קוקוריקו! או: קריאתו של הגבר הגאה, בנבנטנו (1853) ושמחת הכישלון (1854), צמד יצירותיו של מלוויל המופיעות בקובץ הנוכחי, מציעות לקורא העברי הכרות עם מלוויל כותב הסיפור הקצר. אפשר שדווקא בסוגה זו, המצומצמת בנפחה, ולכאורה אינה הולכת בגדולות, כמו הרומנים הליוותניים הפרוטו-מודרניים שלו, מופיעה הדוגמה הטובה ביותר לאמנות הסיפור המעולה של מלוויל. בנוסף, סיפורים אלה מייצגים תקופה ייחודית של יצירה מתוך כורח ודחק בחייו של מלוויל (עליה מרחיבה אחרית הדבר לקובץ), שנקלע אז למשבר נפשי וקשיים כלכליים ונאלץ לכתוב עבור כתבי עת. "קוקוריקו!" ראה אור במקביל לפרסומה של הנובלה הידועה "בארטלבי הכתבן". כשם שהאחרון מסמן את מצב נפשו הדיכאוני של כותבו באותה עת, מסמל הראשון, הרואה אור כאן לראשונה בתרגום לעברית, את כוחות היצירה שהוסיפו לפעום בחיקו של מלוויל ואת סירובו להיכנע למרה השחורה ולמצוקת הקיום. עוד יש לציין את ייחודם ההיסטורי של שני סיפורים קצרים אלה: ברקע "קוקוריקו!" מתוארת בהלה כלכלית משונה שאחזה באותם ימים בארצות הברית לגידול והשבחה של תרנגולי נוי, וברקע "שמחת הכישלון" נפרשת אופנת ההמצאות, הערצת המכונה וההתעשרות המהירה, שהחלו מעצבות את אופי האומה האמריקנית באותן שנים, שנות כיבוש המערב, ובמובנים רבים, אחראים על דמותה של אמריקה עד היום הזה.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת מתורגמת
28.00 ₪
מקט: 4-644-1088
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קוקוריקו!
או:
קריאתו של הגבר הגאה בֵּנֵבֶנְטָאנוֹ
בכל רחבי העולם קופדו לאחרונה ראשיהן של התקוממויות תוססות כנגד עריצים נלוזים; גם תאונות נוראות של רכבות וספינות קיטור קיפדו את ראשיהם של רבבות נוסעים נמרצים (באחת מאלו איבדתי חבר יקר); ואף ענייניי שלי מלאו עריצים, תאונות וקיפוד ראשים, עד שהשכם בבוקר אביב אחד, לאחר שעודף מררתי הדיר את שנתי, יצאתי מביתי לשׂוח באחו שלמרגלות הגבעות.
האוויר היה צונן, ערפילי, סגרירי וזועף. הארץ נראתה גולמית, מיצי לשדהּ זבו מכל עבר. התכפתרתי כנגד האוויר המגרד ככל שמעילי הדק אפשר לי — שולי אדרתי היו כה ארוכים ששמרתי אותה לנסיעות בכרכרה בלבד — נעצתי במזיד את מקלי המעוקל ברגבים הלחים, וכפפתי את דמותי העגומה אל מרגלותיה התלולות של גבעה. תנוחת נשיאת עול זו היטיבה לקרב את ראשי ארצה, כאילו ביקשתי לנגוח את העולם. ציינתי זאת בפניי, אך רק גיחכתי בתגובה, גיחוך מזוויע.
מכל עבריי נגלו אותותיה של ממלכה מפולגת. עשב רענן צמח לצד עשב קמל. מתוך גומות לחות וקודרות הציצו מלבלבים נבטים מוריקים; במרחקים, על ההרים, נחו טלאי שלג רכים, כמו נתפרו בשוגג לצלעותיהם השחמחמות־אדמדמות; הגבעות הגבנוניות נדמו כמקנה נקודים מרעיד בכפור. היערות היו זרועים זרדים מתים ויבשים, שנתלשו בידי רוחות מארס הפרועות, ואילו העצים שבפאתי הסבך החלו מעלים ניצנים ראשונים של עלווה צהבהבה.
