החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

דם חכם

מאת:
מאנגלית: דבורה שטיינהרט | הוצאה: | 2021 | 140 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

שם הרומן, "דם חכם" מרמז על ידיעה פנימית, מעין "צו הדם", המכתיב לגיבור את גורלו. זהו סיפורו של הייזל מוטס, חייל משוחרר ופָנָטי דתי, השב מהמלחמה הלום קרב וכופר להכעיס, ומעל גג מכוניתו הישנה ‒ שהיא ללא ספק הדמות המצחיקה ביותר בסיפור ‒ נעמד להטיף לקהל יוצאי הצגות הקולנוע בעיר להצטרף לכנסייה שלו, שלהּ הוא קורא "הכנסייה של המושיע בלי מושיע". דרכו ההזויה אל הצלב האישי שלו מתוארת בתנופה סטירית, והופכת למשל מזעזע לדרך הייסורים של ישו, ה"ויה דולורוזה" שלו, בעולם מודרני, חומרני וּנטול ישועה.

פלאנרי או'קונור (1964-1925) נולדה בסוואנה, ג'ורג'יה, וחיה כמעט כל ימיה בדרום ארצות הברית. היא הייתה קתולית אדוקה, אך סיפוריה מביאים לא חזיונות של ברכה, אלא את העולם חסר התוחלת שאחרי "הנפילה", הגירוש מגן־העדן. כמייצגת מובהקת של זרם הגוטיקה הדרומית בספרות האמריקנית, היא משתווה בחשיבותה, גם אם לא בהיקף כתיבתה, לעמיתהּ ויליאם פוקנר. כתיבתה בוטה, מדויקת ואירונית, הדיאלוגים חדים כסכין, הגיבורים גרוטסקיים והעלילות מצמררות באכזריותן הבלתי מתפשרת, ועם זאת, זרוּעות רגעי חסד מפעימים. או'קונור, כפוקנר, היא גם סופרת רגיונלית, סופרת של מקום, מנציחת הנופים, הרגלי החשיבה וצורות הדיבור המיוחדות של אנשי הדרום, שחורים כלבנים. יצירתה כוללת כשלושים סיפורים קצרים, שעליהם תהילתה, שני רומנים קצרים שדם חכם הוא המוקדם שבהם, וקומץ מאמרים וביקורות. כל ספריה תורגמו לעברית.

ד. ש.

מקט: 4-249-50914
שם הרומן, "דם חכם" מרמז על ידיעה פנימית, מעין "צו הדם", המכתיב לגיבור את גורלו. זהו סיפורו של הייזל מוטס, […]

פרק א

הֵיזְל מוֹטֶס ישב על מושב הפלוסין הירוק בתא הרכבת כשגופו נטוי לפנים, והביט פעם לכיוון החלון, כאילו שקל אם לקפוץ החוצה מבעדו, ופעם לאורך המעבר, לעבר קצה הקרון. הרכבת דהרה בינות לצמרות עצים שמדי פעם נתדלדלו, ומבעדם נראתה השמש עומדת, אדומה מאוד, מעל קצה היער הרחוק. קרוב יותר נפרשֹו שדות חרושים, התפתלו והחווירו באופק, והחזירים המעטים שנברו בין התלמים נראו כאבנים מנומרות גדולות. מיסיס וּאלי בִּי הִיצְ’קוֹק, שישבה מול מוטס בתא, אמרה שהיא חושבת שהשעה הזאת של לפנות־ערב היא השעה הכי יפה של היום, ושאלה אותו אם גם הוא לא חשב ככה. היא הייתה אישה שמנה, עם צווארון וחפתי־שרוולים ורודים ורגליים דמויות אגס, שהשתלשלו אלכסונית מהמושב ולא הגיעו לרִצפה. הוא העיף בה מבט חטוף, ובלי לענות רכן קדימה ושוב שלח מבט לאורך המעבר. היא הסתובבה לראות מה יש שם מאחור, אבל כל מה שראתה היה ילד קטן מציץ אל אחד התאים, וקצת מאחוריו, בסוף הקרון, את הכרטיסן פותח את הארון שבו אוחסנו הסדינים.

