החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חום לבן

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ' | הוצאה: | 2014-09 | 352 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

זאת לא היתה תאונה… על האי קרייג, שטח ענקי של קרח מצפון לחוג הארקטי, עוסקים שלושה בציד הברווזים: אידי קיגלאטוק, ציידת אינואיטית ומדריכה מומחית, ושני תיירים. כשאחד הגברים נורה למוות בנסיבות מסתוריות, מוﬠצת הזקנים המקומית של היישוב הקטן אאוטיסאק להוטה לבטל את התקרית כתאונה. באותו הזמן מגיﬠים שני הרפתקנים לאאוטיסאק בתקווה לאתר את שרידיו של חוקר הקוטב הוויקטוריאני האגדי, סר ג´יימס פרפקט. האנשים שוכרים את שירותיה של אידי ואת בנה החורג ג´ו. שתי המשלחות יוצאות בכיוונים מנוגדים. כﬠבור ארבﬠה ימים חוזר ג´ו לאאוטיטאק כשהוא סובל מכוויות קור, מהיפורתמיה ומבלבול. ג´ו מדווח שהאיש שליווה נﬠדר. כאשר מתרחשת תפנית אפלה עוד יותר, אידי ניצבת בפני האתגר הגדול בחייה. המרדף אחר האמת מוציא את אידי למסﬠ. כשהחורף הופך לאביב ולקיץ והקרח מתחיל להתמוטט, אידי מתחילה להבין שלא כולם באאוטיטאק ראויים לאמון שכן בטונדרה הקפואה רוחשים מניﬠים שמאיימים ﬠל כל היקר לה…

מקט: 15100153
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אידי קיגְלאטוק הניחה שבב קרחון על הכירה כדי להכין תה ותהתה מדוע מסע הציד שהנחתה נחל כישלון מוחץ כל כך. ראשית, שני הגברים שהדריכה היו בחירה עלובה. שנית, פליקס וגנר והליצן שנלווה אליו, אנדי טיילור, לא גילו שום עניין בשאלה אם יצליחו לצוד אם לאו. במהלך היומיים האחרונים העבירו מחצית מזמנם בבהייה במפות ובכתיבה במחברותיהם. אולי הרומנטיקה של החוג הארקטי הגבוה היא שמשכה את לבם, ההבטחה לחיים אותנטיים בשממה לצד האסקימואים, כמו שהבטיח עלון המסע. ובכל זאת, חשבה, החיים הללו יהיו קצרים מאוד אם לא יצליחו למצוא משהו לאכול.
היא מזגה את מי הקרחון הרותחים לתרמוס שהכיל גוּנְגיק, המכונה בפי הלבנים "תה לברדור", והניחה את השאר בצד לשימושה האישי. צריך לנדוד יותר משלושת אלפים קילומטרים דרומה מאוּמינְגְמאק נוּנה, האי אֶלסמיר שבו נמצאו כעת, כדי למצוא גונגיק צומח בטונדרה, אך משום־מה הדרומיים חשבו שתה לברדור אותנטי יותר, ולכן זה מה שהגישה תמיד ללקוחותיה הציידים. היא עצמה העדיפה אינגליש ברקפסט של "סוֹמה", חלוט במי קרחונים, מומתק בשפע סוכר ומועשר בגוש של שומן כלב־ים. לקוח אחד אמר לה פעם שבַּדרום המים חלפו במעי דינוזאורים לפני שהגיעו לברזים, ואילו מי קרחונים נחו קפואים, ללא מגע יד אדם או חיה, מאז ראשית הזמן פחות או יותר. זו אחת הסיבות, ניחשה אידי, שהדרומיים מוכנים לשלם עשרות אלפי דולרים כדי להרחיק צפונה כל כך. במקרה של וגנר וטיילור זה בבירור לא היה הציד.
בקרוב מאוד יזכו השניים להרבה יותר אותנטיות ארקטית מכפי שביקשו להשיג. אם כי הם לא ידעו זאת בינתיים. בזמן שאידי הכינה תה הרוח השתנתה; משבים מזרחיים סוערים התקרבו כעת מכיפת הקרח של גרנלנד, מרמזים על סופה ממשמשת ובאה. לא מיד, אבל בקרוב. עדיין היה שפע של זמן למלא את התרמוסים בתה ולחזור אל חוף החצץ שבו השאירה אידי את שני הגברים כדי שיקימו מחנה.
היא הטילה עוד שבב קרחון לכוס הפח, ובעוד המים מתחממים שלפה מתרמילה את האיגוּנאק ופרסה כמה פיסות מעי־ניבתן מותסס. לעיסת האיגונאק ארכה זמן־מה — זה היה חלק מהעניין — ובזמן שאידי גרסה את החומר בין שיניה, היא הניחה למחשבותיה לשוב אל נושא הכסף ומשם אל בנה החורג ג'ו אינוּקְפּוק, הסיבה המרכזית לשהייתה כאן בחברת שני גברים שאינם מסוגלים לירות. הדרכת טיולים השתלמה יותר מהוראה, שגזלה את שארית זמנה, וג'ו נזקק לכסף כדי לסיים את לימודי הסיעוד. הוא לא היה יכול לצפות לעזרה מסמי, אביו ובעלה לשעבר של אידי, או מאמו מיני. אידי לא נבהלה בקלות — נדרש הרבה כדי להפחיד ציידת דובי־קוטב לשעבר — אך היא פחדה מעוצמת רצונה שג'ו ימשיך בהכשרתו כאח. החוג הארקטי היה מלא קאלונאטים מקצועיים, רופאים לבנים, אחיות לבנות, עורכי דין ומהנדסים לבנים, וברובם לא היה כל רע, אבל הגיע הזמן שהאינואיטים ייסדו מגזר מקצועי משל עצמם. ג'ו היה בבירור חכם מספיק ונראה מחויב לעניין. אם תצטמצם ואם יתמזל מזלה עם לקוחות, הקיץ הזה יאפשר לו לסיים את השנה הראשונה בבית הספר לסיעוד. הדרכת מסעות ציד לא היתה סיפור גדול, לא כמו יציאה לטיול עם שני פעוטות באמתחת. היא הכירה כל קרחון, פיורד או רכס ברדיוס של שמונה מאות קילומטרים. ואיש לא ידע לצוד טוב יותר מאידי.
שבב הקרחון נמס, והיא פתחה את פקק התרמוס הראשון כשקול פיצוח חד ומצליף פילח את האפלולית והבהיל אותה כל כך שהיא הפילה את הבקבוק. הנוזל החם התאדה מיד לעננה של גבישי קרח, שרטטה קלות באוויר המשוסע. הציידת שבּה הכירה את הצליל, את קול הפקיעה המסוים של כדור שבעה מילימטרים שנורה מרובה ציד כמו הרמינגטון 700 שנשאו לקוחותיה.
