לורה זיגמן

המנשא

שבועות אחדים לפני הסתיו אני מתחילה ללבוש את כלבת הרועים השטלנדית שלנו, מין לאסי קטנה, במנשא־תינוקות מכותנה אורגנית, כמו תיק גדול בקדמת הגוף. עד לרגע שבו אני תולה את המנשא על הצוואר וגל מוזר של הקלה שוטף אותי כמו סם נוזלי ממקור לא ידוע, אין שום דבר מיוחד ביום הזה. לאף אחד אין יום הולדת, אף אחד לא מת היום, זו גם לא נקודת ציון בקריירה עתיקה שחלפה בלי להותיר חותם. שום דבר ביום הזה לא מזכיר לי במיוחד את העובדה שהחיים אינם אלא רצף מהיר של רגעים אקראיים, חלקם טובים, חלקם פחות, חלקם רעים מאוד מאוד, וכולם נמוגים כמו קרונות רכבת בנקודת ההיעלמות של האופק הרחוק. זהו סתם יום חמישי עכור של סוף אוגוסט, חודש לפני שניו אינגלנד משילה מעליה את אובך הקיץ, יום שבו בחרתי באקראי לעשות סדר רציני במרתף בעזרת ספר שכולם משבחים כרגע. טיהור חסר רחמים של חפצים מיותרים, עד כדי מחיקה עצמית — זה מה שאני מחפשת. אני ממילא מרגישה בלתי נראית, אז למה לא ללכת עד הסוף?

אני יורדת למרתף בגיל חמישים. הבן שלי בן שלוש־עשרה. הוא כבר לא לובש פיג’מה שהחלקים התחתון והעליון שלה תואמים, או מפרט באוזניי את יתרונות הוואפל הבלגי בטעם חלב־חמאה על פני ואפל בטעם ביתי, או מחזיק לי את היד כשאנחנו חוצים את הכביש או מסתובבים בסופרמרקט. הוא כבר לא מתחנן שאקנה לו לגו, לא גורר אותי לחנות בקניון ומצביע על כל המארזים, כמו אבני חן על גבי המדפים, מתנות שרק מחכות להינתן.

קשה לי להאמין שהרגעים האלה התרחשו אי־פעם; שהייתי במוקד האהבה והזמן וכל האפשרויות האלה, ועכשיו אני לא. בסופו של דבר החיים לוקחים מאיתנו את כל מי ומה שאהבנו ומרוקנים אותנו מתוכן. האם זה הלקח העצוב שהם מלמדים אותנו? הרי זהו ההסבר היחיד לכך שהתחלתי ללבוש את הכלבה; זאת הגרסה שלי לחשיבה מאגית: סדקים זעירים נבקעים בי מדי יום ביומו, ורק הכלבה מונעת את התפרקותי המוחלטת.

בדומה לרוב הטעויות שעשיתי — כמו ללבוש ‘חליפת’ קורדרוי שלושה חלקים (ז’קט, וסט וחצאית) לבת מצווה שלי במקום שמלה; כמו לסרב לקחת קורס הכנה לבחינות הקבלה לאוניברסיטה אחרי ניסיונות כושלים, חוזרים ונשנים, לקבל יותר מ־500 בחלק המילולי ובחלק המתמטי; כמו להגיד לאנשים שאני לא אוהבת גזר ודלעת ואת שאר הירקות הכתומים במקום פשוט לשקר כמו בן אדם נורמלי ולהגיד שאני אלרגית; להתחתן עם גרי במקום עם מישהו אחר ואולי עם אף אחד — אם למנות רק חלק קטן מהטעויות שעשיתי — יש המון כאלה — אני מתייחסת ללבישת הכלבה כאל משהו שקורה ‘במקרה’.