שוב פנתה אליו ואמרה: “אתה בטח נוסע הביתה.” הוא לא נראה בעיניה הרבה מעל עשרים, אבל על ברכיו היה מונח כובע שחור, נוקשה ורחב תיתורה, כזה שכומר כפרי זקן היה עשוי לחבוש לראשו. החליפה שלו הייתה בצבע כחול מסנוור, ותג המחיר עוד היה מהודק בסיכה לשרוול.

הוא לא ענה לה ולא הסיר את עיניו מהדבר שעליו הסתכל. לרגליו היה מונח קיטבג צבאי, והיא החליטה שהוא היה בצבא ושוחרר, ועכשיו הוא נוסע הביתה. היא רצתה להתקרב עוד כדי לראות כמה עלתה לו החליפה, אבל במקום זאת מצאה את עצמה פוזלת לעבר עיניו, כמעט כמנסה לצלול לתוכן. הן היו בגון קליפת אגוז, ושקועות עמוק בארובותיהן. מִתאר הגולגולת הצטייר בבירור מתחת לעור.

היא חשה כעוסה, הכריחה את עצמה לסלק ממנו את מבטה ופזלה אל תג המחיר. החליפה עלתה לו 11.98$. היא סברה שהמחיר ממַקֵּם אותו ושבה להתבונן בו בהרגשה שעכשיו היא מחוסנת יותר מפני מראהו. היו לו שני קמטים אנכיים משני צִדֵי פיו, ואף דמוי מקור של חנקן; שֵֹערו נראה כמשוטח לעד מתחת לכובע הכבד, אבל העיניים הן שהכי ריתקו אותה. ארובותיהן היו כל כך עמוקות עד שנראו, בעיניה, כמעט כמו מעברים שמובילים לאן שהוא, והיא התכופפה עוד, עד חצי הרווח שבין שתי שורות המושבים, וניסתה לראות אל תוכן. הוא פנה פתאום להביט בחלון, ואז כמעט באותה מהירות נפנה שוב להביט למקום שבו היו עיניו תקועות קודם.

הוא הסתכל בכרטיסן. כבר כשעלה לרכבת ראה אותו עומד בין שני קרונות – איש עב־גוף בעל ראש קירח, עגול וצהוב. הייז נעצר אז, ועיניו של הכרטיסן נפנו אליו, מכוונות אותו לקרון שאליו היה אמור להיכנס. כשלא זז ממקומו אמר האיש בכעס: “שמאלה, שמאלה,” והייז התקדם.

“טוב,” אמרה מיסיס היצ’קוק, “אין כמו הבית.”

הוא העיף בה מבט וראה את בשר פניה הסמוקות מתחת לכיפת־השֹער שגונהּ שוּעלי. היא עלתה שתי תחנות קודם. עד לאותו רגע לא ראה אותה מימיו. “אני צריך ללכת לדבר עם הכרטיסן,” אמר. קם והלך לכיוון קצה הקרון, שם נראה האיש מתחיל להציע דרגש־שינה. הוא נעמד לידו, נסמך אל מִסעד הצד של אחד המושבים, אבל הכרטיסן לא הסתכל עליו. מתאמץ היה למשוך החוצה את אחת מדופנות התא.

“כמה זמן לוקח להציע דרגש?”

“שבע דקות,” אמר הכרטיסן מבלי להביט בו.

הייז התיישב על משענת המושב. הוא אמר, “אני מאִיסְטְרוֹד.”

“זה לא על הקו הזה,” אמר האיש. “אתה לא על הרכבת הנכונה.”

“נוסע לעיר,” אמר הייז. “אמרתי שגדלתי באיסטרוד.”

האיש לא אמר מילה.

“איסטרוד,” אמר הייז כשהוא מרים את קולו.

הכרטיסן משך בתנופה את הצלון. “אתה רוצה להציע את הדרגש שלך עכשיו, או בשביל מה אתה עומד פה?” שאל.

“איסטרוד,” אמר הייז. “על יד מֶלזי”.

הכרטיסן פרשֹ את צִדו האחד של המושב. “אני משיקגו,” אמר. הוא משך חזק בצד השני. כשהתכופף, נראו על עורפו שלושה קפלים.

“ממש.” אמר הייז בלגלוג.

“הרגליים שְ’ךָ באמצע המעבר. אנשים יצטרכו לעבור,” אמר הכרטיסן, ונפנה לעבור על פניו באי־סבלנות.

