בספרו המושחז והעצוב-מצחיק הזה, פול לפארג ("הזכות לעצלות", נהר ספרים, 2004), מתגלה לא רק כאחד מהוגי הדעות והפעילים הפוליטיים והחברתיים […]
פרק ראשון: קונגרס לונדון
התקדמות הסוציאליזם בתחומים שונים מעוררת דאגה בקרב המעמדות עתירי ההון והנכסים באירופה ובאמריקה. לפני כמה חודשים, אנשים שבאו מכל רחבי העולם המתורבת התכנסו בלונדון כדי לחפש יחדיו אחר האמצעים היעילים ביותר לעצירת הפלישה המסוכנת של הרעיונות הסוציאליסטיים. בין נציגי הבורגנות הקפיטליסטית האנגלית אפשר היה להבחין בלורד סולסברי, בצ’מברליין, בסמואל מוֹרלי, בלורד רנדולף צ’רצ’יל, בהרברט ספנסר ובקרדינל מַאנינג. הנסיך ביסמרק, שנמנע ממנו להגיע לכנס בשל הרעלת אלכוהול, שיגר את יועצו הקרוב, היהודי בּלַייכרוֹהדֶר.[1] התעשיינים הגדולים ואנשי הפיננסים משני העולמות[2] – וַנדֶרבּילט, רוטשילד, גוּלד, סוּבֵּיירָן, קרוּפּ, דוֹלפוּס, דִיץ־מוֹנִין ושניידר – נכחו באופן אישי או שיוצגו בידי אנשי אמון.
מעולם לא נראו בני לאומים כה מגוונים ובעלי דעות כה שונות, כשהם מבינים זה את זה באחווה כה גדולה. פּול בֶּרט התיישב לצדו של מונסניור פְרֶפֵּל, גלַדסטון לחץ את ידו של פַּארנֵל, קלמנסו פיטפט עם פֶרִי ומוֹלְטְקֶה שוחח בידידות עם דֵרוּלֵד ורָאנק על סיכויי הרֶוָאנש.[3]
הסיבה שלשמה התכנסו חייבה אותם לדכא את רגשות האיבה האישיים, את המחלוקות הפוליטיות ואת הקנאה הפטריוטית.
ראשון נטל את רשות הדיבור נציגו של האפיפיור.
“השליטה בבני האדם נעשית על ידי שימוש לחלופין בכוח ברוטלי ובשכל. בזמנים עברו, הדת הייתה הכוח המאגי ששלט בתודעתו של האדם. היא לימדה את העובד להשתעבד ללא התנגדות, לסבול את עליבות החיים הארציים תמורת חלומות על תענוגות שמימיים. אבל הסוציאליזם, הרוח הרעה של הזמנים המודרניים, מגרש את האמונה הדתית וקונה לו אחיזה בלבבות החלכאים. הסוציאליזם מטיף להם שאין לדחוק את האושר לעולם הבא ומבשר להם שיהפוך את העולם לגן עדן עלי אדמות. הוא זועק באוזני השכיר: ‘שודדים אותך! קדימה, קום, התעורר!’ הוא מכין את המוני העובדים, שהיו רגילים להיות כנועים, להתקוממות כללית – שתמוטט את החברות המתורבתות ותביא לביטול המעמדות המיוחסים, לחיסול המשפחה, להפקעת נכסיהם של העשירים ומסירתם לידי העניים, להריסת האמנות והדת, ולהפצת מחשכי הברבריות ברחבי העולם. כיצד יש להילחם באויבה של כל הציוויליזציה, של כל קִדמה? הנסיך דה ביסמרק, שליט אירופה, הנבוכדנצאר שניצח את דנמרק, אוסטריה וצרפת, ניגף בפני רַצענים סוציאליסטים עלובים. שַמרנֵי צרפת שחטו ב־48′ וב־71′[4] סוציאליסטים רבים יותר ממספר הכופרים שנטבחו ביום בַּרתולומֵאוּס הקדוש, ודם מעשי ההרג ההמוניים הללו הוא טל המנביט את הסוציאליזם על פני האדמה כולה. אחרי כל טבח, הסוציאליזם נולד מחדש והוא עז יותר. המפלצת עמידה בפני כוח האלים. אז מה עושים?”
