החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

דארווין באיילון דרום

מאת:
הוצאה: | 2007 | 438 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:


סמדר-רייספלד

צ´ארלס דארווין, אבי תורת האבולוציה, שינה לא רק את תפיסת העולם המדעית אלא גם את חייה של נעמה, אחות במחלקת הפגים בפתח תקווה. למעלה מ-150 שנים מפרידות ביניהם, אך נעמה עדיין מרותקת לאישיותו ולרעיונותיו המהפכניים, וגם לפחדיו.

בעולם שלאחר דארווין, נעמה היא ההשגחה הפרטית: מסורה לפגים ורגישה להוריהם, קשובה לצורכי בעלה האמן ותומכת בחבריה. חייה מתנהלים לכאורה על מי מנוחות – עד לפגישתה הגורלית עם עידן, ביולוג נשוי, אב לתינוק המטופל בפגייה.

במציאות הדרמטית של מחלקת הפגים, הקוראת תיגר על עקרון הברירה הטבעית, נרקם קשר מסעיר בין נעמה לעידן. סודותיה של האחות היפה נחשפים תחת מבטו הבוחן. הם ייפגשו שוב באנגליה, ליד ביתו של דארווין, והמפגש יטלטל את חייה של נעמה. היא תגיע אמנם לתובנות חדשות בנוגע לעצמה, אך תיסחף למערבולת של יצרים, חשדות ותעתועי דמיון.

סמדר רייספלד כתבה רומן סוחף וחכם, שבו נשזרות יחד הפסיכולוגיה והביולוגיה לסיפור מחשמל. "בזמן אינסופי," כמו שאומרת נעמה, "אם רק נותנים לטבע לעשות את שלו – הכול יכול לקרות. גם הבלתי אפשרי לכאורה." במהלך המסע של דארווין באיילון דרום, שראשיתו באיי גאלאפאגוס וסופו בפתח תקווה, הבלתי אפשרי אכן יתרחש

מקט: 4-10-277001
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירה

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון

מה לאישה בת שלושים ושמונה מתל אביב, במלוא אונה וחיוניותה, ולחוקר טבע אנגלי מת. מה מצאה אחות מסורה במחלקת פגים בפתח תקווה באיש שטלטל את העולם ואת תפיסתנו אותו. אבל אהבה קשה להסביר, וכי כיצד נקרא אחרת לנוכחות זו שלו המפעמת בה ומלווה אותה, ומה בכך שמאה וחמישים שנה מפרידות ביניהם. ובכל זאת, אולי לא אהבה יש כאן אלא משהו אחר. הוא רש"י ותוספות שלה; אולי אבן הרוזטה; היא החלום והוא פשרו.

היא החלה להתעניין בו בתיכון. תחילה התמקדה בחומר הלימוד: שונוּת, תחרות ורק המתאימים שורדים. אך כשהתגלגלה לידיה ביוגרפיה של האיש, החלה לקרוא בה בעניין ובהתרגשות לא מובנים. אולי היתה זו הערצה, אולי דווקא הזדהות; משהו בדמותו הדהד בגופה, הרעיד אותה. היא אספה ביוגרפיות שנכתבו עליו וספרי מדע פופולרי שהסבירו בפשטות את עבודתו, ועם הזמן היו ברשותה יותר מעשרים ספרים כאלה. חברים שטיילו בעולם הביאו לה תרגומים של "מוצא המינים" ברוסית, באיטלקית, בסינית. ולמרות שלא הבינה דבר מהמילים המצוירות בהם המשיכה לאסוף אותם בהתמדה כאדם שאיבד את זיכרונו והוא מלקט בשקדנות רמזים לזהותו.

יחסה אל דארווין ואל האבולוציה שלו השתנה עם השנים, כאותו איש השוכב על הגב ומסתכל בעננים החולפים מעליו. פעם הוא רואה בהם אריה, פעם ליצן ופעם מכשפה-על-מטאטא. אדם אחר יראה דברים אחרים. כל אחד בורר את הצורה המתאימה לו לפי מצב הרוח, פעילות המעיים, אורשמי ילדותו הניצבים בינו ובין הדברים ומסננים אותם.

