החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הברנש הקטן

מאת:
מיידיש: שלום לוריא | הוצאה: | 2003 | 199 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

'הברנש הקטן' הוא מושג המתגלגל בסיפור וידויו של ר' יצחק – אברהם תקיף, ממטפורה תמימה (האישון בבת העין !) אל משמעות כמעט דמונית, ובא לציין ישות חברתית מושחתת, אלימה וטפילית. גיבור הסיפור הופך ממושפל ומדוכא למשפיל ומדכא, מפגיע לפוגע, משלומיאל נקי – כפיים למצליח עתיר – חטאים. רק ייסורי המצפון, המתעוררים להדריך את מנוחתו, מולידים את הדחף לחזור בתשובה באמצעות וידוי. גרעינו הדרמטי של הסיפור אחוז בשתי טרגדיות : הטרגדיה של הברנש הקטן, שדווקא הצליח במעשיו והגיע לתכליתו וכל תאוותו היתה בידיו, אך נפשו נקפה מאובדן אהבתו, שהוא בגד בה במזיד ונטשה לאנחות. מבעד לסיפור סיוטי החלומות צפה ועולה הטרגדיה של גולדה, שחייה נלכדים ונקרעים בעטיו של 'הברנש הקטן', המזדמן להכחיד את כל אהוביה : האם נפטרה, האחות הקטנה נקטפה באיבה, חתנה נחטף והוגלה לארץ – גזרה, בעלה נתגלה כבן – בליעל, שעזב אותה גלמודה ומעוברת בעת צרה ומצוקה – ובנה יחידה, שגדל בלי אב, גויס למלחמה בחצי – האי קרים. תורת 'הברנש הקטן' אינה משנה רציונלית, אלא תהליך הפותח בדמיון תמים, עובר אל קליטה חושית, ממנה – אל התודעה, וממנה – אל הוויה יצרית אלימה, מלשון סגי – נהור לעובדות כדורבנות. והכל – בעטיו של חינוך גרוע ומושחת. מנדלי מוכר – ספרים כתב את ספרו דאס קליינע מענטשעלע אך ורק ביידיש. מהדורתו השלמה האחרונה הופיעה ב1907 – . ספר זה הוא תרגום עברי ראשון של יצירה מעניינת זו.

מקט: 4-249-1443
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירת הספר באתר סימניה
'הברנש הקטן' הוא מושג המתגלגל בסיפור וידויו של ר' יצחק – אברהם תקיף, ממטפורה תמימה (האישון בבת העין !) אל […]

'מה שמך?', זו השאלה הראשונה, שיהודי נוהג לשאול את זולתו – יהיה זה אדם זר ומוזר כאשר יהיה – מיד עם פגישתו הראשונה, ולאחר שתקע לו את ידו בברכת 'שלום עליכם!'. לא עולה כלל על דעת איש בשעת המעשה להשיב לעומתו, למשל, כך: 'וכי מה זה כל-כך חשוב לך, רבי קרוב, לדעת מהו שמי? כלום באים אנו להשתדך זה בזה? שמי הוא בדיוק כפי שקראו לי, ואנא – הנח לי !' לא, אדרבה, השאלה 'מ ה שמך?' נשמעת כמובנת מאליה. זה ממש שייך לטבע העניין, כמו למשש את קפוטתו החדשה של פלוני ולשאול: מה מחירה? כמה עולָה אָמָה? או ליטול מידי פלמוני סיגריה, מבלי לשאול תחילה, בשעה שהוא פותח את חֲפיסַת-הסיגריות שלו: או לתחוב את האצבעות אל קופסת-הטבק של הזולת, לשלוף מעט ולשאוף באף; או להציג רגל בתוך האמבט של אלמוני, לטבול בו את המטפחת המזוהמת ולשפשף את הגוף; [או להציץ מאחור אל מחזור התפילה של מישהו ולמהר מתוך דרך-ארץ לדפדף עוד לפני שההוא הספיק לסיים לקרוא ולעכל כהלכה את מלות התפילה]; או לגשת אל שני אנשים משוחחים ביניהם ולהטות אוזן אל שיחתם; או לשאול את פלוני לפתע-פתאום, סתם בעלמא, מצב עסקיו מהו, להשפיע עליו שפע עצות, גם אם אין הוא זקוק להן כלל, והוא יכול להסתדר [היטב-היטב] בלעדיהן – [ואף בלעדי בעל-העצות]. דברים כאלה ומעין אלה רווחים אצלנו [היהודים] לא מעט. זהו סדר-העולם מימים ימימה, ואין זה אלא שיגעון או טירוף משונה, ממש שלא כדרך הטבע, לקום ולהתריס כנגדו…