קרוב לראש הגבעה התיישבתי לרגע על בול עץ גדול ומרקיב, גבי פנה אל החורש העבות, ופניי לעבר מעגלי ההרים ההולכים ומתרחבים, שהקיפו את הארץ רבת הגוונים המתגלגלת למרחקים. למרגלות אחד הרכסים הארוכים אץ בנתיבו נהר קוצף ורוגז, ומעליו שטף זרם טיפות ערפילי, תואם להפליא בכל עיקול ופנייה לזרם האב שתחתיו. הרחק למטה, פה ושם, תעו באוויר קרעי אדים נרפים, כאומות או ספינות עזובות או חסרות יד מכוונת — או מגבות ספוגות מים שנתלו לייבוש על חבלי כביסה מצטלבים. רחוק עוד יותר, מעל כפר שנח לו בגיא מישורי שנוצר בין הרים, נפרשה יריעת אובך שטוחה ורחבה כתכריך. היה זה עשן הארובות הדחוס שהתערבב בהבל פיהם הדחוס של הכפריים, אשר נכלא בין הגבעות ולא הורשה להתפוגג. כבד מדי וחסר חיות היה מכדי להתרומם בכוחות עצמו; וכך השתרע לו, בין כפר לשמיים, מסתיר, ודאי, גברים רבים חולי חזרת, וילדים מקולקלי קיבה.
עיניי חלפו על פני הארץ רחבת הידיים הנפרשת אל האופק, מעבר להרים, ומעבר לכפר, מעבר לחוות שנראו פה ושם, מעבר ליערות, חורשים, נחלים, מגדלים וגבעות, וחשבתי לעצמי איזה חותם קלוש, אם בכלל, מותיר האדם באדמת ענקים אדירה זו. ולעומת זאת האדמה מותירה גם מותירה בו את חותמה. איזו תאונה מחרידה הייתה זו באוהיו, שבה צנח למותו ידידי הטוב עם עוד שלושים ברנשים טובים, בשל מכונאי אוויל שלא ידע להבדיל בין שסתום לארובה. ואותה התנגשות רכבות על המסילה שמאחורי ההרים הללו כאן, שבה שתי רכבות מוכות סנוורים שעטו במהומה זו לעבר זו, התנפלו וטיפסו זו על גב זו; ואחד הקטרים נמצא מוגן כאפרוח בביצה בתוך קרון נוסעים של הרכבת היריבה; וקרוב לעשרים לבבות גאים, כלה וחתן, ועולל רך ותם, ירדו כולם אל מעבורתו הקודרת של כארון, שהעבירם, נטולי מטען, לארץ כזו או אחרת שכולה ברזל ופחם. אך מה הטעם להתלונן? איזה בית משפט לשלום יוכל לתקן מעוות שכזה? אכן, מה טעם להטריד אף את השמיים בעניין? האין מן השמיים עצמם נגזרים מקרים אלה — שאלמלא כן לא היו קורים?
עולם אומלל! מי בכלל יטרח למצוא בו את מזלו, כשאינו יודע כלל כמה זמן ניתן לו, עם כל אותם מנוולים ואווילים האחראים על תנועת הרכבות וספינות הקיטור, ושאר מרכיבים חיוניים, רבים מספור, של קיומנו. לו רק היו ממנים אותי לרודן של אמריקה הצפונית לזמן מה, אני כבר הייתי מיישר אותם! והייתי תולה, מבתר, דוקר; מטגן, חורך, קולה; משפד, צולה ומפלפל אותם כמו קרעי עופות — את כל מסיקי הדודים הפזיזים והטיפשים; הייתי שולח אותם להסיק דודים בתופת — זה מה שהייתי עושה!