היא קנתה מחברת והיתה אוספת בה סיפורים שעסקו באבולוציה. כתבה בנימה עניינית, לא אישית, שונה כל כך מנימת חייה אך מסיבה כלשהי זה עשה לה טוב. את הסיפור הבא העתיקה מאחד העיתונים:

"אנתרופולוג הגיע לכפר נידח באיטליה ונדהם לגלות, שכל נשות הכפר סבלו ממחזור חודשי קפריזי לחלוטין. בעוד שלרוב הנשים בעולם יש מחזורים סדירים למדי ורק מיעוטן סובל מאי סדירות, בכפר הזה לא היתה אפילו אישה אחת שניחנה במחזור שאפשר לנבא את אורכו. במילים אחרות, לא היה זכר לסיבה שבגללה נקרא התהליך, הקבוע בדרך כלל, בשם 'מחזור'. בכל חודש הופיע הדימום אצל האישה – כל אישה – במועד אחר. פעם שלושה שבועות אחרי הקודם, פעם כעבור שבועיים, ואז אחרי חודש. כיצד ייתכן תוהו ובוהו כזה? שנתו של החוקר נדדה."

הסיפור משך מיד את תשומת הלב של נעמה. ראשית, היא תהתה בינה לבין עצמה כיצד גילה האנתרופולוג את התופעה המשונה הזאת. האם המחזור החודשי היה תחום התמחותו? היא דמיינה אותו הולך מכפר לכפר, מארץ לארץ. זיעה מחמיצה את בגדיו, שריריו מתקשים ברגליו והוא מחלק שאלונים בשבעים ושבע לשונות לנשים מכל הסוגים והצבעים; חלקן נענו אולי ברצון, אך את חלקן צריך היה לשכנע בחשיבותו המכרעת של המחקר, שיבער סוף סוף את הבּוּרוּת ויחשוף באופן מזהיר וממצה את אורכו, תדירותו ועוצמתו של המחזור החודשי.

ואולי זה היה אחרת. ייתכן, חשבה, שהאנתרופולוג הגיע לכפר כדי לחקור עניינים שונים לגמרי – את מסורות הבישול למשל, או את מאפייני הניב המקומי – ורק בזכות השתלבותו הנפלאה בחיי הכפר (תנאי הכרחי להצלחת מחקרו של כל אנתרופולוג) הזדמן לו להתוודע גם לסודות האינטימיים של נשותיו.

נוסף על כך, התוהו ובוהו של המחזורים, הקפריזיות בהתגלמותה, הסעירו את נעמה. היא שצרבה את חייה בסדר, שהאמינה שלכל שאלה יש תשובה, לכל סיר מכסה ולכל חטא שמור עונש, התקשתה לקבל התנהלות אקראית כזאת.

"אדם אחר היה יכול לראות בשיגעון המחזורים קללה או עונש שהוטל על הכפר על ידי מכשף או אלה נקמנית. אך האנתרופולוג לא נטה להסברים מסוג זה. הוא חקר וגילה, שבמשך דורות רבים השיטה היחידה שהייתה נהוגה בכפר למניעת היריון היתה 'שיטת הימים הבטוחים'. שיטה זו בטוחה כמובן רק כשהמחזור סדיר ביותר, כלומר כשתאריך הביוץ בו ניתן לחיזוי. וכך קרה, שהנשים שהמחזור שלהן היה קפריזי, היו המתאימות ביותר לרבייה ולכן ילדו הכי הרבה ילדים שירשו את תכונת המחזור הקפריזי. בעלות המחזור הסדיר, לעומת זאת, ילדו רק מעט ילדים (מתוכננים בדרך כלל), וכך במשך מאות שנים השתלטה תכונת האי-סדירות על הכפר".

נעמה סיימה לקרוא את הסיפור וחשה הקלה. הנה נמצא הפתרון והסדר הושב על כנו. דווקא התוהו ובוהו התגלה כדבר העקבי והמסודר ביותר בכפר. היו שם נשים בעלות עיניים כחולות וחומות, ארוכות גפיים וקצרות, שמנות ורזות, אך כולן ללא יוצאת מן הכלל התאפיינו במחזור קפריזי. זה הרגיע את נעמה. היה סדר בבלגן, וההסבר לו פשוט.

נעמה כתבה במחברת: "זו הדוגמה הנחמדה ביותר שפגשתי לברירה הטבעית של דארווין."

אגב, מלבד העניין הכללי שנעמה גילתה בסיפור היתה לה גם נגיעה אישית לנושא, שכן אפשר לומר שבזכות מחזור חודשי לא סדיר של נערה אלמונית פגשה נעמה את בעלה. ומי יודע כיצד היו נראים חייה לולא איחר אותו מחזור והניע את שרשרת המקרים, שבסופה נישאה נעמה לאורי.

***

היא נפרדה ממנו בבוקר ונכנסה למכוניתה. הוא הביט בה כשהתרחקה, ארוזה כמו מתנה בתוך קופסת הרנו הקטנה. רק הראש נראה מבעד לחלון, ראש שעיגולו מושלם ואינו מטושטש על ידי רעמת שיער מיותרת. תוכה כברה, חשב, והיא גאה על כך ומכריזה זאת בשערה הקצוץ המגלה את פניה במלוא נחישותן ובשמלתה המונחת בפשטות על גופה.