ביום ההוא אני לא יורדת למרתף בכוונה לחפש את המנשא שחברה צמחונית נתנה לי לפני שנים, כשטדי נולד, מנשא שעורר בי גיחוך ולכן לא השתמשתי בו. בשעתו, לא עלה בדעתי ‘ללבוש’ את התינוק שלי על החזה כל היום בתוך חיתול ענקי. כשטדי נולד הוא שקל 4.5 קילו. האם לא ‘לבשתי’ אותו די והותר? גם המנשא המודרני שקיבלתי, מתוצרת בייביביורן, היה מסובך ללבישה — המון רצועות; המון תפסים — אבל מנשא הכותנה נראה עוד יותר גרוע. לא נוח ולא אופנתי. מגוחך ממש. הוצאתי אותו ממעטפת היוטה הידידותית לסביבה, גילגלתי עיניים, ארזתי אותו מחדש ודחפתי אותו לעומק המגירה. בסופו של דבר הוא מצא את דרכו אל אחד מארגזי הפלסטיק הגדולים מימי התינוקוּת של טדי, שהמילה לשמור נכתבה עליהם בטוש שחור עבה על פיסת מסקינג טייפ קרועה. באותיות דפוס, למען הסר ספק.

אני יורדת במדרגות כשלנגד עיניי ניצבת השאלה המרכזית בספר הסידור המופתי — אילו מבין החפצים במרתף גורמים לי אושר ואילו לא — כדי לקבוע מה לשמור ומה לזרוק. מספר הדברים שגורמים לי אושר קטן כל כך, שאני חוששת שאפטר מכל מה שאי־פעם קניתי, ואשאר בלי כלום. ואולי זה לא נורא. תחושת הריקנות רק מדרבנת אותי להתרוקן עוד יותר. אבל כעבור כמה דקות של חיטוט בארגז הפלסטיק הגדול, המלא בבגדיו הישנים של טדי, אני מוצאת פיג’מות וסוודרים ומכנסיים מקופלים בקפידה, כולם זעירים במידה לא סבירה, וכולם חשובים עד כדי שיברון לב: בגד הגוף עם הפסים הכחולים שבו הבאנו אותו מבית החולים; חולצת הטיגריס שהוא הקיא עליה בגיל ארבעה חודשים, אבל כיבסתי אותה בזמן והצלחתי להיפטר מהכתמים; פיג’מת הדינוזאור הראשונה שלו מגיל שלוש; תחתוני באטמן האחרונים מגיל חמש. אני פותחת ומקפלת כל פריט, מתרסקת בכל פעם מחדש, שואלת את השאלה המרכזית בספר ועונה תשובה אחת ויחידה: פעם זה גרם לי אושר ועכשיו לא, כי זה מזכיר לי דברים שהיו ואינם.

זה עניין סמנטי, אבל הספר עצמו לא נמצא ברשותי — לא קניתי אותו כי התקמצנתי, וכי לא הצלחתי ליישב את הסתירה הפנימית בין קניית פריט (ספר) לבין מטרתו המפורשת, שהיא פינוי פריטים — ולכן אני לא יכולה לפתור את סוגיית העבר/הווה, ולבדוק אם אני אמורה לשמור או לזרוק דברים שפעם גרמו לי אושר ועכשיו מעוררים בי דחף עז לעקור לעצמי את העיניים. אני ממצמצת למול ים ארגזי הפלסטיק, למול האוצרות הקבורים — השנים הכי יפות — תינוקוּת, פעוטוּת, גן ובית ספר יסודי — כל מה שקדם לחטיבת הביניים — ונעלם לעד. אני קורסת על ברכיי על רצפת הבטון הלחה מטחב, ידיי עוד נוגעות בבגדים, ומתייפחת — התייפחות פרועה, לא מסודרת ולא מאושרת. הלוואי שיכולתי לטהר את עצמי מעצמי.

בשלב מסוים אני מוצאת באחד הארגזים חיתול טטרה ספוג פליטות ומקנחת בו את האף. ואז אני רואה את שק היוטה עם מנשא הכותנה. כמו שאמרתי, זה קרה במקרה.

הפעם, כשאני מביטה במנשא, הוא כבר לא מזכיר לי נשים בכפכפי בירקנשטוק ובמכנסי הֶמפּ, שמרחפות במעבר המוצרים האורגניים ובאמתחתן תינוק בן יומו. הפעם המנשא הריק גורם לי אושר. מתחשק לי להרים אותו, לחבק אותו, להתחתן איתו. ולמלא אותו. במשהו.

וכך זה מתחיל, לאט. רגע אחד אני מחבקת את מנשא התינוק הישן ומנגבת בו את האף; וכעבור רגע אני משחילה את הראש פנימה ומתפעלת מהעיצוב הפשוט והחסכוני; בלי רצועות, בלי תפסים, בלי קשרים ובלי אבזמים. כמה נתיבי חיים נוצרים כך — צעד קטן ולא מתוכנן מהבלתי נודע אל בלתי נודע אחר? לבסוף אני קמה. המנשא הרפוי מגיע עד הירכיים שלי. אני מרגישה כמו ביורק בשמלת הברבור מטקס האוסקר.

אני צועדת צעד אחד, ועוד אחד, ותוהה איך ברוב טיפשותי לא השתמשתי בו כשהיתה לי הזדמנות. איזו החמצה של הזדמנות לקרבה אנושית. אני סוגרת בנקישה את ארגזי הפלסטיק עם ילדותו של טדי ועולה במדרגות כשהבד מתנודד מצד לצד על בטני. זה מעצבן אבל לא בלתי נסבל. אני יודעת שאתרגל אליו.

עד מהרה אני תוהה איך ארגיש אם אסחב משהו במנשא. משהו רך אבל כבד. משהו דומה לתינוק. עבר כל כך הרבה זמן.

אני סוקרת את המטבח; בודקת תחילה מגבת נקייה ומקופלת למלבן, שמונחת על סל הכביסה ויכולה לדַמות תינוק; אחר כך כרוב אדום שמונח על השיש, ממתין לחיתוך ולבישול איטי עם עוף לארוחת הערב, ויכול לשמש כראשו של התינוק; לבסוף כמה קופסאות של שימורי עגבניות מהמזווה, לתוספת משקל. אבל כל הדברים האלה לא נותנים את התחושה המדויקת; הם לא מספקים את הכמיהה להצמיד לגופי משהו חי, משהו שרוצה להינשא לכל מקום ולהתערסל ללא הרף. או משהו שאפשר לשכנע לִרצות בכך.

אולי באותו רגע נכנסת הכלבה למטבח. ואולי דווקא אחר כך, כשהכלבה ישנה למרגלות הספה, כפותיה מפרפרות ואילו פניה שלוות ורגועות בשעת המנוחה — מראה נדיר אצל כלבים שטלנדיים, שכל ייעודם הוא לרעות, להתעמר, לשלוט — עולה האפשרות בדעתי לראשונה. אני לא זוכרת. האם זה משנה בכלל? בשלב מסוים, בין תואם־תינוק אחד למשנהו, אני זוקפת גבה וחושבת: אולי הכלבה? ואז: אולי באמת הכלבה?

התשוקה מעוורת אותי. אני כורעת ומושכת אותה בקולר. וכך, כשכפותיה מחליקות בהסתייגות על הרצפה כמו בסרט מצויר של טום וג’רי, הכול משתנה.

