"הבטחתי לעצמי שלא אשקר. החלטתי שבכל מצב, מביך או קשה ככל שיהיה, אבחר באמת. אני לא מדברת על השקרים הקטנים, […]
פרולוג
יש רק דבר אחד שהבטחתי לעצמי.
לא הבטחתי להיות טובה, לא התחייבתי לחברות בכל מצב, גם לא לנאמנות. רק הבטחה אחת, ולא הצלחתי לעמוד בה.
לכל אחד מאיתנו יש את המשהו הזה שמגדיר אותנו, הדימוי שאנחנו מציגים לעולם, מטפחים ומצחצחים במשך שנים, משכנעים את האחרים ואת עצמנו שזה האני האמיתי שלנו.
אני הבטחתי לעצמי שלא אשקר. החלטתי שבכל מצב, מביך או קשה ככל שיהיה, אבחר באמת. אני לא מדברת על השקרים הקטנים, הלבנים, שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיהם. אני מדברת על שקרים שמאלצים אותך לחיות בהסתרה, בחושך. במשך שנים האמנתי שאני מצליחה, שאני מנצחת את כל מצקצקי הלשון שאומרים שזה בלתי אפשרי. אבל המציאות יש לה מין נטייה כזאת להשתעשע בנו, להעמיד למבחן את ההבטחות הכי דרמטיות, כדי לראות איך הן קורסות כמו מגדל קלפים.
“פעמיים ויסקי, בבקשה”.
הברמן, צעיר בשנות השלושים לחייו, מחייך אליי חיוך עייף ומסתובב לאתר את הבקבוק.
“Here you go”, הוא עונה לי במבטא כבד ומעמיד מולי שתי כוסות שלתוכן הוא מוזג את החום־זהוב הנכסף.
עדיין לא התרגלתי למבטא האוסטרלי הזה, שנשמע כמו הטיה של המבטא הבריטי, הקשה לעיכול בפני עצמו. אם הוא מופתע מכך שאישה שיושבת לבדה מזמינה פעמיים ויסקי, הרי שהוא מסתיר זאת היטב. בכל זאת, המבטא אוסטרלי אבל הנימוס בריטי.
אני מתיישבת על הבר וסוקרת את המקום לאיטי. הוא נראה כמו עשרות ברים אחרים כאן באוסטרליה. אצלנו, בישראל, הברים מנסים להפתיע. כל אחד רוצה להיות הכי צבעוני, הכי טבעוני, הכי מרשים. כאן הם נהנים מהמוכר, אולי כדי שבכל מקום תהיה לך תחושה של בית. פעם אשאל מישהו על כך. נכנסתי לכאן לגמרי באקראי. כשעברתי ליד המקום, בדיוק יצאה ממנו חבורה של צעירים. הם צחקו בצחוק עמוק כזה, שמתגלגל מהבטן. גם אני רציתי לצחוק כמותם. קיוויתי שאולי זה משהו ששמים כאן במשקה.
עשרים שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן. אז הגעתי כנערה צעירה שמתכוננת לנגוס בחיים, ועתה חזרתי כאישה שמחפשת הפוגה מאותם חיים. הארץ אותה ארץ, נראה שדבר לא השתנה כמעט במקום הזה שעומד לו בקצה העולם. רק אני חזרתי לכאן עם תובנות חדשות.
אני רואה את עצמי הצעירה חולפת מולי. ממש כאן, בסידני, התחלתי את הרפתקת חיי. נערה במכנסי ג’ינס קצרים שגזרתי בעצמי, נעלי הליכה גבוהות וחולצה רחבה שחושפת את הכתף, יורדת מהמטוס, פעם ראשונה בחו”ל, אל מדינה שלא ידעתי עליה דבר. הייתי נחושה לגלות אותה לא דרך ספרים ומדריכים, אלא בעצמי, דרך הרגליים. הסתובבתי בעיר הלא מוכרת, בולעת את המראות החדשים, מסתגלת לתרבות, לשפה עם הצלילים המוזרים. אמרתי לעצמי אז, שאם אסיים את הטיול הזה בהצלחה, זה יהיה הסימן שאצליח גם בחיים. אלמד לסמוך על עצמי, להתמודד לבדי בסביבה לא מוכרת, לא יהיה אתגר שלא אוכל לו. טיילתי לבדי, מתניידת בטרמפים ממקום לא מוכר אחד לאחר. לא הכרתי אז את המושג “פחד”. האמנתי שאם אחייך אל העולם, הוא בהכרח יחייך אליי בחזרה.
אני לא יודעת מי מאיתנו הפסיק לחייך קודם. אולי זה מה שאני צריכה לגלות עכשיו, את החיוך שלי מחדש. חזרתי לכאן כדי למצוא את המוכר, את האנשים התמימים האלה, זרים שפגשתי בדרך והכניסו אותי לבתיהם בלי שידעו מי אני בכלל. אנשים שחיים בפשטות, בקבלה, בלי לחפש מזימות ותככים מאחורי מראית העין. זה מה שאני רוצה כרגע. עייפתי משקרים.
“Where’s your meghit?”
שואל אותי הברמן במבטא הזה שגורם לי לחייך בכל פעם מחדש.