ולא רק בעולם-הזה. אפילו שם, בעולם-הבא, מקובל על דעת היהודים שכאשר איש מציג את רגלו על הסף, נשמעת ברמה שאלתו הראשונה של מלאך-הדומה: 'מה שמך, רבי קרוב?' המלאך אשר נאבק עם יעקב אבינו, אף הוא לא שינה את סדרי העולם ושאל [כנהוג], מהו שמו. ואם מלאך מן השמיים כך, קל וחומר בן-אדם [חוטא], בשר-ודם פשוט. ובכן, ידוע לי היטב, שבשעת יציאתי הראשונה אל הספרות היהודית, [כפי שקוראים לזה,] להציג את סיפורי-המעשיות שלי, תהיה שאלתו הראשונה של הקהל: 'מה שמך, רבי דוד?'

מנדלי הוא שמי! כך, רבותי, קראו לי על שם סבי-זקני מצד אמי, רב מנדל המוסקבאי, זיכרונו-לברכה. והוא נקרא בשעתו 'מוסקבאי' מפני שפעם הפליג ונסע ואפילו הגיע, כפי שנהגו לספר, עד למוסקבה כדי לקנות שם סחורה רוסית, [והוא הסתלק משם בשלום חיש-מהר, בשקט-בשקט, עוד לפני שנתעוררו לגרשו משם. מילא, אין זה מענייני. הבלים! … אבל במוסקבה העיר, כלומר אצל ה'פוניה', הוא אמנם היֹה הָיָה.] מעשה זה הוציא לו שֵם, שִמְעוֹ הלך לפניו וכבודו במקומו עלה. הכול ראו בו איש מנוסה ומוכשר, בן העולם הגדול, [שנסע וראה עולם ומלואו,] ובכל מקרה של מצוקה, כאשר היה נחוץ לכתוב 'בקשה' רשמית, היו נוהגים להתייעץ עמו … אלא שאין זה מענייני.

אלא שלא יצאתי ידי חובתי. לאחר שאלה ראשונה זו נפרץ אצל היהודים סכר השאלות למיניהן, כגון: מניין מוצאו של יהודי? האם אתה נשוי ובעל-לאשה? כלום יש לך ילדים? במה אתה סוחר? לאן זה [יהודי] נוסע, הא? ועוד כהנה שאלות משאלות שונות, שנהוג היה לשאול בכל תפוצות ישראל, וכל זה כדי שפלוני-השואל יעשה רושם טוב בעיני הבריות ויוכיח שהוא, [ברוך-השם,] בן-אדם, מנוסה ומשופשף, ולא חובש-ספסל בעלמא. מן הדין אפוא וממידת האנושיות להשיב על כל השאלות, כפי שמשיבים 'שנה טובה!' כאשר הזולת מברך אותך ב'שבת שלום!' או ב'חג שמח!'. ואני איני רוצה להתריס כנגד מנהגו של עולם, והריני מוכן להשיב על כל השאלות האלו, ובקיצור נמרץ ככל האפשר.

אני עצמי הריני יליד צביעצ'יץ, עיירה קטנה במחוז טֶטֶריבְקה, מפורסמת בבהמותיה המשובחות, ויתר על כן – איש צביעצ'יץ להבדיל, ששִמעו פועם בכל העולם. [וכן ידועות גם ידועות שם מידות מאור-הפנים ויראת-שמיים, כמו כסלון, למשל, ידועה בתבונתה, קבציאל בעשירותה ובטלון בבתי-החרושת שלה – מקומות יפים, בעלי סגולות נדירות, ברוך-השם, שהשפיעו וממשיכים להשפיע על מצב היהודים בפינתנו כאן בגלות…], אך אין זה מענייני.