ההתקדמות המכנית הגדולה של דורנו! מה! לקרוא למכונות מוות והרג התקדמות! מי רוצה לנוע מהר כל כך? סבי לא רצה בזה, והוא לא היה שוטה. שמעו! הנה הוא שוב מתקרב, הדרקון הזקן — הזבוב הענק של המולך — נוחר! נושף! צווח! — הנה הוא בא, היישר לפנים, פורץ מן היערות האביביים, כמו הכולרה האסיאתית רכובה על גב גמל. סורו הצידה! הרוצח להשכרה! מונופול המוות! שופט, מושבעים ותליין צרורים באחד, שקורבנותיו מתים דרך שגרה ללא וידוי ומחילה. לאורך מאתיים וחמישים מיילים פולח שד הברזל הזה את הארץ וצורח “עוד! עוד! עוד!” הלוואי שחמישים הרים יחברו יחדיו וייפלו על ראשו. ואם כבר, הלוואי שייפלו גם על ראשו של אותו שד קטן מלווה בריבית, הנושה שלי, שמפחיד אותי יותר מכל קטר — נבל־פעור־לסת — שכמו רץ גם הוא על מסילות, ונטפל אליי מדי ראשון בשבת, כל הדרך אל הכנסייה ובחזרה, בא ומתיישב לצידי על הספסל, מעמיד פנים אדיבות, מושיט לי ספר תפילה פתוח במקום הנכון, ומציג את שטר החוב המציק מתחת לאפי בדיוק בשעה שאני מוסר את נפשי, וכך נדחף ביני ובין ישועתי; איך לא יאבד אדם את שלוותו?
אין בידי לשלם לאיש זה; אף על פי שאומרים שכסף מעולם לא היה זמין כבימינו — תרופה על מדף הרוקח; אך מה אעשה ואיני מצליח להשיגהּ, אף על פי שמעולם לא היה חולה נואש יותר ממני לתרופה זו. שקר; הכסף אינו מצוי בשפע — מששו את כיסי. חה! הרי לנו תרופה שאוכל לשלוח לתינוק החולה בצריפו המרוחק של עובד הכפיים האירי. התינוק חולה בשָנית. אומרים שהארץ גם מלאה חצבת, אבעבועות שחורות ואבעבועות רוח, והן נטפלות לילדים מצמחי שיניים. ובסופו של חשבון, אני מניח שרבים מאותם עוללים אומללים נקטפים לאחר הסבל שהם עוברים; והרי לשווא נשאו בחצבת, חזרת, אסכרה, שנית, אבעבועות רוח, כולרה, שלשולים ושאר מחלות! אה! השיגרון צובט בכתפי הימנית. זה התחיל לילה אחד בנהר הצפוני, במעבורת צפופה, כשוויתרתי על דרגשי לטובת אישה חולה, ועד עלות הבוקר התהלכתי על הסיפון במזג האוויר הסגרירי. זו תורה וזה שכרה! צביטה! דקרו להנאתכם, כאבי שיגרון! לא יכולתם להתעלל בי יותר, אפילו הייתי נבל ורצחתי את האישה במקום להיטיב עימה. ונוסף על כל אלה, אני גם סובל מקשיי עיכול.
שלום לכם! הנה באים העגלים, בני השנתיים יוצאים מן הרפת אל האחו, לאחר שישה חודשי תזונה בתנאי צינה. חבורה אומללה למראה, אין ספק! תוצאת החורף הקשה, כמובן; עצמות חדות מזדקרות מגופם כמרפקים; תוצאת הפיטום המשונה נדחסת במותניהם כערמת חביתיות. גם פרוותם דלילה, כאן וכאן, וכל היכן שאינם דחוסים או דלילים, דומה גופם לדופנותיה הבלויים של מזוודת עור ישנה ומרופטת. למעשה, אין אלה שישה עגלים בני שנתיים, אלא מזוודות עור בלויות, נוראות למראה, התועות אנה ואנה במרעה.
האזינו! מה זה, בשם אלוהים? ראו! מזוודות העור זוקפות אוזניהן לשמע הקול, עומדות ובוהות אל מרחבי הארץ הנפרשת למרחק. שוב. האזינו! כה צלול! כה מתנגן! כה מתמשך! איזו תרועת גבר אומרת הלל! “כבוד לאלוהים במרומים!” בפשטות אומר הוא את המילים הללו, כגבר עלי אדמות. מדוע, מדוע, החל לשוב אליי שמץ תחושה. לא ערפילי כל כך, אחרי הכול. השמש הולכת ומתגלה בקצה האופק; אני הולך ומתחמם.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קוקוריקו!”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות