החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מעגל הדמים

מאת:
הוצאה: | 2020 | 278 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

לפתע נשמעה אזעקת צבע אדום. הדבר האחרון שיוני שמע הוא הקריאות הנואשות של מיכל, המחפשת אחר בנם איתן. "אני לא מוצאת אותו," זעקה בהיסטריה בעודה רצה בין חדרי הבית. יוני נמלט מהמקלחת בבהלה, תפס את המגבת בחופזה וניסה לצאת לכיוון סלון הבית, כשלפתע נשמע קול נפץ אדיר שהרעיד את קירות הבית ומוטטו אותו.

רגעים ספורים לאחר שהאבק שקע נגלה לעיניו המחזה המחריד ששינה את המציאות של חייו.

 

מעגל הדמים הוא מותחן סוחף ומהפנט שמתרחש בימינו ושואב השראה מהמציאות השברירית של תושבי הדרום. הוא נכתב דרך נקודת מבטו של יוני, קצין גבעתי מצטיין, שחייו משתנים  ללא הכר בעיצומה של הסלמה קשה.

וכאילו לא די בכך, לאחר המקרה יוני מקבל טלפון מפתיע מגורם אנונימי שמציג את עצמו כראש המחתרת היהודית ומזמין אותו אליו לקבל מידע על אביו שנעלם כשהיה בן שמונה. מאותו רגע אירוע רודף אירוע, והעלילה מסתעפת לכיוונים שמעבר לכל דמיון אשר יגרמו לקורא לא להניח את הספר מהיד עד לסוף המפתיע.

 

ז'אק צבניה, יליד 1980, המתגורר באזור הדרום, מציג לפניכם את ספר הביכורים שלו בסיפור סוחף ומרתק בהשראת האירועים בדרום ומעמיד את יוני, גיבור הספר, בפני קונפליקטים רבים שמעסיקים רבים מאיתנו בחיי היומיום.

קריאה מהנה!

מקט: 4-1272-799
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
לפתע נשמעה אזעקת צבע אדום. הדבר האחרון שיוני שמע הוא הקריאות הנואשות של מיכל, המחפשת אחר בנם איתן. "אני לא […]

 

פרק 1

 

לילה אפל במיוחד ירד על גבול רצועת עזה. הירח הרזה שהתחבא מאחורי עננים עבי כרס לא הצליח להפיג את העלטה שהשתלטה על הלילה והוריד עימו טל מגובה בערפל בינוני. הטמפרטורה צנחה, אך הקור היה נסבל, בייחוד עבור אלו שבאו לגבות מחיר דמים.

 

קולות עמומים בשפה הערבית נשמעו מעבר לגדר הגבול שהפרידה בין הרצועה לבין היישובים העבריים. ג'יפ סיור שחלף שם בעצלתיים לא הבחין בשלושת הבחורים שעסקו בניסור הגדר כדי לחדור ליישוב. "עוד קצת, עוד קצת", לחש אחד מהם וניסה להאיץ בשני חבריו, אגב סינון קללה עסיסית לעברם.

 

בתוך דקות אחדות עמדו במשימתם הראשונה, חילקו את התיקים ביניהם, סידרו את נשקם החם על הצוואר, נשאו תפילה קטנה כדי להודות לאללה על שנתן להם את הזכות ואת האפשרות לרצוח והתבוננו זה בפניו של זה; הם ידעו שזו משימתם האחרונה לפני המוות האדיר והמהולל שבעקבותיו יפגשו את אותן שבעים ושתיים בתולות בגן העדן על פי אמונתם. הם התחבקו קלות ופרצו בריצת אמוק לתוך אחד היישובים הסמוכים לגדר.

 

ג'יפ הסיור, שרק לפני דקות אחדות חלף על פניהם, חזר על עקבותיו בעקבות הדיווח שקיבל מהחמ"ל על פִּרצה בגדר. שני חיילים שירדו מהג'יפ זיהו את הפרצה, ועד מהרה הוכרזה הגזרה כגזרה חמה.

 

חיילים הוקפצו מכל עבר. כל כיתות הכוננות עמדו על הרגליים, ומסוקים שעלו והאירו לכל עבר החלו להשתתף במצוד. לאחר דקות אחדות של סריקות קדחתניות זוהה אחד החשודים בתוך היישוב, וחייל נחוש שנתקל בו לא הותיר לו סיכוי. לא רחוק משם נתפס גם המחבל השני בשעה שהשיב אש לעבר חוליית החיילים שתפסה אותו בקרבת מבנה נטוש.

