חרבו של הסופר

1. לחלום על חלומות

1

היא עמדה מול הדלת האחורית באוטובוס הכמעט ריק מנוסעים ואחזה בחוזקה במוט המבריק. בידה השנייה לפתה את ידיות תיק העור החום שסטודנטיות או מורות משתמשות בו.

היא ניסתה לעמוד במקומה ללא ניע, כמנותקת מהמתרחש, אך תנודות הרכב גברו עליה וגופה נע לצדדים וחג בניגוד לרצונה. שערה הכהה היה אסוף מתחת לכובע־ברט כחול כהה והמעיל הרכוס היטב הבליט את מותניה הצרים. בחוץ כופפה רוח החורף את ענפי העצים. שלטי חנויות, שקיות ניילון וגזרי עיתונים התעופפו באוויר. אנשים מיהרו לחפש מחסה.

האוטובוס עצר בתחנה והדלתות נפתחו באנחה צורמנית. הרוח התנפלה פנימה, הסתחררה סביבה והצמידה את חצאיתה הכהה לגופה, ממגפי העור הקצרים ולאורך שוקיה וירכיה. היא לא נעה ורק פרקי אצבעותיה שהתהדקו על מוט האחיזה הסגירו את הכוח האצור בה. הדלתות נטרקו וחצאיתה שבה וצנחה ברפיון, מעלימה את רגליה.

רן הביט ממושבו ולא יכול היה להחליט אם היא משתעשעת או שבאמת אדישה למתרחש. הרוח שהתלפפה סביבה הבליטה את קסם נשיותה, וכשחדלה היא שבה להיות צעירה צנועה בלבוש מהוגן. מורה. היא בוודאי מורה, חשב, אבל לא יכול להיות שהיא לא מודעת למשחק הזה עם הרוח. היא מאפשרת לה לחשוף את מה שאינה מרשה לעצמה, בגלל ביישנות או חינוך. אין לי שום דרך להכיר אותה או לדבר איתה. היא באה ממקום אחר.

הוא קם כדי לרדת ועצר לצידה, ביד אחת אחז במוט הנגדי לשלה ובידו השנייה הידק לכתפו את תרמיל הצד הכמו־צבאי. האוטובוס עצר ושניהם חתרו בתוך הרוח, רגליהם מגששות מעל מדרגות המתכת של האוטובוס ואל המדרכה הקשה והרטובה. הוא הביט לעברה בסקרנות. היא התעלמה. רוח פתאומית תעתעה בה והעיפה את כובע־הברט מראשה. רן היסס לרגע ואז פנה ורדף אחרי הכובע שנחת בתוך שלולית, הרים אותו וחזר לעברה. הרוח חדרה לתוך מעילו וניפחה אותו כמפרש. עיניו בחנו את שערה ההדוק בקפידה לראשה. היא ניסתה להשתמט ממבטו אך הוא הבחין באישוניה הכחולים המבליחים לעברו בסקרנות.

‘אני מרגיש כמו בסרט,’ מלמל לעצמו, מנגב בלי־משים את הכובע במכנסיו.

‘מה אתה עושה?’

‘אני, אני עובד ברדיו. קריין. עורך מוזיקה…’

‘התכוונתי למה שאתה עושה עם הכובע שלי.’

‘אה, לא שמתי לב.’

הוא הושיט לעברה את הכובע והיא תפסה אותו בקצות אצבעותיה, כנזהרת מאש, ומשכה אותו לגופה.

‘רגע, חכי. יש לי שקית שתוכלי לשים בה את הכובע הרטוב.’

הוא הניח את התרמיל על ירכו והוציא משם שקית ניילון.

‘קחי. ככה תשמרי על הכובע עד שתוכלי לייבש אותו.’

היא הביטה בו בתהייה. ‘אמרת שאתה עובד ברדיו. זו עבודה, ממש עובדים שם?’

‘כן, ממש.’ הוא ניסה לחייך. ‘מישהו צריך להכין את התוכניות, לבחור, להכין מוזיקה, יש הרבה מה לעשות.’ קולו גבר על הסערה שסביבם.

‘לא חשבתי על זה ככה, זאת אומרת, מקום שאנשים הולכים לשם לעבוד…’

רן התנדנד לפתע והיא שלחה יד מהססת ותמכה בו. כשהזדקף מיהרה להרחיק את ידה. הרבה איסורים הפרה באותו יום.

שנה לאחר מכן היא כבר הייתה יכולה לספר לו שזו הייתה השיחה האינטימית ביותר שהייתה לה עם בחור. לרן, אם היו אומרים שיגור עם בחורה דתייה הוא פשוט היה צוחק. היא הייתה מורה ממלאת־מקום, הוא עורך תוכניות מוזיקה ברדיו. הוא לא האמין שאפשר להעביר את היום בלי מוזיקה. היא גדלה כשמקלט הרדיו נמצא בחדר של הוריה. שירים שמעה רק אצל אחותה. וגם זה לא נמשך זמן רב.

כשעברה לגור איתו, רק אז החל להבין עד כמה היא מקריבה מעצמה, מערערת את כל עולמה. התברר להם שהדירה שלו נמצאת לא הרחק מבית ילדותה, היכן שהבתים מטופחים ובחזיתם פיסת דשא קטנה. היא זכרה את הגן ואת בית הספר היסודי שלמדה בו. ‘לא היינו ממש ממש אדוקים, כמו שאמרו אז. היינו הדתיים היחידים בבניין ובלילות שבת פחדתי לעלות לבד בחושך בחדר המדרגות. אני הייתי זו שביקשה לעבור לשכונה דתית, שם לא התייחסו להזנחה ובמקום דשא או עצי נוי הייתה רק ערמת חול. אתה מבין, פחדתי מהחושך. אחותי הגדולה לא הסתגלה. אחר־כך היא גם התעקשה להתגייס. היה לא נעים מהשכנים, אתה יודע… היא הייתה מחליפה בגדים כל הזמן, פעם ככה ופעם מדים. היא לא הסתדרה.’

רן ליטף את זרועה, מנסה לרכך את זיכרונותיה.

חנה קיצרה את שערה והוסיפה לו גוון בהיר. היא נראתה צעירה יותר מאותו היום שהכיר אותה אבל עדיין חששה מהלא־נודע. ביום שיצאה לראשונה לרחוב ללא חזייה, רטטה כציפור. כשנסעה בפעם הראשונה בשבת הייתה אחוזת אימה. רן לא לעג אלא נתן לה להתרגל בקצב שלה. ‘האדם הוא יצור שמסתגל,’ אמר.

ערב אחד היא נראתה לו מוטרדת יותר מהרגיל. עברה מחדר לחדר ומכיסא לכיסא וכששאל היא לא השיבה. השתיקה עמדה ביניהם עד שהחליטה לדבר:

‘המנהל קרא לי. נודע לו עלינו. לא יודעת איך, אבל הוא יודע. הוא לא רוצה אותי יותר אצלו.’

‘אל תצטערי, את תמצאי מקום אחר. מורה כמוך לא מוצאים כל יום.’

חנה עברה לחדר השינה הזעיר. המיטה כמעט ולא הותירה שטח פנוי. ליד הדלת, על אצטבה מאולתרת מלבנים ולוח עץ, ערם רן עיתונים ותקליטים. היא סידרה אותם מתוך פיזור־דעת.

‘קשה לי עם זה. אני נדחקת החוצה מהעולם שהכרתי.’

‘את כבר לא שם, לא באמת. את נמצאת כבר בעולם האמיתי.’

‘אני לא בטוחה שהעולם שלך הוא האמיתי. וברצינות, אני לא בטוחה שאתה יכול להבין.’

‘גם אני עזבתי בית,’ הניח יד מעודדת על כתפה. ‘את העזיבה שלך התחלת כשעזבת את בית ההורים.’

‘לא בדיוק. לא יכולתי להישאר אחרי שאחותי… ואצל הדודה שלי זה כבר היה אחרת.’ היא הסתובבה אליו ובעיניה מבט נבוך.

‘את צריכה להיות חזקה. אני יודע שהבעיות שלך לא קלות. צריך הרבה כוחות, אני יודע.’

‘אין לך מושג.’

‘אני מתאר לעצמי.’

‘ואחותי שבגללי…’

‘לא בגללך.’

‘אם לא הייתי לוחצת שנעבור לגור בין החרדים…’

רן חזר ואחז בה. ‘את לא יכולה להאשים את עצמך, את לא יודעת מה היא באמת רצתה ומה היא חשבה.’

לרגע עמדה שתיקה כאובה ביניהם.

‘כשאני לובשת בבוקר את בגדי המורה, אני חוזרת אל משהו שאני מכירה. עכשיו גם זה לא יהיה לי,’ לחשה.

‘את צריכה להשלים עם המציאות, איתנו שנינו, עם החיים שלנו.’

‘אני חושבת שהשינויים מהירים מדי בשבילי.’

‘מפני שהרגילו אותך לפחד משינויים, אבל את כבר לא ילדה, את אישה והעולם משתנה סביבנו כל הזמן.’

‘אני מקווה שאתה צודק,’ אמרה בנימה לא משוכנעת.

‘את חוששת וזה טבעי. זהו: תהיי טבעית, זה טבעי לפחד וצריך לחיות עם זה.’

‘גם אתה פוחד?’ נשאה אליו את מבטה הכחול.

‘גם אני. כולם. אלו הם החיים.’

‘אנחנו כל כך שונים שזה מוזר שבכלל נפגשנו ומוזר עוד יותר שאנחנו ממשיכים ביחד.’

רן צחק.

‘כשאני חושבת על האמונה שלי ועל הפופ שלך… אולי אנחנו כן דומים.’

‘אז אין לנו מה לדאוג.’

‘מה תעשה כשהאמונה שלך תיחלש?’

‘אני עדיין צעיר ומאמין בעולם שלי. כשאגדל, אני מקווה שאמצא משהו שיעניין אותי.’

‘ויפרנס אותך,’ הוסיפה בחיוך.

‘כן, אני מקווה.’

רן הציץ בשעון. ‘מתחיל להיות מאוחר. אני צריך ללכת לראות הופעה. רוצה לבוא איתי?’

‘אני מוכנה לעשות הרבה בשבילך וגם עשיתי, אבל זה יותר מדי בשבילי.’

רן נשק לה על המצח. ‘אני עוד אמצא לי איזו צעירונת שאוהבת מוזיקה.’

‘יהיה לך משעמם איתה. יש לך אותי, אתה צריך להיות מאושר.’

‘אני מאושר. אני לא מכחיש.’

2

‘כל ההתאחדות הזאת רקובה ומושחתת ואתה יודע את זה יותר טוב מכולם. בגלל זה אתה מתחמק ממני. אתה מתחמק מלהתווכח איתי.’

‘אין לי על מה להתווכח איתך.’

גדי הכה בידו על שולחן הכתיבה בחדרו של יו’ר התאחדות הסטודנטים שישב דחוק בכיסאו.

‘אתה מתחמק, ראובן, אתה מתחמק,’ המשיך גדי בזעם, פניו מאדימות מכעס ושערו המקורזל נרטב מזיעה.

‘אין לך מה לעשות כאן, תסתלק,’ קם ראובן מכיסאו.

‘אני אוסף חומר עליך ועל הפוליטיקה שלך. אפילו את יום הסטודנט מכרת לעסקנים מהמפלגה שלך. למה לא לתת לסטודנטים לארגן בעצמם, למה לא לתת להם להרוויח קצת? מכרת אותנו בזול, את כולנו.’

‘אתה מעוות את העובדות. הפקה זה מקצוע שמצריך ניסיון,’ ענה ראובן.

‘אל תצחיק אותי. המכרזים שהוצאת, כולם יודעים מה קורה איתם.’

‘אתה לא יכול להוכיח כלום,’ שפתו העליונה של ראובן רטטה בזעם עצור.

‘אני יכול. ועוד איך אני יכול. נרשמתי לאחד המכרזים וראיתי איך זה עובד.’

‘נדמה לך שאתה יודע. אני פועל רק לטובת הסטודנטים.’

‘אתה פונה רק לאנשים מהמפלגה שלך ודואג שיזכו אלה שאתה חושב שתצטרך אותם בהמשך הדרך, במפלגה שלך. הסטודנטים בכלל לא מעניינים אותך.’

‘שמעתי שאתה מקים רשימה ובגלל זה כל ההצגה הזאת. כועס, דופק על שולחנות, הכול

הצגה.’

‘אני מתבייש להיות סטודנט בהתאחדות שאתה מייצג!’ גדי הרים את קולו.

ראובן חזר לשבת, מצמצם את עיניו. ‘שמעתי אותך, עכשיו אני מבקש שתסתלק מכאן.’

גדי המשיך בזעם עצור: ‘התאחדות הסטודנטים לא צריכה להוציא הודעה אם היא בעד או נגד פינוי סיני. מספיק עם הפוליטיקה בקמפוס.’

גדי הסתובב ויצא, טורק אחריו את הדלת. סטודנטים במסדרון הביטו בו בסקרנות.

‘נמשיך להיות השפוטים של הפוליטיקאים האלה שמוכרים אותנו. עד שלא נעיף מפה את כל העסקנים…’ הוא פנה אל אריק שחיכה לו במסדרון, אבל דיבר בקול רם כדי שכולם ישמעו.

גדי לא היה תמים ולא השלה את עצמו. הוא ידע שהסטודנטים הם ציבור אדיש ורק כמחציתם משתתפים בבחירות למוסד שמייצג אותם. האווירה בקמפוס גרסה שהשיטה תמיד מנצחת ובכל מקרה ינצח בבחירות נציג שאפתן של אחת המפלגות הגדולות, דבר שהיה למעשה אסור לפי התקנון.

אריק אחז בזרועו של גדי כמנסה להרגיע אותו. כשהגיעו אל הפתח שלף גדי משקפיים כהים והרכיב על עיניו.

‘צריך למצוא דרך להעיף את כולם,’ חזר גדי ומצמץ בעיניו שמתחת למשקפיים העגולים.

‘צריך לחשוב על דרך לעשות את זה.’

‘הם חזקים ומאורגנים. אל תשכח שהמפלגות הגדולות עומדות מאחוריהם,’ הזכיר אריק שנראה נמוך ליד גדי גבה־הקומה.

‘השיטה הזאת פועלת כבר שנים ויהיה קשה לשנות אותה. ראובן לא אשם, זו השיטה. הוא פוליטיקאי קטן שמנסה לבנות לו עתיד.’

‘אנחנו אשמים, הסטודנטים, שמתעלמים ומאפשרים את זה.’

‘אולי צריך לערב בזה את הרקטור, או מישהו אחר,’ הציע אריק, בועט בכוס פלסטיק שעל שביל החצץ.

‘אל תשכח שגם התפקיד שלו הוא מינוי. האוניברסיטה מתקיימת על מענקים וסיוע. הם לא יתערבו.’

‘הכדור חוזר אלינו,’ ציין אריק.

גדי הנהן ובעט בכוס הפלסטיק שחזרה אל שביל החצץ.

3

אריק ובתיה בהירת־העיניים הגיעו בערב לדירת שני החדרים השכורה של אביבה וגדי. אביבה לא הייתה סטודנטית אלא אחות בבית חולים שאליו הגיע גדי, היפוכונדר מוצהר, כדי להיבדק. היא גילתה כלפיו סבלנות והוא התרשם ממקצועיותה. היא התרשמה מההיגיון הבהיר והחד שלו, שהסתתר מתחת למראהו המרושל. היא הייתה מבוגרת ממנו בכמה שנים. הדירה הייתה רשומה על שמה וגדי השתתף בהוצאות. ‘באופן סמלי,’ הודתה בפני חברותיה.

גוף גמיש ודק אִפשר לה ללבוש בגדים הדוקים ושערה שנצבע לבלונד הלם את עורה הבהיר.

אריק חזר וסיפר על מצבו הדחוק כאחד שמנסה לא להיעזר בהורים וגם לא יכול לקבל מלגה מאיזשהו גורם.

בתיה שהכירה את גדי ואריק עוד מהתיכון צחקה במרירות: ‘אסור היה לך להיוולד בארץ. הפסדת סיכוי לקבל מלגה מארגון יוצאי משהו.’

אריק סיפר על הפגישה במשרדי התאחדות הסטודנטים. העיניים נישאו, שואלות, לעברו של גדי.

‘למה אתם מסתכלים עליי? יש הרבה סטודנטים, דברו איתם.’

‘אבל אתה התחלת כבר,’ העירה בתיה.

‘אם מישהו יכול לעשות איזשהו שינוי כאן באוניברסיטה, זה אתה,’ פסק אריק. ‘אני בטוח שהרבה אנשים ישמחו אם הפוליטיקה הארצית תיעלם מהקמפוס.’

‘שלא להזכיר שלמעשה אסורה בקמפוס פעילות פוליטית,’ הוסיפה בתיה.

‘אני צריך לעזור כאן בבית, לאביבה.’

‘אתה מתחמק, אנחנו יודעים שאתה לא עוזר,’ מחה אריק.

גדי גיחך, מביט באביבה: ‘אני לא עוזר?’

אביבה לא ענתה ורק חייכה.

‘זה לא יהיה קל. יקרעו אותנו. יחפשו מתחת לאדמה סיפורים כדי להשמיץ אותנו,’ אמר גדי.

‘אני בטוחה שהרבה יצטרפו אלינו,’ עודדה בתיה, ‘וגם יהיה קצת אקשן. אולי ככה נוציא את הסטודנטים מהאדישות שלהם.’

‘ישמיצו אותנו, אז מה,’ אמר אריק, ‘זה רק יוסיף עניין ללימודים.’

*

כולם קראו לה בתיה הקטנה למרות שהייתה ממוצעת־קומה. בני המחזור שלה היו גבוהים מהרגיל והכינוי ממעריץ מאוכזב דבק בה. היו לה פנים מרובעות מעט ונאות. עור חלק ועיניים בהירות, מעט מלוכסנות. בתיכון היא הייתה תלמידה מצטיינת, שקדנית, ממעטת לבלות ובעלת נטייה לווכחנות, בעיקר פוליטית. בלהט של מהפכנים חשבה שבכוחה לחולל שינויים ולהשפיע על אחרים. באוניברסיטה היא פגשה טיפוסים דומים לה ונוכחה לדעת שרק הם מקשיבים לה כדי שהיא, בתורה, תקשיב להם. אך עדיין בערה בה התשוקה לחולל שינוי, אפילו זעיר.

היא הייתה רגישה וממהרת להתאהב, מה שגרם לשריטות שנחרטו בליבה ולהכרה שיש באופייה משהו המקשה על מחזרים. היא הופתעה כאשר צעיר שליווה אותה ערב אחד אמר, כאילו בהתנצלות, שחבל שהיא נמוכה כל כך. אילו הייתה גבוהה קצת יותר הוא היה עושה הכול כדי לפתות אותה.

בתיה הייתה המומה. היא נעצרה, מניחה לצילו לעטוף אותה. הוא אחז לפתע בכף ידה והיא ברכות משכה אותה לעבר פניה. הוא בהה בה, לא מאמין, כשקירבה את כף ידו לפיה ואז להפתעתו נשכה אותה בחוזקה. הוא פלט צעקה קצרה ומיוסרת ומשך בבהלה את היד מבין שיניה. היא פנתה והסתלקה משם.

4

תוכניתו של גדי הייתה להקים תנועה שתשנה את מבנה התאחדות הסטודנטים. שיטת הסיעות הנציחה את המבנה הקיים, שבו המפלגות הארציות המיוצגות בכנסת (שפעילותן למעשה אסורה לפי תקנון האוניברסיטה) תומכות בכספים ובארגון בסיעות שאמורות לייצג סטודנטים אך למעשה מייצגות מפלגות פוליטיות. גדי הציע לנטרל פעילות מפלגתית בקמפוס על־ידי הרכבת ההתאחדות מנציגים שייבחרו בפקולטות. הנבחרים ידאגו אך ורק לסטודנטים ולא יקדמו אינטרסים או פעילויות פוליטיות. כדי לשנות את התקנון צריכה לקום סיעה שתזכה ברוב שיאפשר לה לבצע את השינוי ולבטל את שיטת הסיעות הפוליטיות.

*

דמותו מקורזלת השיער של גדי הפכה למפורסמת בקמפוס. הוא לא חס על כוחותיו והקדיש זמן רב לשיחות ולהסברים, כשהוא עובר מחוג לחוג ומנסה לעורר את סקרנות הסטודנטים ולשכנע אותם לבחור נציג לאותו חוג שיהיה שותף לבחירת נציג הפקולטה.

‘אנחנו צריכים לסלק את העסקנים מהקמפוס,’ חזר ואמר, ‘פוליטיקה רק מפריעה לנו.’

גדי קיווה שהפעילות המוקדמת בחוגים תעורר את הקמפוס ותגרום למעורבות גדולה יותר של סטודנטים שיתמכו ברצון לשינוי. הוא שם לב שרבים מתחמקים מלפגוש בו, חומקים למסדרון אחר או עושים את עצמם ממהרים ומסתפקים בהנפת יד, אבל כל אמירה חיובית, אפילו מתוך נימוס, הטעינה אותו באנרגיה מחודשת.

‘הרשימות הקיימות דואגות רק להבטיח את העתיד הפוליטי של העסקנים והם לא מייצגים אתכם,’ חזר גדי וטען באוזני כל מי שהיה מוכן להקשיב. ‘אנחנו צריכים לבחור נציגים שידאגו לסטודנטים ולאינטרסים שלהם ורק שלהם.’

להפתעת גדי וחבריו הם זכו לתמיכה ולגיבוי פומבי בעיקר מצד המרצים. ההד החיובי עודד

אותם. הם חשו שיש סיכוי, שרוח חדשה נושבת בקמפוס. סטודנטים החלו לחפש אותם, לשאול, להגיב ולהעביר את המסר הלאה.

גדי לא השלה את עצמו. המתעניינים היו אחוז קטן מציבור הלומדים. היו גם ‘טרמפיסטים’ שנמשכו לפעילות החדשה והמבטיחה. נציגי רשימות קיימות בדקו אם אפשר לרתום את הקבוצה התוססת לשורותיהם או לקיים איזשהו שיתוף פעולה. בכל מקרה, הורגשה התעוררות בקמפוס והתעניינות יוצאת דופן בבחירות הקרבות.

‘פיטרו אותי,’ סיפר אריק בזמן שאכלו צהריים על הדשא.

‘מה התירוץ?’ שאל גדי, לא מופתע.

‘אין תקן לעוזר האחראי על מעונות הסטודנטים.’

‘לקח להם הרבה זמן לבדוק את זה,’ צחק גדי באירוניה.

‘כן, מצאו תירוץ,’ הנהן אריק.

זו לא הייתה התגובה היחידה שאנשיו של גדי נתקלו בה. המרצים שהביעו תמיכה בתנועה של גדי הושתקו אחרי שנציגי הרשימות התלוננו בפני הרקטור. המנגנון הקיים חש בסכנה והחל להגיב ולעקוץ בכל דרך שיכול. כצפוי גם הופצו שמועות והשמצות אישיות נגד גדי וכל הקרובים אליו. כל מעשה שלהם, בעבר ובהווה, הוצג בצורה מעוותת.

‘רציתי להזכיר לך שאתה צריך גם ללמוד,’ העירה אביבה כשישבו שניהם בערב מול הטלוויזיה. ‘כבר שבועות שלא ראיתי אותך לוקח ספר ליד.’

‘השמועות מספרות שאת מפרנסת אותי, אז הלימודים לא חשובים,’ ניסה גדי להתבדח, ‘אבל אל תדאגי, אני אסתדר עם החומר וגם אפצה אותך.’

‘אתה לא צריך לפצות אותי, רק אל תשכח את הלימודים.’

‘מה שמפריע לי זה שבלעדיי כל העסק הזה לא זז. חבל, רציתי שהסטודנטים יהיו יותר מעורבים, שישתתפו יותר ובעיקר שיבחרו נציגים,’ מלמל בעיניים עצומות מעייפות.

‘כל התחלה קשה והרעיון כולו חדש. הם פונים אליך כי אתה היוזם.’

‘לפעמים קשה לי.’

אביבה צחקה. ‘אם תיכשל יגידו שאתה אשם אבל אם זה יצליח…’

‘יהיו לי הרבה שותפים, אני יודע. אני צריך למצוא פתרון לבעיית הכסף ולגייס מתנדבים. את חושבת שהסטודנטים יהיו מוכנים לתרום כסף?’

‘אני מעדיפה לא לחשוב על זה. מתנדבים יהיו לך, אני מקווה.’

‘הם יהיו מוכרחים לתרום, גם זמן וגם כסף, אם הם רוצים שנרוץ בבחירות. כולם יודעים

שההצעה שלי תשפר את מצבם.’

‘צריך לשכנע אותם. להעיר אותם.’

‘קל להגיד,’ ענה גדי, ‘כנראה שינויים מפחידים אותם. לא רוצים לטלטל את הסירה.’

‘תביא לכאן את רוקי,’ הציעה אביבה בחיוך.

‘שיילחם בשבילי או כדי שאני אלחם בו?’

‘אתה כאן רוקי, היחיד שנלחם כנגד כל הסיכויים.’

‘חבל שאני לא יודע את סוף הסרט. אני מקווה שיש אוסקר בסוף,’ מלמל גדי.

5

בחירות בחוגים לנציגים שיבחרו בתורם נציגי פקולטות הם לא הצליחו לארגן, אבל אי־אפשר היה לחכות יותר. צריך היה לקיים כנס פעילים כדי לתאם עמדות, לארגן תפקידים ולהיערך לקראת הבחירות. כדי להחליט על מועד הכנס של הסיעה התאספו הפעילים באולם שהעמיד לרשותם אחד המרצים למרות האיסור. הם היו כתריסר סטודנטים נלהבים ודרוכים, ותחת אורות הניאון הם נראו כולם כחבורת קושרים חיוורים מהתרגשות.

גדי דיבר בקצרה על הצורך בשינוי מבנה ההתאחדות כדי שזו תשרת את הסטודנטים ולא תהווה רק קרש קפיצה לפוליטיקאים מתחילים. הוא עמד שם, בחולצת משבצות ובשיער פרוע, גבו אל הלוח ופניו לעבר הקהל הקטן וניסה לדבר כאילו הוא רגיל במעמדים כאלה. אריק שעלה אחריו, דיבר על הצורך בגיבוש נציגות שתשכנע את הסטודנטים להגיע ביום הבחירות ולהצביע. העיקר להצביע. סטודנט ממדעי הרוח דיבר בספקנות על האפשרות להביס פוליטיקאים שנעזרים בכספי המפלגות הגדולות, ובתיה קמה וטענה שאין ברירה ואם לא מנסים לא מצליחים. מלמולים של הסכמה נשמעו. מישהו אחר דיבר על הצורך בהקמת מנגנון קבע והזכיר שמוכרחים למצוא מימון לקבוצה. את השקט קטעה שוב בתיה: ‘הגיע הזמן שנאסוף כספים, מעצמנו ובשבילנו. מוכרחים להתרים כל מי שמכירים ולא רק סטודנטים, צריכים להבין שכל תרומה נועדה לשפר את מצב הסטודנטים.’

אריק סיפר שהמפלגות כבר החלו בגיוס כספים ומדובר בסכומים גבוהים שיגיעו מחוץ לאוניברסיטה מפני שהסיעות הבינו שהמאבק הפעם לא יהיה קל. ‘אנשי ההתאחדות משתמשים בנו כדי להפחיד את המפלגות הארציות הגדולות ולגרום להן להעביר יותר כספים. רואים בנו סכנה לסדר הקיים ואני לא יודע אם זה טוב או רע לנו.’

‘זה בטח לא יקל עלינו,’ העיר גדי. ‘אנחנו צריכים להתחיל לחלק תפקידים ולעבוד בצורה מסודרת. מי יהיה אחראי על הכסף?’ גדי העביר את מבטו על פני הנוכחים ששתקו עד שעיניו נחו על בתיה.

‘את תרכזי את המאמצים להשיג כסף. אני מבקש לרשום הכול ושכל הוצאה תקבל אישור שלך.’

רוחו של גדי הייתה טובה עליו. הוא חייך לכל עבר ולחץ ידיים לאלו שהתנדבו למלא תפקידים. כולם קיוו שהפעילות תעורר גל נוסף של אוהדים לרעיון וכך התנועה תלך ותגדל ובסופו של התהליך תצליח לממש את הרעיון שתפקיד התאחדות הסטודנטים הוא לדאוג לסטודנטים ולאינטרסים שלהם בקמפוס ולא לגדל את דור הפוליטיקאים הבא.

6

רן הניח לצלילים האחרונים לגווע ואז כיבה את מערכת הסטריאו הקטנה שלו, שניצבה בגאון במה שהיה הסלון של הדירה. הוא הרהר לרגע ואז התיישב ליד שולחן הכתיבה וכתב במהירות את הביקורת על הלהקה החדשה ששמע.

‘ומה אומרת הביקורת?’ שאלה חנה שחזרה להרעיש במטבח הקטן.

‘יכול להיות יותר טוב.’

‘אתה אומר את זה הרבה בזמן האחרון, שמת לב?’ העירה כשקרבה לשולחן הכתיבה שלו.

רן משך בכתפיו והמשיך לבדוק את הרשימה. היא חיכתה שיסיים ויפנה אליה, יניח יד על מותנה או יחבק אותה.

‘זהו להיום?’

‘כן, אפשר להגיד.’ הוא התמתח כלאחר מאמץ גופני.

‘עוד לא מצאתי עבודה,’ סיננה בלחש.

‘מורות טובות חסרות תמיד, חנה, אל תדאגי.’

‘אבל אני כן דואגת,’ לחשה.

‘זה האופי שלך. אל תהיי לחוצה כל כך.’

היא לא ענתה.

‘ומה הלילה, לא היו לך חלומות?’ שאל בחיוך.

‘אני לא אספר לך יותר כי אתה צוחק עליי.’

‘נו, באמת. התרגלתי. ספרי לי.’

‘אתה באמת רוצה לשמוע?’

רן הנהן.

‘הייתי בשלג. הכול היה לבן, אבל לא נקי. אני הייתי נקודה שחורה בתוך השלג הזה ופתאום לא הייתי לבד. אני לא יודעת מי היה איתי אבל לא הייתי לבד. ואז הרגשתי כאילו משהו פקע. המשטח הלבן נעלם ואני ריחפתי לתוך איזשהו חלל מרוכז, לתוך נקודה שואבת כזו.’

רן גירד במצחו.

‘אני מבלבלת לך במוח. לא אספר יותר.’

‘אל תמתחי אותי. אני רוצה לדעת מה קרה.’

‘אלה רק חלומות,’ אמרה כמנסה להרגיע אותו או את עצמה.

‘לפעמים חלומות הם ביטוי למציאות. הם יכולים להפוך ממשיים אם מאמינים בהם.’

‘זה רק חלום וזה נעלם.’

‘ספרי לי. אל תמתחי אותי.’

‘אל תדאג, עברתי את השלב שבו התייחסתי ברצינות לחלומות. אני לא כמו אחותי שניסתה לחיות בשני עולמות עד שהתברר לה שאי־אפשר וכשלא יכלה לבחור… אני חלשה יותר, לא חזקה כמוה.’

‘לא נכון. את החזקה. את בחרת בחיים וזה הרבה יותר קשה,’ רן ניגש ואחז בכתפיה. ‘לחיות כל יום וגם להשתנות, זה אומץ.’

‘אני רק מקבלת את החיים כמות שהם.’

‘וזה הרבה. את נאבקת ובחרת בדרך הקשה. החיים הם מאבק שדורש הרבה כוח. את הרבה יותר חזקה ממה שאת חושבת.’

‘לא הצלחתי לשמור על אחותי.’

‘היא הייתה האחות הגדולה, את לא יכולת לעשות כלום. אבל את החיים שלך כן שינית, יצאת מבית ההורים, עברת לגור במקום אחר ועכשיו עברת לגור איתי. אני בטוח שלא קל לך עם כל השינויים האלה.’

היא נשאה את ראשה והוא נשק לה על הלחי.

‘אני עדיין לא שלמה עם זה, לא קל לי.’

‘אני יודע. אמרתי לך שאת חזקה.’

‘אתה המקלט שלי. מקור הכוח שלי.’

‘אני רוצה להאמין אבל לא בטוח בזה…’ הוא צחק. ‘חבל לי להפסיק את השיחה אבל אני מוכרח ללכת.’

‘לראות עוד הופעה?’

‘משהו קצר. את יכולה לבוא איתי. תשמעי קצת מוזיקה. אולי תאהבי את זה. אבל את בכלל לא יודעת מה זה, שכחתי לרגע שאצלכם לא שמעו מוזיקה.’

‘זה לא היה גורם בחיים שלי.’

‘חבל. זה נותן טעם וצבע לתקופת ההתבגרות וגם מעורר, נותן השראה. הופך את העולם הגדול לכפר קטן, כמו שאמר מישהו.’

‘חשבתי שתקופת ההתבגרות שלך עברה כבר.’

‘אני מסרב להתבגר.’

‘אתה ממש חי את זה,’ אמרה ונימה של קנאה בקולה.

‘אני מנסה,’ חייך רן. ‘אני נאחז בזה. וגם בך.’

‘אבל אני משהו אחר.’

‘בגלל זה אני אוחז בך.’

*

אולם קולנוע קטן הפך למועדון הופעות ללהקות צעירות שחיפשו דרכי הבעה חדשות והושפעו ממה שכונה באירופה ‘רוק מתקדם’. הסגנון לא זכה שם להצלחה גדולה וגם לא בארץ.

רן התקדם ללא קושי לעבר הבמה. היו רק כשלושים איש באולם החשוך, שקירותיו צבועים בשחור ובאפור. אין מספיק אוהדים לסגנון הזה, ידע רן, וידע גם שמרבית הנוכחים הם מוזמנים.

‘למוזיקה טובה לא היה אף פעם קהל בארץ,’ מלמל מישהו מהנוכחים, וחברו ענה לו: ‘זה לא רק בארץ.’

‘בעיקר בארץ,’ התעקש הראשון.

אמנון, האמרגן של הלהקה שעל הבמה נעצר ליד רן.

‘נהנה?’

‘בהתחשב במצב…’

‘רק אל תגיד לי שאתה מעדיף את ‘שוקולד מנטה מסטיק’.’

‘לא ממש, אבל אני לא מזלזל,’ ענה רן, ‘בכל זאת, מקום שישי באירוויזיון.’

‘איך אתה משווה?! החבר’ה האלה טובים, באמת טובים,’ התעקש אמנון ופניו האדימו. הייתה לו צמה זעירה שהתנדנדה כשטלטל את ראשו.

‘אני מסכים איתך, באמת. אבל אולי בגלל שאני קצת עייף, או בגלל שאני מכיר כל כך טוב את השירים האלה במקור…’

‘רק אל תגיד לי שפעם זה היה אחרת.’

‘פעם זה היה אחרת,’ צחק רן.

‘אתה מתחיל להזדקן, שים לב.’

‘כן, אני יודע. מתחיל להיות מאוחר והאישה בבית מחכה…’

‘אני לא רוצה להעליב את מבקר המוזיקה שלנו, אבל הוא הולך ונהיה בורגני קטן. איפה הימים שהיינו מסתובבים בלילות, מדלגים ממקום למקום, שומעים מוזיקה שאחרים לא רצו?!’ התלונן אמנון בחיוך.

‘אתה צודק, אבל אני באמת צריך לקום מוקדם מחר בבוקר.’

7

גדי התקדם במסדרון הארוך של הקומה השנייה בבית ההסתדרות שבמרכז העיר. הקירות לא נצבעו כבר כמה שנים וצבעם הלבן דהה מהזנחה. מימין ומשמאל נפערו פתחי דלתות, חלקן פתוחות ואחרות נעולות. מפעם לפעם נתקל מבטו בראש מורכן או בעיניים שהורמו להביט בו כשחלף ועבר.

גדי הגיע לקצה המסדרון, פנה וטיפס כמה מדרגות והקיש על הדלת שמולו. לא הייתה תשובה. הוא לחץ על הידית ונכנס. נערה מתולתלת שיער תלתה בו עיניים גדולות. הוא לא דיבר וכך גם היא. לבסוף פלטה: ‘כן?’

‘הזמינו אותי.’

‘אה, אתה.’ היא קמה וניגשה לדלת הפנימית והעבירה את שמו לחלל. כיסא חרק והנערה ביקשה ממנו להיכנס.

גדי חלף על פניה ונכנס, נתקל ביד מושטת ולחץ אותה.

‘שב, בבקשה,’ הורה לו הגבר הרזה שחזר לשבת מעברו של שולחן הכתיבה.

הדלת נסגרה מאחוריהם.

גדי הביט בו בסקרנות. הוא נראה סימפטי ולבבי ועיניו הביעו פיקחות עייפה, כאילו עסק

בזוטות בעל־כורחו. הוא לבש מכנסיים אפורים בגזרת ג’ינס וחולצה בהירה עם ריבועים אדומים.

‘אני אליקים.’

‘נעים מאוד,’ ענה גדי.

‘מעשן?’

גדי הנהן ונטל סיגריה שהוצעה לו. שניהם נשפו לעבר התקרה, נזהרים לא לפגוע זה בסילון העשן של האחר.

‘רצית לראות אותי,’ פתח גדי.

‘כן.’

‘בקשר למה?’

אליקים חייך. ‘אל תהיה תוקפן. אין לך ממה לחשוש. רק רציתי לראות מי הגבר.’

גדי חייך.

‘רציתי להתרשם ממך,’ חזר ואמר בקול רך. ‘שמעתי עליך בזמן האחרון, פה ושם.’

‘עליי?’ היתמם גדי.

‘כן, בעיקר באוניברסיטה. כל מיני שמועות, אתה יודע.’

גדי רצה לומר משהו וחזר בו. אליקים בחן בזהירות את תגובותיו.

‘התנועה שלך מאוד חיובית, שלא תחשוב שאני נגד. להפך. זה טוב לפגוש צעירים שאכפת להם, שיוזמים, שמעוררים דברים, שמפתיעים.’

‘אתה לא נראה לי כמו אחד שקל להפתיע אותו.’

‘תתפלא. יש הפתעות בחיים. אורי זוהר למשל הפתיע את כולם.’

‘תיזהר שלא תהיה גם הפתעה פוליטית בבחירות בשנה הבאה,’ העיר גדי.

‘אני לא פוחד. לא מאמין שיבחרו באיזה יהודי גלותי, תמיד בחליפה ועניבה. גינונים פולניים. הוא ההפך הגמור מהמצביעים שלו.’

‘יש הפתעות בחיים.’

‘כן, יש,’ הסכים אליקים, ‘אבל אתה לא באמת משכנע אותי. למי אתה דואג? את מי אתה מייצג?’

‘את כל מה שההפך ממך ומהמפלגה שלך,’ התריס גדי. ‘אני רוצה לדאוג לסטודנטים ולהעיף את הפוליטיקאים שרק חושבים על הדרך אל הכנסת ולא על הציבור שהם צריכים

לדאוג לו.’

‘מילים יפות, מילים גבוהות,’ סינן אליקים.

‘החבר’ה שלך ושל האחרים גרמו לניוון בהתאחדות, בדיוק כמו שקורה למפלגה שלכם.’

‘המפלגה חזקה ואני לא רואה אלטרנטיבה רצינית. עזר ויצמן?! כשאנשים יתפכחו הם יבינו שהוא לא רציני. הולך, חוזר…’ ציין אליקים.

‘אתה לא יכול לדעת, אתה שקוע בתוך זה.’

לרגע עמדה שתיקה רועמת ביניהם.

‘אני יכול להחליף את הנציגים שלי בקמפוס,’ אמר אליקים כבדרך אגב.

‘לא נראה לי שאתה רציני.’

אליקים נשען לאחור על כיסאו ואחר שב והזדקף.

‘אתה לא יכול לבוא לכאן ולהאשים את המפלגה בכל מיני דברים. אתה גם לא תצליח באוניברסיטה כי לא תוכל להוכיח כלום ולא תצליח לשכנע אף אחד שאתה שונה מכל מועמד אחר של כל מפלגה שהיא.’

‘למפלגות אסור בכלל להיות מיוצגות בקמפוס.’

‘אתה יודע, החיים מכתיבים לנו את הכללים. אנחנו בכלל לא שם, אנחנו רק עוזרים לפעמים לצעירים שמוצאים חן בעינינו.’

‘אולי תהיה הפתעה בקמפוס, מי יודע,’ ניסה גדי.

‘לדעתי התאחדות הסטודנטים מתפקדת בסדר גמור ואני חושב שרוב הסטודנטים חושבים ככה, בניגוד לכמה…’

גדי נשף בבוז. ‘השיטה המפלגתית פשטה את הרגל. אני אגרום לזה שלא תהיה יותר פוליטיקה בהתאחדות.’

‘ואז?’ שאל אליקים.

‘ואז ייעלמו השחיתות והבזבוז. תפקידים יינתנו למתאימים ולמוכשרים. הסטודנטים ירגישו שיש מי שמייצג אותם באמת. ורק אותם.’

‘ואתה מאמין שתצליח?’

‘אני מקווה.’

‘אתה לא מאלה שחושבים שצריך רק שלום ואהבה?!’ לעג אליקים.

‘לא אחרי יום כיפור.’

‘היית?’ הקשה אליקים.

‘כן, בטח,’ ענה גדי.

‘אז אתה בעד אריק שרון?’

‘אני בעד עצמי, לא מאמין יותר לאף אחד,’ ענה גדי.

‘לאף אחד?’

‘עוד לפני המלחמה הייתי כתב במקומון קטן. ראיתי שם על מי כותבים ועל מה לא כותבים.’

‘חבר של מוטי אשכנזי?’

‘הלוואי,’ ענה גדי, ‘והלוואי שיֵצא משהו מהמחאה שלו.’

אליקים נאנח וקם ממקומו.

‘שמחתי מאוד לפגוש אותך, באמת. אולי פעם עוד ננהל שיחה דומה. ודרך אגב, אם תצטרך משהו, כל מיני עניינים… סידורים…’

‘הרי נגד זה אני נלחם עכשיו, השיטה המפלגתית.’

אליקים חייך חיוך קטן.

‘יש לנו הרבה כוח וגם משאבים. אנחנו יכולים לסדר דברים, לטוב ולרע.’

‘אני בטוח בזה.’

‘אל תהיה ציני. עבדתי עם צעירים כמוך וגם עברתי כל מיני דברים.’

‘אני לא חושב שיש לנו יותר על מה לדבר,’ קם גדי על רגליו.

אליקים התיישב.

‘אל תהיה בטוח מדי בעצמך. אני יכול לארגן לך עזרה ממשית, יותר מכל מה שתוכל לגייס לבד.’

‘אני מקווה שהסטודנטים יבינו בדיוק את הנקודה הזאת. זו כל העזרה שאני צריך.’

‘אל תסמוך על זה. אם אני אחליט להפיל אותך, יהיה לך קשה לקום.’

‘אני אזכור את זה. תודה בעד העצה.’

גדי יצא מהחדר מסוחרר. ראשו כאב והוא נשם בכבדות. הוא חש כיוצא מאפלה אבל לא כמגיע אל האור.

8

לשון חול צרה הפרידה בין החוף הימני, הוא הצד של הדוגמניות והרוצות־להיות, לבין החוף השמאלי, שבו הצטופפו הצעירים והסטודנטים. כל מי שהיה פנוי ביום שישי בבוקר הגיע לשפת הים. הקיוסק שהיה ממוקם בכניסה לחוף שירת את כולם וגם עסק בהשכרת כיסאות למתרחצים.

היה חם אבל לא חמסין. עורם של שחקני המטקות בהק בשמש. דנה ודפנה התיישבו על כיסאות־שיזוף באגף של הסטודנטים. דנה ניערה את בקבוק שמן השיזוף והעבירה אותו לדפנה, שהגירה מהנוזל הסמיך אל תוך כף ידה ומשם על כתפיה ועל בטנה החשופה בין שני חלקי הביקיני הירוק. הן השתרעו על הכיסאות ונאנחו בזעם כאשר כדורים תועים נחתו לידן. לראשן חבשו כובעים רחבי־שוליים שהצלו על הפנים.

דפנה הציתה סיגריה ודנה נפנפה בידיה להרחיק את העשן. מבעד למשקפי השמש הכהים לא נראו עיניה. היא מחתה זיעה ממצחה והיטיבה את הכובע על שערה הקצר.

דפנה גילתה לרגע את תלתליה השחורים כשסיפרה שגדי כבר נמאס עליה עם עניין הבחירות שהוא מנסה לארגן באוניברסיטה. ‘הוא מציק לכולם,’ הסכימה דנה.

