החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בית הגן

מאת:
מגרמנית: רחל בר חיים | הוצאה: | 2009 | 116 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

מות ילד יוצר משבר במשפחה, מעלה על פני השטח משברים שהיו עד כה סמויים מן העין. כך קורה לקולונל השוויצרי בדימוס לאשתו לוסיאן, שבנם מת צעיר, "עוד לפני הטירונות". עם חלוף ימי האבל מתגלע משבר על רקע השאלה: האם תוקם מצבה על קבר הבן, כדרישת האם, או יישתל במקום שיח ורדים, כדרישת האב. לוסיאן יוצאת מדי יום לטפח את חלקת הקבר. הקולונל, בעלה, שחש מובס בקרב עם אשתו, שוקע בעיסוק חדש: האכלת חתול פרא מאחורי מצבת הקבר. בהומור מריר מתואר הניכור הגובר בין השניים. בית הגן של המשפחה הופך לזיכרון מתפורר של הימים המאושרים בחייהם. תומס הורלימן (1950), מחזאי וסופר שוויצרי, זכה בפרסים ספרותיים רבים. סיפוריו תורגמו לשפות רבות. לאחרונה ראה אור רומן ארוך ראשון שלו, החתול הגדול (Der Grosse Kater), שעובד לסרט. ספר נוסף שלו, העלמה שטארק, ראה אור בהוצאת כרמל.

מקט: 4-249-1965
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירת הספר באתר סימניה
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


בנו מת צעיר, עוד לפני הטירונות. שיח ורדים יהיה זיכרון יפה וצנוע לחיים שקמלו באִבּם, חשב הקולונל. אבל לוסיאן, אשתו, התנגדה בתוקף לשיח – זו חייבת להיות אבן, אבן שחם. הוא צעק, היא התייפחה. אחרי ימים ארוכים של אבל עמום יכלו סופסוף לומר שוב מילים, הם נפלו זה בזרועות זו, הרגישו אשמים, הם היו זקנים, ובנם, בנם היחיד, מת לפניהם. הקולונל עמד בתוקף על הוורדים, היא על האבן. הוא נשא ונתן עם גנן, ובאותו יום לוסיאן נסעה להרים, כשאוֹסִי רִיק, הסַתת הצעיר, מראה לה את הדרך. כשחזרה הביתה בשעת לילה מאוחרת, היו גרביה השחורים מנוקדים בכתמי בוץ, והקולונל היה יכול להישבע שהאם האבלה שרה במקלחת. הוא ידע שהפסיד במערכה. היה חורף והאדמה הייתה קפואה עד עומקי הארון – רק באביב יהיה אפשר לשתול את השיח שלו. הוא חזר ושקע באבלו, בימי דמדומים ארוכים. לוסיאן שהתה בסטודיו של ריק. היא רצתה לראות איך מגיחה המצבה מתוך הסלע הגולמי, הסבירה. ואז, יום אחד בשעות אחר הצהריים הקפואות, הכול היה מוכן. הקולונל, שהוזמן על ידי רעייתו אל הקבר, לא האמין למראה עיניו. מאחורי חומת בית-הקברות עמד עגורן, נשמעו שאגות, פתאום דעכה השמש, וכמו תא מנותק של מעלית נהם מעל החומה מפלץ, ריחף גבוה ועוד יותר גבוה ואז, מונחה בקריאות רמות, ירד משמַים בצליל חורק, תוך ניפוץ קרשים, ונחת על בסיס עשוי בטון – גַלעֵד. שלושה גברים שחררו את כבלי הפלדה, השליכו אותם באוויר, ולאחר שניות אחדות היטלטלו הכבלים ונעלמו מעבר לחומת בית-הקברות. בעצם אסור להכניס אבנים גדולות כאלה, הסביר לו קול נשי, רק מתוך כבוד לו ולגדוד שלו הצליחה לקבל אישור חריג מהנהלת בית-הקברות.

הוא הביט למעלה אל המנופאי, לא הבין מילה.