המלומדים והפילוסופים בקרב הנאספים ובהם פּוֹל בֵּרְט, האקל והרברט ספנסר, קמו איש איש בתורו והציעו למגר את הסוציאליזם באמצעות המדע. מונסניור פְרֶפֵּל משך בכתפיו ואמר: “אבל המדע הארור שלכם מספק לקומוניסטים את נימוקיהם המוצלחים ביותר.”
“אתה שוכח את הפילוסופיה הנטורליסטית שאנחנו דוגלים בה,” הגיב מר ספנסר. “תיאוריית האבולוציה המתקדמת שלנו מוכיחה שנחיתותם החברתית של העובדים היא מחויבת המציאות כנפילתם לקרקע של גופים, והיא התוצאה ההכרחית של חוקי הטבע האוניוורסליים. כמו כן אנו מוכיחים שהמיוחסים, בני המעמדות העליונים, הם גם בעלי היכולות והכישרונות הגדולים ביותר, והם ישתבחו ללא הרף ויהיו למושלמים יותר ויותר עד שיהיו לגזע חדש, שאלה שיִמַנו עם בניו לא ידמו כלל וכלל לפראים בעלי הפרצוף האנושי המשתייכים למעמדות הנחותים, שבהם אי אפשר למשול אלא עם שוט ביד.”[5]
“השבח לאל שהתיאוריות ההתפתחותיות שלך אינן יורדות ומגיעות להמוני העובדים,” קטע אותו מר דה פְּרֶסַנְסֶה,[6] “הן היו ממלאות אותם זעם ודוחפות אותם לייאוש, שהוא כידוע יועץ ההתקוממויות העממיות. אמונתכם עמוקה באמת הרבה יותר, רבותַי מלומדֵי מדע ההִשתנוּת; כיצד עולה בדעתכם שאפשר להציב את המדע פוקח העיניים שלכם כנגד מִקסמֵי השווא המלהיבים והמתעתעים של הסוציאליזם, כנגד רעיונות השיתוף ברכוש וההתפתחות החופשית של היכולות, שהסוציאליסטים מנופפים בהם לנגד עיניהם המוקסמות של העובדים? אם ברצוננו להישאר מעמד מועדף ולהמשיך לחיות על חשבונם של העובדים, עלינו להוליך שולל את דמיונה של החיה העממית השוטָה, בכך שנזין אותה באגדות ובסיפורי מעשיות על אודות העולם הבא. הדת הנוצרית מילאה את התפקיד הזה באורח יוצא מן הכלל. אתם, רבותַי האֶפּיקוֹרסים,[7] אתם שללתם ממנה את יוקרתה.”
“אתה צודק בכך שאתה מודה שקרנה ירדה,” השיב פּוֹל בֵּרְט בגסות, “הדת שלך נמצאת בנסיגה יום־יומית. ואלמלא אנחנו, האפיקורסים, שאתה כל־כך נחפז לתקוף, תמכנו בך מתחת לשולחן בעוד אנו נראים כנאבקים נגדך כדי להוליך שולל את הולכי הבטל; אלמלא אנחנו הצבענו מדי שנה בעד תקציב הדתות – הרי אתה, וכל הכמרים, כוהני הדת והרבּנים של ‘הביזנס הקדוש’, הייתם גוועים ברעב. רק מופסקים התשלומים, וכבר האמונה הדתית כּוֹבָה… ואולם, משום שאני אפיקורוס, וכיוון שאני בז לאלוהים ולשטן כאחד, ומפני שאני מאמין אך ורק בעצמי ובתענוגות הגשמיים והאינטלקטואליים הנופלים בחלקי והמענגים אותי – מסיבות אלה אני מכיר בהכרחיות קיומה של דת, אשר, כפי שאתה אומר, תתעתע בדמיונה של החיה האנושית, שאת לְשַדָה אנו מוצצים. צריך לגרום לכך שהעובדים יאמינו שהדלוּת היא הזהב שבו נקנים השמים ושאלוהים הטוב מעניק להם את העוני כדי להוריש להם את מלכות השמים. אני אדם דתי מאוד… בשביל האחרים. אבל, למען השם! מדוע יצרת עבורנו דת מגוחכת באורח כה אווילי? עם כל הרצון הטוב שבעולם, איני יכול להודות שאני מאמין בכך שיוֹן[8] שכב עם בתולה ושכתוצאה מהזיווג הזה, שהמוסר והפיזיולוגיה מגנים אותו, נולד טלה שהפך ליהודי נימוֹל.”