בדרכון שלי רשום אפילו בפירוש שאני בן 52, אך למעשה אין אני יכול לומר בדיוק, [כרגיל אצל יהודי,] בן כמה אני בעצם. הורי, עליהם-השלום, היו חלוקים מאוד בחשבון שנותי. לפי דעת שניהם נולדתי עם הדלקת הנר הראשון בשעת השריפה הגדולה של החנויות [לא עלינו]. אלא שלפי חשבון האב זה היה כאשר הכפור המקפיא הגדול נסחף אל מקומנו, בדיוק בשעה שהרבי הזקן, זיכרונו-לברכה, נסתלק לעולמו. ואילו האם נהגה להוכיח, שזה היה כשנתיים אחרי הבהלה הראשונה, לא עלינו ולא על ילדי ישראל. והא ראיה, אפילו בימים ההם המליטה הפרה האדומה, ובזאת-חנוכה היא עצמה הכינה חמיטות מחלב לחצי-עיירה, והכול ליקקו את אצבעותיהם מפני טוב-טעמן, ויש יהודים אחדים, באים בימים, שטעם החמיטות ההן עדיין לא נמר מפיהם. [נחוץ פנאי וכשרון להתעמק בחשבונות מסוג זה, כמו שיש, למשל, ליהודי בטלון, בעלי המוח…] אך אין זה מענייני.

סגולותי החיצוניות, סימני-ההיכר שלי, כפי שנרשמו בדרכון, ניתן למנות כלהלן: הגובה – בינוני; השיער, הגבות – אפור; העיניים – חומות; האף, הפה – ממוצע; הזָקָן – שיבה, הפנים נקיות; סימנים יוצאי-דופן – אין. בסך הכול – לא כלום, אדם רגיל כמו רוב האנשים: לא חתול, לא בהמה, חלילה. חוזרת אפוא הקושיה, שהרי דרכון בעלמא, בלי ציון סימני-היכר, היה מראה את אותו הדבר, שמדובר כאן בבן-אדם?! היכן מצינו, שלבהמות יש דרכונים? והתירוץ הוא, שאין כל טעם להקשות קושיות. הַסְכֵּת ושמע, טעמו העמוק הוא בדיעבד: הרי לך סימני-היכר וציוני-תכונות – ואף-על-פי-כן לא תדע מהי חזותי וכיצד אני נראה … ולמען האמת, אל-נא נרמה את עצמנו. מה ייצא לך אם כבר תדע, למשל, שמצחי גבוה ובעל קמטים רבים; שנחירי אפי גדולים מאוד ומשונים משום מה; [שפּני נראים לכאורה כזועפים;] כאשר אני מביט, [מהורהר,] הריני עוצם במקצת את עיני הקטנות כדרך קצרי-הראייה; וכאשר אני מהדק את שפתי [נדמה, שמרחף עליהן חיוך ענוג-דוקר? הבלים, בחיי!] אפילו אשתי לא התעניינה לפני נישואינו בזוטות שכאלה. אמרו לה: מזל טוב, כלה, יש לך חתן! ודי. עסקו של מי הוא מראה חוטמו או פניו של זולתו? מה זה חשוב ולמי זה איכפת? [היא נטלה אותי כפי שנוטלים אתרוג 'על עיוור', מבלי לראות את פני תחילה – ולא נורא!] מילא, הרי כבר ידוע לכם, רבותי, שאני בעל לאשה, ועל ילדים אין כבר מה לדבר. מובן מאליו, שיש לי ילדים, בלי עין-הרע, ודווקא הרבה. [ומה עוד יש ליהודי? … אך אין זה מענייני.] היכן יש לכם יהודי נשוי שאין לו לפחות חצי תריסר ילדים? קל וחומר – יהודי אביון?

החלפתי בחיי פרנסות רבות למיניהן. קפצתי, כמנהג הבריות, על כל מציאה, פניתי לכל הכיוונים, [עד שנמלכתי לבסוף בדעתי וביטלתי הכול בהינף-ידי – אַה, אַה, לעזאזל כל הפרנסות! פניתי אז אל הספרים, וכאן אני אכן תקוע עד היום הזה].