היא מצמצה וסרקה את פני הים הקפוא בתקווה למצוא רמז למתרחש, אך הקרחון הסתיר את החוף. למולה, ממזרח לחוף, הטונדרה החזירה לה מבט אטום, עצום ממדים וחסר פשרות. משב רוח העלה ערפילי כפור מכיפת הקרח. היא נשטפה רוגז. מה לעזאזל חושבים הקאלונאטים שהם עושים בשעה שהם אמורים להקים מחנה? מנסים לצוד? בהתחשב בחוסר ההתלהבות שגילו בנוגע לציד, זה נשמע לא סביר. אולי דוב התקרב אליהם יתר על המידה, והם ירו לשם אזהרה, אם כי במקרה כזה מוזר שכלב הדובים שלה, בונהֶד, לא קלט את הריח ופתח בנביחות. כלב רגיש כמו בונהֶד יכול להריח דוב ממרחק שני קילומטרים. לא נותר לה אלא לבדוק. עד שיחזרו אל מקום היישוב באאוטיסאק, הגברים היו באחריותה הרשמית, ואידי קיגלאטוק התייחסה לאחריותה ברצינות.
היא הרימה את התרמוס, גוערת בעצמה על שהפילה אותו ושפכה את המים, אחר כך בדקה את הרובה והחלה להתקדם בסחף העמוק במהירות קבועה, מתונה, לעבר אופנוע־השלג. כשהתקרבה, בונהֶד, שהיה רצוע אל הנגרר, זקף את ראשו וכישכש בזנבו; אילו קלט ולו רמז לדוב, הוא כבר היה יוצא מדעתו בשלב זה. אידי העניקה טפיחה לכלב וקשרה את ציוד הבישול. בדיוק כשארזה את התרמוסים תחת הברזנט, נשמעה צעקה חדה, קצרת נשימה, שהידהדה על פני הים הקפוא. בונהֶד החל לנבוח. לרגע חשה אידי שצווארה מתקשה, ולבה החל להלום. עד לאותו הרגע לא עלה על דעתה שמישהו נפגע.
קול החל לזעוק לעזרה. יהא אשר יהא הטיפש שעשה זאת, הוא כבר שכח את ההנחיה שנתנה להם לשמור על שקט בשטח הפתוח. כאן צעקות עלולות להפיל קיר קרח או לגרום מפולת שלגים. היא עלולה לטרוד את מנוחתו של דוב חולף. היא שקלה לקרוא לאידיוט שיפסיק לצעוק, אבל היתה ממוקמת נגד כיוון הרוח וידעה שקולה לא יגיע אל הציידים.
היא סיננה לבונהֶד שישתוק, ולעצמה אמרה, "איקוּליאק!" תירגעי!
אחד הגברים כנראה נקלע לתאונה. זה לא היה נדיר. בשתים־עשרה השנים שהדריכה ציידים דרומיים, אידי ראתה יותר תאונות מדגי פורל בברכת השרצה: בעלי אגו מנופח שמגיעים לראשונה לחוג הארקטי, עמוסי חשיבות עצמית וציוד חדשני, חושבים
שזה יהיה בדיוק כמו ציד הברווזים באייוֹוה בחג ההודיה האחרון,
או במסע דילול האיילים של תחילת השנה בוויומינג. ואז הם
יוצאים אל הים הקפוא, והדברים כבר לא נראים פשוטים כל כך. אם הדובים לא מפחידים אותם, אזי הקור הצורב, הרוחות המשתוללות, השמש הקופחת ושאגות הים עושים את העבודה בדרך כלל. הם הודפים את אימתם במפגני תעוזה אגביים ובאלכוהול, ואז מתרחשות תאונות.
היא התניעה את אופנוע השלג, הקיפה את הקרחון וחצתה רכס של טוּניק, קרח דחוס. הרוח גברה כעת ויידתה גבישי קרח אל עורה וסביב עיניה. כשהרכיבה את משקפי השלג, נדדו הגבישים אל העור הרך סביב פיה. כל עוד איש לא נפגע קשות, אמרה לעצמה, הם יוכלו לשבת עד שוך הסערה ולהמתין לעזרה שתגיע אחרי שמזג האוויר יירגע. היא הקימה בית שלג כדי להנעים את השהייה, והיו לה ערכת עזרה ראשונה ודי ידע כדי להשתמש בה.
מחשבותיה נדדו לרגע אל פרשנותם העתידית של הזקנים לאירוע. כולם פרט לסמי לא אהבו את הרעיון שאישה מדריכה גברים. הם תמיד חיפשו תירוץ להדיח אותה. בינתיים הם לא הצליחו למצוא כזה. הם ידעו שהיא המדריכה הטובה ביותר בחוג הארקטי הגבוה. עד לרגע זה היא מעולם לא איבדה לקוח.
אופנוע השלג היטלטל על פני אזור של נציבי קרח, והיא התעשתה. כמו שסבא אֶליה נהג לומר: הַשְעָרות הן מחלה של לבנים. אבל היא עצמה היתה לבנה למחצה, אז אולי לא היה לה מנוס מזה. בכל מקרה, כעת זה לא יועיל. המפתח לחלץ את כולם מן המצב, יהא אשר יהא, הוא להתמקד בהווה. בחוג הארקטי הגבוה יש מקום רק לעכשיו.
מעברו השני של רכס הקרח הדחוס הגיחה דמות אדם מתוך האפלה: הבחור הרזה, עוזרו של וגנר. אידי נאבקה לרגע להיזכר בשמו. בעיני רוחה הוא הפך לסטן לורל, רק ללא הקסם האישי. אנדי, כך קוראים לו, אנדי טיילור. הוא נופף בפראות. כשהתקרבה אל חוף החצץ, הוא רץ אל המקום שבו שכב הבוס שלו בפישוט איברים על גבו. אידי עצרה את אופנוע השלג על שפת הים הקפוא ועשתה את דרכה על הצפחה המושלגת. טיילור החווה בידיו, מנסה להאיץ בה, המטומטם. היא לא שינתה את קצב הליכתה. ריצה פירושה הזעה פירושה היפותרמיה.
כשהגיעה ראתה שהמצב חמור מכפי שהרשתה לעצמה לדמיין, ולפתע הבינה את עוצמת בהלתו של טיילור. הפצוע לא זז. שלולית דם גדולה נקוותה תחת זרועו הימנית, ממיסה את השלג סביבו וקופאת לסורבה סגלגל. פקעת אדים זעירה היתמרה מעל המקום.