 

יוני היה מעורב בכל המתרחש, ומהר מאוד קיבל דיווח על המחבל האחרון, שבאותה שעה טיפס לעבר בית ונכנס מבעד לחלון פתוח, בעוד נשקו מחליק ממנו ונשמט לעבר הקרקע.

 

הצעקות של הילה הקטנה הרעידו את כל הבית. מוריה, שישנה בחדר השינה בקומה העליונה, התעוררה בבהלה לנוכח זעקותיה של בתה, וכמו מתוך סיוט דילגה על מדרגות אחדות בדרכה למטה. כשפתחה את דלת חדרה של הילה נגלה לעיניה אחד הסיוטים הגדולים וההזויים שהורה יכול לחוות אי פעם: הילדה הייתה חבוקה בזרועותיו של אותו מחבל, כשסכין מטבח חדה מוצמדת אל צווארה העדין. בנימין הקטן ישב על מיטתו, חובק את רגליו, והביט באחותו באימה.

 

"לא… לא… לא… לאאא…" נשמע קולה הצרוד והמבועת של מוריה. "אל תעשה את זה, היא רק ילדה!" המשיכה וצעקה בגרון ניחר, והיה נדמה כאילו בעוד שנייה תתמוטט על הרצפה לנוכח המחזה הנורא הזה.

 

לאחר רגעים ספורים התמלא הבית בחיילים, ולחדר נכנס יוני, מלווה בעוד כמה חיילים שמייד כיוונו את נשקם לעבר המחבל המפוחד. הם היו מיומנים, שכן אומנו על ידי מיטב המפקדים בדיוק לקראת רגעים מהסוג הזה. הם נזהרו שלא לנהוג בפזיזות יתרה, שמא יסכנו את חיי הילדה השבויה. דממה השתררה בחדר והיה נדמה שכל צד מחכה לראות כיצד יפעל הצד האחר.

 

מראהו של המחבל ומבנה גופו הסגירו את גילו הצעיר יחסית. יוני ידע כי עם אחד כזה יהיה קשה יותר "לעבוד" מאשר עם אדם בוגר יותר, שמיושב בדעתו. מכונות, פס ייצור, כך הגדירו אותם בצבא. אלו אותם צעירים שטופי מוח וממוקדי מטרה שבילו שעות על גבי שעות בתפילות במסגדים לעיניהם של אותם אימאמים מסיתים שזרעו בהם רעל ושנאה תהומית ללא גבול. הם היו קלים להשפעה, שכן נולדו להורים ממורמרים, גדלו במחנות פליטים ולא קיבלו שום השכלה בסיסית. לא היה להם עתיד לבד מהמלחמה בכובש הציוני. מהר מאוד מצאו עצמם אותם צעירים מתוסכלים נוהרים לאותם מסגדים, ושם קיבלו מקלט ומשמעות לחייהם האומללים.

 

קבוצת החיילים שנכנסו עם יוני המשיכו וכיוונו את נשקם לעבר המחבל. הם היו דרוכים עד מאוד ולא הסיטו ממנו את מבטם. המתח בחדר גבר בכל רגע שחלף.

 

מוריה הביטה ביוני בעיניים מתחננות, זועקות מכאב. היא ראתה בו מושיע, היחיד שיכול להציל את חיי בתה. היא תפסה בחולצתו ובבכי קורע לב הצליחה לסנן לעברו בליל של מילים שמייד הפכו שוב להתפרצות זעם. "זה לא קורה לי, זה לא קורה לי, זה לא יכול להיות, אל תיתן לזוועה הזאת להתרחש. הוא לא יכול לשחוט לי את הילדה", היא מלמלה בשארית כוחותיה. יוני הביט בה ברכות, הניח ידו בעדינות על עורפה וקירב אותה אליו. יופייה לא חמק מעיניו, אפילו בשעה קשה כזו. שערה השחור היה אסוף בחלקו, ומבטה המבוהל הסגיר זוג עיניים משורטטות כמו ציור, עמוקות ונבונות. לשפתיה הסדוקות מעט מהיובש והקור היה ריח מתקתק של ליפסטיק בטעם וניל, שמרחה רגע לפני השינה. נקודת חן זעירה עיטרה את פניה, מעט מעל השפה בצד שמאל. היא לבשה פיג'מה ארוכה בצבע ורוד, עם ציור של דובי מחויך. לא בדיוק לבוש מיטה מפתה עבור בעל שמבקש להשביע את יצרו ולגעת בגופה הענוג. היכן בעלה, תהה יוני לעצמו, ומייד התעשת וחזר למציאות.

 

"את חייבת להישאר רגועה", לחש על אוזנה, "אני אדאג שהוא לא יעשה את זה, אבל בשביל הבת שלך את חייבת להיות רגועה, לשמור על שליטה עצמית ולתת לנו לעבוד. ידינו חייבת להיות על העליונה, וההיסטריה רק משחקת לידיים שלו". יוני הרפה מצווארה והביט בה בעיניה, מחפש ניצוץ כלשהו של הסכמה.