[אפשר לחשוב, לכאורה, שמסחר-הספרים הוא הטוב בעסקים. הרי אני מתעשר! ועל-כן יבואו בעקבותי היהודים, הצמאים לפרנסה ונוהגים לחקות זה את זה, ויתנפלו כמו ארבה על סחר-הספרים. אלא שאני נשבע לכם, ילדי ישראל, שנשארתי יהודי אביון! מִסִפְרֵי הקודש בלבד,] כלומר מן החומשים, סידורי-התפילה, המחזורים, הסליחות, הקינות, התחינות או פמוטי-נרות, [קשה להפיק פרנסה, כפי שאומרים, אפילו כזית.] מכאן שעלי להחזיק עמי בעגלה ארבע-כנפות תוצרת בֶּרְשֶט, טליתות מעשה דוּבּרוֹבְנָה, ציציות כפולות-שמונה, רצועות, שופרות, קמיעות לסוגיהם, מזוזות, שיני-זאב, ראשי-גזר, נעלי-ילדים מבריקות, כיפות-ראש ולפעמים גם חפצי נחושת ופליז. מה עניין חפצי נחושת ופליז אצל ספרים – אינני יודע. הנה כך נהוג אצלנו מלפני כמה וכמה שנים, בדיוק כפי שמחבר יהודי צריך לפעמים להיות גם קצת שדכן, ושמש פולני בבית-כנסת זעיר צריך להחזיק דוכן-מרזח קטן, ואיש-קהל צריך לבשל דגים לפעמים, בחגיגת-שמחה אצל הבריות הנאות, ואף להיות המלצר ולהגישם, וכמו שאחד מכלי-הקודש צריך על פי רוב להתמכר לרכילות, ולפעמים גם להקדיח דייסה, וכל בעל-צרורות קטן חייב להיות שותף בקופת-הבשׂר … [כשם שאפילו רב בעיירה נאלץ להתפרנס מסחר-שמרים. ולאחר כל הדברים האלה, אני נשבע לכם, שאין לי פרוטה אחת משלי!], אך אין זה מענייני.

[ממש נס מן השמיים, שלמען סחר-ספרים כמו שלי אין צורך לשכור חנות על כל אביזריה. די לי בעגלה כלשהי ובסוס כלשהו. גם אם הסוס זקן ועורו מרופט, ואפילו אם הוא צולע במקצת ובקושי משרך רגליו – לא נורא, אפשר להסתדר, מהיכא תיתי. אין צורך לרוץ כריצת מרכבת-הדואר או לרדוף אחר הרוח בשדה.

הנה, רק טוענים את העגלה, מכסים אותה ביריעה, כאילו היתה זו מרכבה עם כילה, להבדיל, ויוצאים לדרך בשלום, בלי חיפזון, הלוך וגרור. אין צורך בצלצולי פעמון. אפשר להסתפק בחריקת הגלגל. אין גם צורך להתאכסן באכסניות, ולהזמין חדרים מיוחדים עם כל המותרות. אפשר לגשת ישר אל בית-המדרש. העגלה תישאר בחצר בית-הכנסת.] שנים אני מתרוצץ בדרכים. הריני משוטט על פני פולין כולה.

בכל עיר ועיירה מכירים אותי, ברוך-השם, כשם שמכירים מטבע שילינג פסול. תמצאו אותי שם עומד עם עגלתי, על פי רוב ליד בית-המדרש, הסוס המותר יעמוד במקומו ויאכל מן התבן שבשֹק, הפרושׂ לפניו בין היצולים המורמים. אלא מאי? נערים פוחחים מתגנבים ומורטים מתוך זנבו שערות למיתרים?

[גם זה אינו אסון. יהא הדבר דומה כאילו הוא נוהג לפי האופנה, כלומר מופיע בכלל בלי זנב. אלא מאי? צער בעלי חיים? אדרבה!] השלומיאל שלי ניצב לו בשלווה גמורה, אדיש מכול וכול, ולא אכפת לו מה קורה סביבו. לפעמים הוא משרבב את שפתו התחתונה, [מוציא קצה של לשון,] ונדמה כאילו הוא צוחק בחשיפת שיניו. ממש כמו בן-אדם, להבדיל. קורה לפעמים, שאין לו מה לאכול. ואז הוא עומד לו שקוע בהרהורים, אוזניו זקורות, ומסתכל אל תוך הכילה. מבטו אל הספרים אומר – כך אפשר ממש להישבע – שהוא מבין בהם היטב, במוח-הסוסים שלו, ותופס עניין באמצעות כליו ולפי דרכו, ממש כמו עוזר ממולח של הרבי ב'חדר'… אך אין זה מענייני.