"מה קרה?"
"הייתי בצד השני," מלמל טיילור. "שמעתי את הצליל, רצתי." הוא הצביע על עקבות שהרוח כבר מחקה במהירות. "תראי, תראי, רואה, רואה?"
תחשבי, אישה. למרות החֶברה — ואולי בגלל החברה — היא הרגישה בודדה להפליא. הדבר הראשון שיש לעשות הוא להתקשר בטלפון הלווייני אל רוברט פַּטְמה או אל ג'ו. ג'ו היקר, שהתנדב במרפאה של פטמה כבר שנה וצבר כמדומה מומחיות לא פחותה מזו של האח עצמו. היא הביטה לעבר הפצוע. לא, אין מקום להתחבטויות, הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לעצור את הדימום.
היא חזרה אל אופנוע השלג, הוציאה את ערכת העזרה הראשונה ודשדשה חזרה אל הפצוע המוטל על החוף. טיילור כרע כעת על ברכיו לצדו של פליקס וגנר, ארשת אימה נסוכה על פניו, ידיו מתרוצצות על פני גופו של וגנר, פותחות את מעילו של הפצוע. היא צנחה ארצה לצדו, מסמנת לטיילור שיפנה את הדרך.
"אני נשבע לך, הירייה הגיעה משום מקום," קולו של טיילור היה נרגן וגבוה. משהו ריצד על פניו, ייאוש רגעי, וכמו חש בָּאי־סבירות של הערתו, חזר עליה. "שום מקום."
אידי מעולם לא ראתה גבר פצוע כל כך; קצף בעבע מבין שפתיו, הוא התנשף, ועיניו התרוצצו בעיוורון בארובותיהן. פניו היו בצבע אבן־גיר. ריח שתן נישא ממנו, אך אידי לא הכירה את ריחו של האיש מספיק כדי לדעת מי מהם השתין במכנסיים. היא הזיזה את מעילו של וגנר ובחנה את הפצע דרך מעיל הפליז. נראה שהכדור חדר לעצם החזה, ממש מעל הלב. הפצע נזל, לא התיז, והיא הבינה שהכדור החמיץ את העורק הראשי; הסכנה המיידית לחייו של וגנר היתה קריסת ריאות. היא פנתה לרגע אל טיילור.
"לא ראית שום דבר, אף אחד?"
"אני לא עשיתי את זה, לעזאזל, אם זה מה שאת חושבת." קולו של טיילור רעד, והוא הושיט את כפות ידיו כנכנע. "אמרתי לך, הייתי שם, השתנתי." היא הביטה בעיניו של הבחור ונזכרה שלא מצאו חן בעיניה כשירד מן המטוס לפני יומיים. שום דבר שעשה בשתי הדקות האחרונות לא גרם לה לשנות את דעתה.
"אלוהים, אין לזה שום קשר אלי."
"טעות," אמרה והחזירה את תשומת לבה אל הפצוע. "זה קשור אל שנינו ועוד איך."
הדופק של וגנר היה מהיר וחלש, והוא הזיע קשות. אידי ראתה חיות במצב כזה. הלם. גם אם ריאותיו יחזיקו מעמד, וגנר יתקשה לצאת מזה. העדיפות העליונה היא לעצור את זרימת הדם ולשמור על חום גופו. בהינתן מקומו של הפצע, מאוד לא סביר שווגנר ירה בעצמו בטעות, אך האינסטינקטים שלה אמרו לה שטיילור אינו משקר. אלא אם כן היא טועה טעות מרה, הרזה לא היה היורה. היא קירבה את ידיה אל אזור הפצע, שלפה שני רסיסי עצם מן הבשר ואמרה לטיילור להתקרב. וגנר התנשף מעט ואחר נרגע.
"תמעך את הפצע ואל תפסיק ללחוץ. אני אזעיק עזרה."
לרגע טיילור נראה על סף עילפון.
"ללחוץ? עם מה?"
"כף היד, למי אכפת?" תשתמש בזין שלך אם אין בררה. היא הסירה את הצעיף מצווארה כדי שילחץ בעזרתו על הפצע. טיילור הושיט את יד שמאלו ועשה כמצוותה.
"ואם היורה יחזור?"
היא נעצה בו מבט ארוך ונוקב. "אתה צייד, לא?"
הטלפון הלווייני נח בעטיפתו המבודדת בתחתית התרמיל שבו ארזה אותו. המדיניות של מועצת הזקנים באאוטיסאק היתה שכל המדריכים המקומיים המנחים זרים יישאו טלפון כזה; אחרת, היא לא היתה טורחת לקחת אותו. הקור פגע באמינותן של הסוללות, והקליטה היתה מקוטעת לעתים קרובות. בכל מקרה, עד עכשיו מעולם לא היתה לה סיבה להשתמש בו.
קולו של סמי נשמע מן העבר השני. אידי נשמה עמוק. דווקא היום בעלה לשעבר הוא התורן בעמדת הקשר. היא הציצה בשעונה. עוד הרגל דרומי, היה סמי אומר. השעה היתה שתיים אחר הצהריים.
"עברנו תאונת ציד." מוטב לשמור על פשטות לעת עתה. "חמורה למדי. פציעה בחזה. אם יהיה לנו מזל, הוא לא יאבד את כל הדם, אבל הבחור נראה בהלם. אנחנו צריכים את רוברט פטמה ומטוס."
"איפה אתם?"
"בקרֵייג. באוּימאטיסאצאק. פטמה מכיר את המקום. ג'ו לקח אותו לדוג כאן פעם."
סמי ינק אוויר בין שיניו. תזוזת נשימתו לימדה אותה שהוא מנענע בראשו.
"חכי בזמן שאני בודק את לוח הזמנים של המטוסים ואת התחזית."
בעודה ממתינה, אידי נברה בתרמילה, שלפה יריעת פוליאוריתן וחתכה ממנה ריבוע גס בסכינה.
הטלפון קרקר ולרגע שמעה חילופי דברים עמומים של שיחה אחרת, שני קולות מדברים בשפה שלא הבינה, ואז קולו של סמי צלצל באוזניות.
"אידי, מתקרבת סופת שלג."
"כן." בשם הניבתן, האיש הזה יכול להיות מעצבן. "זה נראה כמו סערת אביב טיפוסית."
"אי אפשר לשלוח מטוס עד שהיא תעבור."
"אמבולנס אווירי מאיקאלואיט?"
"כבר בדקתי. הם מושבתים בגלל מזג האוויר."
אידי שקלה את האפשרויות העומדות בפניה. "אם נביא לכאן רופא, אולי נסתדר. רוברט פטמה יכול להגיע באופנוע שלג."
שתיקה בטלפון, ואז קול אחר:
"קיגה." זה היה ג'ו. אידי נתקפה חולשה קלה.
קיגאוויטוּאינָאָק, בז, שם החיבה שהעניק לה. הוא תמיד אמר שהיא חיה בעולם משלה, אי־שם באוויר. במובן הצר של המילה, היא כבר לא היתה אמו החורגת, רשמית לפחות. ואף על פי כן קיגה.
"רוברט פטמה יצא דרומה אתמול. אמא שלו נהרגה בתאונת דרכים, אבא שלו מאושפז בבית חולים. הם אמרו שישלחו אח זמני, אבל אף אחד לא הגיע."
אידי רטנה. "הם" פירושו הממשלה הפדרלית, שאמורה להיות אחראית על הכול ועל כלום. משהו בנוסח "הרוחות כעסו על אחותי ודאגו שהממשלה לא תיתן לה טיפול נגד שחפת בזמן".
"אם זה יתפרסם, אאוטיסאק יכולה לשכוח מעסקי ההדרכה." היא כעסה, לא על רוברט כי אם על השיטה שהפכה אותם פגיעים כל כך.
ג'ו אמר, "טוב." הוא נשמע קצר רוח מכדי לעסוק בעניין הזה ולו לרגע. "אבל הבחור שלך נושם, כן?"
"בקושי. אם נצליח לייצב אותו והוא יפסיק לדמם…"
"יש לך פלסטיק."
"כבר חתכתי חתיכה."
אנרגיה מסוימת חלפה ביניהם. אהבה, הערצה, אולי מזיגה של השתיים.
"אני אעמיס את אופנוע השלג של המרפאה ואבוא בעצמי," אמר ג'ו. "בינתיים, אם הסופה תעבור, ישלחו מטוס. תמשיכי לעשות מה שאת עושה ואל תיתני לו כלום דרך הפה." קולו התרכך. "קיגה, שום דבר שתעשי לא יחמיר את המצב."
"ג'ו…" היא עמדה לומר לבנה החורג שייזהר, כשהבינה שהוא כבר ניתק.
אידי חזרה אל שני הגברים, שלפה את האוהל מן הנגרר של טיילור, וכעבור כמה דקות הקימה אותו מעל הפצוע. שלג החל לרדת. בתוך שעתיים הסופה תכה בהם. היא הדפה את טיילור לאחור ורכנה מעל פניו של וגנר, תרה אחר הדופק והטמפרטורה בצווארו, הוציאה את ריבוע הפוליאוריתן מכיסה, חתכה את הפליז בסכין והניחה את הפלסטיק מעל הפצע. מחשבה קצרה הצליחה לחלוף בתודעתה. אך לפני שלושה ימים חשב האיש הקטן והמוצק הזה שהוא יוצא להרפתקה גדולה, משהו שיוכל להתרברב בו במועדון שלו בוויצ'יטה. הסיכוי שפליקס וגנר יזכה לראות שוב את המועדון פחת במידה ניכרת. היא פנתה אל טיילור.
"תעשה כל מה שאתה יכול כדי לדאוג שלא יחדור אוויר לפצע, אחרת הריאות יקרסו. אני אקים מחסה שלג. כשהסופה תתחזק האוהל לא יחזיק מעמד. אם משהו משתנה תקרא לי, בסדר?"
טיילור אמר, "את לא מתכוונת לחפש את מי שעשה את זה?"
אידי כבשה את זעמה. אם היה משהו שלא יכלה לשאת, זה גבר בכיין.
"תשמע, אתה רוצה לשחק אותה בלש או שאתה רוצה שהחבר שלך יחיה?"
טיילור נאנח. היא צפתה בו נעלם בתוך האוהל והסיעה את אופנוע השלג לעבר המנהרות העתיקות שבקצה החוף, למרגלות הצוק. היא טיפסה על מתלול הצפחה אל הנקודה הגבוהה ביותר, מחפשת טביעות רגליים ורסיסי תרמיל. היא לא התכוונה להעניק לטיילור את הסיפוק ולהראות לו מה היא עושה. עם זאת, היא רצתה לווודא שהיורה כבר אינו נמצא בשטח. על ראש הצוק הרוח כבר העיפה את השלג בחוזקה. אם היו טביעות, הן נעלמו מזמן. היא הפנתה את אופנוע השלג לאחור וחלפה לצד מחשוף סלע בולט, כשהבחינה במשהו מונח על הארץ. היה שם שריד של טביעת רגל יחידה, שסלע קטן הגן עליה מפני הרוח. היא בחנה אותה מקרוב, מעלה בעיני רוחה את טביעות רגליו של טיילור, שראתה קודם לכן. הן היו שונות. גבריות וטריות. אולי של וגנר. אם לא, ככל הנראה של היורה. לרגע או שניים עמדה והביטה בטביעה, משננת את דוגמת הזיגזג עם מה שנראה כמו קו מִתאר של דוב קוטב במרכז, בעוד הרוח מכסה אותה אט־אט בשלג. משנעמדה על רגליה, הצליחה לאתר במעורפל את חריציו ההולכים ומתמלאים של נתיב טביעות מתפתל על פני הטונדרה. נדמה שהיורה הסתלק מזמן.
היא חזרה אל החוף ומיקדה את כל כוחותיה במציאת השלג המתאים ביותר לבנייה. אם יהיה נוקשה מדי, הלבֵנים לעולם לא ייצמדו זו לזו, ואם רך מדי, אזי המבנה כולו יהיה בסכנת התמוטטות. ספר לימוד שקראה פעם בבית הספר ציין כי השלג המושלם לבנייה הוא בעל דחיסות של 0.35-0.3 גר'/ס"מ3 וקשיות של 200-150 גר'/ס"מ3. היא זכרה את המספרים כיוון שהם נדמו לה מופשטים ומגוחכים. בשטח צריך לערוך חישובים עצמאיים.
רצה הגורל, והיא מצאה את השלג התלת־שכבתי המתאים במנהרה בקצה הצפוני של החוף. היא עבדה זמן־מה, מנסרת בסכין־השלג העשוי שנהב־ניבתנים עד ליצירת לבנים מלבניות בגודל לבנֵי מלט, ערמה אותן על פני הנגרר והעבירה אותן בכמה סיבובים אל האוהל שלמרגלות הצוק. מלאכת ההעברה ארכה זמן־מה שכן ביצעה אותה לאט על מנת שלא להזיע. לאחר שהלבנים עמדו במקומן, נכנסה חזרה אל האוהל והתעניינה בשלומו של וגנר. הפצוע היה שקט כעת ונשימתו רדודה. היא בדקה את סוליות מגפיו. שום דוב קוטב.
"הוא עדיין מדמם?"
טיילור הניד את ראשו לשלילה.
"אם ככה, אתה צריך לעזור לי."
היא הראתה לו כיצד להניח את הלבנים ולאטום את הרווחים ביניהן, ובעודו עובד חפרה ברצפת הקרח ויישרה אותה. לבסוף התקינו כניסה צרה למנהרה בשיפוע, שנועד למנוע מהאוויר החם להימלט. המבנה היה גס, אך הוא יספיק. יחד נשאו את וגנר פנימה והשכיבו אותו על ערמה קטנה של עורות אייל. אידי רוקנה מכיסיו עט כדורי לבן מפלסטיק, אולר וכמה מטבעות והטילה אותם לתרמילה. אחר כך יצאה לאסוף את חפציה ולשחרר את בונהֶד. טמפרטורת הרוח צנחה פלאים ועמדה כעת על -45 מעלות אולי, והאוויר היה קצפי מכפור הקרח. היא הקימה מבנה קטן נוסף בצמידות למחסה, הכניסה את בונהֶד לתוכו וחסמה את הפתח. השלג ישמור על חום גופו. אז נכנסה למחסה, מזגה את שארית התה החם מן התרמוס, הושיטה ספל לאנדי טיילור והרימה כוסית:
"לחיי עוד תסבוכת ראויה לשמה," אמרה.
אנדי הרים את עיניו מן התה ונעץ בה מבט. של אי־הבנה, אולי. של בוז, סביר יותר להניח.
"לורל והרדי."
"אני יודע." אנדי טיילור נענע את ראשו, מקרקר כברווז ממורמר שקִנו הופרע. "אלוהים, יש לך מושג כמה זה לא לעניין?"
אידי קימטה את אפה ובהתה בידיה. היא כמעט לא שלטה בדחף להכניס לו אגרוף. לו היה אינוּאיטי, היא לא היתה מתאפקת. במצב כזה מספרים סיפורים, שותים תה ומתלוצצים. עושים רק דברים ששומרים על השפיות. חמש־עשרה דקות חלפו בדממה. הסופה עדיין היתה רחוקה. ההמתנה תהיה ארוכה.
כעבור זמן־מה אמרה, "כדאי שנאכל." חלפו כמה שעות מאז ארוחתם האחרונה, והיא ואנדי הוציאו אנרגיה רבה על בניית מחסה השלג. שיקול הדעת של אנשים רעבים הוא עלוב. היא מזגה עוד תה חם, אחר שלפה שקיק קשור בשרוך מתרמילה ופשפשה בתכולתו באולרה, מושיטה נתח מן הגוש לאנדי טיילור. טיילור לקח את מה שהציעה לו ונעץ בגוש מבט חשדני.
היא פרסה נתח נוסף לעצמה והחלה ללעוס, זוקרת אגודל לעבר טיילור. "טעים."
טיילור נגס. אט־אט החלה לסתו לנוע. עד מהרה התפשטה על פניו ארשת של גועל. הוא ירק את הבשר אל כפפתו.
"מה זה הדבר הזה?"
"איגוּנאק. מעי־ניבתן מותסס. בריא מאוד. שומר על חום הגוף."
הרוח צרחה. אידי לעסה. טיילור ישב מבלי להוציא הגה. ברד הכה בקירות בית השלג כמו רעם מרוחק. טיילור שידר גלים של חרדה.
"האיש שאמור להגיע," פלט. "הוא יודע מה הוא עושה?" הוא נאלץ לצעוק כדי שקולו יישמע בהמולת מזג האוויר. "מנין לנו לדעת שהוא יגיע בכלל?"
השאלה היתה מוזרה בעיניה, שאלה של דרומי. מדוע שג'ו יצא לדרך אם אינו בטוח שיוכל להגיע ליעדו? "זה לא כל כך נורא," אמרה.
טיילור נעץ בה מבט מיואש. "זה בהחלט נשמע נורא. ואם זה לא נורא, אז למה לעזאזל לא שלחו מטוס?"
"זאת רוח מזרחית."
טיילור מחה את פניו בכפפה. קולו נגוע בתוקפנות ואולי בתסכול, חשבה אידי. עם זאת, אולי היא טועה. קשה לקרוא דרומיים. היא הסבירה שהרוחות ייאספו במרווחים שבין מעברי ההרים, יתחזקו, יהפכו ממוקדות ומשופעות יותר, כמו טורנדו קטן. המטוס ייאלץ לטוס ממש דרך הרוח וזה מסוכן ביותר, אבל בגובה פני הקרקע התנאים יהיו קלים יותר. הנסיעה תהיה קשה — קשה מדי בשבילם עם פליקס וגנר בתוך הנגרר, אבל ג'ו מנוסה מאוד בנסיעה בתנאים קשים, והוא מביא ציוד רפואי מתאים ומומחיות רבה יותר מכפי שיש לה להציע.
אידי חתכה פיסת איגונאק נוספת והחלה ללעוס. היא הבחינה שטיילור נסוג קמעה.
"את יודעת שאין לי שום קשר לזה, נכון?"
"אם אתה שואל אותי, אני חושבת שלא." היא שקלה לספר לו על העקבות והחליטה שכרגע אינו ראוי לדעת עליהם. "אבל יהיה קשה להוכיח את זה."
משב רוח חלף מעל מחסה השלג והפיל מעט מחומר האיטום על וגנר, ששוב החל לגנוח.
"ואם החבר שלך לא ימצא אותנו?"
אידי פרסה עוד נתח איגונאק.
"באמת כדאי שתאכל," אמרה.
"לעזאזל, יש לנו כאן פצוע!"
אידי הציצה אל וגנר. "אני לא חושבת שהוא רעב."
טיילור הסיר את כובעו ופרע את שערו. "יש משהו שמזעזע אותך?"
אידי הירהרה בשאלה לרגע. היא לא היתה מעניינת במיוחד, אבל היחידה עד כה שתרמה להמשך השיחה, והיא ראתה בכך התקדמות. "יש סצנה אחת ב'קודם הרגליים'…" פתחה.
"סצנה?" קולו עטה כעת נימה של שועל מיוחם. למרות הנסיבות הקשות התחוור לאידי שהיא דווקא נהנית.
"כן, זה סרט של הרולד לויד. בכל אופן, יש שם סצנה שבה הרולד לויד מתנדנד על פיגום לצד גורד שחקים ענקי, כאילו נצמד לשפת צוק והרוח מנענעת אותו."