כבר הוא חש געגוע.

היא מגיעה למגרש החנייה של בית החולים ויוצאת מהמכונית. עדת הפרפרים המעטרת את שמלתה מרפרפת סביבה כשהיא חוצה את המגרש וצועדת לעבר הבניין.

"צריך להשיג לך מאוורר, נחמן," היא אומרת לשומר כשהיא נכנסת לביתן בכניסה לבית החולים. לבביותה מאלצת אותו להתיק את מבטו מחריץ השדיים המקדים את גופה, והוא משתדל להתרכז בחיוניותה ובטוב לבה, זה הלב הפועם מתחת לשתי התפיחות הנהדרות… לעזאזל, שוב נכשל במחשבתו. אף פעם אינה שוכחת לשאול לשלומו, להתעניין בבתו שנולדה כאן לפני שנה, לתת לו מעיל ישן או מגהץ. נשמה זאתי, הוא חושב. נשמה בגוף של… נשמה, הוא ממהר לשנן בדבקות, פשוט נשמה טהורה.

היא פוסעת לעבר המחלקה, מחשבותיו של השומר וזיק מבטו מחליקים מעליה כטיפות גשם מנוצותיו של ברווז. אִמה לימדה אותה לשמן כך את נוצותיה, להגן על עצמה מפני המחמאות החלקלקות שרק רע יכול לצאת מהן.

"אל תיתני להם לסחרר לך את הראש," אמרה בבהלה כשהיו זרים רוכנים אל נעמה בילדותה ומתפעלים מיופייה. "את נראית בסדר, תודה לאל, לא יותר."

"למה 'תודה לאל'?" שאלה נעמה ואמה אמרה, "לא צריך להיות מאוד יפה. מספיק כמו שאת, בסדר. מה, את רוצה להיות יפה וטיפשה?"

"מה זה קשור?" שאלה נעמה ואמה כעסה. "קשור ועוד איך קשור. אי אפשר הכול, ודבר מכפר על דבר. הכול במידה, זאת כל החוכמה."

הם ישבו בקפה "אוסלו" ליד הירקון, בילוי שהיה שמור לימי הולדת. הפעם זה היה יום הולדתה החמישי.

"היופי הוא בן חלוף," אמרה אמה כשהסתלקה המלצרית היפה משולחנם ומבטו של אביה עקב אחריה. "היום פה, מחר כבר לא, ולסמוך עליו זה כמו לסמוך על קרח."

נעמה הסתכלה על בבואתה המתעקמת על האגרטל הקטן שעמד על שולחנם.

"לא," אמר אביה ומולל את כותרת הוורד שבאגרטל. "יופי הוא דבר נצחי: תמיד היה ותמיד יהיה. העולם מלא יופי: פרחים, נופים, נשים." הוא נתן באמה מבט מתנצל.

היא החמיצה פנים וניגבה מעורפה את הזיעה בממחטת בד.

"לו הייתי אדם מאמין," המשיך אביה, "הייתי אומר שהיופי הוא דרכו של אלוהים להתגלות לאדם."

אמה הביטה בו בסלידה. "איזה קשקוש נפוח," אמרה והבוז כופף את זוויות פיה. "רק גבר יכול לומר שהיופי הוא נצחי. כמו האיש, שביקר בגן חיות וראה זאב וכבש באותו הכלוב. כשהתפעל – 'חזון אחרית הימים! איך אתם עושים את זה?' – ענה לו מנהל הגן: 'כל יום אנחנו מחליפים את הכבש'."

אביה צחק צחוק לבבי ומשוחרר, כאילו לא זיהה את המרירות ואת העובדה שאליו היא מכוונת. האם סידרה את צווארון החולצה של נעמה והחליקה את חצאיתה.

"רק בשביל גברים היופי הוא נצחי," המשיכה. "דור הולך ודור בא, ובכל פעם נערה אחרת פורחת ומפשקת את עלי הכותרת שלה. אחר כך היא נובלת ומצטמקת אבל בינתייים חדשה פורחת, כך שמבחינת המתבונן לא קרה דבר. היופי נשאר."

המלצרית היפה חזרה לשולחן והעמידה לפני נעמה גביע ובו שני כדורי גלידה.

"תודה," אמר האב כשהניחה על השולחן את כוסות הקפה, והיא חייכה אליו בשפתיים ורודות.

אימה אמרה, "תאכלי כבר את הגלידה. תיכף היא תימס ולא יישאר לך כלום."