צל הוטל על החול ביניהן. דנה הסירה את המשקפיים מעל אפה הזעיר. דפנה נשאה את מבטה וראתה את עמיקם. הוא לבש מכנסי ג’ינס שנגזרו למידת מכנסיים קצרים ועל כתפו נחה החולצה. מתחת לשיער המקורזל בצבצו אגלי זיעה על מצחו.

‘הי, בנות, רק אתן פה?’

דנה הסירה את הכובע והחליקה בידה על השיער הבהיר. דפנה איפרה את הסיגריה והתעלמה מעמיקם.

‘מה יש, אנחנו לא מספיקות לך?’

‘להפך.’

‘בינתיים רק אנחנו כאן,’ מלמלה דפנה.

‘עוד מישהו יבוא?’ שאל עמיקם.

‘אין לי מושג,’ ענתה דנה. ‘גדי אמר שאולי יגיע, אחרי שיסדר כמה עניינים בחוג שלו. אתה יודע, הוא משגע את כולם.’

‘יודע, בהחלט יודע,’ חייך עמיקם.

‘רן אמר שאולי יבוא. חנה שלו עוד מתביישת להגיע לחוף.’

‘חנה של רן עוד מתביישת?! זה באמת סיפור,’ מלמל עמיקם והתיישב על החול לידן.

בקיוסק הגבירו את המוזיקה שהרמקול הישן עיוות לכדי קקופוניה.

‘מה באמת הזהות של חנה? אולי נקרא לה אנה? רן ואן – לא יותר טוב?!’

‘תפסיק לבלבל לנו את המוח. מה אתה רוצה ממנה?’

‘היא מעניינת, כלומר השינוי שעשתה… מה היא עכשיו באמת?’

‘אני מבינה שעניין הזהות מעסיק אותך היום,’ אמרה דפנה בלעג.

‘אני באמת חושב על זה. איך היא רואה אותנו, איך אנחנו רואים אותה…’

‘באת כדי לעזור לנו להבין את זה?’

‘בדיוק. אתן שתיכן…’

‘בחייך, עמי, עזוב אותנו מזה.’

‘זה לא הזמן ולא המקום,’ הוסיפה דנה. ‘לא לומדים היום.’

‘אבל זה נורא מעניין. היא עזבה חברה שהיא עולם סגור ועברה לעולם אחר. אחותה ניסתה ולא הצליחה. טרגדיה אמיתית. והנה תפנית: חנה, אנה, מתלבטת ופונה נגד הזרם ובוחרת להיות חילונית.’

‘היא עברה מאלוהים לאיש מצעד הפזמונים,’ סיננה דפנה ושתיהן פרצו בצחוק.

‘יש ברן יותר מאשר אתן רואות,’ שמר עמיקם על כבוד חברו.

‘אתה יותר מדי בשבילנו,’ לעגה דפנה.

‘די, תפסיק לבלבל במוח,’ הוסיפה דנה.

‘הי, מה ההתרגשות?’ נשמע קול נערה צוהל. עמיקם הרים את ראשו ועיניו נתקלו בטבור שזוף ומבהיק במרכזם של מותניים צרים ומעוגלים.

‘זהבה, המון זמן עבר…’ קראה לעברה דנה.

‘אתן מפריעות לי להתבטא,’ התלונן עמיקם.

‘עמי מותק, היית פעם נורא נחמד אבל אתה מסרב להתבגר וכבר לא כל כך מעניין לשמוע אותך.’

‘בחייך, תחשבי על מה שאת מפסידה.’

‘די, מספיק,’ גערה בו דנה.

‘אל תריבו בגללי,’ גיחכה זהבה. דנה הורתה לה לשבת לצידה.

עמיקם הזדקף והביט בעיניה החומות של זהבה. סנטרה בלט במקצת, כמכסה על תוקפנות חבויה. היו לה שפתיים צרות ותנועות ידיים שובבות.

‘עמיקם חושב שאנחנו עדיין תלמידות והוא מתעקש לקלקל לנו את היום.’

‘אסור ללמוד בים,’ חייכה זהבה והניחה לגופה, המכוסה שתי רצועות בד דקות, לנוע מעט מול מבטו.

‘לא נכון שאני מקלקל להן את היום, אני מנסה לעשות את זה כל יום.’

זהבה חייכה למרות הרטינות של חברותיה.

‘ולמה אתה במכנסיים?’

‘אני לא רוצה לחשוף את יצרי ברבים,’ צחק עמיקם.

‘לעמיקם יש הרבה בעיות עם עצמו. לא כדאי לך להתעניין בו,’ העירה דפנה.

‘באמת? זה מעניין. ומה הבעיות שלו?’

9

גדי מצא עצמו שקוע עד צוואר במלחמת בחירות. תקוותו ותקוות חבריו שסטודנטים רבים יירתמו לעזרתם לא התממשה. רק מעטים הצטרפו, והעול הכבד נותר תלוי על צוואריהם של גדי וקומץ חבריו. העבודה הייתה קשה ורבה יותר מאשר יכלו לבצע. הם חיברו כרוזים ודאגו להדביק חדשים כאשר תלשו אותם, דאגו להפיץ את מצע התנועה, הרצו ברחבי הקמפוס והתווכחו בכל מקום שאפשרו להם.

גדי היה בכל מקום, בכל שעה משעות היום והלילה ודיבר ללא הפסק בגרון ניחר. הפעילות גרמה לו לאחר להרצאות, להחסיר חוגים וחומר לימוד ובשעות הלילה, עייף ומותש, היה פורק בפני אביבה את תסכוליו.

כולם ידעו שהמערכה האמיתית עדיין לא החלה ובתיה הצליחה לגייס רק מעט תרומות. החבורה לא ידעה מאין יבוא הכסף להמשך המאבק. בפגישות החפוזות שלהם החלה לבצבץ נימה של ייאוש.

‘מישהו ביקש להיפגש איתי,’ סיפר אריק לגדי כשאכלו צהריים. ‘הוא אמר שהיה בשורת המתנדבים. מוכר לך? אתה יודע מה זה שורת המתנדבים?’

גדי סימן בראשו לשלילה.

‘הוא סיפר שהם נאבקו בממסד בשנות החמישים, השנים של בן־גוריון. הוא אמר ששמע עלינו. סיפרתי לו שנגמר לנו הכסף והוא רשם צ’ק.’

אריק שלה מכיסו צ’ק והעביר אותו לגדי.

‘סכום יפה,’ מלמל גדי כשבחן את התרומה, ‘כל הכבוד להם. הכסף הזה משאיר אותנו במשחק,’ הוסיף בחיוך ופרע את שערו של אריק שפרץ בצחוק של הקלה.

‘הרגשנו כבר אבודים,’ גילה אריק. ‘אני שמח שאנחנו ממשיכים.’

המאבק התלהט. נציגי התנועות המיוצגות בהתאחדות הסטודנטים החלו לקיים אספות ברחבה המרכזית. הם השתמשו במגברי־קול, האסורים לפי התקנון, אך לא היה מי שיסלק אותם. כל הרשימות התמקדו בהתקפה על גדי ועל התנועה החדשה. היו’ר הנוכחי התלונן בפני הרקטור על מרצים שתמכו בתנועה החדשה והם נאלצו למתן את תמיכתם. הושמעו איומים כלפי סטודנטים שתמכו בגדי, ובעיתון ההתאחדות פוזרו השמצות על גדי וחבריו, גם אישיות וגם לגבי נטיותיו הפוליטיות הקיצוניות כביכול, פעם לימין ופעם לשמאל.

האש הצולבת, שבאה מכיוונים שונים ומגופים שנעזרו במנגנונים מצוידים היטב, מנוסים ומשופעים באמצעים, יצרה תגובה הפוכה מכוונתם. התברר לפתע שרבים נחשפו לרעיונותיו של גדי וגילו רצון וסקרנות לדעת על מה המהומה. נוצרה המולה סביבם ואוהדים חדשים הצטרפו ומעגל הפעילים התרחב. התנועה החדשה מצאה עצמה במוקד הפעילות של לקראת־בחירות והיריבים הבינו שעליהם להתארגן לקראת מאבק חריף.

למרות שנוצר רושם כאילו כולם עסוקים ועוסקים בבחירות הקרבות, נותרו מרבית הסטודנטים אדישים למתרחש. הבחירות שניסה גדי לקיים בכל חוג לא נערכו. הסטודנטים לא הראו נכונות להשתתף בהן.

בחוג להיסטוריה היה לגדי מעריץ, סטודנט שסבל מליקוי דיבור קל. הוא תיאם עם המתרגל הצעיר שגדי ייכנס לקראת סיום התרגול. כשהסטודנט הציג את גדי כולם יצאו מלבד שתי סטודנטיות שהצהירו שהן מזדהות עם הרעיון אבל הן לא יוכלו להיות פעילות.

בלית־ברירה נבחרו מקרב האוהדים סטודנטים שמונו לנציגי החוגים והללו בחרו בנציגי פקולטות. גוף נבחר זה היה אמור להרכיב את הרשימה שתתחרה בבחירות להתאחדות הסטודנטים.

גדי היה מודע לכך שאין ברשימה את הטובים או הבולטים שבסטודנטים, אותם ציפה למשוך לפעילות, אך הוא קיווה שבמשך הזמן ולאחר שתהיינה הצלחות ראשונות, יצטרפו אליו סטודנטים מצטיינים ופופולריים בחוגם.

מסירותם של גדי ושל הקבוצה הקטנה הקרובה אליו ולהט מאבקם הדון־קישוטי זכו לאהדה גוברת והולכת ולסקרנות מצד סטודנטים באוניברסיטאות אחרות. נוצר רושם שהפעם עלול להיווצר שינוי במבנה התאחדות הסטודנטים. בתיה העירה שעליהם להיערך לקראת אפשרות לברית בין שתי התנועות הגדולות, אבל החבורה לא ראתה את זה כריאלי בגלל האיבה הגדולה בין מחנות הימין והשמאל. גם כשנודע להם שראובן פלג, ראש הסיעה השלטת, נפגש עם ראש התנועה השנייה בגודלה, הם ראו בזה רק סימן לכך שהפוליטיקאים של התאחדות הסטודנטים חוששים לעתידם בהתאחדות. גדי החל לחוש שמאבקו הבודד והעיקש מתחיל לשאת פרי.

10

‘על מה חלמת הלילה?’

‘אתה הרי לא רוצה לשמוע,’ ענתה חנה.

‘ספרי לי,’ ביקש רן.

היא נאנחה, היססה לרגע ואז התחילה: ‘ראיתי את עצמי לבושה בשמלה בהירה, ארוכה. הייתי עטופה כולי בשמלה הזאת ומעליי היה משהו דומה למטפחת או לענן דק. נוגע ולא נוגע. רציתי שהוא יֵרד עליי אבל אני זוכרת שברחתי.’

‘ואז?’

‘לא יודעת. התעוררתי. אני יודעת שאתה לא רוצה לשמוע.’

‘אני כן רוצה לשמוע,’ התעקש רן.

‘ולך? לך אין חלומות?’

‘לא שאני זוכר.’

‘אני בטוחה שהחלומות שלך דומים לסרטוני הווידאו שאתה אוהב, מלאים במוזיקה ועשן.’

‘זה מעניין אותי, הדמיון והרעיונות והשילוב עם המוזיקה. אני חושב ללמוד את זה.’