[מילא, סידרתי, ברוך-השם, את סוסי בחצר בית-הכנסת, ובעצמי הריני נכנס ותופס מקום בבית-המדרש. ביום אני פורשׂ לפני הקהל את הספרים על גבי שולחן ארוך ואכול-זוהמה, העומד קרוב לכניסה ליד התנור, ובלילה אני שוכב לי אפרקדן על גבי אחד הספסלים, כאדם השרוי באחוזת-אביו, וישן שנת ישרים באין מפריע. והנה את כל אותו פירור של הנאה מהעולם-הזה, הכול מכול ובסך הכול אני מקבל חינם אין-כסף, ובכבוד גדול! …

אם אמנם כך, אם כבר נטלתי על עצמי חיים של טלטולי-דרך, שוטטות ואורחות קבצנות, בכל-זאת נשארת בעינה הקושיה, איזה רוח נשא אותי אל הספרים דווקא? ומפני מה אני עדיין מחזיק בידי סחורה ממין זה? אמנם קשה לי במקצת להשיב על קושיה זו, אך אין ברירה … רבותי, הריני מודה ומתוודה! חולשה יש לי כזאת, מאז ימי ילדותי, לא עליכם ולא על בני-ישראל, שבלשונם זה נקרא: 'האהבה אל הטבע', דהיינו האהבה לכל מה שנובט, צומח, פורח, לכל מה שחי וקיים בעולם. אני נמשך, לבי נמשך, לא עליכם. עֵינִי שוזפת לפעמים כמין צעצוע, פרצופון נחמד, תמונה, דמות – עשב, אילן, שיח-ורדים, כנף-רננים. הייתכן, הייתכן, יאמרו, כיצד אינו מתבייש יהודי בעל-זקן, יהודי נצרך, בעל לאשה, אב לילדים, שהיה צריך, כדרך הטבע, לדאוג… לחשוב, להתעמק בעניינים-של-תכלית. יתר על כן, כיצד אינו מתבייש יהודי פשוט, סתם יהודי, לתת את דעתו על הבלים ושטויות, טֶבַע-שְמֶבַע, מעשה קונדס? אוי, יודע אני, יודע גם יודע, שאין זה יאה ואין זה נאה ליהודי, וכי מה אעשה בכל-זאת שזה אצלי, לא עליכם, מין מיחוש מלידה, מעין יצר-הרע, המושך אותי כמו אבן-שואבת. ועוד מתי? כמו להכעיס – דווקא אגב עיסוק במשהו רציני וחשוב, כגון יהדות, למשל, או ענייני-פרנסה. תוך כדי 'קידוש לבנה' – תארו בנפשכם, בעיצומה של התפילה והאמירה מתוך התכוונות הלב ובתנועות הגוף הנכונות, בקרב קהל-המתפללים, אני חש לפתע משיכה למעלה, אל השמיים הכחולים והיפים, זרועי הכוכבים, עם הלבנה העצובה, המהורהרת והאחוזה במרה-שחורה, והכול מלא חן. מתרוצצות בי מחשבות, אלוהים יודע מה, מעין צורות זוהרות-נוהרות, עיניים יפות, לוהטות, כאחוזות הרהורים, אנחות, לחשים, עצי-תירזה סבוכים, עתירי-ענפים. ושאלו-נא אותי בנקיטת חפץ, מהו זה שפי מְבַרְבֵּר ומשמיע עכשיו – ולא אדע להשיב. ההוא אלי: שלום עליכם! ואני אליו: לכה דודי לקראת כלה! … והוא הדין עם האתרוג, עם הלולב, עם ההושענות. אני שוכח את המצווה, את ה'לְשֵם ייחוד' שבזה; קודשא-בְּרִי-הוא עם השכינה כאילו נדחים הצדה – ואני נהנה מיופיים, מרעננותם ומניחוח-ריחם המחיֵה-נפשות. עניין ההליכה ל'תשליך', עניין יהודי ורציני כל-כך, לנער ולהתנער מן העבירות, הופך אצלי לטיול יפה. תוך כדי אמירה נמשכות עיני להביט אל הנהר, אל האחו הירוק, המשתרע הרחק-הרחק מעבר לגדה השנייה. הריני רואה לפני פלג-מים זורם ומשקשק, ברווזים זחוחי-צוואר שטים, רוח קלה נושבת, המּוּרְבִּיות הגבוהות מתלחשות, ערבה טובלת במים וכמו משקיפה אל בבואתה, בהרכינה את ענפיה לקראתם. השמיים בהירים, האוויר רענן, שלוות-אלוהים אופפת את העמקים, הגבעות והחורשות סביב. משהו צובט-מושך בנשמה, געגועים טמירים, מאוויים כמוסים – הוי, ריבונו-של-עולם! – בלי לדעת בעצמי אל מה … לטייל טיולים – אלה הם חיי. בשדה, בחורש, הריני אדם אחר מאשר בעיר. אני בן-חורין, משוחרר מן העול. מה לי אשה, מה לי ילד, מה לי יהודי, מה לי דאגה? אני שואב נחת-רוח, מתמוגג מרוב תענוג למראה מעשי התולדה של הבורא, מתמסר בכל חושי וכאילו טובע בתוך עולמו היפה של הקדוש-ברוך-הוא! …