אור המחלקה הרך מקדם את פניה. פעם היו נורות פלואורסצנט שופכות אור קפוא על המסדרונות. היום מפיץ ההלוגן אור רך וקטיפתי. היא צועדת על רצפת הלינוליאום הבהירה וחולפת על פני הדלפק שמאחוריו יושבת שולי, עיניה טרוטות ושערה סתור מלילה ללא שינה. בתנועות מכניות המחפות על עייפותה היא מקלידה את סיכומי הלילה למחשב.

"בוקר טוב," קוראת נעמה. "איך היה הלילה?"

"רגיל." שולי מרימה אליה עיניים עייפות ומחייכת.

היא נכנסת לחדר הצוות ופותחת את ארון המדים הנקיים. פושטת את שמלתה ובוחרת מכנסיים וחולצה ירוקים. ואפילו המדים המעומלנים מתקשים שלא לעקוב אחרי קווי גופה הגמישים ונענים לקלות תנועותיה. היא טומנת את השמלה בתוך התיק, ואת התיק בתוך התא. בצאתה מהחדר היא רואה שהמחלקה כבר התמלאה באנשים – עובדי בוקר והורים רעננים, שמתרוצצים במסדרונות ומאיצים את התנועה במחלקה שלא נחה לעולם.

פרופ' ירון, ידו מחליקה על כרסו המטופחת, עומד ומדבר עם שני אנשים. עדיין בלי חלוק וללא הסטתוסקופ התלוי בדרך כלל כצעיף מאחורי עורפו, הוא נראה כאחד המבקרים במחלקה ולא כמי שעומד בראשה. זקנו המטופח מדיף כמִדֵי בוקר ריח גמיש וצונן של מי גילוח, שילך ויתעבה עד הצהריים וייהפך בסופו של יום לאד חם והביל.

"בוקר טוב," היא מחייכת בחולפה על פניו, והוא מניד אליה בראשו ומחזיר לה חיוך קצר.

כשהיא נכנסת לחדר מספר אחת היא מאיטה את צעדיה. בצעדים רכים היא פוסעת בין שתי שורות העריסות והאינקובטורים, מלטפת אותם במבטה ונעצרת ליד האינקובטור שליד החלון. מסתכלת על הנקודה הפועמת, הבראשיתית, שבתוך התיבה השקופה. מתבוננת בגוף הזעיר שרגליים נובטות ממנו וידיים מניצות מתוכו, נקמצות לאגרוף זערורי. יצור נא, חלמון חשוף, עוּבּר שנגלה לעולם בטרם עת. היא מתבוננת בוורידים העדינים מבעד לעור השקוף, ונדמה לה כאילו הם משרטטים מפת דרכים כלשהי שהיא אינה מצליחה לקרוא. כשיגדל – אם יגדל, חולפת בה מחשבת רפאים – ועורו יתעבה, תיעלם המפה, תיטמן בגופו פנימה ותתווה לו מתוכה חיים. היא מכניסה את ידה לתוך התיבה ומעבירה את אצבעה החמה לאורך השבילים הכחולים, מנסה לשחד אותם לסמן לו דרכים טובות.

בתום המשמרת היא תוציא אותו מהאינקובטור, תפשיט אותו מבגדיו ותשאיר רק את החיתול הקטן. היא תקרב אותו אליה, תצמיד היטב אל גופה ותעשה לו את מה שנקרא כאן "קנגורו". היא תשב אתו כך בשקט במשך חצי שעה ואולי יותר, עור נוגע בעור, חום בחום, נשימה רוכבת על נשימה. תחפון את הגוף הפועם בידה הגדולה.

בדרך כלל ההורים הם שמערסלים כך את ילדיהם, אך אמו של הפג לא תבוא היום. היא נראתה נואשת אתמול כשסיפרה על כך לנעמה. אביה עובר ניתוח, אמרה, והיא לוקחת יום חופש מהעבודה כדי להיות אתו. נעמה ראתה את עיניה המבוהלות. אישה שברירית כבת שלושים, שעמידתה מתנצלת ותנועותיה מהירות כאילו רק מסמנות את הפעולות באופן כללי ובלתי מחייב, שלא תיתפס חלילה בשגיאה או תיחשד בכוונת זדון כלשהי. כבר חודש וחצי היא כאן, לא החמיצה אפילו יום. מגיעה מיד לאחר העבודה, בדרך כלל לבד, לעתים רחוקות עם בעלה.

הבעל, גבר גדול מידות ומוצק ששתי ידיו עבות אך אצבעותיהן גמישות כיאה לעיסוקו כאופה, מגיע אחת לשבוע לערך. מסתכל בחשדנות לתוך האינקובטור, שואל את האחות "מה הצֶפי פה?", ולאחר שהוא שומע שאין לדעת עדיין את מועד השחרור מתיישב על כיסא, עובר על העיתון שהביא, יוצא למסדרון לשיחה או שתיים בנייד ועוזב.