‘הגיע הזמן שתמצא משהו ממשי.’

‘יש לי אותך,’ חייך רן.

‘אני לא יודעת אם יש בי ממש,’ אמרה מהורהרת.

‘תפסיקי לדבר ככה. את חיה עכשיו. חיים אמיתיים. אף אחד לא רודף אחרייך.’

‘תמיד פחדתי… איזה פחד מוזר, לא בטוחה ממה. מבית הספר, מהדרך, מהבנים ברחוב שלי, מאלוהים שפעם הוא טוב ופעם רע… פחד שמרגישים ממישהו שנמצא לידך ולא בטוחים מי הוא.’

‘עכשיו את צריכה להתרכז בעבודה החדשה ולהתרגל לעובדה שלא תראי מזוקנים סביבך כל הזמן.’

‘אל תלגלג עליהם,’ ביקשה.

‘אני לא מלגלג, אבל את פרצת את המעגל הזה.’

‘אחותי גם רצתה ולא הצליחה. היא לא יכלה לעמוד מול אבא.’

‘את עמדת. את עזבת את הבית ועברת לדודים שלך אחרי שהיא התאבדה ואז פגשת אותי.

את התבגרת והצלחת.’

‘בגלל אחותי שהקריבה את…’

‘לא, חנה, לא. את מצליחה בזכות עצמך. את חופשייה וזה קשה, יש בזה הרבה חובות. יותר קל לחיות בתוך מעגל סגור אבל את פרצת.’

‘אף פעם לא נדע באמת.’

‘את יודעת וגם אני. כל מי שפוגש אותך מתרשם. בזכות עצמך.’

‘לא לגמרי. עדיין קשה לי,’ מלמלה.

‘לכולם קשה. קשה יותר לחיות ככה בלי אלוהים או איזה רב צמוד.’

‘אתה תמיד אומר שיהיה בסדר, הלוואי ויכולתי להאמין.’

‘את מוכרחה להאמין בעצמך. להאמין בחיים,’ חיבק אותה במותניה.

‘ומה עם המוות?’

‘הוא לא פותר בעיות אלא יוצר אותן. אם אחותך הייתה חזקה כמוך יכול להיות שהייתה מוצאת פתרון למצב שלה.’

11

אש פיצחה את החשכה. זהבה קירבה את הגפרור לסיגריה שנחה בין שפתיה הצרות. פיסות מגופה החשוף בהקו באור המפתיע. שדיה הזעירים רטטו כשכיבתה בתנועת זרוע את הגפרור. עמיקם זע במקומו ונהם בהתפנקות. בחשכה הפך את פניו לעברה וחיבק אותה, מניח לאצבעותיו ללטף את עורה החלק.

הוא לא שיער שיגיעו לכך. בתחילת אותו ערב חיפש מישהו שיתלווה אליו להרצאה של קוטנר על הביטלס. בהחלטה פתאומית טלפן לדנה וביקש את מספר הטלפון של זהבה. דנה גיחכה ברשעות. זהבה הייתה פנויה. היא רק שאלה מה זה קוטנר?

היא השתעממה ולא טרחה להסתיר את זה. הם יצאו לאחר כשעה, אכלו פיצה והיא הסכימה כשהזמין אליו לשתות משהו.

זהבה מעכה את הסיגריה במאפרה והשתרעה במיטה, נינוחה בעירומה. אצבעותיו ליטפו את ירכיה. הוא חש גאווה. היא, נהנית מהערצתו, הניחה לעצמה להתפנק בעיניים עצומות.

‘חבל שבזבזנו זמן בהרצאה. את השתעממת.’

‘בהתחלה זה היה מעניין, אבל אחר־כך זה נמשך ונמשך.’

‘את כמו חתולה, רכה וגמישה,’ החמיא לה.

היא גרגרה בהנאה. הוא שלח יד והדליק את מנורת הלילה הקטנה.

‘ומה דעתך על האקדמיזציה של הביטלס?’

‘אני אוהבת לשמוע אותם, לא חושבת על זה יותר מדי,’ הפטירה.

‘יש לי חבר שטוען שהם הקלסיקה של מחר.’

‘מי יודע מה יהיה מחר. אני אוהבת רק לשמוע, אתה יודע, ברקע.’

‘ומה בנוגע להכרה, ללמידה, לזיכרון?’

‘מה הקשר? זה לא סותר את מה שאמרתי. עניין של טעם, כל אחד ו…’

‘את סתם זורקת קלישאות עכשיו,’ טען בקשיחות.

‘תפסיק, מה קרה לך?’

‘את אומרת שטויות, את סתם אוהבת להזדיין.’

זהבה הביטה בו המומה.

‘סתם זורקת מילים. זנות לשונית.’

‘שלא תעז לדבר אליי ככה, איך אתה מעז…’

‘אנחנו רק מדברים.’

זהבה קמצה את אגרופיה כמבקשת להלום בו. היא הייתה נרעשת.

‘אני לא מאמין בהעמדת פנים. בואי תרביצי לי.’

‘לך לעזאזל,’ פלטה ברוגז. היא קפצה מהמיטה וניצבה על רגליה, עדיין לא בטוחה במתרחש.

עמיקם השעין את ראשו על כף ידו, משועשע. ‘תשמעי, כל מה שרציתי להגיד זה שתהיי טבעית ושלא תשחקי בהגדרות שאת לא מבינה בהן.’

‘אתה לא תגיד לי מה לעשות ומה להגיד ומתי להיות טבעית או לא.’

היא הגיעה להחלטה. בתנועה חדה חטפה את בגדיה והחליקה לתוכם.

‘את לא צריכה להתרגז. בסך הכול רציתי להגיד…’

‘אתה רוצה לשחק את גס הרוח, נכון? אתה מרגיש חובה להיות כזה, אז בבקשה, אבל לא איתי.’

‘את לא הבנת אותי בכלל, לא הבנת למה אני מתכוון.’

‘אני לא רוצה להבין אותך, לא רוצה לשמוע אותך ובכלל לא רוצה לשמוע ממך.’

‘את הולכת?’

היא זרקה בו מבט של בוז.

‘אני מצטער,’ הוא קם מהמיטה.

‘חיכית לרגע מתאים כדי לפגוע בי.’

‘לא התכוונתי, באמת, אני יכול להסביר.’

זהבה החזיקה בארנקה, עוד סיבוב קל בחצאית וכבר פנתה אל הדלת.

‘הישארי, לא התכוונתי להעליב אותך.’

היא יצאה וטרקה את הדלת.

עמיקם נשאר לעמוד כמה דקות. הוא הביט בשעון. חצות. בתנועה החלטית קם והתלבש. מהמגירה נטל כמה אסימונים ויצא. בפינת הרחוב אחז בטלפון הציבורי וחייג.

‘זה אני, עמי, הערתי אותך?’

‘כן.’

‘הייתי מוכרח לדבר איתך. גירשתי מישהי מהמיטה שלי. בגללך. בגלל שלא באת איתי לשמוע את קוטנר.’

‘לא יכולתי, אמרתי לך. היה לי משהו דחוף.’

‘תמיד דחוף לך. למה לא דחוף לך להיות איתי?’

‘תן לישון. אני עייפה.’

‘בואי אליי.’

‘אני סוגרת.’

‘אז אני בא אלייך.’

‘אני צריכה לקום מוקדם בבוקר. לילה טוב.’

‘אני צריך אותך. הנה, אמרתי לך משהו שלא אמרתי לאף אחת אחרת.’

‘אתה צריך לישון וגם אני. עשה טובה ואל תבלבל במוח באמצע הלילה.’

‘אבל לא טוב לי,’ התעקש.

‘תעשה משהו עם עצמך, תכתוב או תשיר.’

‘אני לא מצליח לעשות כלום.’

‘תחשוב איך אפשר לעשות טוב לאחרים ותן לי לישון. רוצה שאני אתחיל לקלל?!’

‘לא, לא,’ מיהר להגיב.

‘אז לך לישון.’

‘אבל אני צריך אותך.’

‘אתה לא צריך אף אחד חוץ ממך. תהיה פעם טוב ותן לישון.’

הוא גירד באוזנו, כנוע. ‘בסדר,’ מלמל.

‘לילה טוב.’

‘לילה טוב,’ מלמל.

היא ניתקה. עמיקם אחז עוד רגע במכשיר המזמזם בריקנות. לרגע היסס ואז הטיל אסימון נוסף וחייג, מניח לאצבעו לשוטט על פני החוגה. נשמע טרטור רם ולאחר כמה שניות נשמע קול נשי: ‘הלו.’

‘רע לי, אישה, אני זקוק למישהי, להבנה,’ הוא נהם בזעף, ‘אולי את יכולה להגיד לי מה לעשות?’

‘לך תלה את עצמך! משוגע!’ וטרקה.

12

גדי הניח לגופו העייף לצנוח על הספה האפורה ולפלוט אנחה. אביבה כיבתה את תאורת החדר והותירה דולקת רק את מנורת־הצד, העטויה אהיל כהה. החדר שקע באפלולית ועל הקירות נסתמנו צלליות כהות. האור המרוסן היה נוח לעיניו העייפות של גדי.

‘אני מרגיש שאני מכביד על כולם, בא ומבלבל את המוח עם כל מיני רעיונות.’

‘אתה לא יכול לסגת עכשיו. גם אם לא תזכה בבחירות אתה תהיה זה שניצח.’

‘איך זה?’

‘בזה שפקחת כמה עיניים, שגרמת לכמה אנשים לחשוב על מה שקורה סביבם ולהבין שעובדים עליהם.’

‘בינתיים אני רק מקשה על כולם. על החברים, על הסטודנטים. אני פוגע בלימודים שלי – וגם בך,’ מלמל והעביר יד על סנטרו מלא־הזיפים שלא הספיק לגלח.

‘אני לא מתלוננת. כשהתחלת לדבר על הבחירות תיארתי לעצמי שזה יהיה ככה. קיוויתי שלא תזניח את הלימודים אבל כנראה שזה בלתי־אפשרי. את החומר תשלים בשנה הבאה. עכשיו אתה נלחם במנגנונים גדולים ממך.’

‘את תמכת בי לאורך כל הדרך בשנים האחרונות. בכל המובנים. אני יודע וההרגשה הזאת שאולי אני מבזבז…’

‘אתה לא מבזבז, אתה עומד לנצח,’ החליקה בידה על שערו.

‘אין לי כוח. אין מספיק כסף בקופה. ההשמצות עליי מתחדשות כל בוקר ואני לא יכול להתגבר על כל הבעיות שצצות.’

‘אסור לך להפסיק. מאוחר מדי.’

‘ואת, את לא מרגישה…’

‘אמרתי לך שלא. אני גאה בך ובמה שאתה עושה.’

גדי נאנח. ‘ידעתי שיהיה קשה, אבל לא עד כדי כך.’

‘אתה צריך לגייס עזרה. תפנה לכל מי שאתה מכיר.’

‘אני לא יכול לערב את כולם.’

‘לאחרים יש תמיכה ועזרה מהמפלגות עם כל המנגנונים שלהן. אתה מוכרח עזרה, גם מחוץ לאוניברסיטה. תבדוק מי מהחברים שלך, גם אלו שלא לומדים, יכול לעזור. המאבק שלך הוא בשביל הצעירים שרוצים שינוי ולהשתחרר מהמפלגות שהשתלטו על החיים שלנו. וכל המפלגות אותו דבר.’

