החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כיכר היהלום

מאת:
מקטלאנית: רמי סערי | הוצאה: | 2007 | 260 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

59.00

רכשו ספר זה:

כיכר היהלום הוא סיפורה של נטליה המכונה קולומטה, נערת היונים, אישה אחת מני רבות. נטליה, החיה בברצלונה חיים רגילים לגמרי כביכול, מגוללת ברומאן את קורותיה כביומן: במילים פשוטות ואמתיות, בכנות גמורה וברוח נמוכה.

תוך כדי כך נחשפים בפני קוראיה, המתוודעים לחברה הקטלאנית ולתרבותה, סדקיו של עולם מורכב, יופיו ושבריו.

אם כי יותר משלושים שנות היסטוריה ספרדית סוערת כלולות בספר, הן מועברות לקוראים כאילו בדרך אגב, מבעד לעיניה של נערה מתבגרת, בחורה, אישה ואם לילדים, שבראיית עולמה האנושית ובלשונה האמינה והמשכנעת מצליחה להנציח אינספור גורלות של נשים כמותה, וסיפורה שובה לבבות בקלות בארצה וגם הרחק מגבולותיה.

כיכר היהלום, גולת הכותרת של ספרות קטלוניה במאה העשרים, הוא יצירה שהתפרסמה בספרד ביותר מחמישים מהדורות. הספר תורגם לעשרות שפות ועובד לתאטרון ולקולנוע.

הסופרת הקטלאנית מרסה רודורדה נולדה בברצלונה בשנת 1908 ומתה בז'ירונה בשנת 1983. ביצירת רודורדה, גדולת הסופרות הקטלאניות במאה העשרים, כלולים הספרים אלומה (1938), עשרים ושניים סיפורים (1958), כיכר היהלום (1962), רחוב הקמליות (1966), גן על-יד הים (1967), קריסטינה שלי וסיפורים אחרים (1967), ראי שבור (1974), כמו ממשי וסיפורים אחרים (1978), מסעות ופרחים (1980) וכמה, כמה מלחמה (1980).

מעיזבונה של היוצרת התפרסמו הספרים המוות והאביב (1986), איזבל ומריה (1991) ופלג הפרחים (1993). אחרית הדבר אשר צירף לנוסח העברי של כיכר היהלום מתרגמו, המשורר רמי סערי, דנה בהקשר התרבותי שהספר נכתב בו, מצביעה על חשיבות מרסה רודורדה בספרות הקטלאנית בת-ימינו, וכוללת מבוא שהסופרת עצמה חיברה לספרה.

מקט: cicarhayahalom
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
זמין בגרסה מודפסת בלבד.

I

ז'וּלְיֵטָה באה למגדנייה במיוחד כדי לומר לי, שלפני הגרלת זר הפרחים יגרילו קומקומים; שהיא כבר ראתה אותם: נהדרים, לבנים, ועליהם ציור של תפוז חצוי לשניים שחרצניו גלויים לעין. לא התחשק לי ללכת לרקוד, ובכלל לא התחשק לי לצאת, כי כל היום עסקתי באריזת ממתקים, וקצות האצבעות כבר כאבו לי מרוב הידוק שרוכים מוזהבים וקשירת רצועות ולולאות. חוץ מזה, הכרתי את ז'וּלְיֵטָה, שבילוי לילי של שלוש שעות אף פעם לא הספיק לה, ובכלל לא הטריד אותה אם היא תספיק לישון או לא. אבל היא הצליחה בסופו של דבר לצרף אותי אליה, והיינוֿהך מה אני רציתי, כי תמיד הייתי כזאת – סבלתי אם מישהו ביקש ממני משהו והייתי צריכה לסרב לו. יצאתי לבושה לבן מכף רגל ועד ראש: השמלה והתחתונית מעומלנות, הנעליים צחורות כחלב, עגילי מתכת לבנים, שלושת הצמידים המחושקים הולמים את העגילים ותיקֿיד לבן, שז'וּלְיֵטָה אמרה לי שהוא משעוונית, ושמנעולו דמה לקונכייה מזהב.

 

התזמורת התחילה לנגן עוד לפני שהגענו לכיכר. תקרת הגגון שהוצב שם קושטה בשרשרות פרחים וברצועות נייר בכל מיני צבעים: בזו אחר זו שרשרת רצועות נייר ושרשרת פרחים. היו פרחים שבתוכם נורה, וכל התקרה נראתה כמו מטרייה הפוכה, כי קצות השרשרות היו תלויים בצדדים גבוה יותר מבאמצע, שם נפגשו כל השרשרות. רצועת הגומי, שהשחלתי לתחתונית בקושי רב בעזרת מכבנה מעצבנת ושרכסתי בלולאת חוט לכפתור, לחצה לי. על המותניים כבר נמתח בוודאי פס אדום, ומדי פעם נשמתי עמוק כדי להקל על הלחץ, אבל ברגע שנשפתי את האוויר החוצה, שבה הרצועה לענות אותי. במת התזמורת היתה מוקפת במעקה מענפי אספרגוס, והאספרגוס קושט בפרחי נייר שהוצמדו אליו בתיל דקיק. המוזיקאים ניגנו מיוזעים בשרוולים מופשלים. אמא שלי מתה כמה שנים קודם לכן, – במי עוד יכולתי להיוועץ? -, ואבא שלי התחתן בינתיים עם מישהי אחרת. אבא שלי התחתן בינתיים עם מישהי אחרת, ואני נשארתי בלי אמא שלי שחייתה אך ורק כדי לטפל בי. ואבא שלי נשוי, ואני צעירונת ובודדה בכיכר היהלום, בציפייה להגרלת הקומקומים, וז'וּלְיֵטָה צועקת לי כדי שקוֹלהּ יישמע מעל למוזיקה: אל תתיישבי, שהשמלה לא תתקמט לך! ולנוכח עיניי הנורות שהתחפשו לפרחים והשרשרות שהודבקו אלה לאלה בעיסת קמח ומים, כשכולם שמחים ואני מרחפת בעולמות אחרים, פתאום לחש לי איזה קול באוזן: נרקוד?

 

כמעט בלי משים עניתי שאינני יודעת לרקוד ונפניתי להסתכל. נתקלתי בפנים שהיו קרובות אליי עד כדי כך, שלא ממש ראיתי איך הן נראות, אבל אלה היו פנים של בחור. לא משנה, הוא אמר לי, אני רוקד מצוין ואני כבר אֲלַמֵּד אותך. חשבתי על פֵּרֶה המסכן שבאותן שעות, תקוע במרתף המסעדה שברחוב קולומבוס, עבד כטבח, לבוש סינר לבן, ועניתי כמו טיפשה:

 

– ואם זה ייוודע לארוס שלי?

 

אותו בחור התקרב אליי עוד יותר ואמר לי בצחוק: כזאת קטנה וכבר יש לך ארוס? כשהוא צחק, נפשׂקו לו השפתיים וראיתי לו את כל השיניים. היו לו עיניים קטנות כמו של קוף, והוא לבש חולצה לבנה עם פסים כחולים. השרוולים שלו היו מופשלים מעל למרפקים, וכפתור הצווארון לא היה מכופתר. הבחור הפנה אליי פתאום את הגב, נעמד על קצות האצבעות, השקיף לכל עבר, נפנה אליי שוב, אמר סליחה והתחיל לצעוק: הֵי! מישהו ראה אולי את הז'קט שלי? שמתי אותו ליד התזמורת! על איזה כיסא! הֵי!… והוא אמר לי שלקחו לו את הז'קט ושתכף הוא חוזר ושאני אעשה לו טובה ואחכה לו. הוא התחיל לצעוק: סִינְטֵט!… סִינְטֵט!

 

ז'וּלְיֵטָה הופיעה מאיזשהו מקום, לבושה בשמלה בצבע קנרית עם רקמה ירוקה, ואמרה לי: תסתירי אותי, אני חייבת לחלוץ את הנעליים האלה… אני פשוט לא מסוגלת יותר… אמרתי לה שאני לא יכולה לזוז, כי איזה בחור שהלך לחפש את הז'קט שלו והתעקש לרקוד אתי, יהיה מה שיהיה, ביקש ממני לחכות לו. ז'וּלְיֵטָה אמרה: אז תרקדי, תרקדי… והיה חם. הילדים העיפו קַפּצונים וחזיזים בקרנות הרחובות. על האדמה היו מפוזרים גרעיני אבטיחים ובכל פינה היו קליפות של אבטיחים ובקבוקי בירה ריקים, וגם בגזוזטרות הציתו חזיזים. ובמרפסות. ראיתי פנים בוהקות מזיעה ובחורים שניגבו את פניהם בממחטות. המוזיקאים ניגנו, מרוצים. הכול כמו תפאורה. והפָּאסוֹדוֹבְּלֶה. הרגשתי שאני מרחפת למעלה ולמטה, וכמו מאיזשהו מקום רחוק, אףֿעלֿפי שזה היה מקרוב מאוד, שמעתי את הקול של הבחור ההוא שאמר לי: את רואה איך את כן יודעת לרקוד?! והרגשתי בריח זיעה עַז ובניחוח מי קולון מתפוגג. ועיני הקוף מבריקות בגובה עיניי, ומשני צִדֵּי פניו האוזניים כמו קישוטים. רצועת הגומי נעוצה לי במותניים, ואמא שלי מתה – במי עוד יכולתי להיוועץ? -, כי בינתיים סיפרתי לבחור ההוא, שהארוס שלי עובד בתור טבח ברחוב קולומבוס, והוא צחק ואמר לי שהוא ממש מרחם על הארוס שלי, כי בעוד שנה אני אהיה שלו, אשתו והמלכה שלו. וששוב נרקוד בהגרלת זר הפרחים, בכיכר היהלום.

 

המלכה שלי, הוא אמר.

 

והוא אמר, שהוא אמר לי שבעוד שנה אהיה אשתו ושאני אפילו לא הסתכלתי עליו, והסתכלתי עליו ואז הוא אמר: אל תסתכלי עליי ככה, כי עוד רגע ואני מתעלף, וזה היה אז שאמרתי לו שיש לו עיניים של קוף וכמה שהוא צחק. הרצועה נתקעה לי במותניים כמו סכין, והתזמורת רק המשיכה עם הטָרַמְטַמְטָם! טָרַמְטַמְטָם! וז'וּלְיֵטָה, כאילו האדמה בלעה אותה. נעלמה. ואני עם אותן עיניים שננעצו בי ולא הניחו, כאילו כל העולם כולו כלול באותן עיניים ואין שום דרך להימלט מהן. והלילה דהר קדימה במרכבת הכוכבים, והחגיגה נמשכה ונמשכה, וזר הפרחים הוגרל, והנערה שזכתה בו, כולה בכחול, עגה וחגה במחול… אמא שלי בבית הקברות סָן זֶ'רְוָזִי, ואני בכיכר היהלום… אז את מוכרת ממתקים? דבש וריבות?… והמוזיקאים, עייפים, כבר הכניסו את הכלים לנרתיקיהם ושבו ושלפו אותם מנרתיקיהם, כי איזה שכן שילם כדי שינגנו עוד ואלס לכבוד כל הנוכחים, וכולם כמו סביבונים. כשהוואלס הסתיים, התחילו האנשים להתפזר. אני אמרתי שאיבדתי את ז'וּלְיֵטָה, והבחור ההוא אמר שהוא איבד את סִינְטֵט, והוא אמר: כשנישאר רק שנינו, וכל האנשים יהיו בבית והרחובות ריקים, את ואני נרקוד את ואלס הסיום בכיכר היהלום… עוד סיבוב ועוד סיבוב… קוּלוּמֵטָה, נערת היונים… הבטתי בו באיֿנחת ואמרתי לו שקוראים לי נָטַלְיָה, וכשאמרתי לו שקוראים לי נָטַלְיָה, הוא צחק שוב ואמר שלא יכול להיות לי שום שם פרט לקוּלוּמֵטָה, נערת היונים. אז התחלתי לרוץ, והוא רץ מאחוריי וקרא: אל תפחדי… את לא מבינה שאם תסתובבי לבד ברחובות עוד עלולים לגנוב לי אותך?… והוא תפס לי את הזרוע ועצר אותי: את לא מבינה שעלולים לגנוב לי אותך, קוּלוּמֵטָה? ואמא שלי בקבר, ואני עומדת שם כמו מטומטמת, ורצועת הגומי על המותניים לוחצת ולוחצת כאילו חיברו אותי למעקה האספרגוס בתיל.