רק פעם אחת, בשבוע הראשון, ראתה נעמה את האם מטפלת בבנה בנוכחות בעלה. היא הוציאה את הבן מהאינקובטור כדי לעשות לו קנגורו, אך הבעל הזדעזע ודרש ממנה להפסיק עם השטויות.

"תארו לכם," אמר, "שכל רגע הייתי מוציא את הלחם מהתנור כדי למשמש אותו. מה זה? עד שלא מוכן לא מוציאים, זה אלף בית של המקצוע. כל מקצוע." ולא עזרו כל מלמולי האישה על העובדת הסוציאלית, שאמרה שלפי כל המחקרים פגים זקוקים למגע, וככל שנוגעים בהם יותר ומחבקים כך הם מתפתחים טוב יותר.

"שתיגע היא בפגים שלה כמה שהיא רוצה," רטן הבעל. "אין לי בעיה עם זה, רק שתעזוב את הלחמנייה שלנו בשקט." ומאז אותה שיחה חובקת האם את בנה רק כאשר היא לבדה, ואף עורכת רישום של הזמנים כדי להיות בטוחה שהיא עושה מספיק לאושש ולהזרים כוח לגוף הקטן, לפצות אותו על הניתוק המוקדם מדי שנכפה עליו.

ולכן, כשנעמה שמעה שהאם לא תוכל להגיע היום, הציעה למלא את מקומה ולהיות קנגורו מאמצת. האם התרגשה.

"את בטוחה?" מלמלה. "תשבי אתו במקום ללכת הביתה?" היא נגעה במיטה ואחר כך במצחה, לא יודעת לאן להוליך את הכרת התודה.

נעמה אמרה, "זאת בכלל לא בעיה, תאמיני לי. אני אעשה את זה בשמחה."

וכאשר היא יושבת בישיבת הקנגורו כשהפג הזר על בטנה, בתנוחה אימהית של זו שאין לה ילדים וכנראה שלעולם גם לא יהיו, היא שוב חושבת על דארווין, האיש שריתק אותה כל כך בגלל הסתירות שבו. למשל, אדם שימיו דמו זה לזה כשתי טיפות מים, ששגרת חייו קבועה ופעולותיו מדודות, דווקא הוא העמיד את השונות ואת המגוון ככוחות המניעים של החיים. או: אדם שלא עבד יום אחד לפרנסתו, שבתור בן למשפחה אמידה היה משוחרר מכל תחרות קפיטליסטית, דווקא הוא זיהה את התחרות בטבע כבסיס קיומו של כל יצור עלי אדמות.

בייחוד הרשימה אותה הסתירה הבאה: האיש שחשף את פרצופו האכזרי של הטבע, על שיניו וטפריו נוטפי הדם, ואת מלחמת הקיום האכזרית המשתוללת בין כל היצורים החיים שבו, האיש שבשם תורתו התפתחו תורות גזע מפלצתיות שקידשו את רעיון האדם העליון, דווקא הוא התגלה לה רך ואנושי כל כך. היא התרגשה לראות, שהאיש שהעז להציץ מתחת למעילה של התרבות וחשף שם את טבעו החייתי של האדם, דווקא הוא טען שהתכונה הטבעית ביותר לאדם היא הסימפתיה.

***

מתוך המחברת של נעמה:

מיון בעלי חיים לקבוצות על פי אנציקלופדיה סינית מהמאה העשירית:

יצורים השייכים לקיסר

יצורים חנוטים

יצורים מאולפים

חזירונים

בנות ים

יצורים מופלאים

כלבים תועים

יצורים השייכים לקבוצה זו

יצורים משוגעים

יצורים שאינם ניתנים למנייה

יצורים שמציירים אותם במכחול העשוי משיער של גמל

אחרים

יצורים שזה עתה שברו אגרטל

יצורים הנראים מרחוק כזבובים

הפילוסוף מישל פוקו הציג פעם את הקטע הזה כדוגמה למערכת חשיבה שונה משלנו. למעשה, זהו קטע בדיוני מספר של חורחה לואיס בורחס, אלא שפוקו ציין זאת בשפה רפה וגם הזמן עשה את שלו, וכיום אין זוכרים עוד שמדובר בציטוט ולעתים קרובות מתייחסים אליו כאילו באמת היה לקוח מאנציקלופדיה סינית עתיקה.

כך או כך, המיון הזה משעשע ומעורר גיחוך משום שברור לחלוטין, שהוא נובע ממוחו הקודח של הכותב. מיון טוב באמת אינו מחלק דברים לקבוצות באופן שרירותי, אלא מקבץ את הדומים ומרחיק את השונים, ומגלה על ידי כך משהו על הסדר הטבעי של הדברים. אם למשל, ממיינים את בעלי החיים על פי תכונת היותם יונקים (בתור גורים), מיד מתברר שחברי הקבוצה חולקים גם תכונות רבות אחרות: למשל, שגופם מכוסה שיער, שיש להם שלד פנימי ושטמפרטורת גופם קבועה. צירוף זה של תכונות מעיד על טבעיותו ועל תקפותו של המיון, כי הוא חושף משהו מהסדר ומהתבנית שלפיהם העולם פועל.