"אחרי המוות," המשיכה בחיוך, "נגיע כולנו אל האבן, גם אני, גם אתה. אבל לגביך, יקירי, קיימת בעיה מסוימת – אתה צריך יותר מקום מהבן שלנו וממני."

הקולונל נרתע.

"הדרגה שלך," אמרה, "הגדוד שלך!"

"מה ייוותר מזה?" שאל.

"לא-כלום," אמרה, "אבל ליד השם והשנה נצטרך להוסיף גם את הדרגה ואת הגדוד שלך."

מסור חשמלי חרק ביער הקרוב. הוא נעץ את מבטו ברעייתו. יותר משורה לא מגיעה למת, הסבירה. הוא קמץ את אגרופיו בכיסי מעיל העור הצבאי שלו וראה איך המנופאי, שם למעלה, משתחל מתאו. אבל מוזר – לא המתעמל השמימי הנועז, אלא הוא, שעמד בשתי רגליו על אדמת הקבר, חש לפתע סחרחורת. סביב בועת שמש חיוורת הסתובבו במעגלים איש, עגורן וקבּינה, במהירות הולכת וגדלה, בסחרורים ובמערבולות, ערבה בוכייה חלפה על פניו במהירות ואחר כך לוסיאן ושוב לוסיאן וכעת: מכה קשה. הקולונל נשם בכבדות. הסחרחורת שככה. תודה לאל, הוא עדיין עמד על רגליו. נחשול סמוי מן העין השליך אותו אל סלע השחם, אל מצבת בנו. כעיוור מישש את הכתוב. "עבודה טובה," אמר בקול צרוד, "עבודה טובה לעזאזל."

"תודה," אמרה לוסיאן, ולמרות הקור בוססה לקראת הפַּסל במעיל פתוח מעור קָרָקָל. הוא עמד ליד הפועלים ועישן מקטרת. אז עזב הקולונל את בית-הקברות, עדיין אינו יודע שפניו לארץ אחרת, לחיים חדשים.

איך מתחוללת גזירת גורל?

על-ידי הסתרת היווצרותה. היא מתגנבת, היא מתרגלת אלינו, וברגע שאנו מזהים את פרצופה, היא צוחקת עלינו. מאוחר מדי, לוחשת גזירת הגורל.

אחרי שהוקמה המצֵבה, יצאה לוסיאן בכל יום אחר הצהריים מהבית. הולכת אל הבן, אמרה, והקולונל האמין לה, לכל מילה. הוא ישב בכיסאו, הביט שעות ארוכות באגם, במרחק צפרו רכבות משא, שחפים ריחפו והאוויר הלך והפשיר. רק כשירד הערב חזרה הביתה מחייכת, התיישבה על הספה וחלצה את מגפי הגומי. מתחת למעיל לבשה סינר גננים ועל ראשה חבשה כובע קש, או כובע פלסטיק שקוף, הכול לפי מזג האוויר. כך לא מבקרים אמנים, חשב הקולונל. אף על פי כן כרסם בו ספק, חשד סמוי. היא הדיפה ריח בושם, שפתיה היו צבועות, וערב אחד הלך הקולונל לבית-הקברות לפקח על השתילה שליד הקבר. לוסיאן כרעה לפני סלע השחם, טמנה פקעות של פרחים בתוך גומות קטנות, וזמזמה שיר ילדים. נראה שצפויה סערה, אמר הקולונל, הבאתי אתי מטרייה. היא העיפה מבט מעבר לכתף וחייכה אליו. אז נסוג לאחור, חלף על פני הקפֶּלה והתיישב על ספסל מתחת לעץ תִרזה עתיק. בית-הקברות התנשא על גבעה בעלת טרסות רחבות והיה מוקף חומה גבוהה. בימים משכבר, בתקופת המגפה השחורה, הוקם בית-הקברות הרחק מאנשים, אבל מסוף המאה התשע-עשרה התחילה העיר להתרחב ובתים פרטיים ושיכונים התקרבו כל-כך אל המתים, עד שקריאות של ילדים דילגו לפעמים מעל החומה, צבעוניות כמו כדור. הקפלה הייתה כמעט תמיד תפוסה, גם בנו שכב שם בצינה מבושמת, בניחוח פרחים וקטורת שחוללו גנרטורים רוטטים יום ולילה. הוא חש יד מונחת על כתפו. היא גמרה לעבוד, אמרה. זמן-מה ישבו זה לצד זו על הספסל. אחר-כך החלו לרדת טיפות כבדות ראשונות,
הקולונל פתח את המטרייה, הציע לה את זרועו, ובמחווה אבירית נתן לרעייתו זכות קדימה בשער התחייה. "Age after beauty," אמר.