 

והתחלתי עוד פעם לרוץ. והוא מאחוריי. החנויות סגורות, וגגוניהן הגליים מוגפים, וחלונות הראווה מלאים חפצים דוממים כמו, למשל, קסתות דיו וניירות סופגים וגלויות ובובות ובדים פרושׂים וסירי אלומיניום ומיני תחרה… ויצאנו לקָרֶה גְרָן, אני במעלה הרחוב והוא אחריי, שנינו בריצה, ושנים לאחר מכן הוא עוד היה מסביר מדי פעם בפעם: קוּלוּמֵטָה, ביום שהכרתי אותה בכיכר היהלום, איזו ריצה היא הרביצה, וממש בתחנה של החשמלית, טראח! התחתונית צנחה לה על המדרכה.

 

לולאת החוט נקרעה, והתחתונית נשארה שם. דילגתי מעליה, ורגל אחת כמעט הסתבכה לי, אבל הוספתי לרוץ כאילו כל השדים והרוחות רודפים אחריי. הגעתי הביתה וצנחתי בחושך כמו אבן על מיטת הפליז שלי, מיטת הרווקה. התביישתי. וכשנמאס לי להתבייש, העפתי את הנעליים מרגליי ופיזרתי את שערי. וקִימֵט, כעבור שנים, היה עדיין מסביר כאילו מדובר בדברֿמה שאירע זה עתה: רצועת הגומי נקרעה לה והיא רצה כמו רוח סערה…

 

II

זה היה מסתורי מאוד. לבשתי את שמלתי הוורדרדה, קצת דקה מדי לאותו מזגֿאוויר, וסבלתי מעור של ברווז כל עוד חיכיתי לקִימֵט בפינת רחוב. שעה קלה הסתובבתי שם בחוסרֿמעש, ופתאום היה נדמה לי שמישהו מציץ בי מאחורי איזה תריסֿרְפָפוֹת, כי שמתי לב שקצות הרפפות מתנועעים קצת מצד אחד. קִימֵט ואני קבענו להיפגש ליד פַּרְק גוּאֵל. מאחת הכניסות יצא ילד שחגר אקדח, כיוון לעברי רובה, התחכך בשמלתי וצעק: בּוּם… בּוּם…

 

רפפות התריס הורדו, התריס נפתח לרווחה, ובחור בפיג'מה צִקצק לי בשפתיו: פְּסְסְט… פְּסְסְט… אצבעו שהתעקלה לכדי וו רמזה לי להתקרב. כדי להיות בטוחה יותר, הפניתי אצבע אל חזי, ובעודי מסתכלת בו, שאלתי בקול נמוך: אני? אם כי לא שמע אותי, הוא הבין והנהן לי בראשו היפהפה, ואני חציתי את הרחוב וניגשתי אליו. כשהייתי ממש מתחת למרפסת, אמר לי הבחור: בואי תיכנסי ונשכב קצת.

 

החלפתי צבעים כמו זיקית ונפניתי בזעם, כעסתי בראש ובראשונה על עצמי, והרגשתי חֲרָדָה, כי הרגשתי שמבטו עוקב אחר גבי וחודר מבעד לבגדיי ולעורי. נעמדתי במקום שבו הבחור בפיג'מה לא יוכל לראות אותי, אך חששתי, שמי שבסופו של דבר לא יראה אותי, נחבאת למחצה, יהיה דווקא קִימֵט. חשבתי לי מה יקרה, כי זו היתה הפעם הראשונה שקבענו להיפגש בגן. בבוקר שום דבר לא הסתדר לי, כי המחשבה הזאת לא נתנה לי לחיות רגע אחד בשקט. קִימֵט אמר לי שניפגש בשלוש וחצי, אבל הוא הגיע לפגישה רק בארבע וחצי. למרות זאת לא אמרתי לו שום דבר, כי חשבתי שאולי לא הבנתי אותו נכון ושהטעות היא בעצם טעות שלי, וכיוון שהוא לא השמיע אפילו חצי מילת התנצלות… ולא העזתי לומר לו גם שהרגליים כאבו לי מרוב עמידה, כי נעלתי נעלי לכה חמות מאוד, ושבחור אחד התחצף אליי. התחלנו לעלות באחד השבילים בלי להחליף בינינו מילה וחצי מילה, וכשהיינו ממש למעלה כבר לא היה לי קר, ועורי שוב היה חלק כמו תמיד. רציתי לספר לו שגמרתי עם פֵּרֶה ושעכשיו הכול בסדר. התיישבנו על ספסל אבן באיזו פינה נידחת, בין שני עצים עתירי עלווה, עם שַׁחְרוּר שבא מלמטה, עבר מעץ לעץ בקריאות קטנות, צרודות קצת, וזמןֿמה לא ראינו אותו, עד שהוא שוב הופיע מתחת לענפים, כשלא חשבנו עליו עוד, והוא חזר על זה שוב ושוב. לא הסתכלתי על קִימֵט, אבל מזווית העין ראיתי שהוא מתבונן הרחק בבתים הקטנים. לבסוף אמר לי: את לא פוחדת מהציפור הזאת?

 

אמרתי לו שהיא מוצאת חן בעיניי מאוד, והוא אמר לי שאמו תמיד היתה אומרת לו שציפורים שחורות, גם אם מדובר בשַׁחְרוּרִים, מביאות מזל ביש. בכל הפעמים האחרות שקִימֵט ואני נפגשנו, אחרי הפגישה הראשונה שלנו בכיכר היהלום, הדבר הראשון שהוא היה שואל אותי, בראש ובחזה מוטים קדימה, זה אם גמרתי כבר עם פֵּרֶה, אבל ביום ההוא הוא דווקא לא שאל אותי, ואני לא ידעתי איך לספר לו, שכבר אמרתי לפֵּרֶה שאין לו יותר מה לחפש אצלי. האמת היא שכאב לי מאוד להגיד את זה לפֵּרֶה, כי הוא נשאר כבוי כמו גפרור, שאחרי שמציתים אותו, נושפים עליו. כשחשבתי על זה שגמרתי עם פֵּרֶה הרגשתי בִּפְנִים צער נורא, והצער הזה גרם לי לתפוש שעשיתי מעשה רע. בטוח: כי כשנזכרתי בארשת פניו של פֵּרֶה – אני, שמאז ומתמיד הייתי שלֵווה מאוד -, הרגשתי איך הצער מכאיב לי עמוקֿעמוק בתוכי, כאילו באמצע השַלווה שהרגשתי קודם לכן נפתחת לה לפתע דלת שמאחוריה מסתתר קן עקרבים, והעקרבים מגיחים ומסתערים עם הצער, מרעילים אותו ומתפשטים לי בדם כדי שהוא ישחיר. וכל זה כיוון שפֵּרֶה, בקול חנוק ובאישונים אפופים בעכירות רוטטת, אמר לי שהרסתי לו את החיים, שברגע אחד הפכתי אותו לחתיכת בוץ ולאפס מאופס. קִימֵט לא הסיר את מבטו מהשַּׁחְרוּר, ובו בזמן התחיל לדבר על אדון גָאוּדִי, שאביו התוודע אליו ביום שהחשמלית דרסה אותו, ואמר שאביו היה אחד מאלה שלקחו את גָאוּדִי לביתֿ החולים: אדון גָאוּדִי המסכן, כזה בןֿאדם טוב, ותראי איזה מוות נורא הוא מת… ושאין בעולם שום דבר כמו פַּרְק גוּאֵל ולָה סַגְרָדָה פָמִילְיָה ולָה פֶּדְרֵרָה. אמרתי לו שלטעמי יש שם יותר מדי סלסולים ויותר מדי שְׁפִּיצִים. הוא נתן לי אז על הברך כזאת מכה, שכל הרגל התרוממה לי מרוב הפתעה, ואמר שאם אני רוצה להיות אשתו, אז הדבר הראשון שעליי ללמוד זה לחבב את כל מה שמוצא חן בעיניו. הוא דרש לי אז דרשה שלמה על הגבר ועל האשה, על זכויותיו של זה ועל זכויותיה של זאת, וכשסוף כל סוף עלה בידי לקטוע אותו, שאלתי:

 

– ואם משהו לא מוצא חן בעיניי בשום פנים ואופן?

 

– גם אז הוא חייב למצוא חן בעינייך, כי מה את בכלל מבינה.

 

ועוד פעם נאום, ארוך נורא. הוא שלף בו כל מיני אנשים מהמשפחה שלו: הוריו, דוד אחד שהיו לו קַפֶּלָּה וספסל תפילה, הורי הוריו ושתי האמהות של המלכים הקתולים, וכל אלה הראו, לדבריו, מהי הדרך הנכונה.

 

ואז הוא אמר משהו שבהתחלה בכלל לא קלטתי, כי הכול יָצא לו בערבובייה אחת גדולה: מָרִיָּה המסכנה… ועוד פעם האמהות של המלכים הקתולים ושאולי נוכל להתחתן בקרוב, כי שני חברים שלו כבר מחפשים בשבילו בית, ושהוא יעשה לי כאלה רהיטים, שכשאני אראה אותם אני אבלע את הלשון, כי לא סתם קוראים לו נגר, ושהוא כאילו יוסף הקדוש, ואני – אמא של ישו.

 

קִימֵט אמר את כל הדברים האלה בשביעותֿרצון מרובה, ואני רק חשבתי לי למה הוא התכוון כשאמר: מָרִיָּה המסכנה… ומשהו התחיל להחשיך בי ממש כמו הערב שהתחיל לרדת, והשַּׁחְרוּר הבלתיֿנלאה ההוא הוסיף להגיח מלמטה ולעוף מעץ לעץ ושוב להגיח מלמטה, כאילו יש שם שַׁחְרוּרִים רבים המתמסרים לעיסוק הזה.

 

– אני אעשה ארון בגדים שישמש את שנינו, עם שני חלקים, מעץ תאשור, ואחרי שכל הדירה תהיה מרוהטת, אעשה עריסה לתינוק.

 

הוא אמר לי שהוא גם אוהב וגם לא אוהב ילדים. שזה תלוי במצבֿהרוח שלו. השמש שקעה, ובמקום שהיא כבר לא האירה הכחיל צל מוזר. קִימֵט דיבר על כל מיני עצים, קצת על עץ אחד וקצת על עץ אחר, על היקרנדה ועל המהגוני, ועל אלון מצוי ועל אלון אחר… זה היה אז – אני זוכרת ואזכור תמיד – שהוא נישק אותי, וכשהוא התחיל לנשק אותי, ראיתי את אבינו שבשמים במרומי משכנו, חוסה בלב ענן שמנמן, מוקף הילה בצבע מנדרינה שהלכה ודהתה באחד הקצוות, ואבינו שבשמים פרש את זרועותיו לרווחה – היו לו זרועות ארוכות מאוד -, והוא אחז בענן משני שוּליו והסתגר בתוכו כמו היה נסגר בתוך ארון.

 

– לא היינו צריכים לבוא הנה היום.

 

אחרי הנשיקה הראשונה באה הנשיקה השנייה, והשמים נעשו מעוננים. אני ראיתי את הענן השמנמן בורח לו לאטֿלאט, ואחריו יָצאו לדרך עננים אחרים, טיפֿטיפה רזים יותר, וכולם הלכו בעקבות הענן המלא, ולקִימֵט היה טעם של קפה בחלב. והוא צעק: כבר סוגרים!…

 

– איך אתה יודע?

 

– לא שמעת את המשרוקית?

 

קמנו ללכת, השַּׁחְרוּר נבהל ועף, הרוח בידרה את שובלי שמלתי… ופסענו מטה במורד השבילים הקטנים. היתה שם ילדה שישבה על ספסל מאריחי חרסינה וחיטטה באף, ואחרֿכך מרחה את האצבע על כוכב בעל שמונה קצוות שהיה על משענת הספסל. היא לבשה שמלה בצבע שמלתי, ואני אמרתי את זה לקִימֵט. הוא לא הגיב. כאשר יצאנו כבר לרחוב, אמרתי לו: תסתכל, עוד נכנסים אנשים… והוא אמר לי שאין לי מה לדאוג, כי עוד מעט יוציאו אותם. המשכנו במורד הרחובות, וברגע שהתכוונתי לומר לו: אתה יודע? כבר גמרתי עם פֵּרֶה, הוא נעצר בבת אחת, נעמד לפניי כהלוםֿרעם, אחז בזרועותיי ואמר לי, בעודו מתבונן בי כאילו אני פושעת: מָרִיָּה המסכנה…

 

עמדתי לומר לו, שיוריד לו את זה מהלב, שיגיד לי מה קרה לו עם מָרִיָּה… אבל לא העזתי. הוא הרפה את אחיזתו מזרועותיי, שב ללכת לצדי, וקדימה במורד העיר, עד שהגענו לפינת השדרות דִיאָגוֹנָל ופָּסֵג' דֶה גְרָסְיָה. התחלנו להסתובב שם בין המון בתים, והרגשתי שאני לא מחזיקה מעמד על הרגליים. אחרי שהסתובבנו שם כחצי שעה, הוא שוב נעצר ושוב אחז בזרועותיי – עמדנו אז מתחת לפנסֿרחוב -, וכשכבר חשבתי לעצמי, שהנה הוא עוד פעם יגיד: מָרִיָּה המסכנה, ועצרתי את הנשימה בציפייה לשמוע את זה ממנו, הוא פלט בזעם:

 

– מי יודע מה היה קורה לנו, עם הציפור השחורה ההיא וכל השאר, אילו לא ירדנו משם בזמן!… אבל אל תצטערי, כי ביום שבו אוכל סוףֿסוף לגעת בך, אני אוציא לך את המיץ!

 

הסתובבנו בין הבתים עד שמונה בערב ולא הוצאנו הגה מהפה, ממש כאילו נולדנו אילמים. אחרי שנשארתי לבד הסתכלתי בשמים, והם היו שחורים לגמרי. והאמת היא ש… בסך הכול, זה היה מסתורי מאוד…

 

עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד | רמי סערי

בספרות הקטלאנית של המאה העשרים אין לכיכר היהלום אח ורע. שום ספר שנכתב בקטלאנית לא זכה לתרגומים רבים כל כך, ושום סופר קטלאני לא הביא את קָטָלוּנְיָה ואת ספרותה לתודעתם של קוראים לא־קטלאנים בטבעיות ובחיוניות שבה עשתה זאת מֶרְסֶה רוּדוּרֵדָה בספרה על קוּלוּמֵטָה. בהקשר הפנימי של הספרות שממנה בא הספר לעולם, היתה קבלת הפנים שהיצירה זכתה לה אדישה, מנוכרת וצוננת. אולם כיום נחשב כיכר היהלום, ולא בכדי, לאחד מנכסי צאן־ברזל של הספרות הקטלאנית, ויוצרתו, מֶרְסֶה רוּדוּרֵדָה, היא לדעת רבים וטובים גדולת הסופרות של קָטָלוּנְיָה במאה העשרים.

 

מֶרְסֶה רוּדוּרֵדָה נולדה בברצלונה בעשרה באוקטובר 1908 בחיק משפחה אוהבת ספר. בילדותה השפיע עליה יותר מכול אבי אמה, פֵּרֶה גוּרְגִי, אשר החדיר בלב נכדתו אהבה עזה ללשון קָטָלוּנְיָה, לספרותה ולתרבותה. כשהיתה בת עשרים, התחתנה רוּדוּרֵדָה עם אחי אמה, שהיה מבוגר ממנה בארבע־עשרה שנים, ולגבר זה ילדה את בנה היחיד, ז'וֹרְדִי. נישואיה לא עלו יפה, והכתיבה שימשה לה מבחינה מסוימת מפלט מן האכזבות ומן התסכולים שהיו מנת חלקה בחייה האישיים: היא פרסמה ארבעה רומאנים, שבדיעבד פסלה אותם והתכחשה אליהם בטענה כי הם פרי בוסר של כתיבת יוצרת חסרת־ניסיון. מבּין ספריה הראשונים קיבלה בדיעבד אך ורק את הספר אָלוֹמָה (1938), אף־על־פי שגם אותו שכתבה כליל בשנת 1969. בפרוץ מלחמת האזרחים התגייסה רוּדוּרֵדָה לשירות מחלקת התעמולה של הממשל הרפובליקני של קָטָלוּנְיָה, ובשנת 1937 היא נפרדה מבעלה. כאשר יצאה לגלות בצרפת, בשנת 1939, האמינה כי גלותה לא תימשך זמן רב, ומשום כך הפקידה את בנה בידי אמה. בתחילה התגוררה בקרבת פריז, אך עם כיבוש צרפת, כאשר הגדודים הגרמניים התקרבו לפריז, ברחה הסופרת לבּוֹרְדוֹ, ומאוחר יותר השתקעה עם חברהּ לחיים, אַרְמַנְד אוּבְּיוֹלְס, שם העט של מבקר הספרות הקטלאני ז'וּאָן פְּרָט, בז'נווה שבשווייץ. לאחר מות בן־זוגה בשנת 1972, חזרה רוּדוּרֵדָה לארצה. היא התמקמה – ביחד עם שתיים מחברותיה לעבודה לשעבר, נשים אשר פעלו כמוה בשירות מחלקת התעמולה הרפובליקנית בתקופת מלחמת האזרחים – בבית אחוזה, בכפר רוּמַנְיָה דֶה לָה סֶלְוָה, שם חיתה במשך שמונה שנים. בשנת 1980 עברה הסופרת לגור בבית כפרי סמוך לאחוזה, ובאותה שנה זכתה בפרס ההוקרה המכובד ביותר של הספרות הקטלאנית. שלוש שנים לאחר מכן נפטרה רוּדוּרֵדָה מסרטן בעיר זִ'ירוֹנָה, בשלושה־עשר באפריל 1983.

 

ביצירת מֶרְסֶה רוּדוּרֵדָה, שחוקרי ספרות אחדים השוו לווירג'יניה וולף בגלל סגנונה, עומק כתיבתה, התייחסותה למצב האישה ויכולת התיאור הייחודית לה, כלולים הספרים אָלוֹמָה (1938), עשרים ושניים סיפורים (1958), כיכר היהלום (1962), רחוב הקמליות

 

(1966), גן על־יד הים (1967), קְרִיסְטִינָה שלי וסיפורים אחרים (1967), ראי שבור (1974), כמו מִמֶּשִׁי וסיפורים אחרים (1978), מסעות ופרחים (1980) וכמה, כמה מלחמה (1980). מעיזבונה התפרסמו הספרים המוות והאביב (1986), אִיזָבֵּל ומָרִיָּה (1991) ופלג הפרחים (1993).

 

אחד המאפיינים התמטיים הבולטים ביותר בכתיבת רוּדוּרֵדָה הנו התמקדותה המתמדת בדמויותיהן של נשים רגישות, הנקלעות במהלך חייהן למצבים בעייתיים סבוכים ונאלצות לגייס את כל תעצומות־הנפש שלהן כדי להמשיך בשגרת יומן בלי להישבר. באמצעות התייחסותה אל עולמן של אותן נשים עלה בידה של רוּדוּרֵדָה להעלות על הכתב בדיוק רב יותר מכל סופר אחר בארצה תיאור אמין של החברה הקטלאנית במאה העשרים, תיאור מעמיק של השבר האדיר שחוותה חברה זו בעקבות התוצאות הרות־האסון של מלחמת האזרחים האיומה, ותיאור מהימן של התמורות ושל השינויים הרבים אשר התרחשו בקרב הקטלאנים במהלך עשרות השנים שלאחר המלחמה. סממנים מובהקים אחרים של כתיבת היוצרת הם לשונה הפיוטית והפשוטה בעת ובעונה אחת וגודש הסמלים הממלאים תפקיד מרכזי בתודעתן של גיבורות הספרים. עלילות יצירותיה של רוּדוּרֵדָה מתרחשות, רובן ככולן, במקומות שהסופרת חיתה בהם או בסביבתם והכירה היטב מניסיונה האישי: רובע גְרָסְיָה בברצלונה, ז'נווה והכפר רוּמַנְיָה דֶה לָה סֶלְוָה. סגנונה הספרותי האישי ולשונה המיוחדת והייחודית השפיעו עמוקות על הספרות הקטלאנית שנוצרה אחרי מותה, וספריה הטביעו חותם עז על כתיבתם של יוצרות ויוצרים רבים.

 

במבוא שחיברה הסופרת לאחת המהדורות החדשות של כיכר היהלום, שנה לפני מותה, היא כתבה את הדברים הבאים:

 

כיכר היהלום נפתח כך: "ז'וּלְיֵטָה באה למגדנייה במיוחד כדי לומר לי, שלפני הגרלת זר הפרחים יגרילו קומקומים; שהיא כבר ראתה אותם: נהדרים, לבנים, ועליהם ציור של תפוז חצוי לשניים שחרצניו גלויים לעין." כאשר כתבתי את המשפט הראשון הזה לא יכולתי אף לדמיין, שכחצי יובל לאחר מכן יתפרסמו מהדורות קטלאניות כה רבות של ספרי, וכי הספר יראה אור בתרגומים זרים רבים כל כך.

 

כשכתבתי את המשפט גם לא ממש זכרתי מה מראהָ של כיכר היהלום. זכרתי רק שכאשר הייתי בת שלושֿעשרה או ארבעֿעשרה, פעם, במועד החג הגדול של רובע גְרָסְיָה, הלכתי עם אבי לטייל ברחובות. בכיכר היהלום הקימו סככה גדולה. כנהוג במקומות אחרים, כמובן; ולמרות זאת, יותר מכול זכרתי דווקא את הסככה הזאת. כאשר חלפנו עלֿפני השטח המקורה, שנראה כמו קופסה שהמוזיקה בוקעת ממנה, אני, שהוריי אסרו עליי לרקוד, רציתי נואשות להיכנס לאותו מתחם, והסתובבתי מיוסרת ומדוכדכת ברחובות המקושטים. אולי בעטיו של אותו תסכול, כעבור שנים רבות, בז'נווה, התחלתי את הרומאן שלי בתקרת הגגון ההיא.

 

אני בת רובע סָן זֶ'רְוָזִי דֶה קָסוֹלֶס, בת לרחוב צר וקצר שבאותה עת יצא מרחוב פָּדוּאָה שלצד סָן זֶ'רְוָזִי, רחוב שנקרא באותם ימים סָן אַנְטוֹנִי; מאוחר יותר שינו את שמו וקראו לו רחוב פָּרִיז, ומאוחר עוד יותר שבו ושינו את שמו לרחוב מָנוּאֵל אַנְזֵ'לוֹן, שם שנשתמר עד עצם היום הזה. סָן זֶ'רְוָזִי איננו רחוק כלל וכלל מגְרָסְיָה. הכרתי – כי הייתי הולכת לשם עם אבי בערבים – את בתיֿהקולנוע טְרִילְיָה, סְמַרְט ומוּנְדִיאָל. הכרתי את שוק סַנְטָה אִיזָבֵּל, שנהגתי ללכת אליו, כשהייתי בת ארבע או חמש, לקראת ערב, בקיצים, מתלווה לאיזו שכנה שאתה חציתי את נחל אוֹלְיָה בדרכנו לקנות דגים. כשהייתי בת חמשֿעשרה או ששֿעשרה, במשך תקופה ארוכה היינו אמי ואני יוצאות לטייל מדי ערב בערב אל קָרֶה גְרָן. היינו מגיעות לרחוב דרך רַמְבְּלָה דֶל פְּרָט, יורדות עד זַ'רְדִינֵץ ועולות בחזרה לאורך המדרכה שממול. היינו מסתכלות בחלונות הראווה. כל הזיכרונות השמורים בי מגְרָסְיָה נעימים. כעת כל זה רחוק, אך המחשבה על הרובע, בעודי שקועה בגל של נוסטלגיה, מיטיבה עמי. פעמים רבות ובנסיבות שונות ומשונות שימשו לי אותם זיכרונות נחמה.

 

הייתי רוצה שכל מי שיקראו את הרומאן שלי, ייטלו חלק בתחושתי. אני שמחה לחשוב, שבין האלפים הרבים כל כך של קוראי ספרי בעבר ובהווה, רבים לא קראו מימיהם שום דבר שנכתב בקטלאנית, ושאגב קריאתו יתברר להם כי לשוננו היא לשון תרבות, שפה עשירה וחשובה. כמוֿכן אני שמחה לחשוב, שהרומאן הפשוט והאנושי הזה נשא עמו את שמותיהם של כיכר היהלום ושל רובע גְרָסְיָה, ויחד אתם את שמה של קָטָלוּנְיָה, אל ארצות רחוקות כה רבות.

 

* * *

 

מעולם לא רציתי לכתוב מבוא, כלומר לדבר על עצמי (או על יצירתי, שזה, למעשה, בדיוק אותו דבר).

 

אולי מעניין להסביר כיצד נוצר הספר כיכר היהלום, אבל הייתכן להסביר כיצד רומאן נוצר, אילו דחפים גורמים לכתיבתו, איזה כוח רצון אדיר מצליח לשמרו ולהמשיכו, לדאוג לכך שמה שהתחיל בקליֿקלות יסתיים במאבק? האם די יהיה אם אספר כי הגיתי בספר בז'נווה, בעודי מביטה בלי הרף בהר סָלֵו או מטיילת בלי הפסקה לאורך פנינת האגם? אני יכולה לומר, ובמידתֿמה תהיה זאת האמת לאמִתה, כי כיכר היהלום הנו תוצר של אכזבה.

 

שלחתי את גן עלֿיד הים לתחרות הפרס ע"ש ז'וּאָנוֹט מַרְטוּרֶיְל (בשנה האחרונה שהפרס הזה עוד הוענק), וחבר השופטים לא העריך את כתבֿהיד של ספרי. אותה מהמורה גרמה אצלי לתגובה שלא כדרך הטבע; מאז ומתמיד אתגרו אותי הקשיים. חדורת פרץ גאווה, התחלתי לכתוב רומאן חדש.

 

רציתי שהוא יהיה קפקאי, קפקאי מאוד, אבסורדי, מטבע הדברים, ויכיל יונים רבות; רציתי שהיונים יפגעו בגיבורה מראשית הספר ועד אחריתו. ובהדרגה הלך והתגבש בתוכי, עוד לפני שהתיישבתי לפני מכונת הכתיבה ולצדי ערֵמת גיליונות נייר, מה שעתיד היה להיות כיכר היהלום. כתבתי את הספר בקדחתנות, כאילו כל יום עבודה הנו היום האחרון בחיי.

 

עבדתי כמוכת סנוורים: הייתי מתקנת בערבים את מה שכתבתי בבקרים, משתדלת לא לאבד את הצפון למרות הלחצים המלווים אותי במהלך הכתיבה; אחזתי היטב במושכות סוס העבודה לבל יסטה, חלילה, מן הדרך. יש המדברים על פרץ סיפורי. אין לי מושג למה כוונתם. כתיבת רומאן, שהיא מלאכה ממושכת, מצריכה שַׁלווה ומשמעת עצמית מרובה. והרומאן, שבהתחלה היה אמור להיות סיוט על יונים, נהפך בהדרגה לכיכר היהלום; אומנם עם יונים, כן, אבל במשמעות אחרת. עת כתיבתו היתה תקופה מורטת עצבים, ובעקבות המתח הנפשי שהיא השרתה עליי, לא סיימתי אותה בקו הבריאות. בקיצור: כיכר היהלום, הספר ששלחתי לתחרות פרס סָן ז'וֹרְדִי בשנה הראשונה לחלוקת פרס זה, זכה בדיוק לאותו יחס שגן עלֿיד הים זכה לו בתחרות האחרונה של הפרס ע"ש ז'וּאָנוֹט מַרְטוּרֶיְל.

 

* * *

 

אחרי פרסום כיכר היהלום טען ידידי בַּלְטָזָר פּוּרְסֵל, שחלק ליצירה שבחים רבים, כי קוּלוּמֵטָה היא נערה פשוטה. אני סבורה כי הטענה הזאת, שהובעה בקלותֿדעת, שגויה עד מאוד. ראיית העולם בעיני ילד, אגב פליאה מתמדת, אין פירושה להיות אדם פשוט, אלא ההפך הגמור. יתרה מזאת: קוּלוּמֵטָה עושה מה שעליה לעשות במצב שהיא נתונה בו בחייה, והעשייה של מה שצריך לעשותו, ותו לא, מורה על כישרון טבעי הגון מכל הבחינות. בעיניי קוּלוּמֵטָה נבונה יותר ממאדאם בובארי או מאנה קרנינה, ואיש לא העלה על דעתו מימיו לכנותן נערות פשוטות. אולי כיוון שהן היו עשירות, התהלכו בבגדי משי, ומשרתים סרו למרותן. ואם כי בנעוריי שאפתי להיות מאדאם בובארי או אנה קרנינה, והעדפתי את השנייה ביניהן עלֿפני הראשונה, הרי כאשר נזקקתי לדמות מרכזית ברומאן שלי, בחרתי דווקא בקוּלוּמֵטָה, שהדמיון היחיד בינה לביני הוא בתחושתנו שאנחנו במרכז העולם.