אחד הנושאים שהעסיקו את דארווין במיוחד היה המשותף בין בעלי החיים השונים. הדמיון המדהים בין ידו של האדם, כנף העטלף וסנפיר הדולפין, למשל. איברים כה שונים זה מזה, המשמשים בתפקידים כה שונים, ולמרות זאת לכולם שלוש עצמות זהות, המאורגנות בדיוק באותו האופן. זה חייב להעיד על משהו!

והלב? האם מקרה הוא שלִבותיהם של דגים, צפרדעים, תנינים ובני אדם נראים כאילו נוצקו בראשיתם מאותה התבנית ממש?

גם סבו של דארווין, ארסמוס, שם לב לדמיון והאמין שלכל היצורים מקור משותף, שממנו הם התפתחו בכיוונים שונים. ארסמוס מת אמנם לפני שצ'ארלס נולד, אך דמותו הצבעונית השאירה בבית את טביעות דעותיו המקוריות ורעיונותיו הפרועים. ידו של ארסמוס היתה בכול: הוא היה רופא מבוקש שנהג לרשום סקס כתרופה להיפוכונדריה וגם מדען שגילה כיצד נוצרים עננים. כמהנדס הוא בנה מכונה מדברת, שאמרה בקול אנושי לגמרי: "אימא", "אבא", "מפה". הוא היה משורר. בכל הזדמנות השמיע את דעותיו האנרכיסטיות בגנות העבדות ובעד זכותן של נשים ללמוד, והשירים הארוטיים שחרז חדרו ללבות השומעים ובייחוד אולי השומעות, שכן על אף שהיה מכוער, צליעתו קשה ועורו מכוסה אבעבועות, נשים נמשכו אליו ואף הוא לא כבש את תשוקתו אליהן. הגירסה הרשמית מדווחת על תריסר ילדים שנולדו לו משתי נשותיו החוקיות ועוד שניים מאחת האומנות שעבדו בביתו. ילדו השביעי היה רוברט, אביו של צ'ארלס דארווין.

שיר של ארסמוס דארווין:

חיים אורגניים תחת גלים ללא חוף

נולדו וטופחו במערות אוקיינוס אינסוף.

צורות ראשונות זעירות, לא נראות לעין

נעות על הבוץ או חותכות את המים.

אלֶה, במרוצת הדורות החולפים

גפיים פיתחו וכוחות חדשים,

וקבוצות לאינספור של צמחים מניצות

וסנפיר ורגליים וכן כנף נוצות.

היתה זו שירה אמנם, ולא מדע קשה ועמוס עובדות אך הנושא היה ברור – ארסמוס דיבר על אבולוציה.

ולכן, כאשר נסע דארווין ללמוד רפואה באדינבורו, הוא לא נבהל כשפגש שם בחור בשם אדמונד גראנט שחיפש עדויות לרעיון המוצא המשותף. הוא היה בחור גבוה ועגמומי למראה, מבוגר מדארווין בשש עשרה שנה והיתה לו משיכה כפייתית ליצורים משונים שהיה שולה מהאוקיינוס. בעיקר התמחה בספוגים, יצורים פשוטים עד כדי כך שלא היה ברור אם הם בעלי חיים או צמחים. דארווין היה לו בן לוויה ובמשך ימים ארוכים היה מבוסס איתו במימיו הקפואים של האוקיינוס, דולה מהם יצורים ומפשפש בקרביהם.

"כל בעלי החיים," טען גראנט באזני דארווין, "חולקים איברים דומים, השונים זה מזה רק במידת מורכבותם. לכן אם נכיר את היצורים הנמוכים, נבין טוב יותר גם את הגבוהים ואת האדם." זו היתה מחשבה משונה, לחשוד במדוזה שיש לה מוח או להניח שלבם של הספוגים כואב עליהם, אך גראנט היה נחוש בדעתו. משום כך, מה רבה היתה ההתרגשות כאשר יום אחד הוא שלה מהמים חלזון ים, יצור פשוט עד כדי גיחוך, פשפש בקרביו ומצא בו לבלב, אותו איבר המצוי גם באדם ואשר אחראי על הפרשת האינסולין. "אמרתי לך," התלהב גראנט. "כל היצורים החיים דומים זה לזה, אבל לא זה מה שחשוב. חשובה הקִרבה שנגזרת מהדמיון, המסקנה הבלתי נמנעת שלכולם מוצא משותף.

