1.
האישה המצרייה ההיא

הסגולה החשובה ביותר של האדם היא היכולת לשפוט ולדעת במה לא להאמין

— אוריפידס

קלֵיאוֹפַּטרָה השביעית, מן הנשים המפורסמות ביותר שחיו אי־פעם, מלכה על מצרים עשרים ושתיים שנה. היא איבדה פעם ממלכה, שבה וזכתה בה, כמעט איבדה אותה שוב, צברה אימפריה ואז איבדה הכול. כמי שהיתה אֵלה בילדותה, מלכה בגיל שמונה־עשרה ואישיות מפורסמת מעט לאחר מכן, היא היתה, עוד בימי חייה, נושא להשערות ולהערצה, לרכילות ולאגדה. בשיא כוחה היא שלטה על רוב חופו המזרחי של הים התיכון, הממלכה הכבירה האחרונה של שליט מצרי כלשהו, ולרגע קט, חולף, היה גורל העולם המערבי נתון בידיה. היא היתה אם לילד מגבר נשוי, ולעוד שלושה מגבר אחר. היא מתה בגיל שלושים ותשע, דור אחד לפני ימי ישו הנוצרי. אסון הוא אמצעי בטוח לבסס מוניטין, וקִצה של קליאופטרה היה פתאומי וסנסציוני. מאז ואילך היא התקבעה בדמיוננו. רבים דיברו בשמה, בהם גדולי המחזאים והמשוררים; זה אלפיים שנה אנחנו שמים מילים בפיה. במהלך חייה הפעילים במיוחד לאחר מותה היא הפכה לאסטרואיד, למשחק וידיאו, לקלישאה, לסיגריה, למכונת הימורים, למועדון חשפנות ולשם נרדף לאליזבת טיילור. שקספיר העיר על רבגוניותה האינסופית של קליאופטרה. לא היה לו צל־צלו של מושג בעניין הזה.

אבל אף על פי ששמה בל יימחה, דמותה נותרה מטושטשת ולא מפוענחת. קליאופטרה היא אחת הדמויות המוכרות בדברי ימי העולם, אבל יש לנו רק מושג קלוש כיצד נראתה. רק דיוקנאותיה על מטבעות — אשר נטבעו במהלך חייה, ואשר אותם כנראה אישרה — יכולים להיחשב אותנטיים. היא גם זכורה לנו מן הסיבות הלא נכונות. היא היתה מלכה מוכשרת ומפוכחת, ידעה כיצד לבנות צי, לדכא התקוממויות, לשלוט בשער המטבע ולהקל את הרעב. מצביא רומי בכיר אישר את הבנתה בענייני צבא. אפילו בתקופה שלא היה נדיר למצוא בה נשים בשלטון היא בלטה מבין הנשים המלכות כולן, והיתה האישה היחידה בעת העתיקה ששלטה לבדה ואשר מילאה תפקיד בענייני אירופה. היא היתה עשירה לאין שיעור יותר מכל אדם אחר באגן הים התיכון. היא נהנתה גם מיוקרה רבה יותר מכל אישה בת זמנה, כפי שהתברר למלך יריב חם מזג אשר קרא לרציחתה בעת שהיתה אורחת בחצרו (נוכח מעמדה, הדבר לא היה ניתן לביצוע). קליאופטרה היתה נצר לשושלת ארוכה של רוצחים, ודבקה בנאמנות במסורת המשפחתית, אבל יחסית לזמנה ולמקומה התנהגה ללא דופי. אף על פי כן היא שרדה בזיכרון כפתיינית מופקרת — אם כי לא היתה זאת הפעם הראשונה שאישה בעלת כוח של ממש הומרה בזיכרון לאישה מפתה.