למחרת, בלי להידבר מראש, יצאו יחד מן הבית, ובמהרה התרגלו להליכה אל הקבר, כמו היה זה מנהג ישן ואהוב. הם היו הוריו של בן מת. הם האריכו ימים אחרי פרי בטנם, נושא שמם, היורש, מי שהיה אמור להוביל את השושלת המשפחתית אל העתיד. זה היה טירוף של הטבע. והביקור היומי בבית-הקברות היה מס ששולם בחשאי, אם מתוך אֵבל ואם לצורך כפרה.

ובא הקיץ, והקיץ היה חם, ובכל יום בשלוש, שעת צליבת אדוננו, הם שתו את התה שלהם בחדר העישון. אחר-כך פקד הקולונל לצאת לכיוון הקבר, שלובי זרוע יצאו לדרך, ולפעמים, כשלוסיאן חשבה שיהיה בכך צורך, היה הקולונל תולה על כתפו את תיק הגולף שלו, ובמקום מחבט שם בתיק מגרפה של ילדים ומעדר. מדי פעם היה עוזר לרעייתו בגינון. הוא הלך אל המשאבה ומילא את המזלף במים. או כרע על ברכיו לצד אשתו, בין הפרחים, וניכש עשבים. אבל בדרך-כלל נהג לשבת על הספסל, תיק הגולף, או המטרייה בין ברכיו, חושב על הא ועל דא, נים-ולא-נים. האם חלם? הקולונל הקיץ. זה היה ערב בשלהי אוגוסט. לא, הוא לא חלם, הוא ישן, עכשיו מיהר לקבר, הביט אל המשאבה, "לוסיאן," קרא, "לוסיאן איפה את?"

היא הלכה הביתה. הוא עמד שם חסר אונים, אולי רק שניות, אולי דקות ארוכות, מרתיעות, ומאחורי המצבה התקרב בזהירות יצור כחוש, גרום, רועד, והביט בו בעיניים פעורות.

איך מתחוללת גזירת גורל?

בערב ישב הקולונל לבד ליד שולחן המשפחה הארוך. מדי פעם שמע בכי חרישי מן הקומה העליונה – יגונה של אשתו לא דעך עם חשכה, אלא אף גבר. הוא חשב על בנו, ועל אימונים צבאיים רחוקים. הוא שתה בקבוק ויסקי, עישן קופסת סיגריות, הוא היה רעב ולא היה לו תיאבון. כמעט בלי משׂים חזר ואימץ לעצמו הרגל צבאי נושן. בכל בוקר שם בכיסו מעט צידה לדרך, וכשהקיבה תבעה את שלה הוא טיפל בה.

החיה חטפה את האוכל ונעלמה מאחורי סלע השחם.

באחד הלילות ביקרה אותו לוסיאן בחדרו. הקולונל צחק וכיבה את האור כדי שלא תבחין בפניו. מאז מות בנם זאת הייתה הפעם הראשונה ששכבו יחד, הוא מתנשף, היא ממררת בבכי.

והחיה הפכה מבויתת, סבלנית, ואם לא האכיל אותה פעם, כאילו לא אירע דבר. בשבועות הראשונים הכול התנהל כשורה. הקולונל הוציא מַזמרה מתיקו וטיפס מאחורי המצבה. הוא רצה להשתלט על מכת החלזונות, אמר, אבל לא באמצעות רעל, הוא שנא רעל, הוא חתך את החלזונות.