"הראיה הטובה ביותר לכך," אמר גראנט, "היא המאובנים. אבל אצלם חשוב דווקא להסתכל על השוני. בשכבות העליונות, הטריות יותר, של האדמה דומים המאובנים לבעלי החיים החיים כיום. ככל שחופרים בשכבות קדומות יותר מוצאים שוני גדול יותר ויותר בין המאובנים לבין היצורים החיים. מכאן ברור," גראנט הזדקף בתרועת ניצחון, "שלכל בעלי החיים יש מוצא משותף והם התפתחו ממנו בהדרגה. אין ראיה טובה מזו," הוא אמר, ודארווין הנהן בהסכמה.

אבל הוא טעה.

יש ראיה טובה מזו. לעתים קרובות היתה נעמה חושבת בצער, שמקורו בהכרת ההחמצה, עד כמה היו ארסמוס וגראנט ודארווין שמחים לדעת את מה שאנחנו יודעים רק בזכות היותנו אנשים מודרניים, שיתרונם היחיד על פני הענקים ההם הוא שנולדנו אחריהם. כמה היו מתרגשים ללמוד שלא רק איברים דומים אנחנו חולקים עם בעלי החיים אלא גם תהליכים ביוכימיים; שחלבונים דומים עד כדי פליאה משמשים אצל כולנו; שאותן הוראות ייצור והפעלה טבועות בכולנו ושהן כתובות באותה השפה, ה-DNA. כמה היו נדהמים לגלות שכל היצורים בעולם – חיידקים, יתושים, כלניות ובני אדם – בנויים על פי אותה התוכנית; שיותר מתשעים ותשעה אחוזים מההוראות האלה משותפים לנו ולשימפנזה, תשעים אחוזים לנו ולעכבר, ויותר משליש הגנים לנו ולתולעת זעירה. העובדה שאנו יכולים לקחת מאדם גֶן, להחדירו לחיידק ולהפעיל אותו בהצלחה, בלהטוטים הידועים בשם 'הנדסה גנטית', מרשימה לאו דווקא בגלל מותר האדם הטכנולוגי שהיא מבטאת; להיפך, היא מרגשת מפני שהיא מראה באופן העמוק ביותר שאנחנו והחיידקים לא שונים זה מזה. אל תאמר אם כן "סבא שלי היה רב." אמור מעתה, "סבא רבא שלי היה חיידק."

אבל יותר מבדמיון הפיזי, התעניין דארווין בדמיון הנפשי בין האדם לבעלי החיים. כי בעוד שהדמיון הפיזי יכול לרמז שהאדם אינו אלא עוד בעל חיים, הרי שעולמו הרגשי, התנהגותו המוסרית ותרבותו יכולים להעיד דווקא על ההיפך – שכוח עליון יצק בו איכויות נעלות שאין ביניהן ובין שאר היצורים ולא כלום, וקיומן מוכיח בבירור ובאופן שאינו ניתן להפרכה שהאדם נברא אחרת, בצלם אלוהים. דארווין התעקש להאמין גם בדמיון הרגשי. נשען על משנתם של סבו ושל מורו הרוחני, גראנט, הוא ביקש להתמקד במה שמאחד ולא במה שמבדיל בין צורות החיים.

הגילוי הִכה בו כאשר ראה, לראשונה בחייו, קוף. לגן החיות בלונדון הגיע בפעם הראשונה בתולדות הגן אורנג אוטן – קופה ושמה ג'ני. דארווין בא לצפות בה והתרשם עמוקות.

"השומר הראה לה תפוח" כתב אחר כך, "אך לא נתן לה אותו. בתגובה היא נשכבה על הגב, בעטה ובכתה ממש כמו ילד מפונק. אחר כך אמר לה השומר, "ג'ני, אם תפסיקי ליילל ותהיי ילדה טובה, אתן לך את התפוח." אין ספק שהיא הבינה כל מילה שלו, ואף שהיה לה קשה מאוד כמו לילד לכבוש את יבבותיה היא עשתה זאת לבסוף וקיבלה את התפוח. היא אחזה בו, קפצה לכורסה והתחילה לנגוס בו כשפניה מתפקעות משביעות רצון."

דארווין לא יכול היה שלא להשוות את התנהגותה של ג'ני לזו של ילדיו שנולדו לא מכבר. אין ספק, אמר, שרגשות שנחשבים לאנושיים – שמחה וקנאה, תסכול והכרת תודה – כל אלה מצויים גם בבעלי חיים. ואפילו אהבה. אהבת הורים לצאצאיהם, למשל, או רגש כלשהו הדומה לה, הרי הם מצויים כבר ביצורים פשוטים. מה גורם לעכבישה לשאת על גבה את הביצים שהטילה? ומה מניע את ציפור השיר לטפל בגוזלים? אין זאת אלא שכבר אצלם קיימת איזו תחושה ראשונית של זיקה, מין נהייה עמומה או השגחה עתיקה שהלכה והתגלגלה ונהייתה אותו רגש מורכב שאנו קוראים לו 'אהבה'.