כמו כל עלילות החיים הראויות לשמש חומר לשירה, גם חייה של קליאופטרה היו מלאים עקירות ואכזבות. היא גדלה בתנאי מותרות שאין כמותם, וירשה ממלכה שהיתה נתונה בתהליך של שקיעה. במשך עשרה דורות עיצבו בני משפחתה את עצמם בדמותם של הפרעונים. למעשה היו בני בית תַּלמַי יוונים מקדונים, מה שהופך את קליאופטרה למצרייה בערך כפי שאליזבת טיילור היתה כזאת. בגיל שמונה־עשרה הוכתרו קליאופטרה ואחיה בן העשר למלכיה של מדינה בעלת עבר מפואר ועתיד רעוע. אלף ושלוש מאות שנה הפרידו בין קליאופטרה ונֶפֶרטיטי. על הפירמידות — שכמעט אין ספק שקליאופטרה היא שהראתה אותן ליוּליוּס קֵיסָר — כבר התנוססו כתובות גרפיטי. הספינקס עבר שיפוצים ושחזורים מקיפים אלף שנה קודם לכן. ותהילתה של ממלכת בית תלמי התעמעמה. קליאופטרה הגיעה לפרקה בעת שרומא הטילה את צלה על העולם, ובמהלך שנות ילדותה הרחיבו הרומאים את שלטונם עד גבולות מצרים. כאשר מלאו לקליאופטרה אחת־עשרה, הזכיר יוליוס קיסר לקציניו שאם לא יֵצאו למלחמה, אם לא ישיגו אוצרות וישלטו באחרים, אות הוא שאין הם רומאים. שליט מזרחי, אשר ניהל קרב אֶפּי נגד רומא, ניסח את שעתיד להיות מקור מצוקתה של קליאופטרה: לרומאים היה מזג של זאבים. הם שנאו את המלכים הגדולים. כל רכושם בא להם מביזה. הם התכוונו לגזול הכול, והם ‘ימותו או יחריבו הכול’. ההשלכות על המדינה העשירה האחרונה שנותרה בתחום ההשפעה של רומא היו ברורות.

אביה של קליאופטרה השיג את התואר ‘ידיד ובעל ברית של העם הרומי’ תמורת סכום כסף עצום. בתו גילתה שלא די להיות ידיד לעם הזה ולסנאט שלו. נחוץ היה להתיידד עם הרומאי החזק ביותר של התקופה. זו היתה משימה לא פשוטה בשלהי תקופת הרפובליקה הרומית, שבמהלכה היתה רומא שסועה במלחמות אזרחים. אלה התלקחו כל ימיה של קליאופטרה, ובמהלכן התייצבו אלה נגד אלה גדולי המצביאים הרומים של התקופה במה שהיה בעצם התמודדות חמת מזג הנובעת משאפתנות אישית. ההתמודדויות האלה הסתיימו פעמיים על אדמת מצרים, וכל עווית כזאת הותירה אחריה את כל העולם הים תיכוני רועד ורוטט, ממהר לתקן את נאמנויותיו ולמעֵן מחדש את מסיו. אביה של קליאופטרה השליך את יהבו על פּוֹמְפֶּיוּס ‘הגדול’, המצביא הרומי המבריק אשר נראָה כי המזל מחייך אליו תמיד. הוא נעשה פטרון המשפחה. הוא גם נקלע למלחמת אזרחים נגד יוליוס קיסר בדיוק כאשר, מעברו השני של הים התיכון, עלתה קליאופטרה על כס השלטון; יוליוס קיסר הנחיל לו תבוסה ניצחת במרכז יוון: בקיץ של שנת 48 לפנה’ס נמלט פומפיוס למצרים, ושם הוא הומת וראשו נערף. קליאופטרה היתה אז בת עשרים ואחת. לא היתה לה בררה אלא לשאת חן בעיני אדוניו החדשים של העולם הרומי. היא עשתה זאת באופן שונה מזה של רוב המלכים הקליינטים האחרים, שלא במקרה איש אינו זוכר את שמם. בשנים שלאחר מכן היא נאבקה לרתום לטובתה את הגל הרומי הגואה, שבה והחליפה פטרונים לאחר רצח קיסר, ובסופו של דבר נקלעה לצד בן טיפוחיו, מַרקוּס אַנטוֹניוּס. מנקודת ראות מרוחקת לא היה שלטונה אלא דחייה של קץ ידוע מראש. סיפורה הסתיים למעשה עוד בטרם החל. אבל מובן שלא כך היה הדבר בעיניה שלה. עם מותה איבדה מצרים את עצמאותה והיתה לפרובינקיה רומית.

