החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קוריגדורה

מאת:
מאנגלית: תמר משמר | הוצאה: | 2020 | 204 עמ'

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

30.80

רכשו ספר זה:

קוֹרִיגדוֹרָה נחשב לאחד הרומנים הנועזים בספרות האמריקאית המודרנית המתאר את חיי העבדוּת ואת תולדותיהם, ובייחוד את עולמן של הנשים. הרומן פורץ הדרך ראה אור בשנת 1975 וזכה להערכה רחבה מצד יוצרים.

אוּרְסָה היא זמרת בלוז. לאחר שנפגעה מהגברים שבחייה, בגופה ובנפשה, היא מעמיקה אל העבר ומתבוננת בשנאה העזה שהיא נושאת כלפי קוֹרִיגדוֹרָה, מְגדל העבדים הפורטוגלי ששכב עם השפחות הרבות שהחזיק, בהן גם "הסבתא הגדולה" של אורסה וגם הבת שנולדה להם, סבתהּ של אורסה.

בלשון פראית ומהפנטת מגוללת גֵייל ג'ונס את קורותיה של אוּרְסָה קוֹרִיגדוֹרָה, את הבדידות והזעם, האלימות, התשוקה והאהבה המתגלגלים בקשרי דם מדור לדור.

 

"קוֹרִיגדוֹרָה הוא הגילוי המכאיב והברוטלי ביותר בכנוּתו באשר למה שקרה, ועדיין קורה, בנפשותיהם של נשים וגברים שחורים".

ג'יימס בולדווין

"שום רומן על אודות אישה שחורה לא יוכל להיות כשהיה אחרי זה".

טוני מוריסון

 

גֵייל ג'ונס היא סופרת, משוררת ומסאית אמריקנית ילידת 1949. קוֹרִיגדוֹרָה הוא הרומן הראשון שפרסמה, ולאחריו פרסמה שלושה רומנים נוספים. בשנת 2017 נבחרה להיכלל ב- Writers Hall of Fame במדינת הולדתה, קנטאקי. זהו ספרה הראשון המתורגם לעברית, והוא מובא בלוויית אחרית דבר מאת המתרגמת, תמר משמר.

מקט: 4-31-9006603
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


I

ב־1947 מַאט ואני התחתנו. שרתי בקפה של הפִּי באזור רחוב דֶלאוֶור. הוא לא רצה שאשיר אחרי החתונה, כי אמר שבדיוק בשביל זה הוא התחתן אִתי, כדי לפרנס אותי. אמרתי שאני לא שרה רק כדי להתפרנס. אמרתי שאני שרה בגלל שזה משהו שאני צריכה לעשות, אבל הוא אף פעם לא הבין את זה. התחתנו בדצמבר 1947, ובאפריל 1948 מַאט בא שיכור לקפה של הפִּי ואמר שאם אני לא ארד מהבמה הוא יוריד אותי בכוח. לא זזתי, וכמה גברים לקחו את מאט החוצה. כששרתי את הכמה שירים הראשונים יכולתי לראות את מאט מציץ פנימה, הוא נראה שיכור ומרושע, ואחר כך לא ראיתי אותו וחשבתי שהוא הלך הביתה למיטה כדי להפיג את השכרות בשינה. תמיד עזבתי מהדלת האחורית. יורדים כמה מדרגות צרות ודרך סמטה קצרה, ואז מגיעים למלון דרייק, שם מאט ואני התאכסנו באותו זמן. אמרתי לילה טוב ויצאתי כדי לחזור לשם.

“אני הבעל שלך. תקשיבי לי, לא להם.”

בהתחלה לא ראיתי אותו כי הוא עמד בין הצללים, מאחורי הדלת. לא ראיתי אותו עד שהוא תפס אותי בכוח במותני ונאבקתי להשתחרר.

“אני לא אוהב שהגברים האלה מתעסקים אִתך,” הוא אמר.

“אף אחד לא מתעסק אִתי.”

“מתעסקים דרך העיניים שלהם.”

זה היה כשנפלתי.

הרופאים בבית החולים אמרו שיצטרכו להוציא את הרחם שלי. מאט ואני לא נשארנו ביחד אחרי זה. אפילו לא הרשיתי לו לבוא לבקר אותי בבית החולים כשהבנתי מה קרה. הם אמרו שהוא בא כשעדיין לא ידעתי מה קרה. הם אמרו שכשהייתי מטושטשת קיללתי אותו ואת הרופאים והאחיות.

טַדְפּוֹל מקורמיק היה הבעלים של הקפה של הפִּי. עם הלסת המרובעת ועצמות הלחיים הגבוהות, הוא היה אחד מאלה, מהנִיגֶרְס של האזֶרְד, קנטאקי. שרתי בקפה של הפִּי כשדמוסתנס וושינגטון היה הבעלים שלו, כשנתיים לפני שטַדְפּוֹל השתלט עליו. אף פעם לא הבנתי איך הוא קיבל את השם “של הפִּי” כי מעולם לא הִכרתי מישהו בשם הפִּי שהיה הבעלים שלו. טַדְפּוֹל אמר שהוא קיבל את שמו בגלל שבילדותו הוא תמיד הסתובב סביב מחילות של רֹאשנים.[1] הוא בא לראות אותי כשיכולתי לקבל מבקרים.

“איך את מרגישה, א.ק.?” הוא לא ישב על הכיסא שעל יד המיטה אלא עמד.

“בסדר.”

“אמרו לי שקיללת בגסות כשהיית חולה.”

“כן.”

הוא לא אמר דבר. הייתי אומרת שהוא הרגיש נבוך. שאלתי אם ירצה לשבת. הוא אמר: “לא תודה.” ואז הוא אמר, “טוב, רק רציתי להגיד לך שנאסר עליו להיכנס למקום, אז כשתחזרי הוא לא יטריד אותך.”

“נאסר עליו גם להיכנס למקום שלי. איך אתה מסתדר בינתיים?”

“השגתי הרכב ג’אז קטן. ההרכב של אדי פֵּייס.”

“אה.”

הוא לא אמר דבר.

“אתה יודע מה קרה?” שאלתי.

הוא נד בראשו.

“האם פעם הרגשת שמשהו זוחל מתחת לעור שלך?”

הוא שוב נד בראשו.

“טדי, תיקח אותי הביתה כשיגיע הזמן ללכת?”

הוא אמר כן.

כשהגיע הזמן ללכת הביתה הוא לא לקח אותי למלון דרייק. היו לו שלושה חדרים מעל לקפה. ישנתי על ספה שנפתחה לְמיטה. הוא ישן על הספה שלא נפתחה למיטה. הייתי עדיין חלשה ונשארו התפרים שלא הוציאו אותם בינתיים. הארוחה הראשונה שהוא הכין לי הייתה מרק ירקות. הוא לא לקח לעצמו. הוא ישב על יד המיטה.

“אני שמחה שלא חשבת ש’בית’ זה מלון דרייק.”

“לא נאסר עליו להיכנס לדרייק,” הוא אמר.

המרק היה טוב אבל אכלתי רק את הנוזל. הרגשתי שאני עלולה להקיא.

“חשבתי שתרצי עוד,” הוא אמר.

“לא, אני לא מאוד רעבה. הבטן שלי עדיין רגישה מכל הנוזלים שהם הכניסו לי.”

היה ערב אבל לא שמעתי אפילו מוזיקה עמומה מלמטה.

“איפה הרכב הג’אז הקטן?”

“אמרתי להם לא לבוא הערב.”

“מה יהיה עם העסק?”

“אַת יותר חשובה מהעסק.”

לא אמרתי דבר. נראה לי שהוא חש שוב מבוכה. הוא לקח את הקערה וחזר למטבח. כשחזר, הוא אמר, “הם עדיין באים לשתות.” אז הוא אמר, “אני יורד. אחזור יותר מאוחר לראות אם את צריכה משהו.”

“אוקיי.”

הוא הלך.

כשהוא חזר, פקחתי את עיניי.

“חשבתי שאת ישנה,” הוא אמר.

“לא.”

“את צריכה לישון. איך את מרגישה?”

“עדיין חלשה. זה לא כל כך ההרגשה בגוף שלי.”

“מה את מרגישה?”

“כאילו חלק מחיי כבר סוּמן בשבילי – החלק העָקר.”

“אי־אפשר לצפות מאישה לקחת דבר כזה בקלות.”

“מה לגבי הגבר?”

“את מתכוונת למאט? את לא חושבת לחזור אליו, נכון?”

“לא, אני מתכוונת לכל גבר אחר.”

“אם הייתי הגבר, זה לא היה משנה לי. אני לא יודע לגבי כל גבר אחר.”

לא אמרתי דבר. אולי רציתי שהוא יאמר את זה, אבל לא התכוונתי לכך.

“אני צריכה לישון עכשיו,” אמרתי.

הוא כיבה את האור והלך לחדר שבו הייתה הספה. הוא סגר את הדלת.

שכבתי על גבי והרגשתי כאילו משהו גדול יותר מהרחם שלי נלקח ממני. כשהוא היה למטה, הבטתי שוב בתפרים שלאורך בטני. כשיוציאו אותם, אני אחזור שוב לעבוד, זה ו… לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאני נדחפת למשהו עם טַדְפּוֹל. לאן מובילה השיחה שלנו. למשהו שאני צריכה, אבל שאני לא יכולה להחזיר תמורתו. יש הרבה דברים שאני לא יכולה לתת בתמורה עכשיו. כמובן, אשיג את הגירושין ממאט… נרדמתי.

בבוקר הבא טַדְפּוֹל מצא אותי בוהה בתקרה.

“לא ישנת?”

“כן, רק קמתי מוקדם, זה הכול.”

“הם אמרו שאת יכולה לקבל מיץ לארוחת בוקר. שום דבר מוצק עדיין.”

“אתה מקפיד על התפריט?”

“כן.”

הוא הלך למטבח וחזר עם קצת מיץ. כששתיתי, הוא רוקן את סיר הלילה. כשחזר, הוא עמד והסתכל בי. הזעפתי פנים, אבל לא אמרתי לו להפסיק. כשסיימתי, הושטתי לו את הכוס. הוא לקח אותה ושוב הביט בי.

“מה העניין, טדי?”

“כלום. אני יורד עכשיו.”

“אוקיי. זה מה שרצית?”

“אני אחזור לבדוק מה אִתך מאוחר יותר.”

“אוקיי, טדי.”

הוא הביט בי רגע נוסף.

“מה העניין?”

“הרופא רוצה שתחזרי תוך שבועיים לביקורת. אני אקח אותך.”

“אוקיי.”

הוא ירד לקומה התחתונה.

כשהוא חזר, ישנתי, אבל התעוררתי מייד כשהוא פתח את הדלת.

“ישנת טוב?”

“כן.”

“קאט לוֹסֶן הכינה לך מרק עוף.”

“תודֶה לה בשמי.”

“הודיתי.”

קתרין לוֹסֶן גרה מול הקפה של הפִּי. היא יישרה לאנשים את השיער. היא לא הייתה ספרית רגילה, אבל אנשים באו אליה בכל זאת, ונתנו לה שני דולר בשביל העבודה הזאת.

הוא משך את השולחן הקטן והביא לי כף מהמטבח והסיר את מעטפת האלומיניום מהקערה.

“עדיף שאתן לך את הכדור קודם.”

הוא הביא את קופסת הכדורים, ולקחתי אחד ומעט מים. לא אכלתי את חתיכות העוף. עדיין הייתה לי בחילה בבטן.

“הם אמרו שיש לך גם דלקת בקיבה. כי לא אכלת כמו שצריך.”

“אכלתי כמו שצריך.”

“או שדאגת מדי.”

“אני לא יכולה לדבר אִתך על זה.”

“אני כבר יודע הרבה מאוד על זה.”

“אם ככה אני לא צריכה לדבר אִתך על זה.”

כשסיימתי הוא הזיז את השולחן ולקח את הקערה בחזרה למטבח.

“היא אמרה שאם את רוצה משהו, רק תבקשי.”

“זה מתוק מצִדה.”

“לא, זה לא מתוק. היא דואגת לך.”

“טוב לדעת.”

הוא נגע במצחי.

“הם אמרו שהאחיות פחדו ממך פחד מוות. לקלל אותן ככה. להגיד מילים שהן לא שמעו אף פעם קודם. הן חזרו ושאלו: מה היא, צוענייה?”

“מה אמרתָ?”

“אמרתי שאם היא צוענייה, אני רוסי.”

“איך אתה יודע שאתה לא? אולי אחד מהם לקח את הסבתא הגדולה שלך בספינה על הוולגה או משהו.”

“הכדורים האלה הופכים אותך לטיפשה?”

“אני מראש טיפשה.”

הוא לא אמר דבר. גם אני לא אמרתי דבר. הוא ישב על קצה המיטה.

“אוּרסָה קוֹר. אני יודע לְמה ה”אוּ” שייך אבל אני עדיין לא מזהה את שם המשפחה. קוֹרינטֶה. קו‍ֹרִידוֹ.”

“קוֹרִיגדוֹרָה. הזקן קוֹרִיגדוֹרָה, מְגדל העבדים הפורטוגלי, הסרסור. (ככה קוראים להם?) הוא זיין את הזונות שלו והוליד את כל השושלת שלו. הן הזדיינו והיו צריכות להביא לו את הכסף שעשו. הסבתא שלי הייתה הבת שלו, אבל הוא זיין גם אותה. היא אמרה שכשהם גמרו עם העבדות, הם שרפו את כל מסמכי העבדות כדי שייראה כאילו היא מעולם לא הייתה.”

“מי סיפר לך את כל זה?”

“הסבתא הגדולה שלי סיפרה לסבתא שלי מה שהיא עברה, שסבתא לא עברה, וסבתא שלי סיפרה לאימא שלי מה ששתיהן עברו, ואימא שלי סיפרה מה שהן כולן עברו ושאנחנו צריכות להעביר את הסיפור כמו שהוא מדור לדור כדי שלעולם לא נשכח. אפילו שהם שרפו הכול כדי להעמיד פנים שזה אף פעם לא קרה. כן, ואיפה בדיוק הדור הבא?”

הוא הנהן אך לא אמר דבר.

שאלתי, “איך קאט?”

“היא אמרה שאין לה תלונות. עברתי ברחוב והיא אמרה, ‘א.ק. אצלך שם, נכון?’ אמרתי, ‘נכון.’ חשבתי שהיא עומדת להגיד משהו, את יודעת. היא אמרה, ‘בוא הנה. הכנתי לה קצת מרק עוף שאני רוצה שתיקח לשם. לא רציתי להביא לה בעצמי כי היא רק חזרה, ונשים מתמלאות רוע אחרי דבר כזה ואני לא רוצה להתעסק עם נשים שנדבק אליהן רוע. תגיד לה שאני אבוא לראות אותה כשהיא תרגיש טוב.'”

“כן, תהיתי למה היא לא באה בעצמה. תגיד לה שהפסקתי עם הקללות.”

“כן?”

“אהמממ.”

“נכנסתי והיה שם ריח כאילו היא צולה ראש של מישהו על האש… לא סיפרו לי שום זיבולי שכל.”

“מה?”

“אני מתכוון, כמו שסבתא שלך סיפרה לך. אני מנחש שיש אנשים שמשאירים הכול בבטן.”

“טוב, יש דברים שאי־אפשר לשמור בבטן. מה שלא סיפרתי לך הוא שקוֹרִיגדוֹרָה הזקן הוליד את סבתא שלי וגם את אימא שלי.”

טדי הזעיף פנים אבל לא אמר דבר.

“אימא שלי תמיד אמרה לי, אוּרסָה, אַת צריכה להעמיד דורות. משהו שליווה תמיד את שנות ההתבגרות שלי.”

טד לא אמר דבר. ואז הוא אמר, “אני מנחש ששנאת אותו אז, נכון?”

“אפילו לא הכרתי את המנוול.”

הוא הזעיף פנים וידעתי שהוא לא מתכוון לזקן, אבל המשכתי כאילו הוא מתכוון אליו.

“יש לי תצלום שלו. כנראה משהו שהסבתא הגדולה הבריחה פעם, כדי שנדע את מי לשנוא. גבוה, שיער לבן, זקן לבן, שפם לבן, איש זקן עם מקל ואחת מכפות הרגליים שלו מסובבת החוצה, לא פנימה אלא החוצה. צוואר נוטה קדימה כאילו הוא זועם על משהו שלא באמת נמצא שם. פורטוגלי משוגע. אני מוציאה את התצלום הזה מדי פעם כדי לא לשכוח איך הוא נראה.”

“לא הבנת למי התכוונתי?”

“לא הבנתי עד שאמרת את זה.”

הוא לא אמר דבר. הוא לא דחק בי לענות. הוא עזב אותי וירד שוב לקומה התחתונה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קוריגדורה”