הייז קם ונשאר לעמוד במשך כמה שניות. הוא נראה כאחוז בחבל התקוע באמצע גבו והמחובר לתקרת הרכבת. הוא ראה את האיש עושה את דרכו בהחלקה מבוקרת ומיומנת־להפליא במורד הקרון, עד שנעלם בקצהו. הוא זיהה אותו כבן למשפחת פּארוּם, כושי מאיסטרוד. הוא שב לתאו, התכרבל במושבו ושם רגל על צינור שמתחת לחלון. איסטרוד מילאה את ראשו, ואז יצאה משם למלא את המרחב שממסילת הרכבת עד קצה השדות הריקים והמחשיכים. הוא ראה בדמיונו את שני הבתים ואת עפר־הדרך החלוד־אדמדם, ואת קומץ צריפי הכושים והאסם היחיד והדוכן עם הפרסומת המתקלפת האדומה־לבנה לטבק־הרחה “סי.סי.סי” על הדופן החיצונית.

“אתה נוסע הביתה?” שאלה מיסיס היצ’קוק.

הוא הביט בה בחמיצות ולפת את שולי כובעו השחור.

“לא, אנִי לֹא,” אמר בקול של איש־טֶנֶסי, חד ודק ומאנפף.

מיסיס היצ’קוק אמרה שגם היא לא. היא אמרה לו שקראו לה מיס וֶזֶרמן לפני שהתחתנה ושהיא נוסעת לפלורידה לבקר את בתה הנשואה, שרה־לוסיל. היא אמרה שתמיד נדמה שאי אפשר למצוא את הזמן לנסוע כל כך רחוק. איך שהדברים מתגלגלים, כל פעם משהו אחר, הזמן רץ כל כך מהר שאת כבר לא יודעת אם את צעירה או זקנה.

הוא חשב שהוא יכול להגיד לה שהיא זקנה, אם תשאל אותו. אחרי זמן מה הפסיק להקשיב לה. הכרטיסן שוב חלף על פניהם בדרכו חזרה, ולא הסתכל עליו. מיסיס היצ’קוק איבדה את חוט־המחשבה. “אתה אולי נוסע לבקר מישהו?” שאלה.

“נוסע לטוֹקִנְגְהֶם,” אמר והתחפר עמוק יותר במושבו והביט לחלון. “אני לא מכיר שם אף אחד, אבל הולך לעשות כמה דברים.”

“אנִי הולך לעשות כמה דברים שלא עשיתי קודם,” אמר והציץ בה באלכסון, וזוויות פיו התרוממו מעט.

היא אמרה שהיא מכירה איש ששמו אלברט סְפַּרְקְס מטוקינגהם. אמרה שהוא הגיס של גיסתה ושהוא…

“אני לא מטוקינגהם,” אמר. “אמרתי שאני נוסע לשם, זה הכול.” מיסיס היצ’קוק התחילה שוב לדבר, אבל הוא קטע אותה ואמר, “הכרטיסן הזה גדל באותו מקום שאני, אבל הוא אומר שהוא משיקגו.”

מיסיס היצ’קוק אמרה שהיא מכירה איש שחי בשיקגו…

“מה זה משנה אם נוסעים לפה או נוסעים לשם,” אמר. “זה מה שאני אומר.”

מיסיס היצ’קוק אמרה כן, איך שהזמן עף. היא אמרה שלא ראתה את הילדים של אחותה חמש שנים ואינה יודעת אם הייתה מכירה אותם אילו ראתה אותם. הם שלושה, רוֹי, בּוּבּר, וג’ון וֶסֶלי. ג’ון וסלי בן שש וכתב לה מכתב, סבתָבּובה יקרה. הם קוראים לה סבתבובה ולבעלה סבָּבּוב…

“את בטח חושבת שכבר נושעת,” אמר.

ידה של מיסיס היצ’קוק מרטה בצווארונה.

“את בטח חושבת שכבר נושעת,” אמר שוב.

פניה האדימו. כעבור שנייה אמרה כן, החיים הם השראה, ואחר כך אמרה שהיא רעבה ושאלה אותו אם לא ירצה ללכת לקרון־המסעדה. הוא חבש לראשו את כובעו השחור מטיל המורא ויצא בעקבותיה.