האם ניתן לומר משהו חיובי על אישה ששכבה עם שני האנשים החזקים ביותר בזמנה? ייתכן מאוד, אבל לא בעידן שבו שלטה רומא בסיפור המעשה. קליאופטרה ניצבה באחד הצמתים המסוכנים ביותר בהיסטוריה: ההצטלבות של נשים וכוח. היה היסטוריון רומי שפטר בשמחה רבה מלכה יהודייה אחת כדמות סמלית בלבד ואחר כך — כעבור שישה עמודים — גינה אותה על שאפתנות משולחת רסן, על רדיפת כוח מגונה. כמו כן בלטה נוכחותו של עוד גורם שבכוחו להפיג תרעומת: בחוזה נישואים מן המאה הראשונה לספירה הבטיחה כלה אחת להיות נאמנה ואוהבת. היא גם נדרה שלא להוסיף שיקויי אהבה למזונו של בעלה ולמשקאותיו. איננו יודעים אם קליאופטרה אהבה את אנטוניוס או את קיסר, אבל ידוע לנו שהיא גרמה להם לעשות את מבוקשה. מנקודת הראות הרומית, היא ‘שיעבדה’ את שניהם. כבר אז היה מדובר במשחק סכום אפס: סמכות של אישה פירושה היה רמיית הגבר. מספרים שכאשר נשאלה אשתו של אוֹגוּסטוּס, ראשון קיסרי האימפריה הרומית, כיצד השיגה את השפעתה עליו, השיבה כי עשתה כן על ידי שהיתה ‘תמה וברה ללא דופי, עשתה כל מה שהשביע את רצונו, לא התערבה בעניין מענייניו, ובייחוד הודות לכך שהעמידה פנים שאיננה שומעת את אותן שהתחבבו עליו והיו מושאי תשוקתו ואיננה מבחינה בהן’. אין שום סיבה לקבל את הנוסחה הזאת כפשוטה. עם זאת, קליאופטרה קורצה מחומר אחר לגמרי. במהלך מסע דיג נינוח, תחת השמש העצלה של אלכסנדריה, לא היתה לה שום בעיה להזכיר למצביא הרומי המהולל ביותר של התקופה את אחריותו.

בעיני הרומאים היו המתירנות ופריקת העול נחלתם של היוונים. קליאופטרה היתה חשודה פעמיים — פעם אחת בגלל מוצאה מתרבות הידועה ב’כישרונה הטבעי לרמייה’ ופעם אחת בגלל מקום מגוריה, אלכסנדריה. הרומאים לא היו מסוגלים להבדיל בין האקזוטי לארוטי. קליאופטרה היתה התגלמות המזרח מלא הרז, האלכימי. היא היתה התגלמות ארצה החושנית, פרוורטית ומוזרה כמו הנהר המדהים שלה. נראה כי גברים שבאו עמה במגע איבדו את הראש, או לפחות שקלו מחדש את סולם העדיפויות שלהם. היא גונבת את ההצגה אפילו בביוגרפיה שכתב פלוטרכוס על מרקוס אנטוניוס. אותה השפעה נודעה לה גם על היסטוריון בן המאה התשע־עשרה, שתיאר אותה בעת פגישתה עם קיסר כ’נערה פרועה בת שש־עשרה’ (למעשה היא היתה אז אישה ממוקדת מאוד בת עשרים ואחת). שירת הפיתוי של המזרח קדמה בהרבה לקליאופטרה והמשיכה איתה: מוצאה היה מן הארצות המשכרות, המלאות מין ושפע. לא קשה להבין מדוע הפך קיסר להיסטוריה, ואילו קליאופטרה לאגדה.

מבטנו מתערפל עוד יותר נוכח העובדה שהרומאים אשר סיפרו את סיפורה של קליאופטרה הכירו כמעט טוב מדי את ההיסטוריה העתיקה שלהם עצמם. היא זולגת שוב ושוב אל דיווחיהם. כמו מרק טוויין בקריית הוותיקן המדהימה והנפוחה, גם אנו מעדיפים לעתים את ההעתקים על פני המקור. וכך גם הסופרים הקלאסיים. הם ניפחו דיווחים, שיפצו מעשיות עתיקות והעמיסו על קליאופטרה עוונות חוטאים אחרים. דברי הימים היו קיימים כדי שיספרו אותם שוב ושוב, ביתר הידור אך לא בהכרח ביתר דיוק. בטקסטים העתיקים הנבלים לובשים כמעט תמיד ארגמן בגוון וולגרי במיוחד, אוכלים יותר מדי טווסים ממולאים, מזליפים על עצמם בשמים נדירים, ממיסים פנינים. בין שהייתם מלכה מצרייה תאבת כוח החורגת מתחומה ובין שהייתם שודד ים אכזרי, היו יוצאים לכם מוניטין על ‘הפקרותכם המגונה’ באביזרים. אי־צדק ועושר הלכו יד ביד; עולמכם היה נוצץ בארגמן ובזהב. לא סייע גם הטשטוש בין היסטוריה למיתולוגיה, בין האנושי לאלוהי. עולמה של קליאופטרה היה עולם שהיה אפשר לחזות בו בשרידי הלירָה של אוֹרפֶאוּס, או להתבונן בביצה אשר ממנה בקעה הלנה מטרויה (היא נמצאה בספַּרטָה).

ההיסטוריה איננה נכתבת אך ורק בידי בני הדור הבא, אלא גם למען בני הדורות הבאים. מחברי המקורות המקיפים ביותר שברשותנו לא פגשו את קליאופטרה. פלוטרכוס נולד כשמונים שנה לאחר מותה. (הוא פעל בתקופה שבה פעלו מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן, מחברי ספרי הבשורה הנוצריים.) אַפּיָאנוּס כתב ממרחק של יותר ממאה שנה; דיו קַסיוּס ממרחק של יותר ממאתיים. סיפורה של קליאופטרה שונה מרוב סיפורי הנשים משום שהגברים אשר עיצבו אותו — מטעמיהם הם — העצימו את תפקידה במקום למחוק אותו. מערכת היחסים שלה עם מרקוס אנטוניוס היתה הממושכת ביותר בכל ימי חייה, אבל יחסיה עם יריבו, אוגוסטוס, התמידו אף יותר. הוא הביס את אנטוניוס ואת קליאופטרה, וכדי להעצים את תהילתו הנחיל לרומא גרסת טלנובלה של מלכה מצרייה שאיננה יודעת שובע, בוגדנית, צמאת דם, שיכורת כוח. הוא העצים את קליאופטרה לממדים מוגזמים כדי שיוכל לעשות אותו דבר לניצחונו — וכדי להבריח מן התמונה את אויבו האמיתי, גיסו לשעבר. התוצאה הסופית היא מעין ‘חיי נפוליאון’ בגרסה בריטית מן המאה התשע־עשרה, או תולדות ארצות הברית על פי מאו דזה דונג.

לאותה קבוצת היסטוריונים שאין כמותם בעלי עניין יש להוסיף נתונים חסרים מאין כמותם. שום פפירוס מאלכסנדריה לא שרד. כמעט דבר מן העיר העתיקה לא נותר מעל פני הקרקע. יש בידינו, אולי ולכל היותר, מילה כתובה אחת מקליאופטרה עצמה. (בשנת 33 לפנה’ס חתמה היא, או חתם לבלר, על צו מלכותי במילה היוונית גֵינֶסתוֹ, שפירושה ‘כך ייעשה’.) הסופרים הקלאסיים היו אדישים לסטטיסטיקה ולעתים אף להיגיון. תיאוריהם סותרים זה את זה ואת עצמם. אפיאנוס מתרשל בפרטים, יוסף בן מתתיהו חסר תקנה בענייני כרונולוגיה, דיו קסיוס מעדיף רטוריקה על פני דיוק. החללים סדירים כל כך, עד שמתקבל הרושם שהם מכוונים; קיימת כמעט קנוניה של השתקה. כיצד ייתכן שאין בידינו פסל דיוקן רשמי של קליאופטרה מתקופה שהצטיינה בפיסול מיומן וריאליסטי של דיוקנאות? מכתביו של קיקֶרוֹ על החודשים הראשונים של שנת 44 לפנה’ס — אז שהו קיסר וקליאופטרה יחד ברומא — לא פורסמו מעולם. ספר ההיסטוריה היווני הארוך ביותר של התקופה עובר בזריזות על פני התקופה הסוערת הזאת. קשה לומר מה חסר לנו ביותר. אפיאנוס הבטיח לספר עוד על קיסר וקליאופטרה בארבעת ספריו על ההיסטוריה של מצרים, אבל אלה לא שרדו. תיאורו של ליוויוּס מסתיים מאה שנה לפני קליאופטרה. יצירתו המפורטת של הרופא שלה ידועה לנו אך ורק מאזכוריה אצל פלוטרכוס. אפילו לוּקָנוּס עוצר באופן פתאומי ומרגיז באמצע הפואמה האפית שלו, ומותיר את קיסר לכוד בארמונה של קליאופטרה עם פרוץ המלחמה באלכסנדריה. ובהיעדר עובדות, מתמלא החלל במיתוסים, הצמחים המטפסים של ההיסטוריה.

החורים בנתונים הם סכנה אחת, ומה שאנו בונים סביבם הם סכנה שנייה. העניינים המדיניים נשרו והותירו אותנו עם ענייני הלב. היא היתה אישה סמכותית ורבת־ידע בתחומי הפוליטיקה, הדיפלומטיה והממשל; שלטה בשמונה שפות, והיתה חדת לשון ורבת־כריזמה; ובכל זאת נדמה שקליאופטרה היא יצירה משותפת של תועמלנים רומים ובמאים מהוליווד. הותירו אותה כתווית עתיקה של משהו שתמיד ידענו על קיומו: אונות מינית נשית. והתזמון שלה היה גרוע. לא רק שתולדות חייה נכתבו בידי אויביה, אלא שגם אתרע מזלה וכולם חשבו עליה בעת שהשירה הלטינית הגיעה לפרקה. היא שרדה כדמות ספרותית בלשון ששנאה אותה. וסיפורי הבדים רק הלכו והתפשטו. ג’ורג’ ברנרד שוֹ ציין את הדמיון שלו כאחד המקורות למחזהו ‘קיסר וקליאופטרה’. היסטוריונים רבים כיבדו את שקספיר — עניין מובן אולי, אבל דומה להבאת מילותיו של ג’ורג’ ס’ סקוֹט, השחקן הראשי בסרט ‘פָּאטוֹן’, כדבריו של הגנרל האמריקני פאטון.

מלאכת השחזור של קליאופטרה כוללת את שליפת העובדות המעטות המצויות בידינו ואת הסרת המיתוסים והתעמולה הפרועה שדבקו בה. היא היתה אישה יוונייה אשר סיפור חייה נפל בידי אנשים שעתידם היה תלוי ברומא, ואשר רבים מהם היו פקידים באימפריה הרומית. שיטותיהם בכתיבת היסטוריה נעלמות מאיתנו. לעתים נדירות בלבד הם נוקבים במקורותיהם. הם הסתמכו במידה רבה על הזיכרון. במושגים מודרניים הם פולמוסאים, אפולוגיסטים, מטיפי מוסר, ממשילי משלים, ממחזרים, מעתיקים, כתבנים. חרף כל למדנותה, לא הוציאה מתוכה מצרים היסטוריונים משובחים. לא נותר אלא לקרוא בהתאם לאילוצים. המקורות אולי פגומים, אבל הם המקורות היחידים העומדים לרשותנו. אין הסכמה כללית בנוגע לרוב הפרטים על חייה של קליאופטרה. אין קונצנזוס על זהות אִמה, על משך שהותה ברומא ועל שאלות כמו כמה פעמים היתה בהיריון, האם התחתנה עם אנטוניוס, מה התחולל בקרב שחרץ את גורלה וכיצד מתה.1 בספר זה ניסיתי לשים לב מי מהמחברים הקדומים היה ספרן לשעבר ומי הסתמך על טורי הרכילות, מי מהם ראה אי־פעם את מצרים במו עיניו, מי תיעב את המקום ומי נולד שם, למי היו בעיות עם נשים, מי כתב בלהט הקנאות של רומאי מומר, מי התכוון לחסל חשבונות, לרצות את הקיסר שלו, לשכלל את משקל הפואמה שלו. (הסתמכתי רק מעט על לוקנוס. הוא כתב בשלב מוקדם, לפני פלוטרכוס, אפיאנוס או דיו קסיוס. הוא גם היה משורר, וחובב שערוריות.) אפילו כאשר אינם בעלי עניין ואינם סבוכים, הדיווחים לעתים קרובות מנופחים. כפי שצוין כבר בעבר, לא היו בעת העתיקה סיפורים פשוטים, נטולי עיטורים. המטרה היתה להמם. לא ניסיתי למלא את החללים החסרים, אף כי לעתים הצגתי אפשרויות למילוין. מה שנראה סביר ותו לא נותר כאן סביר ותו לא. הדברים שאינם מתיישבים נותרו בלתי מיושבים. בעיקר שיחזרתי את ההקשרים. קליאופטרה אכן רצחה את אחיה, אבל הוֹרדוֹס רצח את בניו (ולאחר מכן קונן על שהוא ‘ביש המזל שבאבות’); וכפי שמזכיר לנו פלוטרכוס, התנהגות כזו היתה בגדר מושכל ראשון בקרב שליטים. קליאופטרה אולי לא היתה יפה, אבל עושרה — וארמונה — הותירו את רומא פעורת פה. הכול נקרא מעברו האחד של הים התיכון בצורה שונה לגמרי מאשר בעברו האחר. המחקר שנערך בעשורים האחרונים על נשים בעת העתיקה ועל מצרים ההלניסטית שופך אור רב על התמונה. ניסיתי להסיר את רעלת המלודרמה מן האירועים האחרונים בחייה — רעלה הגורמת אפילו למדווחים המפוקחים ביותר לתאר את האירועים כמעין אופרת סבון. אבל לעתים יש סיבה לכך שיד הדרמה על העליונה. תקופתה של קליאופטרה היתה תקופה של אישים כבירים ומסקרנים. בסופה יורדים השחקנים הגדולים ביותר של התקופה מן הבמה. עולם שלם קורס אחריהם.

* * *

דברים רבים אינם ידועים לנו על קליאופטרה, ודברים רבים היא עצמה לא ידעה. היא לא ידעה שהיא חיה במאה הראשונה לפנה’ס ולא ידעה שהיא חיה בתקופה ההלניסטית, שתיהן הגדרות מודרניות. (התקופה ההלניסטית מתחילה עם מות אלכסנדר ‘הגדול’ בשנת 323 לפנה’ס ומסתיימת 293 שנה אחר כך, עם מותה של קליאופטרה. אפשר שההגדרה הטובה ביותר שניתנה לתקופה זו היא שהיה זה עידן יווני שבו לא מילאו היוונים שום תפקיד.) היא לא ידעה שהיא קליאופטרה השביעית מכמה סיבות, ואחת מהן היא שבעצם היתה קליאופטרה השישית. היא גם לא הכירה מישהו ששמו אוֹקטַביָאנוּס. האיש אשר ניצח אותה, הדיח אותה, גרם להתאבדותה ובמידה רבה מיתג אותה לנצח, נולד בשם גאיוּס אוֹקטַביוּס. בשלב שבו חדר באופן משמעותי לחייה של קליאופטרה הוא קרא לעצמו גאיוּס יוּליוּס קֵיסָר, על שם אחי־אמו המהולל, מאהבה של קליאופטרה, אשר אימץ אותו לבן בצוואתו. כיום הוא מוכר לנו בתואר אוֹגוּסטוּס, כלומר ‘הנעלה’ או ‘הנשגב’, שאותו העניק לו הסנאט שלוש שנים לאחר מותה של קליאופטרה. בספר זה הוא מופיע בשם אוֹקטַביָאנוּס, שכן שני קיסרים, כתמיד, פירושם קיסר אחד יותר מדי.2

רוב שמות המקומות השתנו מאז העת העתיקה. הלכתי בעקבות גישתו ההגיונית של ליונל קאסוֹן והעדפתי שמות מוכרים על פני עקביות. כך הפכה בּריטוּס לביירות, ואילו פֶּלוּסיוֹן — אשר איננה קיימת עוד, אבל שכנה ממזרח לפּוֹרט סַעיד של היום, בפתח תעלת סוּאֶץ — נותרה פֶּלוּסיוֹן. במובנים רבים הגיאוגרפיה השתנתה. חופים שקעו, ביצות התייבשו, גבעות התפוררו. אלכסנדריה שטוחה היום יותר מכפי שהיתה בימי חייה של קליאופטרה. היא עיוורת לתוכנית הרחובות שלה בעת העתיקה. היא איננה נוצצת עוד בלובנה. הנילוס זורם כמעט שלושה קילומטר ממזרח לערוצו הישן. האבק, אוויר הים המהביל והשקיעות הסגולות הממיסות של אלכסנדריה נותרו כשהיו. גם טבע האדם נותר בעינו, וההיבטים הפיזיים של ההיסטוריה נותרו ללא שינוי. תיאורים ממקור ראשון עודם חלוקים זה על זה מחלוקת ניצחת.3 למעלה מאלפיים שנה הצליח המיתוס להקדים את העובדה ולשרוד על פניה. למעט אם צוין אחרת, כל התאריכים הם לפני הספירה.