הנה היצר-הרע הזה, לא עליכם, בני-ישראל, היה הומה ומהמה בתוכי: מנדל! סַחַר-הספרים – הוא-הוא ההולם אותך בדיוק. מַשְׁכֵּן אפוא בעבוט אפילו את מעט התכשיטים של אשתך, קנה לך סוס ועגלה, מלא אותם בספרים, וצא אל העולם. כן תרוויח, לא תרוויח – היינו-הך, העיקר הוא בנסיעה, בהנאה שתהיה לך משוט בארץ ומהתהלך בה, מן ההתבוננות בדרך לכל מיני דברים רבי-עניין. אגב הנסיעה בדרך התפרקד לך בעגלתך כמו מלך, והתבונן לכל פרט קטן ממעשי האל המופלאים ויצוריו, בהרים ובגיאיות, בשדות וביערות. הסוס יגרור את רגליו בעצלתיים, ואתה תפקח עיניך, תביט ותביט. כך בדרך. ובבואך אל עיירות, אל ערים, התבונן-נא אל יהודים למיניהם, אל דמויות נאות, בריות יפות, ברנשים משונים, נפשות לסוגיהן, גבות עקומים, אפים סולדים, אל ארוכי-ידיים עם אצבעות דביקות, כאלה וכאלה, מן הנוסח הישן והחדש. תוכל לחבר עליהם מעשיות, לספר כהנה וכהנה.

כלום ירדתם לסוף דעתי, ילדי ישראל?

ועתה, לאחר נדידה בעולם במשך זמן לא-מועט, שוב חוזר ומהמהם בתוכי היצר-הרע. קח, הוא מהמה, את הסיפורים שיש לך לספר על היהודים, מכל אותה התקופה שאתה מתגלגל ביניהם, והבא אותם לדפוס! אין דבר, מן הראוי שיקשיבו, זה לא יזיק להם, חלילה!

טא! – נמלכתי בלבי – מהיכא תיתי, יהיה כדבריו.]

נדמה, כבר אמרתי את הכול, ויצאתי ידי חובתי. מכל-מקום – אינני אלא בן-אדם. אפשר ששכחתי דבר-מה. אם אזָכר בו, הריני מבטיח, בלי-נדר, שלא אחמיץ לספּרו באחד מספרי הבאים. יתר על כן, אם מישהו תדחק שעתו וירצה דווקא מיד לדעת 'כל דבר שורש', הרי הוא רשאי להטריח את עצמו ולכתוב אלי. הוא יקבל מידי תשובה ברורה ובמהרה.

כתובתי היא: מֶנְדֶליוּ יוּדֶלֶוִיצ'וּ מוֹכֵרוּ סְפָרִימוּ אוּב גוֹרוֹדִי צביעָצִ'יצוּ (למנדלי יוּדֶלֶבִיץ' מוכר הספרים בעיר צביעצ'יץ). את התואר 'גוֹספּוֹדִינוּ יֵבְרֵיוּ' (לאדון היהודי) אין צורך להוסיף. [אין דבר,] מי שצריך לדעת – יודע בלאו-הכי.

'הסו, הסו רבותי! עיקר שכחתי. טוב, בחיי, שנזכרתי בזמן. מנהגם של סופרינו היהודים הוא, כידוע, להכניס את נשותיהם, הצנועות והחסודות, אל ספריהם ולפרש בשמותיהן, או לפחות לציין אותן באמצעות תחבולה בראשי-תיבות, וכן להלל ולשבח את טוב-לִבן ואת טוהר-אמונתן ואדיקותן. ובכן, בוודאי תרצו לדעת, לפחות, מה שמה של רעייתי. הצדק אתכם. הסו, שמה יֶנְטָה!'

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הברנש הקטן”