 

היה בו משהו מרגיע, בטון שלו, בביטחון שהפגין, ברוך ששידר אליה ובאותה נשימה בקור הרוח שאפיין אותו במצב לא פשוט כזה. כעת לא נותרה לה ברירה, היא החליטה שהיא בוטחת בו ושניהם הביטו זה בזה בהבנה.

 

יוני התנער מהתחושות שעורר בו ריח הליפסטיק שעלה משפתיה, קם על רגליו ובשנייה אחת חזר להיות אותו קצין חד וממוקד. מבטו הרך והרגיש התחלף מייד במבט כועס ויוקד.

 

"מה אתה עושה?" פנה יוני למחבל בקול שקט אך סמכותי.

 

"אל תתקרב אליי, אני אשחט אותה", השיב המחבל בטון מאיים.

 

יוני הופתע מעט מהעברית של המחבל, הוא לא ציפה לזה.

 

"תורידו את הנשק, אני אשחט אותה בזכות אללה ושליחיו, בזכות אללה יהיה לי דם של שאהיד על הידיים", צעק בעברית במבטא ערבי כבד.

 

"אתה לא תצא מפה חי", הזהיר אותו יוני. "תוריד את הסכין", הוסיף בקול נמוך.

 

"אני מעדיף למות מוות של קדושים וואלאק כשאהיד ולא לצאת מפה על הרגליים כמו כלב פחדן", השיב לו.

 

"ולהרוג ילדה בת שש זה להיות שאהיד? זה להיות גיבור? אתה מדבר שטויות. זה משהו שהשייח'ים המשועממים שלכם המציאו כדי שתרגישו גיבורים, כדי להצדיק את הרצח החולני שלכם! איפה השייח' שלך? למה הוא שלח אותך ולא בא בעצמו למות כשאהיד? הוא לא רוצה להיות גיבור? הוא לא רוצה גן עדן? הוא לא חרמן על שבעים ושתיים בתולות מסריחות? להרוג ילדה בת שש זה המעשה הכי פחדני שיש, תוריד את הסכין!"

 

המחבל החל להילחץ והידק את סכינו אף יותר אל צווארה של הילה. יוני הבין שעליו לנסות לעורר בו אמון.

 

"אל תתקרב, אל תתקרב אני אומר לך!" צעק וניכר שהחל לאבד את עשתונותיו. ידיו של המחבל החלו לרעוד והסכין כבר גירדה את צווארה של הילדה המפוחדת ופצעה את עורה הרך. טיפות דם זעירות החלו לטפטף על הרצפה. היא לא יכלה לצעוק או לבכות, לדבר או ללחוש. פיה היה פעור ועיניה החלולות שוטטו בחדר אנה ואנה. היה נדמה שהיא לא נמצאת שם, לא מבינה מה קורה לה, כאילו נפשה לקחה אותה למחוזות אחרים. לפתע פתחה את פיה והחלה לשיר שיר שרק היום למדה בגן.

 

"שקט… שקטטט… תסתמי את הפה!" ניער אותה המחבל, סותם את פיה של הילה בידו כדי להשתיק אותה.

 

מוריה החלה להשתולל ולנסות להגיע לבתה, אך ניסיונותיה עלו בתוהו. חייל שעמד לידה חסם אותה בגופו ולא אפשר לה להתקרב אליה.

 

"תוציאו אותה מפה", פקד יוני.

 

החייל פתח את הדלת ונאלץ להפעיל כוח מתון כדי לגרור את מוריה אל מחוץ לחדר בעודה בועטת וצועקת. הדלת נסגרה מאחוריה.

 

יוני ניגש לבנימין, שכל העת ישב על מיטתו וצפה במתרחש מהצד, רכן אליו ושאל אותו בחיוך, "איך קוראים לך?"

 

"בנימין", ענה לו בקול שקט ומפוחד.

 

"בן כמה אתה?"

 

בנימין לא הרים את מבטו אך מנה ארבע אצבעות ונופף לעברו של יוני.

 

"אתה ילד בוגר וגיבור", אחז יוני בכתפיו, "אתה רוצה לצאת להיות עם אימא?"

 

"גם הילה", הצביע לעברה בנימין בקול חנוק, דמעות זולגות מעיניו.

 

"הילה תבוא עוד מעט ותחבק אותה חזק", ליטף יוני את ראשו.

 

בנימין הנהן בראשו בהסכמה, ויוני סימן לאחד החיילים להוציא אותו מהחדר וסגר את הדלת.