"אתה ושיגעון החלזונות שלך," הפטירה לוסיאן.

היא ביקשה ממנו לא להמיתם בנוכחותה, התיישבה על הספסל מתחת לתרזה, או ליד המשאבה וכשבאה אלמנה למלא את כדה, הציעה לה בחיוך את עזרתה. מפה לשם העלתה האלמנה באוב את חיי בעלה, לוסיאן את מות בנה, והקולונל, מאחורי המצבה הראוותנית, מוצנע מכל המבטים, היה יכול בשלוות נפש להמציא לחיה שלו אספקה. לפעמים ערם עליה מעט אדמה, במשך הזמן קבר את המנה היומית כשניים-שלושה סנטימטרים מתחת לפני השטח באדמת הקבר. למחרת כבר לא נותר דבר, ולאחר חודשיים, הפך היצור הרוטט והמיילל לחתלתול דשן.

את הבשר ואת שאריות האוכל נהג להוציא מהמקרר ולהבריח בכיסי חלוקו אל הקבר. פעם קצין אספקה – תמיד קצין אספקה. הוא היה ונשאר בעל אוריינטציה לחזית, מרכז את כל תשומת הלב קדימה, אבל בכוחות שפעלו בעורפו, כפי שהתברר במהרה, לא הצליח לשלוט. ליד הקבר נהג בזהירות, כל מהלכיו מחושבים, כאן הייתה החזית, כאן לא יכלו להפתיעו. ברגע שראה שהחתול מגיע, תבע לעזוב את בית-הקברות.

"נלך?"

"נלך."

אבל את מבטה הבוחן של עקרת הבית, רעייתו, לא העריך כראוי. בלי לדאוג פרס פרוסה מהצלי של יום ראשון, תחב חתיכת נקניק לתיקו, מאה גרם כבד, מעט שינקן, ופעם, בשעות אחר הצהריים, לקח חצי מכמות הבשר הטחון שקנתה אשתו באותו בוקר.

"אתה אוכל בשר נא?" שאלה לוסיאן.

הקולונל השיב בשלילה.

"אם כך, הקצב מרמה אותנו," אמרה.

הוא הנהן. הוא אף פעם לא סמך על האיש הזה, אמר, והם החליטו מעתה ואילך לקנות את הבשר ואת הנקניק לסוגיו במרכול – ושוב, כמו שאומרים בעגה הצבאית, הוא כמעט אכל אותה, המצב נעשה קריטי, מסוכן משהיה. כי הוא נזקק לאספקה, ואיך יוכל להחרים את המנה היומית מאחורי גבהּ?

אני איש זקן, חשב הקולונל. יש לי זכות מסוימת לגחמות. לפני הצהריים הלך העירה, שתה שתי כוסות יין אדום או ישב ב-City Bar du Boeuf ושתה ויסקי, ובדרכו הביתה רכש את המזון שהיה נחוץ לו. את מעיל הקצינים שלו תלה במלתחה.

"אתה מזדקן," אמרה לוסיאן וחייכה.

"הייתי במרכול," אמר הקולונל, "קניתי סיגריות." הוא בלע רוק והבּליעה נשמעה כמו נקישה חנוקה. מהלך מבריק – קופסת המזון לחתולים הייתה גדולה רק במעט מקופסת ז'יטאן.

"זרקתי את זה," אמרה לוסיאן.

"את מה?"

"לא חשוב, ממש לא חשוב," הָמתה לוסיאן והקולונל נאלץ להבטיח לה, שבקרוב ילך לרופא עיניים.

"מן הסתם טעיתי," הוסיף.

הימים נעשו קרירים, האגם התכסה אובך ולוסיאן ביקשה מבעלה לוותר על צעדת הבוקר. הוא ציית. בתוך הבית הוא הקים מחסן בשר.

