהו שישמש לו מזכרת ממנה. אבל היא לא יכלה לחשוב על כלום, ואז הטלפון שלה מת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דבר מדהים אחד”