אנדי טיילור הביט בה כמו במשוגעת.
"מה? סרט?"
אנשים תמיד עושים את הטעות הזאת. ואידי תמיד נאלצת להעמיד אותם על טעותם. "ברור שזה סרט, אבל הרולד לויד ביצע את כל הפעלולים בעצמו."
טיילור צחק, אם כי ככל הנראה לא באופן חיובי.
"לגמרי," אמרה. "בלי כפילים, בלי פעלולנים, בלי תעתועי מצלמה, כלום."
הקאלונאט הרזה מחה את מצחו והניד בראשו. אחר כך לא אמר דבר במשך זמן־מה. הדקות נקפו. צווחות הרוח גברו להחריד. טיילור החל לנוע באי־שקט.
"האנשים שלכם לא מספרים סיפורים בזמנים כאלה על חיות ואבות קדמונים וכל זה?" האנשים שלכם. מגוחך שכמותו, חשבה אידי. אחד משנינו הרי משלם כסף כדי להיות האנשים שלכם, וזאת לא אני.
"זה בדיוק מה שעשיתי," אמרה.
"לא, לא, אני מתכוון לסיפורים אמיתיים, כל החרא האסקימואי."
"אה־הה." פעימה מוכרת תקפה את עינה הימנית של אידי, וכן צלצול באוזניה. כשהיתה ילדה, סבה נהג לומר שהתחושות הללו מגיעות כשהאבות הקדמונים חולפים בגופה. "תקשיבי," היה לוחש. "אחד מאבותייך רוצה לספר לך סיפור." היא עצמה את עיניה, את הדיסקות השחורות כפחם שסמי נהג לומר שהן מזכירות לו ליקוי חמה, הקשתות המושלמות של גבותיה מתרוממות כחמוקי האדמה מעל מצחה הרחב, השטוח. היא חשבה על סבתה אנה, שעשתה את כל הדרך הנה מקֶבֶּק, פגשה את אֶליה במסע ציד, ועל אליה שעשה את כל הדרך מאֵטָה שבגרנלנד כדי להיות איתה. מחשבותיה נדדו אל סבו של סבא־רבא שלה, וֵלאטוֹק, שהדריך גברים לבנים ונדד כל הדרך מן האי באפין עד שהתיישב באֵטָה. ואז חשבה על מגי, אמה, שטסה לאיקאלוּאיט כדי לחפש את הגבר שלה ולא מצאה אותו מפני שהונה אותה ולא היה שם.
"מה עם סיפורי אבות באמת?" אמרה. "אולי תתחיל אתה?"
"מה?" ארשת של תימהון התפשטה על פניו של טיילור.
"תספר לי על אבותיך."
"על מה?" טיילור נשמע מבולבל ופניו כמו התקמטו, כאילו ניסה לסחוט מיץ מתוכן. "נו, אני לא יודע." הוא נופף בידו. "סבא שלי מצד אמא הגיע מאירלנד. לא היינו בכל הקטע הזה של היסטוריה משפחתית."
הארסיות בתשובתו והבוז בנימת קולו הדהימו אותה. "איך אתה יכול לחיות ככה, בלי לדעת מאיפה באת?"
"לא רע. דווקא ממש לא רע."
"סבא של סבא־רבא שלי הדריך קאלונאטים במסעות חקר."
"אה, כמה נפלא," אמר בעוקצנות מסוימת. "יש לכם כאן יופי של עסק משפחתי, דורות של ניסיון מחורבן בלהשאיר אנשים למות באמצע שום מקום."
"קראו לו וֵלאטוֹק," אמרה, מתעלמת מנימת קולו. "הוא הדריך איש בשם פֶרפֶקס."
אנדי טיילור נבהל. "טוב." הוא שלף בקבוקון מכיסו ונראה רגוע יותר לפתע. הוא לגם ממנו כמה לגימות ונופף בו.
"נראה לך שזה יעזור לפליקס שלנו?"
"הוא ישן."
טיילור החזיר את הבקבוקון לכיסו. היא ידעה מדוע לא הציע גם לה. אינואיטים, אלכוהול: שידוך מהגיהינום. היא ממילא היתה מסרבת. ימי השתייה שלה חלפו זה מכבר.
"פליקס שלנו יודע דבר או שניים על חוקרי החוג הארקטי מפעם, כל הגיבורים: פירי, סטפנסון, סקוט, פרפקס, פרובישר. די מעניין דווקא," אמר טיילור.
"הוא הזכיר פעם את ולאטוק?" שאלה.
טיילור משך בכתפיו.
"כנראה לא," אמרה. "מעולם לא נתנו לו קרדיט."
וגנר החל לגנוח לצדם. אידי חשבה על ג'ו הנאבק כעת לחצות את הים הקפוא ולהגיע אליהם, ועל סוג העתיד שיהיה לו במה שייוותר מן החוג הארקטי כשיזמים ומחפשי מחצבים וחוקרים יכבשו אותו עד תום. היא ידעה שאנשים אלו מונעים על ידי תאוות בצע, אם כי מעולם לא חוותה כזו. טוב, תאוות אהבה אולי, או מין, אבל לא תאווה לדברים. מעולם. אצל אידי, בדומה לרוב האינואיטים, יש לך מספיק, צדת מספיק, אתה עצמך מספיק, ואתה משאיר מספיק אחריך כדי שילדיך וילדיהם יכבדו אותך. אין מקום לעודף. מילת המפתח היא דַיוּת.
זמן־מה לאחר מכן חשה אידי שבונהֶד מתחיל להתנועע ומגרד את החלק הפנימי של מלונת הקרח. אנדי טיילור נרדם. וגנר היה שקט ועדיין נשם. היא עטתה את מעיל כלב־הים וטיפסה אל כניסת המנהרה. בחוץ רטט האוויר מגבישים משתוללים ומערפילי קרח, והרוח שאגה כדוב פצוע. אידי פילסה את דרכה סביב מחסה השלג, שלפה את סכין השלג והבקיעה חור במלונתו של בונהֶד. הכלב פרץ מכלאו בנתז של פתיתי שלג, בירך אותה קצרות ומיהר אל האפלולית לקדם את פניו של ג'ו.
כשירדה חזרה אל מחסה השלג, העירה אידי את טיילור ואמרה לו שג'ו מתקרב. איש מהם לא שמע את אופנוע השלג עד שהתקרב מאוד. זמן קצר לאחר מהן הופיע ג'ו עצמו בכניסה למחסה.
"מה קרה?" לפני שמישהו הספיק לענות, ג'ו זחל לעבר הפצוע. הוא הסיר את הכפפות והצמיד את האצבע ואת האמה של יד ימינו אל צווארו של וגנר, בודק את הדופק בעורק התרדמני. הוא שלף פנקס כחול מתרמילו וכתב בו משהו.
אידי הרימה את ידה באגודל זקור, אך ג'ו רק משך בכתפיו. היא צפתה בו בוחן את הפצע וחשה כיצד הגל המוכר של גאווה בבנה שוטף אותה.
"כמה דם הוא איבד?"
"הרבה, אולי יותר מליטר."
ג'ו פנה אל תרמילו, שלף מגבונים אנטי־בקטריאליים והחל לנקות את ידיו. כעבור חמש דקות היה פליקס וגנר מחובר לעירוי של תמיסה פיזיולוגית עם קודאין נגד כאבים. המצב חמור למדי, הסביר ג'ו. הפצוע נתון בהלם היפּוֹווֹלֶמי מלא. סיכויי ההישרדות שלו תלויים בחומרת ההלם, ואת זה ניתן לקבוע רק באשפוז הולם. אם ההלם חמור, יתרחש כשל כלייתי, והאיברים יתחילו לקרוס בהדרגה. זה עשוי להימשך כמה שעות עד שבוע, אבל התוצאה ידועה מראש, אלא אם כן יתמזל מזלו של וגנר.
"אנחנו זקוקים למטוס, סמי." אידי שוב דיברה בטלפון הלווייני.
"אנחנו עדיין תקועים כאן."
"אתה יכול להוציא מישהו מתוּלֶה?" זו היתה בקשה גדולה. בבסיס חיל האוויר האמריקני בגרנלנד שמעבר לים היו מטוסים גדולים יותר, עמידים יותר לתנאים הארקטיים מאשר מטוסי ה"טווין אוטר" של אאוטיסאק. בדרך כלל הם סירבו להתערב במה שנתפס בעיניהם כבעיות קנדיות, למעט במקרים של התפרצות שחפת או חצבת או מחלה מידבקת אחרת, אך וגנר היה משלהם, אמריקני.
כשהתגובה הגיעה כעבור דקות, היא בקושי שמעה אותה וביקשה מסמי שיחזור עליה, ואז איבדה את הקליטה. כעבור כמה דקות של המתנה הטלפון צלצל. הפעם הקליטה היתה גרועה, אך אידי שמעה בקושי קול גבר מבעד לקרקושים, משהו בנוגע לתנאי הראוּת.
"סמי, תשמע." היא נאלצה לצעוק על רקע צווחת הרוח. "מה עם תוּלה?" אבל קו הטלפון כבר מת.
"הם ממריאים?" ג'ו נראה מלא תקווה.
טיילור פתח את פיו לדבר.
"די." אידי הרימה את ידה. "אל תדבר."
הם סיימו את התה בתרמוסים והמתינו. הרוח עדיין היתה חזקה אך נעה צפון־מזרחה והחלה להיחלש. זמן קצר לאחר מכן החל בונהֶד לגרד את הקרח ולנבוח, ואידי הצמידה את אוזנה לקרקע והבחינה בתנודת מנוע. מרטי. זו מוכרחה להיות היא. איש מלבד דודתה אינו משוגע דיו לטוס בסיומה של סופת שלג.
בתוך זמן קצר העמיסו את הפצוע, את אופנועי השלג ואת הציוד על מטוס ה"טווין אוטר" של מרטי קיגלאטוק. מרטי היתה גדולה, במונחים אינואיטיים לפחות, עם עור בצבע מזוודה משפחתית וקול של תאונת רכב בסרט מצויר. היא גם היתה במקרה חברתה הטובה ביותר של אידי.
המטוס הקיף את קו החוף הקפוא של סאות קייפ ופנה מערבה לאורך חופי אלסמיר. עד מהרה התבהרו השמים, ואידי יכלה לצפות באדמה נפרשת תחתם. בטיסותיה הנדירות תמיד נדהמה מהצטמקותו של החוג הארקטי לתוך עצמו, גוש קרח אחר גוש קרח, קרחון אחר קרחון. זה היה כמו לצפות בהורה זקן ואהוב מתפורר בהדרגה וללא רחם. מדי שנה בשנה מעט יותר מוות וגסיסה ומעט פחות חיים. היא תהתה אם בעוד שלוש־עשרה שנה, כשג'ו יהיה בגילה עכשיו, יישאר כאן משהו בכלל.
הצוקים התמתנו והתפוגגו בהדרגה לקו חוף מישורי, והכפר הצפוני אאוטיסאק נגלה לעין כמו מערכת שיניים עתיקות, משוננות מזִקנה ומשחיקה, נאחז באי־נוחות ברצועת החוף הגרמית. מאחוריה ג'ו הריע.
מרטי אמרה, "לחגור חגורות, חבר'ה, אנחנו נוחתים."
אידי חשה בפקיעה המוכרת באוזניים כשהחלו לאבד גובה, ומיד אחר כך, במעומעם אך באופן שאין לטעות בו, בצליל קולו של ג'ו, אם כי הפעם מבוהל, וכשהביטה מעבר לכתפה ראתה שפיו של פליקס וגנר מקציף, עיניו מתגלגלות לאחור וכל גופו מפרכס ומיטלטל, בעוד ג'ו ממלא שקית עירוי ומסמן בפראות לאנדי טיילור לייצב את הפצוע.
אידי היתה מודעת לנפילתו המהירה של המטוס ולאוסף הזעקות הקטועות ונביחת ההוראות. היא ניסתה להתיר את חגורת המושב כדי לסייע אך לא הצליחה לאחוז בה. מאחוריה ג'ו ביצע החייאה, מעסה את הלב, נושף לתוך הפה, בעוד המטוס מיטלטל וצולל לעבר מסלול הנחיתה. לפתע מרטי צעקה, "לחגור חגורות עכשיו, חבר'ה. טוּאַרוויריט! מהר!" ושני הגברים נשרו מעל פליקס וגנר כעלי כותרת קמלים.
כעבור רגעים ציינו החלקה וחריקת צמיגים על החצץ את הגעתם, וכשאידי הסתובבה היא ראתה שזרועו של פליקס וגנר שמוטה מחוץ לשמיכה.
מרטי גלשה עד לקצה המסלול וכיבתה את המנוע.
"מה קורה?"
ג'ו אמר, "צרות." הוא קם ממושבו, כורע לצד גופו של פליקס וגנר, ארשת פניו מרוסקת. "הקאלונאט מת."
"איקוּק, חרא." מרטי הביטה מבעד לחלון בצמד מקבלי הפנים, סמי אינוּקפּוּק ואחיו של סמי, סימאוני, ראש העיר אאוטיסאק, שהתקדמו לעברם.