 

בינתיים המחבל, שלא הרפה מצווארה של הילה, כבר החל להתעייף. ברכו הימנית כבר החלה לרעוד ובועות של זיעה קרה התאספו על מצחו. יוני, שהיה מורגל למצבים מורכבים מהסוג הזה, זיהה את חולשתו וחייך בליבו. הוא הוריד את הנשק, קיפל את שרוולי מדיו עד המרפק ופלט נשיפה ארוכה. אחר כך לחש משהו על אוזנו אחד מחייליו, שנשקו היה מכוון אל המחבל. החייל הנהן והמשיך לשמור על רמת דריכות גבוהה.

 

"שו איסמכ?" שאל יוני את המחבל.

 

"ג'יהאד", ענה לו בחשדנות.

 

יוני זיהה סוג של התקדמות, והאמין שכעת יוכל לשבור מעט את הקרח.

 

"ג'יהאד? דווקא ג'יהאד? כמה סמלי", אמר בחיוך, "לא יכלו לקרוא לך סאלאם? זה היה מקל על כולנו קצת". הוא צחק והפנה מבטו לעבר החיילים, שצחקו איתו. "אתה יכול לשחוט את הילדה הזאת כאן ועכשיו, בגבורה, בלי היסוס, אבל אני מבטיח לך – מבטיח לך! – שבזמן שתנסה לדפוק את הבתולות שלך שם למעלה, אף על פי שעם איך שאתה נראה אני בספק גדול, ההורים שלך לא יֵדעו נחת עוד רגע בחיים האומללים שלהם. נהרוס כל בית שיבנו, נשבור אבן אחרי אבן. הם יבנו בית ומייד נהרוס אותו. הם יבנו עוד אחד ונהרוס גם אותו. הם יבנו עוד עשרה ונפיל להם הכול על הראש, ואם הם יחליטו שהם בורחים לג'מייקה או לאפגניסטן, אני אדאג באופן אישי להטביע אותם בבריכה שיבנו. לא יהיה להם עוד רגע של שקט בחיים שלהם. החיים שלהם ייגמרו יחד עם שלך, הגיהינום יחכה להם בכל פיסת אדמה חרוכה שהרגל שלהם תדרוך עליה. הסיוט שלהם יהיה גן העדן שלי. אז תחליט", אמר לו יוני בביטחון רב.

 

ג'יהאד הביט בו במבט מהוסס. ביטחונו נפגע מעט, אך הוא לא ויתר. "המשפחה שלי יהיו גיבורים, ידאגו להם, אף אחד…"

 

"המשפחה שלך יצטערו על היום שהגעת אליהם. אימא שלך תקלל כל יום את הרגע שיצאת מהרחם שלה", קטע אותו יוני בשאגה אדירה, "המשחק הזה נמשך יותר מדי זמן וזה מתחיל להמאס עליי". יוני התקרב למחבל בביטחון, כמי שמבין שידו כעת על העליונה. "יש לך כמה שניות להחליט לפני שאנחנו הורגים אותך כמו כלב, יא איבן כאלב, איבן שרמוטה, איבן אלף מאה שרמוטה, יא חרבן!" שאג לעברו יוני במבט זועם.

 

"גם אם אני עוזב אותה אתם תהרגו אותי, שקרן!" זעק המחבל בבהלה, וניכר בו שהיה שרוי במצוקה.

 

"אם תעזוב אותה, ניקח אותך לחקירה, תקבל שם כמה כאפות, יעשו לך משפט, תקבל כמה שנים בכלא ואז יום אחד, אם אתה מספיק חשוב, ישחררו אותך באיזו עסקת שבויים מזוינת, קרוב לוודאי עם איזה תואר ביד, בגלל המדיניות המטומטמת של הממשלה שלנו, ואז באמת תצא גיבור בזמן שהמשפחה שלך תהיה מפוצצת בכסף שהמדינה שלנו מעבירה לארגון הטרור הרוצח שלך כדי שלא תמותו שם ברעב. אתה לא באמת רוצה להרוג אותה, תוריד את הסכין. תוריד!" שאג יוני.

 

ג'יהאד הרגיש שהקצין הנחוש שעומד מולו הולך וסוגר עליו. ליבו הלם בחוזקה, הזיעה שהצטברה לפני כן על מצחו כבר התפשטה בכל חלקי גופו. אחיזתו בסכין הלכה והתרופפה, והילה, שעמדה לפניו, החלה לייבב בכאב בעקבות החתכים בצווארה.

 

"אַללָּהֻ אַכְּבַּר", החל למלמל. "אללה אכבר", חזר ואמר. "אללה אכברררר!" צעק.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.