"וגם האמונה," אמר דארווין. "קחו למשל את האמונה, אותו רגש אנושי עמוק שעומד בבסיסה של כל דת. האין היא דומה לאמונתו של כלב באדוניו? אהבה ויראה, התמסרות וציות לכללים שקבע מי שבכוחו להעתיר או להצליף, להעניק או לקחת, מפני שהוא כל יכול. כל אלה מרכיבים את האמונה ואם כך, הרי שאנו דומים לבעלי החיים באופן העמוק ביותר שאפשר להעלות על הדעת ויכולותינו הרוחניות, ממש כמו הגופניות, הן תכונות ביולוגיות שהתפתחו באופן טבעי ובהדרגה. אנשים מדברים בהתפעלות על הופעת האדם הראשון, אך האם לא נכון יותר להתפעל מהפעם הראשונה שבה הופיע יצור חושב כלשהו?"

כאשר חזר דארווין לגן החיות הוא שם לב, שכאשר שומר הכלוב לא הסתכל עשתה הקופה דברים אסורים ומיד היתה מסתתרת, אולי מפחד או מבושה. כשציפתה לעונש – מלקות מידי השומר – היתה מתכסה בקש או בשמיכה, וכאשר אחד המבקרים בגן נתן לה חתיכת לחם, היא הביטה בשומר בכל פעם שרצתה לנגוס בה כדי לוודא שהוא מרשה לה לעשות זאת. התנהגותה האנושית של הקופה – שיקול דעתה, יכולתה להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור, רגש הבושה שאולי ניחנה בו והציפייה לעונש – נגעו ללבו של דארווין ועוררו בו מחשבות על שורשיו הקדומים של המוסר האנושי.

"רגשות מוסריים", הוא אמר, "הם עניין טבעי לחלוטין וטבועים במין האנושי ממש כשם שאינסטינקטים טבועים בדבורי הדבש. יתרה מזאת, ללא חוש מוסרי לא היתה החברה האנושית יכולה להתקיים כפי שהדבורים לא יכולות להתקיים ללא האינסטינקטים שלהן". "אין זאת", אמר דארווין, "אלא ששורשי המוסר נטועים בהיותנו יצורים חברתיים. הקבוצה מקנה לחבריה יתרון הישרדותי גדול: מציאת מזון במשותף עשויה להיות קלה יותר מאשר לחוד, ההתגוננות מפני טורפים יעילה יותר ויש גם יתרון בהעברת מידע חיוני ובלמידה זה מזה. בקבוצה כזו, שבה קיומם של הפרטים תלוי בהשתייכותם אליה, יש חשיבות עצומה לעזרה הדדית ולמתן עונש למי שפגע באחד מחבריה. משום כך", אמר, "קשה להגזים בחשיבותו של הרגש המשמעותי ביותר שהתפתח בהקשר הזה – הסימפתיה".

סימפתיה. נעמה לא יכלה לחוש קרבה גדולה יותר למישהו מכפי שחשה לדארווין בשעה שנקב בשמו של רגש זה. סימפתיה אינה אהבה, אמר דארווין, ונעמה הסכימה. סימפתיה היא היכולת להזדהות עם שמחת הזולת ועם כאבו, וכתוצאה מכך להושיט לו יד. היא, ולאו דווקא האהבה, מאפשרת לנו להגיש עזרה לחברי הקבוצה, גם לחלשים, לנכים ולחולים. במהלך האבולוציה הקנתה הסימפתיה יתרון לאדם. חברה שכללה חברים בעלי סימפתיה שגשגה, טיפחה צאצאים רבים יותר ולכן שרדה. חברות אחרות לעומתה, הובסו. ולכן, אמר דארווין, סימפתיה וחמלה אינן ישויות אלוהיות. הן התפתחו במהלך האבולוציה, בהדרגה ובאופן הטבעי ביותר, כחלק מאנושיותנו הצומחת.

וזה מה שהפעים את נעמה. כיצד השכיל דארווין להעמיד את הסימפתיה כגולת הכותרת של הטבע האנושי? לא האהבה העזה, הגורפת, המופיעה בסערה. דווקא הסימפתיה, אותו רגש צנוע המביא אחריו מעשה פשוט וחם. אותו רגש אנושי המושיט את ידו ואומר, קח.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דארווין באיילון דרום”