קרון המסעדה היה מלא, ואנשים חיכו בתור להיכנס. הוא ומיסיס היצ’קוק עמדו בתור חצי שעה, מטלטלים מצד לצד במעבר הצר, וכל כמה רגעים משתטחים כנגד הדופן לפנות מקום לאנשים הספורים שיצאו. מיסיס היצ’קוק דיברה עם האישה שעמדה לצִדהּ. הייזל מוטס הסתכל על הקיר. מיסיס היצ’קוק סיפרה לאישה על הבעל של אחותה שעובד במחלקת המים של העירייה בטוּלָפוֹלְז, אלבמה, והגברת סיפרה על בן־דוד שיש לו סרטן בגרון. בסוף הגיעו כמעט עד פתח הקרון ויכלו להסתכל פנימה. היה שם רב־מלצרים שכיוון בידו את האנשים למקומות הישיבה וחילק תפריטים. הוא היה איש לבן בעל שׁער שחור ושמנוני, וגם חליפתו שחורה ושמנונית. הוא נע כמו עורב, מנתר משולחן לשולחן. סימן לעוד שני אנשים, והתור זז כך שהייז ומיסיס היצ’קוק והגברת שאִתה דיברה התכוננו להיות הבאים בתור. באותו רגע יצאו עוד שניים. המלצר הראשי סימן בידו, ומיסיס היצ’קוק והאישה נכנסו ואחריהן הייז. האיש עצר אותו ואמר, “רק שניים,” והדף אותו אחורה אל הפתח.

פניו של הייז האדימו מאוד. הוא ניסה להיכנס מאחורי האיש הבא בתור, ואחר כך ניסה לחצות את התור כדי לחזור לקרון שלו, אבל ליד הפתח הצטופפו יותר מדי אנשים. הוא נאלץ לעמוד כמו גולם בעוד כולם מסתכלים עליו. זמן מה לא יצא איש. בסופו של דבר קמה אישה בקצה הרחוק של הקרון, והמלצר סימן לו ביד. הייז היסס וראה את היד מתרוממת שוב. הוא הִטלטל לאורך המעבר, בדרך נפל על שני שולחנות וטבל את ידו בקפה של מישהו. המלצר הושיב אותו עם שלוש נשים צעירות־יחסית שהיו לבושות כמו תוכיים.

אצבעותיהן נחו על השולחן, ציפורניים אדומות מכודנות בקצותיהן. הוא התיישב וניגב את ידו במפת השולחן. לא הסיר את כובעו. הנשים סיימו לאכול וכבר עישנו סיגריות. כשהתיישב, הפסיקו לדבר. הוא הצביע על הדבר הראשון בתפריט, ורב־המלצרים, שניצב מעליו, אמר, “תרשום את זה, בחורצ’יק,” וקרץ לאחת מהנשים; היא השמיעה נחרה. הוא רשם, ורב המלצרים הסתלק עם ההזמנה. ישב, עגמומי ומתוח, והביט נכחו בצווארה של האישה היושבת בצד השני של השולחן. מדי פעם חלפה ידה האוחזת בסיגריה על פני הנקודה על צווארה; הנקודה הייתה נעלמת לו, ואז הייתה היד שבה באותה הדרך ויורדת לנוח על השולחן; חלפה רק שנייה וענן עשן ננשף לו בפרצוף. אחרי הנשיפה השלישית או הרביעית הסתכל עליה. הייתה לה הבעה מתגרה של פרגית־קרב, ועיניה הקטנות היו קבועות ישר עליו.

“אם את כבר נושעת,” אמר, “אני הייתי מוותר על הכבוד.” ואחר כך הִפנה את ראשו לחלון. הוא ראה את צלליתו החיוורת, שהחלל האפל והריק שבחוץ נשקף מתוכה. קרון־מטען רועם חלף על פניהם בדהרה, משסע את החלל הריק לשניים, ואחת מהנשים צחקה.

“את חושבת שאני מאמין בישו?” אמר כשהוא מקרב אליה את פניו ומדבר כמעט כאילו קצרה נשימתו, “טוב, אני לא הייתי מאמין אפילו אם הוא היה קיים. אפילו אם הוא היה נוסע ברכבת הזאת.”

“מי ביקש ממך?” שאלה בארסיות, במִבטא מזרחי.

הוא הרפה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.