“דתך אינה תואמת את חוקי הדקדוק המשתבחים בטוהרם”, הוסיף מֶנַאר־דוֹריאָן, אלוהים אחד בשלוש נפשות נדון לברבריות נצחית, לאני חושבים, אני מנגבים את האף, אני מתנגבים!”
“רבותַי, אנחנו לא נמצאים כאן כדי לדון בעיקרי הדת הקתולית,” כפה עצמו בעדינות הקרדינל מַאנִינְג, “אלא כדי לעסוק בסכנה החברתית. ביכולתכם, אם תקראו שוב את ווֹלְטֵר, למחוק את הדת, אך בכך לא תמנעו ממנה להיות המעצור המוסרי הטוב ביותר לפני תאוותיהם ותשוקותיהם של בני המעמדות התחתונים.”
“האדם הוא חיה דתית,” אמר בהחלטיות נפוחה פייר לַאפִיט, “אפיפיור” הפוזיטיוויזם.[9] “בדת של אוגוסט קוֹנט אין יונה ואין טלה, ואלוהינו – שאינו עוטה נוצות ואף לא פרווה – הוא אלוהים פוזיטיווי.”
“האֱלוֹה־אנוֹשות שלכם,” השיב הַאקְסְלי, “פחות ממשי מישוע הבלונדיני. הדתות במאה שלנו הן סכנה חברתית. תשאלו את מר דה גִ’ייֶרס,[10] המקשיב לנו בחיוך, אם הכַּתות הדתיות שנוסדו לא מכבר ברוסיה, כמו גם בארצות הברית, אינן נגועות בקומוניזם. אני מכיר בצורך בדת, ואני מסכים גם שהנצרות, המצוינת עדיין לבני פַּפּוּאָה ולפראים באוסטרליה, קצת יצאה מן האופנה באירופה – אבל אם נדרשת דת חדשה, הבה ננסה שלא תהיה פלגיאט מהקתוליות ושלא ידבק בה רבב של סוציאליזם.”
“מדוע,” קטע אותו מארֶה, מאושר על כך שהצליח להגניב מילה, “שלא נחליף את המידות הטובות התֵאולוגָליות,[11] אלה שבין האדם לַמקום, במידות טובות ליברליות, ובמקום האמונה הדתית, התקווה והצדקה – נאמץ את החירות, השוויון והאחווה?”
“והמולדת,” השלים דֵרוּלֵד.
“המידות הטובות הליברליות הללו הן למעשה התגלית היפה של הזמנים המודרניים,” המשיך דה ג’יירס. “הן עשו שירות חשוב באנגליה, בצרפת, בארצות הברית – בקיצור, בכל מקום שבו עשו בהן שימוש להנהגת ההמונים – ויום אחד נשתמש בהן גם ברוסיה. אתם לימדתם אותנו, רבותַי אנשי המערב, את אמנות הדיכוי בשם החירות, הניצול בשם השוויון, ירי הכדורים בשם האחווה. אתם המורים שלנו. ואולם, שלוש המידות הטובות הללו של הליברליזם הבורגני, אין די בהן כדי לייסד דת. הן לכל היותר חצאי־אלים. עלינו עדיין למצוא את האל העליון.”
“הדת היחידה שמסוגלת לענות על צורכי השעה היא דת הקפיטל,” הצהיר בתקיפות הסטטיסטיקאי האנגלי הדגול גִ’יפֶן. “הקפיטל הוא אל ממשי. הוא נמצא בכל מקום, מופיע בכל הצורות. הוא זהב נוצץ והוא זבל מסריח, הוא עדר כבשים והוא מטען קפה, הוא מלאי של ספרי קודש והוא אוסף תמונות פורנוגרפיות, הוא מכונות ענקיות והוא חפיסות של קונדומים. הקפיטל הוא האלוהים שהכול מכירים. הוא רואה, נוגע, מריח, טועם. הוא קיים עבור כל חושינו. הוא האל היחיד, שטרם פגש באתיאיסט. שלמה העריץ אותו, אף שמבחינתו הכול היה הבל הבלים. שופנהאואר, שהכול היה עבורו חף מכל קסם, מצא בו קסם משכר. הַרטְמָן,[12] הפילוסוף הלא־מודע, הנו אחד מן המאמינים המודעים לו. הדתות האחרות אינן נמצאות אלא על השפתיים, אך בעומק לבו של האדם מושלת האמונה בַּקפיטל.”