הקולונל השתופף מאחורי המצבה של בנו וטמן את המנה היומית באדמה הלחה והגושית. היה קריר, היה צלול ועדיין בהיר. לוסיאן עבדה בקדמת אבן השחם. נראה שניסתה לנקות במי סבון את האותיות החרותות בסלע. מעט ירוקֶת נחושת כיסתה את השם. כל-כך מהר מתחילה ההתפוררות, חשב הקולונל. לפני חצי שנה נחת המפלץ משמַים, ואם להאמין לקברנים שלנו, גווייה זקוקה לתשעה חודשים כדי שכל מה שהוא בן-חלוף ייעלם. הזמן הזה חלף.

"את מתקדמת, יקירה?"

היא שפשפה לשווא, הוא ידע זאת. ההתפוררות השקטה הייתה חזקה מלוסיאן וממי הסבון שלה.

הגעתי לתשע, קראה. זה היה התשע של המאה. מה נותר מאתנו, שם, מספר, ומתחת לאדמה עצמות. הוא גדל בהרים. שם טחנו את העצמות שהוציאו מהקברים לקמח, ותיבלו בו את הקפה של יום ראשון, ולנוטים למות נתנו קמח עצמות כתרופה אחרונה. הוא הקשיב לרחש השפשוף החדגוני של המברשת שלה, הוא שמע את הנשימות הכבדות שלה – ביניהם ניצבה המצבה שהסתירה אותם זה מזו. האם שם למטה, מתחת לבסיס הזה, יחדלו להיות זרים זה לזו? לוסיאן הייתה בתו של תעשיין טקסטיל, מן המיוחסים ביותר, ואילו הוא ירד מן ההרים, שנות דור חלפו מאז, זמן רב. געגועים הביתה? הוא התקומם נגד גודלה של האבן, אבל כעת, כפי שאירע לעתים קרובות בחייו, קיבל פיצוי נפלא על המפלה שספג. הסלע הזה שהשיגה בניגוד לפקודתו, סיפק לו הגנה שהיה זקוק לה. כאן, בין הצד האחורי של המצבה לבין חומת בית-הקברות, יכול היה למלא את חובתו ללא הפרעה. באגרופיו הידק עוד קצת את האדמה מעל לבשר שטמן, התרומם, רכן מעל האבן כמו הייתה מעקה והביט למטה, על רעייתו הכורעת על ברכיה ומשפשפת. בעוד שלושה שבועות יחול יום כל הנשמות, אמרה, וביום כל הנשמות היא רוצה שהאבן תהיה נקייה.

"על מה אתה חושב?"

"על שום דבר," אמר הקולונל, "על שום דבר."

ליד קברים רחוקים מישהו הדליק נר, מישהו קטם גבעול יבש, מישהו עמד ליד המשאבה ומילא מים באגרטל. הוא הרים את הכפפות שלו מהמצבה השכנה ולבש אותן. אחר-כך הניד את ראשו בברכה לגננים, שישבו לפני הקפלה כמו קבצנים שנותרו בחוץ. מעשנים סיגריות, אחד אכל תפוח. שניים בירכו אותו לשלום, גם הם תוך נענוע ראש, ופתאום עמד לפניו מפעיל העגורן, זה שהרים את הסלע מעל חומת בית-הקברות, טיפוס של מנצח, חשב הקולונל, קומוניסט, עיניו דמויות חריצים, הסנטר בולט קדימה ועל כובע הפרווה כוכב אדום. מתי זה היה? בית-הספר לקצינים בוואלנשטאט, מלחמה קרה, באולם חם כמו במדגרה, אסור לפשוט ולו פריט אחד מהמדים – רבותי, כאן אתם רואים את האויב שלכם, כך הוא נראה, כעת לתמונה הבאה, ובלחיצת כפתור הטיל המקרן על הקיר תמונה של טנקיסט, אחר-כך טייס, משגר טילים, אנשי חיל רגלים, גלריה אינסופית, גדוד שלם, מונגולים, קירגיזים, גיאורגים, ולכולם כובעי פרווה ועליהם כוכב אדום. באולם נדלק אור, כולם קמו, והחבר קסלר, שלא קם – הוא ישן והפסיד את כל האיוואנים – נכנס למעצר לעשרים וארבע שעות. אצל צוֹליקופר לא הייתה מחילה. צוֹליקופר, אמר הקולונל בקול, חשבתי על צוליקופר.