‘את מאמינה שיכול להיות שינוי פוליטי?’

‘אם אחרי המלחמה האחרונה לא היה שינוי…’

‘והעובדה שוויצמן חזר לחרות?’ הקשה גדי.

‘הוא מזכיר לי את נדיה קומנצ’י, אבל אם אתה תנצח זה יהיה יותר מרק החלפת שיטת הבחירות בקמפוס.’

‘גם זה מפחיד.’

‘אסור לפחד. יש לך סיכוי לנצח.’

‘קשה להילחם במפלגות הגדולות. אני לא בנוי למאבק כזה.’

‘הקמפוס כאן זה המגרש שלך. ואם תנצח אז…’

‘בלי אחר־כך, בבקשה,’ הניח אצבע על שפתיה.

‘טוב, נשכח מאחר־כך,’ הסכימה בחיוך.

‘אולי בגלל שאת המבוגרת בינינו, את רואה יותר ממני, רחוק יותר.’

אביבה קפאה לרגע. זו הייתה הפעם הראשונה שגדי הזכיר את פער הגילים שביניהם. היא התעשתה: ‘אתה המוכשר בין שנינו. אני רק עוזרת במה שאני יכולה.’

‘את עוזרת המון.’

13

יום עבודה קשה עבר על רן. הוא ערך תוכנית לשידור ברדיו, עבר שלוש פעמים במערכת העיתון והשאיר חומר לסידור, חזר להגיה והשאיר הוראות לעימוד. בצהריים נפגש עם אנשי חברת תקליטים שביקשו את חוות־דעתו על זמר צעיר. כשחזר לחדרו בעיתון קיבל שיחת טלפון מגדי והתקשה לעכל אותה.

בערב, כשישבו מול הטלוויזיה, סיפר לחנה על בקשתו של גדי לעזור לו.

‘הוא חבר שלך ואם הוא טרח לבקש אתה צריך לעזור,’ הגיבה.

‘המון זמן לא נפגשנו. ופוליטיקה זה לא השטח שלי. מה אני מבין בזה?!’

‘אז תפנה אותו למי שכן יכול ותלחץ שיטפלו בו.’

‘אי־אפשר ללחוץ. אסור ללחוץ. ובחירות באוניברסיטה, סכסוך בין מפלגות, את מי זה מעניין?!’

‘בטח יש כאלה שמתעניינים. תדבר עם העורך, תזרוק כמה מילים,’ הציעה.

‘זה לא עובד ככה,’ התקשה להסביר.

‘זוכר את הפגישה הראשונה שלנו, בגשם? לא הבנתי בכלל על מה אתה מדבר.’

‘חשבת שבתוך הרדיו יושב איש קטן שמדבר,’ צחק.

‘כן, איש קטן,’ חייכה במבוכה. ‘זה היה רק לפני שנה בערך ונדמה כאילו…’

‘כאילו קרה לפני שנים,’ הוסיף רן.

‘גדי היה עוזר לך אם היית מבקש?’

‘לא בטוח,’ הרהר בקול.

‘אז מה, לא תעזור לו?!’

רן נאנח לעצמו. ‘נראה. אני אנסה לעניין מישהו במערכת.’

‘את מי?’

‘לא יודע. צריך לחשוב על זה.’

14

דנה ודפנה התנדבו לארח את המפגש בדירה השכורה שלהן. בחדר המגורים הלא־גדול הצטופפו כעשרים צעירים, זוגות חברים, רובם עוד מימי התיכון, מעט מהצבא וגם ידידים שנוספו לחבורה מהיכרות באוניברסיטה. הם כרסמו מהכריכים הקטנים ושתו מכוסות פלסטיק.

החבר של דנה עמד בפתח וקיבל את הבאים כשלעיניו משקפי שמש כהים. ‘לא’, הוא ענה, ‘זה לא בגלל שדנה הרביצה לי אלא פשוט דלקת בעין.’

עמיקם טען שדנה כן הרביצה לו ודפנה סיפרה שדנה אוהבת את החברים שלה מסתוריים.

‘כל אחד והתשוקה שלו,’ העיר רן לקול צחוק הנוכחים.

‘אל תתבטלו. רן, אתה תדאג למוזיקה עד שגדי יגיע; עמיקם, יש שתייה במטבח, תביא אותה לכאן,’ ציוותה דנה והוסיפה לחלק משימות לכל הנוכחים.

‘במסיבות של הכיתה זה היה התפקיד שלי, התקליטים,’ הסביר רן.

‘כמובן,’ חייכה חנה. ‘ברור. לא חשבתי אחרת.’

‘הרבה זמן עבר. אני כבר יודע שלא כולם אוהבים את מה שאני אוהב ולהפך. הייתי מעדיף שלא לדאוג למוזיקה עכשיו.’

‘בשביל החברים שלך…’ הזכירה לו, ‘ותן להם שירים שהם אוהבים.’

רן משך שני כיסאות והתיישב ליד הפטפון וחנה לצידו. דנה רכנה לעברם: ‘עמיקם הציע שנקרא לך אנה או אן. מה את אומרת?’

‘לא נראה לי בכלל,’ שללה חנה.

‘חבל, דווקא היה מתאים לך אן. אן ורן. יותר נחמד, לא?’

‘לא,’ פסק רן.

‘חשבתי שככה תהיו יותר מקוריים,’ משכה דנה את חיוכה וחזרה לחברותיה.

אביבה וגדי הגיעו אחרונים. אביבה החליקה בידה על זרועו והלכה לפגוש את דנה ודפנה. גדי השתלב מייד בשיחות שהתפתחו בקבוצות הקטנות שנוצרו בחדר. גם בתוך ההמולה והרעש בלטה הכריזמה שלו ובמהרה הוא מצא את עצמו במרכז החדר, מניף את זרועותיו כשהוא מדבר ומחייך לכולם. כמו צייד הוא חיכה לרגע המתאים ואז הניף את זרועותיו וסימן לרן לעצור את המוזיקה. הנוכחים התקרבו אליו ומי שישב קירב את כיסאו. האחרים נשענו אל הקירות הלבנים.

‘אתם יודעים למה נפגשנו. אני לא אספר סיפורים. מי שיודע כבר בטח נמאס לו לשמוע והאחרים ישמעו עכשיו. אני מבקש מכל אחד שיחשוב איך הוא יכול לעזור לנו בבחירות.’

‘ובכמה שהוא יכול,’ הוסיפה בתיה בחיוך מריר, ‘כל דבר עולה המון כסף.’

גדי הביט בה במבט נוזף. ‘אני מנסה לגרום לשינוי אמיתי באוניברסיטה ונלחם נגד כוחות גדולים. אני ועוד כמה חברים שמבינים את חשיבות העיקרון של סילוק הפוליטיקה מהקמפוס. אני צריך עזרה לקראת הבחירות באוניברסיטה. לדוגמה רן, אתה התקשורת: עיתונים, רדיו – אני צריך עזרה וקשר עם אוהדים. אני צריך תומכים,’ גדי הביט סביבו והישיר מבט בעיני הנוכחים.

‘גם עזרה פיזית. כל מי שיש לו זמן ורצון. כל רעיון וכל סוג של עזרה יתקבלו בברכה,’

הוסיף.

‘דני, החבר של דנה מלא כסף,’ העיר עמיקם וזכה לחבטה על הגב.

‘שלא תערב את החברים שלי בעניינים האלה,’ התרעמה דנה. ‘הוא עושה כסף בעסקים ולא כותב שטויות בשביל סיגריות, כמוך,’ וידאה שעמיקם והאחרים שמעו אותה.

‘זה יותר טוב מלחיות על חשבון ההורים בדירה שכורה,’ החזיר לה.

‘מה אכפת לך מה אני מקבלת או לא מההורים שלי?! קנאי, חטטן אחד.’

‘חבר’ה, מה קורה לכם, שכחתם שהייתם הזוג של הכיתה?!’ התערבה דפנה.

‘אף אחד מאיתנו לא נשאר מה שהיה,’ מלמל עמיקם.

‘אני חושבת שאתם מתנהגים כמו ילדים,’ התערבה בתיה בקולה הרציני.

‘כן, כדאי שנחזור לעניין,’ התערב דני, החבר של דנה. ‘זה מעניין מה שאתה הולך לעשות וזה יכול להיות תקדים למשהו יותר גדול.’

‘כן, אמרו לי את זה וזה מפחיד. בינתיים אני לא מצליח לנהל את המערכה בקמפוס.’

‘אולי כדאי להתחבר עם גוף קיים,’ הציע רן.

‘הציעו לי להתאחד עם גוש הימין וגם עם השמאל ואפילו ממצפן גיששו אצלי, אבל אני רוצה לעשות שינוי אמיתי, משהו שונה לגמרי. ואני באמת חושב שהדרך שלי היא הטובה ביותר בשביל הסטודנטים, שלמענם בעצם קיימת ההתאחדות. קריירה פוליטית לא מעניינת אותי. אני רוצה להיבחר כדי לסלק את המפלגות מהקמפוס.’

‘אנחנו נעזור במה שנוכל,’ אמר עמיקם בשקט, ‘בשביל זה יש חברים.’

גדי הנהן והביט סביבו: ‘ועכשיו ניגש לחדשות החשובות. רן, איזו מוזיקה שומעים היום הצעירים?’

*

למחרת בבוקר הן דיברו כהרגלן בטלפון. דפנה מהמשרד שבו עבדה משרה חלקית ודנה מהדירה, עסוקה בצביעת ציפורני אצבעות רגליה בלק.

‘אנחנו צריכות לארגן יותר מסיבות.’

‘עזבי אותך, הרבה בלגן ואחר־כך צריך לנקות ולסדר. למי יש ראש לזה.’

‘אז מה, רק כשגדי לוחץ?’ הקשתה דנה.

‘מה את אומרת על החברה של גדי: הם גרים ביחד והיא מממנת לו את הלימודים.’

‘היא מבוגרת ממנו ומאיתנו ומתלבשת כמו ילדה. ראית את השמלה?’

‘השמלה דווקא בסדר, אבל היא לא מבינה שהוא רק מנצל אותה?’ התחסדה דפנה.

‘כל החברות של גדי היו יפות ועכשיו הן צריכות גם לפרנס אותו,’ גיחכה דנה בארסיות.

‘ומה את אומרת על הדתייה של רן? חשבתי שהתנועה היא הפוכה, החילונים הופכים לדתיים, אבל כנראה יש גם להפך.’

‘תמיד יש יוצאי דופן.’

‘מעניין איך הם מסתדרים השניים האלה: רן ואן.’

‘חנה, היא עדיין חנה,’ ציינה דנה.

‘זה באמת או שרק נדמה לי שהבחורים נעלמים לנו?’

‘אנחנו משתנות, מחפשות גברים שייתנו לנו ביטחון, שנוכל לסמוך עליהם. החברים הישנים עדיין מחפשים את עצמם והם מתפוגגים לנו, מתרחקים מאיתנו ואנחנו מהם.’