בְּלַייכרוֹהדֶר, רוטשילד, וַנדֶרבִּילט – כל הנוצרים וכל היהודים חברי “האינטרנציונל הצהוב”[13] – מחאו כפיים וצווחו: “ג’יפֶן צודק. הקפיטל הוא האלוהים, האל החי היחיד!”
כשההתלהבות היהודית נרגעה מעט, ג’יפן המשיך: “עבור אחדים, נוכחותו מתגלית כנוראה; לאחרים היא רכה ועדינה כאהבת אם צעירה. כשהקפיטל עט על אזור מסוים, מתחוללת סערה השוחקת וכותשת אדם ובהמה, הכול. כשהקפיטל האירופי התנפל על מצרים, הוא קיבץ והרים מאשפתות את הפלאחים עם השוורים שלהם, העגלות שלהם והמעדרים שלהם – והעביר אותם למיצר סואץ. ביד הברזל שלו הוא הִשחיח את גבם בעבודה, צרובים בשמש, רועדים בקדחת, מתענים ברעב ובצמא. שלושים אלף מהם ריפדו את שפת התעלה בעצמותיהם. הקפיטל משתלט על הגברים הצעירים והחזקים, התוססים ומלאי החיוּת, החופשיים והשמחים. הוא כולא אותם באלפיהם בבתי החרושת, במטוויות, במכרות. שם, כמו הפחם בכבשן, הוא מאכּל ומכלה אותם, מספּיג את דמם ובשרם בפחם, בפֶלֶך המטווייה, בפלדת המכונות. הוא הופך את כוחם החיוני לחומר דומם, חסר חיים. כשהוא מַרפּה מהם, הם סחוטים ושחוקים, שבורים וזקנים בטרם עת. הם אינם אלא שִלדות חסרות תועלת, המתקוטטות על האנֶמיה החזירית,[14] מחלות הריאה. הדמיון האנושי, ככל שהוא פורה במה שנוגע למפלצות מטילות אימה, לא היה מסוגל לעולם להוליד אֵל כה אכזר, כה מבעית, בעל יכולת כה גדולה להרע. ואולם, מה מתוק ורך הוא ליקיריו. כל ההנאות והעינוגים הקיימים בעולם כולו לא יספקו את אלו, שהקפיטל מעדיף אותם ומקנה להם זכויות־יתר. הוא מייסר את רוחם של העובדים כדי שימציאו תענוגות חדשים, כדי שיכינו תבשילים לא מוכּרים, שיְגָרו וילהיבו את תיאבונם המפונק. הוא מספק להם ילדות־בתולות כדי לעורר את תשוקותיהם המנוונות. הוא מסגיר לבעלותם הבלעדית את הדברים הדוממים ואת היצורים החיים גם יחד.”
נסערים מרוח האמת הם רקעו ברגליהם וצרחו: “הקפיטל הוא האלוהים!”
ונציג האפיפיור, שהיה לטרף להשתפכות־נפש אלוהית, הצטעק: “הקפיטל אינו מכיר במולדת, בגבולות, בצבע עור, בגזעים, במינים. הוא האל הבינלאומי, האל האוניוורסלי. הוא יכפיף לחוקיו את כל בני האדם!” והמשיך: “הבה נמחק את דתות העבר, נשכח את השׂנאות הלאומניות שלנו והסכסוכים הדתיים. הבה נתאחד בלב ובנפש כדי לנסח דוֹגמוֹת של האמונה החדשה, דת הקפיטל.”
* * *
קונגרס לונדון, שיירשם בהיסטוריה לא פחות מאשר המועצות הגדולות שגיבשו את הדת הקתולית, קיים את ישיבותיו במשך שבועיים. מונתה ועדה שהורכבה מנציגי כל הלאומים והוטל עליה לערוך את כל הדוחות ולקבץ לדוקטרינה אחת את הדעות שהושמעו ואת הרעיונות שהועלו. עלה בידינו להשיג כמה וכמה מעבודותיה של הוועדה הזאת ואותן אנו מפרסמים בספר זה.
אין עדיין תגובות