תחילה אני לובשת את הכלבה רק בבית, כשאין אף אחד. מה כבר יכול לקרות? זאת בסך הכול תרופה ביתית מאולתרת שמשפיעה עליי בו ברגע, ועושה עבודה טובה יותר מכל כדור פסיכיאטרי או דבר מאפה. אחרי חג העבודה, כשהלימודים מתחדשים, אני מסיעה את טדי לבית הספר, חוזרת הביתה ומשוטטת בבית במקום לשלם חשבונות או לעבוד. אבל אני לא מצליחה להתעלם מהכלבה. אני לוטשת בה מבט כשהיא ישנה בשלווה על הרצפה ומנסה לעמוד בפיתוי — בחיי — אני שותה כוס קפה שנייה, בודקת אימיילים ונכנסת לפייסבוק ולטוויטר ולאינסטגרם עוד עשרים פעם, עושה עוד כמה סיבובים של שבץ־נא אונליין, מנסה לא לחשוב על הדברים האיומים שהממשל עושה מדי יום ביומו. אבל בסוף אני תמיד נכנעת, מובסת. אי־אפשר להיאבק בצורך להתנחם בכל דרך אפשרית. אני פוסעת אט־אט לחדר השינה, כורעת מול שידת המגירות מאיקאה, שגרי ואני רבנו בגללה נורא כשהרכבנו אותה לפני שנים — גרי ממש האשים אותי ב’הסתרת הוראות’, כאילו לא הייתי עושה הכול כדי לשים קץ מיידי לסבלנו אילו יכולתי, ודאי שלא הייתי מאריכה אותו — ופותחת את המגירה שפעם נועדה רק לסוודרים שהפסקתי ללבוש, והיום טמון בה גם המנשא. עצם הגישוש העיוור מאחורי ערימות הקשמיר אכולות העש מעניק לי הקלה מיידית.

אין ספק, אני מרגישה כמו סוטה כשאני תולה את המנשא ומתחילה לעקוב אחרי הכלבה.

זו תמיד משימה מאתגרת לתפוס אותה בתנוחה שתאפשר לי להרים אותה בתנועה מהירה וחלקה, כמו מרימת משקולות מקצועית, לפני שתתגלגל על הגב בתקווה שמדובר בעוד זמן משחק, במיוחד לאור העובדה שנדרשים לי שלושה־ארבעה ניסיונות עד שאני מצליחה להרים אותה ולסדר אותה בתוך הבד. תמיד נכנסות לי שערות לפה ונדמה לי שהיא עומדת ליפול או שאני אפול עליה, לפני שאני מוצאת את נקודת המשען המתוקה של המנשא מעל הבטן התחתונה והמותניים.

שרלוט לא קלה — תשעה קילוגרמים ביום טוב — ולפעמים היא משתוללת, למשל, כשהיא רוצה לטייל כמו כל כלבה נורמלית ושוחרת חופש, וכפותיה שורטות את הבד, אף שאני תמיד מוודאה שהיא רואה ונושמת כמו שצריך. בדרך כלל אני מכניסה לה גם עצם, מהמגעילות האלה שמוכרים בחנויות לבעלי חיים — אלה שנראות כמו פין מיובש של שור — בתור שוחד. לא הוגן מצידי להפיל על הכלבה את האובססיה שלי בלי תמורה, ולכן אני תמיד לוקחת איתי גם חטיפים בשבילה, שיהיה לה כיף.

עד מהרה גם הכלבה מתחילה ליהנות מזה. היא מצפה לכך בקוצר רוח. אני יודעת שזה נשמע כמו משאלת לב או השלכה, אבל מי אמר שהכלבה לא נהנית? אין סתירה בין הדברים. אולי המחשבה שהכלבה נהנית להסתובב בתוך חיתול ענקי מעידה על דמנציה במצב מתקדם, אבל בהחלט ייתכן שהיא אוהבת את זה. בינינו, מה יש לא לאהוב? חמים, יש חטיפים, ובמשך כמה שעות בכל יום היא לא צריכה ללכת ולרחרח, או לרדוף או לקבל החלטות בעצמה. זה כמו חופשה, מצב נטול לחצים של השהיית פעילות, שהייתי רוצה להימצא בו לפעמים בעצמי.

השעות שבהן הכלבה נמצאת במנשא משקמות אותי. הן כמו תרופה חדשה שמתחילים ליטול אותה במקביל לתרופה הישנה, והיא עוזרת בגמילה כי היא מסתירה את תופעות הלוואי. ובכך אני מתכוונת לומר שהלבישה של שרלוט עוזרת לי להתגבר על קץ ילדותו של טדי. ובכך אני מתכוונת לומר שבמקום לפנות לבעלי עם העצבות והכמיהה המציפות אותי, אני פונה אל הכלבה שלנו.

לא פלא שאנחנו פרודים.