הוא נקש על המצבה כמו שנוקשים בעץ. הוא היה מאושר שאחרי כל-כך הרבה שנים הוא זוכר את מספר השעות המדויק שקסלר ישב במעצר. המבקרים המעטים בבית-הקברות נעלמו, הגננים דחפו מריצות מלאות עלים החוצה דרך השער המערבי, באובך, ובדמדומים, הפך בית-הקברות לארץ ללא גבולות, לכוכב-לכת אפור. דומה, כי פצצת האטום כבר היכתה כאן, חשב הקולונל, והפך זמן-מה ברעיון, שבממלכת המתים גם העתיד הוא עבר. אבל פתאום, בבת-אחת נזכר שהוא ניצב נטול הגנה מול הזמן והאסונות שזימן, הרגעים נשרפו כמו פתיל הצתה, מהר ועוד יותר מהר. החתול שלו הגיע במועד. הוא הופיע אצל מר אמיליו הגדוֹרן – התקף לב – הסתובב כצל סביב השיש הבהיר, אחרי שניות החליק ליד כלי המים הקדושים של החבר קסלר, ענייני פרוסטטה, תוצאה של ניתוח קטלני, וחצי דקה אחר כך האיר נר הנשמה האדום, שעל הקבר המשפחתי של צורלאובֶּן, פרווה חמקמקה חולפת.

לוסיאן המשיכה לשפשף. הקולונל הגיח מאחורי המצבה ונעמד על שביל החצץ.

"נלך?"

היא המשיכה לשפשף. פה ושם הבהב אור אדום או צהוב, פנס או נר זיכרון, והקולונל הפנה את ראשו בזהירות, האם חצה כבר את פסגת צורלאובן?

אז ראה אותו, הוא הגיע, כוננות שלב א'. עוד שלוש דקות יעבור דרך הגדורן וצורלאובן ויגיע למה שקרוי הג'ונגל, העלים הבשרניים הסוככים על קברם של הזיגנטלרים, הוא סרטן הקיבה, היא סרטן המעי, מרחק שלוש אמות מהמצבה נוהג החתול לחכות, כשהוא נצמד לאדמה בין שני כדי אפר, פקעת שחורה כלַילה, מרחרח מן הסתם, לא נע ולא זע – רק תצפיתן מיומן מסוגל להבחין באופל הג'ונגל בשני חריצים ירוקים – בהשתקפות שעת הדמדומים בעיניו.

זה היה חתול פרא, קצה זנבו שטוח כשל נמר, והאפּון ורוד. נראה שבא מן היערות הקרובים. הבשר, שנרקב על העצמות בארון הסגור, פיתה אותו. אבל מאנשים חיים, נראה שפחד, ניסה להימנע, הוא ישב בשקט, הוא ידע לחכות, ורק כשהקולונל ורעייתו התרחקו מהקבר, קפץ מהג'ונגל, דילג מאחורי הסלע והחל לנבור. האם יש מקום לצפות שיום אחד יוותר על רתיעתו? הקולונל ניגב בכפפה את המצח הלח מזיעה. היה לו קר. רחש בג'ונגל, הוא פה, השמַים אדומים, וכמו ניצוצות קרובים, קרובים עד נגיעה, בערו עיני החתול. הוא ידע שמתישהו יטופף החתול וינהם, ובאותו רגע הוא, הקולונל, יאבד את רעייתו. "הבן המת," אמרה מדי פעם, "הבן המת קירב אותנו זה אל זה שנית."

הבן? לא, חשב הקולונל. החובה הובילה אותו אל הקבר. הוא, קצין בדימוס, הפך לעת זִקנה לקצין אספקה לחיה משוטטת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בית הגן”