 

* * *

 

ברצוני לשוב ולהדגיש, כי יצער אותי אם מישהו יתכחש לכך: ברצוני להכריז קבל עם ועדה כי כיכר היהלום הנו בראש ובראשונה רומאן אהבה, אףֿעלֿפי שהוא נטול כל שמץ של רגשנות. הרגע שקוּלוּמֵטָה חוזרת בו ממות עברהּ, נכנסת לביתה כשהיום מפציע ומחבקת את בעלה השני, את הגבר שהציל אותה מכל עליבות החיים, הוא בבואת אהבה עמוקה. "חשבתי שאיני רוצה שהוא ימות אף פעם…" והיא תוחבת את אצבעה לתוך טבורו "כדי ששום מכשפה רעה לא תמצוץ לי אותו דרך טבורו ולא תשאיר אותי בלי אַנְטוֹנִי". גם המילים "שמחות בחלקן", החותמות את הרומאן, אינן מופיעות בסופו סתם כך. כוונתן להבהיר, כי אףֿעלֿפי שיש בעולם כל כך הרבה צער, תמיד יכול מישהו להצילו במעט שמחה. ציפורים אחדות, למשל. "ובכל שלולית, קטנה ככל שתהיה, פיסת שמים… השמים שציפור קורעת לפעמים… ציפור שצמאה ושבלי משים קורעת את שְׁמֵי המים במקורהּ… או כמה ציפורים רעשניות היורדות מן הצמרות כמו ברקים, טובלות בשלולית, משתכשכות בה בנוצות פרועות ומערבבות את השמים בבוץ ובמקורים ובכנפיים. שמחות בחלקן…"

 

* * *

 

הספר כיכר היהלום רחוק ממני עכשיו. כאילו לא אני היא שכתבתי אותו. רחוק מאוד. כרגע, בשעה שאני ממש עומדת לסיים את כתיבת המבוא הזה, מה שמעסיק אותי הוא הגן שלי. פורחים בו כבר עצי השזיף, הוורד החיוור, הערער הקטן, ורד האלמוג. רוח הצפון קמה, והיא עלולה להלום לי בהם. אני הולכת לראות מה קורה עם הרוח והפרחים.

 

מֶרְסֶה רוּדוּרֵדָה

 

היוצרת הקטלאנית הדגולה בחרה לחתום את המבוא שחיברה בהצהרה על המרחק המפריד בהווה בינה לבין הספר שכתבה. ואכן, יותר מעשרים שנים חלפו בין עתות המצוקה והסערה של כתיבת כיכר היהלום לבין ימי הסליחה והחסד של חיבור המבוא – שנים של יצירה פורייה ומתמדת, אובדן בן־זוג וחבר לחיים, שיבה אל המולדת אחרי יותר משלושים שנות גלות. התקבלות הספר בקרב הקוראים הקטלאנים לא היתה מובנת מאליה, ולטרוניותיה המוצדקות של הסופרת על דחיית ספריה אצל ועדות שופטים מעניקי פרסים יש לא רק תשתית עובדתית מתועדת, אלא גם הסבר פשוט למדי ומתקבל על הדעת. לבלרי הספרות ועסקני הדעת, אשר זכו למלא תפקידי שררה באותם גופים מכובדים בספרד הפרנקיסטית של סוף שנות החמישים ושל תחילת שנות השישים, היו אנשים שלא רצו, ואולי גם לא יכלו, להעניק פרס לסופרת גולה, שביצירתה לא באה לקשור כתרים לצד המנצח במלחמה, אלא – כמסרבת כביכול לנקוט עמדה פוליטית חד־משמעית בכתיבתה – העדיפה לתאר את עולמה הפנימי של ברייה סתמית לכאורה ולהתמקד בחיים המתרחשים בשולי החברה. קָטָלוּנְיָה של תחילת שנות השישים לא היתה המקום היאה להעריך יצירה ספרותית כה אמִתית במהותה וכה חתרנית באופייה, וגם אם אחרי פרסום התרגום הספרדי של הספר חיוו מבקרי ספרות את דעתם על כיכר היהלום בעיתוני מחוזות אחרים בספרד, וציינו כי מדובר ביצירת מופת חריגה ונדירה, הרי העיתונות הקטלאנית של אותם ימים בחרה לא להתייחס אל רוּדוּרֵדָה והעדיפה להתעלם מיצירתה. הסופרת, אשר שמרה על נאמנותה ללשון ארצה ולתרבותה גם במשך חייה בנֵכר, זכתה לתערובת לא־מלבבת של שתיקה רועמת מצד הביקורת ושל שמץ אי־נחת אשר הסתיר, כפי הנראה, מנה לא מבוטלת של קנאה, תרעומת וטינה.

 

בניגוד לסופרת שכתבה את כיכר היהלום, לא חוויתי את ילדותי באחת משכונות ברצלונה. אולם כאדם בוגר הסבו לי התוודעותי לאחד מבני העיר הזאת והתאהבותי הנואשת בו חיבה כלפי לשון קָטָלוּנְיָה ורצון להביא ממכמני ספרותה לקוראי העברית. לרוע מזלי לא ארכו ימיה של אהבתי האומללה, ובסופה נמצאתי מאושפז באחד מבתי־החולים של ברצלונה, לא רחוק מרובע גְרָסְיָה, אחרי שקצתי בחיי. הספר הראשון שקראתי בימי הייסורים שבהם שכבתי, שבור גוף ונפש, באוֹסְפִּיטָל דֶה לָה סַנְטָה קְרֵאוּ אִי סָן פַּאוּ, היה כיכר היהלום. אחת האחיות שטיפלו בי, מָרִיָּה חוֹסֶה חִימֵנֶס אוֹרְדוֹנְיֶס (Maria Jose Jimenez Ordonez), ספרדייה בת אַנְדָלוּסִיָּה ולא־קטלאנית, היתה סבורה בעקבות היכרותנו, כי זהו חומר הקריאה היאה לי באותו שלב בחיים. בדיעבד, איני יכול אלא לתמוה, מה שיחק לי מזלי כאשר זכיתי להכיר את האישה הזו, ועד כמה לא התבדתה בהערכתה. מאז אותם ימים רעים ולילות נוראים חלפו חמש־עשרה שנים. קרוב לוודאי כי זהו הזמן שהיה נחוץ כדי שאוכל לחזור אל כיכר היהלום: לא כמי שקורא שוב בספר מוכּר ואהוב, אלא כמי שהתפייס סוף־סוף עם כאבי עברו ועם צלקותיו, והנהו בא מחוזק להתמודד עם מטען רגשי כבד ומסובך כדי להעביר אל שפתו את אחד האוצרות הבלומים, שנזדמן לו להיתקל בהם במהלך חייו. התרגום העברי של הספר מוקדש אפוא, בהכרת תודה ובאהבה גדולה, לאותה אחות שלא תוכל לקרוא בו. לפעמים בזכות קוּלוּמֵטוֹת כמוה קל יותר לרצות לחיות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כיכר היהלום”