“Is he not comming?”
“הוא תכף יבוא”, אני מבטיחה לו ומעמידה את הכוס לצידי. תכף זה עניין יחסי. הוא צפוי לנחות בעוד שלוש שעות. במושגים שלי זה תכף ומייד. הברמן מדליק לעצמו סיגריה ומציע גם לי. אני בקושי עוצרת את היד שלי, שנמשכת כאילו מעצמה אל הקסם הזה עם העשן. אם לא ארז, בטח הייתי מעשנת עד היום. אולי הייתי מוסיפה עוד כמה התמכרויות. ארז מאזן אותי. הוא מנטרל את הרע שבי וגורם לי להרגיש הרבה יותר טובה. בתמיכתו נגמלתי מהסיגריות, בזכות האמונה שלו הקמתי עסק מצליח. אז איך זה שדווקא מולו יצאה מתוכי מפלצת השקרים הזאת? פעם אחר פעם אני מודדת את גבולות הסבלנות של האיש שלי.
את הטריק עם הוויסקי למדתי משבון, בחורה אנגלייה שפגשתי באחד הברים, כשהגעתי לכאן לפני שבועיים. אם מתחשק לך לשבת בשקט, בלי שכל מיני גברים ייגשו אלייך, תעמידי כוס אחת לצידך, היא הסבירה לי, וכולם יחשבו שהגבר שלך תכף מגיע. רק תקפידי שזה יהיה משקה גברי, ולא כוס יין שמתאימה יותר לאישה ורק תעודד אותם לגשת אלייך ביתר נחישות. הטריק הזה עובד. בחיי.
אני לוגמת את המשקה הזהוב. הוא צורב את לשוני, משאיר שביל בוער כל הדרך למטה לקיבה. אני זקוקה לצריבה הזאת שתטלטל אותי, שתוציא אותי מתוך עצמי, כדי שאמצא את הדרך הנכונה בשבילי. איך זה שדווקא עם רובי, האיש שהתחיל את מסכת השקרים שלי, האמת פתאום מתחילה להתבהר? מה למדתי על החיים בעשרים השנים שחלפו מאז שביקרתי כאן לראשונה? במה השתניתי? השיער שלי, שהיה אז ארוך ואדמוני, עבר הרבה תהפוכות במהלך השנים. כבר הייתי ג’ינג’ית, בלונדינית, חומה ואפילו סגולה. עכשיו הוא קצר יותר וצבוע שחור. הגובה נשאר יציב – מטר ושישים, לא פחות ואפילו לא סנטימטר אחד יותר. אני נראית גבוהה יותר בזכות העקבים הנצחיים. המשקל, לעומת זאת, פחות יציב מהגובה. ארבעה קילוגרמים נוספים, לפחות אחד מהם הלך לציצים. לשמחתי, הם עדיין נראים מצוין למרות השנים. היתר נאחז באזורים הדרומיים, הבטן, התחת והירכיים. כשהייתי מקטרת על כך, ארז נהג לומר לי שהגוף שלי כמו גיטרה, גם אם אני משמינה המראה הכללי נשאר סקסי וזה מה שחשוב. אני בוחרת להאמין לזה. כן, יש גם לא מעט קמטים חדשים שצצו להם יום בהיר אחד. אני עדיין מקווה שבאופן קסום הם ייעלמו בדיוק כפי שהופיעו.
“I’m Mike”, הוא אומר לי ומחייך. יש לו תלתלים שחורים ארוכים וניצוץ ממזרי בעיניו המחייכות. מין מבט כזה שמזמין אותך למסע שמתחיל כאן ועכשיו, אבל אין לדעת איפה ומתי הוא יסתיים. אבל אני עייפה ממסעות. מייק לא יודע, אבל אני נמצאת עכשיו בשביל הבריחה שלי.
“I’m Sharon”, אני לוחצת את ידו לחיצה קצרה, כזו שמבהירה שאין לי עניין להמשיך את השיחה. אבל הוא כאילו לא מרגיש. כנראה משועמם, אין יותר מדי לקוחות בשעה כזאת. כמעט כולם כבר סיימו את הערב. נשארו שלושה גברים על הבר ועוד חבורה עליזה של צעירים באחד השולחנות. כולם נראים מסודרים עם המשקאות שלהם.
“How can such a beautiful woman, have such sad eyes? What secrets are you hiding, Sharon?”
כן, אני יודעת שזאת סתם שאלה שהוא זרק לאוויר, אבל שק הסודות שלי כבר גדוש, וכל שאלה כזאת היא עוד לחיצה קטנה על המקום הכואב. אני רוצה לשתוק, לוקחת לגימה מהירה מהוויסקי, מנסה להתרכז בתחושת הצריבה שתרגיע את המהומה בתוכי, אבל העיניים של מייק נעוצות בי ולא נראה שהוא עומד להרפות. טוב, הוא הביא את זה על עצמו…
“אתה באמת רוצה לדעת מה אני מסתירה?” הוא לא עונה, ורק העיניים שלו שם איתי. “טוב, אז המשקה הבא על חשבונך ותיקח אוויר, כי זה עומד להיות סיפור ארוך”.
אין עדיין תגובות