"כדאי שאני אבשר להם את החדשות הטובות."
דלת הטייס נפתחה ומרטי ירדה אל המסלול. כעבור חילופי דברים קצרים סימנה מרטי שאפשר לפתוח את הדלת הראשית, שחררה את כבש המטוס, וסמי וסימאוני עלו בו.
סימאוני, השנון והמחושב יותר מאחיו, פנה אל אידי:
"הקאלונאט הרזה מבין אינוּקְטיטוּט?"
אנדי טיילור לא הגיב.
"נדמה לי שקיבלת תשובה," אמרה אידי. היא מעולם לא חיבבה את סימאוני, גם כשהיה גיסה.
"יש לו קשר לזה?"
אידי ראתה שמוחו של האיש כבר פועל, מבשל את הסיפור, הופך את העובדות לגרסה של האמת שתשרת באופן מיטבי את סימאוני אינוקפוק.
היא עברה על הפרטים בראשה. אנדי טיילור נשא שני רובים, רמינגטון דגם 700 ומגנום וֶתֶרבּי. פליקס וגנר התעקש על שלושה רובים: רמינגטון, ספרינגפילד 60-30 וינצ'סטר, ככל הנראה 308. שני הגברים פרקו את הרמינגטונים בבוקר, במהלך ציד ארנבות כושל, אך לא נגעו בהם מאז. היא שקלה קצרות את האפשרות שפליקס וגנר ירה בעצמו, אך מקום הפצע הקטין את הסבירות לכך במידה כזו שלא היה ראוי לבזבז על כך אנרגיה מחשבתית. מלבד זאת, היתה טביעת הזיגזג עם דוב הקוטב במרכז. לפתע התגבשה במוחה תיאוריה.
אידי אמרה באינוקטיטוט, "לדעתי, מישהו שיצא לצוד טעה לחשוב שווגנר הוא בעל חיים וירה בו." הצייד היה ככל הנראה בדרכו חזרה לאאוטיסאק או לאחד הכפרים האחרים. הוא בוודאי ישמור על פרופיל נמוך בימים הקרובים, ולבסוף יתוודה. זה כבר קרה; הקאלונאטים חתמו על טופס שחרור שפטר את הקהילה מאחריות במקרה של תאונה. זה היה ביש מזל אך לא אסון. הזקנים ימשכו בכתפיהם ויאמרו אָיאיְנוּאָק, אין מה לעשות, משפחתו של וגנר תקבל פיצויים נדיבים מן הביטוח, והפרשה כולה תישכח. החוג הארקטי עתיר סכנות. היא דאגה לכך שפליקס וגנר יבין זאת.
סימאוני השתעל, הביט בטיילור לוודא שאינו מבין, ואז הזדקף למלוא גובהו ואמר:
"השערות הן מחלה של האדם הלבן. קחי את הקאלונאט חזרה למלון ותדאגי שהוא יקבל כל מה שנחוץ לו."
היא הנהנה.
"רק עוד דבר אחד. אין לו טלפון לווייני, נכון?"
אידי הנידה את ראשה לשלילה.
"יופי, אז אל תיתני לו לקיים שום שיחות." הוא פנה אל אנדי טיילור, "אנחנו מצטערים מאוד על התאונה, מר טיילור. אנחנו נאלצים לבקש שלא תעזוב עד שנערוך כמה בדיקות. דברים קטנים, רק כמה פרטים."
אנדי טיילור מצמץ לאות הבנה.
ג'ו רכן לפנים ודיבר בקול נמוך, "דוד, זאת לא אשמתה של אידי."
אינוקפוק התעלם ממנו וחזר לדבר באינוקטיטוט:
"מועצת הזקנים תקיים אספה מחר ותחליט על הצעדים שיש לנקוט," אמר בנימה מאיימת משהו וירד מהמטוס בחזרה אל המסלול.
ג'ו טלטל את ראשו. "אייטיאתְלימַקְצי אָריט." לך תזדיין גם אתה.
כשחזרו למלון, אנדי טיילור לא ביטא שום רצון להשתמש בטלפון. הוא רצה רק להתקלח ולנוח. האיש אינו מורגל במוות, חשבה אידי, שצפתה בו נושא את תרמילו לאורך המסדרון אל חדרו שבקצה הבניין. עלה על דעתה שעליה לחזור הביתה ולהמתין לג'ו. משום־מה הוטרדה מתחושה מבשרת רעות, שהיא וג'ו נשאבים לתוך משהו. היא עדיין לא יכלה לשים על כך את האצבע, אך לא אהבה את אופן דיבורו של סימאוני אינוקפוק. היא מעולם לא בטחה בו, גם כשהיה קרוב משפחתה. וכעת בטחה בו עוד פחות.
היא המתינה במבואת המלון עד ששמעה את צליל נחירותיו של טיילור, וחזרה הביתה. ברגע שטיפסה במדרגות אל מרפסת השלג, ידעה שג'ו כבר ממתין לה בפנים. בדומה להתאוששותו ההדרגתית של שכווי שלג קפוא כשמניחים אותו ליד רדיאטור, הבית התעורר לחיים כשג'ו נמצא בו. היא פתחה את הדלת, הסירה את המגפיים ואת בגדי השטח במרפסת השלג ונכנסה.
ג'ו ישב על הספה ובהה בסרט שהקרין מכשיר הדי־וי־די. צ'רלי צ'פלין רקד בלט־שולחן עם שני מזלגות נעוצים בלחמניות. היא צנחה לצד בנה החורג וליטפה את שערו.
"אני לא יכול שלא להאשים את עצמי, קיגה."
"השתגעת? אף אחד לא יאשים אותך, ג'ו, אפילו לא לרגע. ואם כן, יהיה להם עסק איתי." על המסך צ'רלי צ'פלין המשיך לסחרר את הלחמניות בפירואטים ובפָּה דֶה בּוּרֶה. "זאת היתה תאונה. מישהו מאאוטיסאק או מאחד היישובים האחרים. אולי הוא לא ראה. אולי הוא שתה משהו. זה קורה."
ג'ו אמר, "את חושבת?"
"בטח," אמרה. "זה יתפוגג, אתה תראה."
בלרינת הלחמנייה השתחוותה, ואידי כיבתה את נגן הדי־וי־די. הם חלקו רגע של צער.
ג'ו אמר, "אבל מישהו מת, קיגה."
היא הביטה בו, בושה בכך שזנחה את עקרונותיה לרגע. היא היתה במיטבה במחיצתו, הוא דאג לכך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חום לבן”