15

עמיקם שיקע את עצמו במערכת הבחירות כאילו איזשהו מאגר מרץ שהיה חבוי בו מצא עתה זמן ומקום להתפרץ. את לימודיו הפסיק שנה קודם לכן בטענה שהוא משתעמם, והנה מצא עצמו חוזר לקמפוס בתפקיד שבו יצטרך להוכיח את היצירתיות והכישרון שלו. הוא התרוצץ בין הבניינים, כתב טקסטים, ניסח סיסמאות וכתב אותם על פלקטים, השגיח על הדפסת עלונים ועזר לחלק אותם ולעורר ויכוחים. הוא רמז לסטודנטים שזוהי הזדמנות חד־פעמית לשנות את השיטה לטובת מה שכינה מהפכנות פרוגרסיבית. ‘אפשר להילחם בשליטת מנגנוני המפלגות,’ חזר ואמר.

בערבים ישב בדירה של גדי והעלה רעיונות לפעילות ביום המחרת. באחד הערבים בא עם צעירה שהכיר בקמפוס, סטודנטית שנראתה צעירה מגילה, פניה ריקות מאיפור ושערה אסוף על עורפה. היא לבשה מכנסיים קצרים וחולצת כפתורים ירוקה ללא שרוולים.

כמה דקות אחריהם הגיעה אביבה מהעבודה ונראתה סחוטה מעייפות. גדי הביט בדאגה בפניה הנפולות ובעיגולים השחורים שסביב עיניה. עמיקם לא שם לב.

‘הי, בחורים,’ היא מלמלה, ‘איך עבר עליכם היום?’

‘עבדנו קשה,’ ענה עמיקם בהתלהבות. ‘אל תשאלי, יש המון סיפורים.’

‘עמיקם תמיד חזק בסיפורים,’ העיר גדי ועיניו בודקות בדאגה את אביבה. היא זרקה את נעליה לפינת החדר.

‘אני חושבת שכדאי שנלך,’ מלמלה הצעירה לעמיקם.

‘מה קרה לך, מוקדם ועוד לא גמרתי לתכנן את סידור העבודה למחר.’

‘לא, אל תלכו,’ אמרה אביבה. ‘אני רק אתקלח ואצטרף אליכם.’

‘היא עייפה,’ העירה הצעירה לעמיקם ומשכה בזרועו.

‘היא בסדר,’ פסק גדי. הוא קם והכין לארבעתם כוסות תה. אביבה הצטרפה בשיער רטוב ועל קצות אצבעותיה שרידי הקרם שמרחה על פניה.

‘נו, ננצח?’ היא שאלה והידקה סביב גופה את חלוק הבית הוורוד.

‘ננצח,’ פסק עמיקם. ‘מכאן תתחיל מהפכת הצעירים. מכאן תצא הבשורה לכל הארץ.’

‘צריך לחכות ולראות,’ העיר גדי. ‘רק אחרי שנה־שנתיים אפשר יהיה לבדוק את השפעת השינוי. בינתיים צריכים להיות זהירים. המפלגות עוד לא שלפו את כל הקלפים שלהן.’

‘הם הפסידו והם יודעים את זה.’

‘עוד לא, עמיקם. זהירות.’

‘אתה זהיר מדי. לפעמים צריך להעז כדי להצליח,’ התערבה אביבה להפתעתו של גדי.

‘צריך לנצח את השיטה; מוכרחים, בשביל העתיד שלנו,’ פסק עמיקם.

‘אתה מתלהב כאן יותר מכולם,’ העירה חברתו של עמיקם.

‘נכון, כי זה הסיכוי של הצעירים. השיטה כל כך ממוסדת וחזקה עד שהיא לא מתייחסת לאף גורם מלבד עצמה. אותנו שולחים להילחם, ללמוד, לעבוד, וככה אנחנו מחזקים את המנגנון. אנחנו אלה שנשחקים, מתעייפים ומאבדים את הרצון לדרוש ייצוג של עצמנו למען עצמנו. אפילו באוניברסיטה. לא הטובים ולא המוכשרים מנהיגים אלא אלה שזוחלים בתוך הצינורות המפלגתיים.’

‘אולי מה שאתם רוצים זה יותר מדי?’ העירה חברתו של עמיקם. ‘אולי אנחנו עוד לא מוכנים לצעד כזה?’

‘היא צודקת,’ אמר גדי, ‘כדאי שתתבטא בזהירות.’

‘המבנה החברתי שלנו עוד לא מגובש,’ הוסיפה הצעירה, ‘אנשים פוחדים משינויים.’

‘היא צודקת,’ העירה אביבה, ‘עברנו הרבה דברים בתקופה קצרה ובמיוחד המלחמה האחרונה.’

‘אני מדבר ככה רק כאן, בינינו, למרות שאני חושב שלא יזיק לדחוף את הדברים קצת הלאה,’ העיר עמיקם.

‘יש לכם קבוצה נהדרת,’ עודדה אביבה. ‘אני שמחה שהחבורה גדלה כל הזמן. אני מקווה שאלה שהצטרפו באמת מאמינים ברעיון ולא באו בגלל שהריחו ניצחון.’

‘תמיד ישנם כאלה, בכל מהפכה,’ מלמל עמיקם.

‘אנחנו לא מנהלים כאן מהפכה,’ מהר גדי לסייג.

16

רן דיבר עם העורך שלו שהפנה אותו למזכיר המערכת, טיפוס כבד־גוף וקירח כמעט לחלוטין, חייכן וזריז למרות ממדי גופו. רן סיפר לו על הבחירות באוניברסיטה, מלחמת המפלגות ועל הסיכוי שיש לדון קישוט לנצח. כשנשאל מה הקשר שלו לעניין סיפר שגדי הוא חבר עוד מבית הספר היסודי.

‘ואני חשבתי שאתה שומע רק תקליטים.’

‘לדעתי זה סיפור מעניין,’ התעלם רן מהעקיצה.

מזכיר המערכת הפנה אותו אל ורדה, כתבת חדשה שעסקה בעיקר בנושאים חברתיים.

‘היא תהיה בסדר?’

‘אל תזלזל באחרים,’ נהם מזכיר המערכת. ‘היא תחליט מה לעשות.’

‘ומה דעתך שלך?’

‘הסיכוי של החבר שלך קלוש. המפלגות יתפסו אותו באיזו פינה ויסגרו אותו. כבר ראינו דברים כאלה.’

‘הוא טיפוס נוקשה, לא יוותר בקלות.’

הוא נאנח. ‘אתם הצעירים עוד לא יודעים עד כמה החיים קשים ועד כמה הם חוזרים על עצמם.’

רן פנה לצד השני של הבניין, לחדרי הכתבים וחיפש את ורדה. הוא מצא אותה שקועה בשיחת טלפון. היא לא התייחסה לנוכחותו ורן הרשה לעצמו למשוך בחריקה כיסא ולשבת מולה.

‘אני חושב שהפעם יש סיכוי,’ סיכם רן לורדה אחרי שהתפנתה לשמוע אותו, ‘גדי מסוגל לעמוד בלחצים.’

היא שלחה עט לגרד בשיער ראשה השחור והקצר ואחר־כך הנידה בראשה. ‘כבר היינו בסרט הזה.’

‘תראי, בחורה צעירה כמוך וכבר סקפטית. מה קורה לכולם?’

‘בסדר, אני אדבר עם החבר שלך ונראה מה יקרה.’

‘תעדכני אותי בבקשה,’ מלמל רן.

בערב, בפינת התקליטים החדשים שלו ברדיו, ניצל רן שיר חדש כתירוץ לספר על הבחירות באוניברסיטה ועל רשימה חדשה על־מפלגתית. עוד בטרם נדם אות התוכנית נקרא רן אל העורך שהושיט לו את אפרכסת הטלפון כדי לשמוע מעורך התוכניות שהוא מוזהר ושאם ינסה, אפילו ברמז, לחזור על דבריו הוא יורחק מהתוכנית.

‘אני משדר לצעירים, אליהם ועבורם,’ רטן רן כשחזר בלילה לדירה. ‘גדי הוא חלק מהשאיפה הזאת של הצעירים להיות שונים, לחפש דרכי ביטוי אחרות.’

‘גדי הוא לא בדיוק מורד,’ ציינה חנה.

‘למה את מתכוונת?’

‘אני לא רוצה לקלקל לך או להזיק לתדמית של חבר ילדות שלך, אבל גדי הקים תנועה פוליטית והוא מנסה להשיג משרה או השפעה או איך שתקרא לזה.’

‘אנחנו עדיין בגיל שבו מחפשים ביטוי עצמי. אני לא רואה מה רע בזה.’

‘זו פוליטיקה,’ התעקשה חנה. ‘אני לא רואה אותו כאביר על סוס לבן.’

‘תשתיקי אותי גם את? ברדיו קפצו עליי כאילו מי יודע…’

‘בדרך שבה עשית את זה, התגובה הייתה צפויה.’

‘מה זאת אומרת?’

‘ערבבת תחומים ומקומות, קפצת יותר מדי.’

‘בחייך, גם במוזיקה יש פוליטיקה ויש אמנים שלא פוחדים לנקוט עמדה.’

‘אני לא חושבת שלוקחים אותם ברצינות.’

‘מאיפה את יודעת?’

‘למדתי שלא מערבבים חלב עם בשר ושלכל סיר יש את המכסה שלו.’

רן מלמל משהו לעצמו והשעין את ראשו לאחור בעייפות.

‘אתה צריך לנוח,’ התיישבה חנה לצידו, על הספה.

‘אני צריך זמן לחשוב,’ ענה רן בעיניים עצומות. ‘אמרו לי שכתב פופ שמתחיל לחשוב, סימן שהוא מתבגר וצריך לפרוש.’

הטלפון טרטר. גדי ביקש את רן. סיפרו לו שרן דיבר עליו ברדיו והוא רצה להודות לו.

‘נזפו בי,’ סיפר רן. ‘אמרו לי לא לערב פוליטיקה בתוכנית מוזיקלית.’

‘אין דבר,’ ניחם אותו גדי. ‘מי ששמע שמע וגם הכתבת ששלחת דיברה איתי. אני מקווה שזה יעזור.’

‘גם אני מקווה. אני עושה את מה שאני יכול.’

‘זה בסדר גמור. כולנו ככה. ויש לך ד’ש מעמיקם. הוא עובד כל הזמן. הוא רוצה לעבוד ביחסי ציבור אחרי הבחירות. יועץ פוליטי.’

‘מתאים לו,’ ענה רן.

‘מה?! לא שומעים טוב. אנחנו צריכים להיפגש יותר. כבר דיברנו על זה.’

‘נבוא. אני מבטיח.’

‘ושוב תודה על העזרה.’

‘שטויות, בשביל זה יש חברים.’

‘כן, נתראה,’ הבטיח גדי וניתק.

‘אני לא עושה מספיק בשבילו.’

‘אתה עושה מה שאתה יכול,’ עודדה אותו חנה. ‘אצלנו, אצל הדתיים, יש את הרב או המורה והם מסמנים את הדרך לצעירים, דרך שכבר עברו בה רבים לפניהם. אצלכם זה שונה, אתם צריכים למצוא לבד את הדרך שלכם.’

‘ואני מתחיל להתעייף מזה. אני מרגיש שאני נדחף הצידה בלי לדעת לאן.’

17

חנה יצאה כמורה מלווה לטיול תלמידי בית הספר לחפירות בקיסריה. היא לא חוותה משהו מעין זה קודם לכן ובלעה בסקרנות את דברי המדריך. הכול נראה ונשמע לה מעניין ושונה מכל מה שהכירה. חייהם של רומאים בארץ, עבודת האלים שלהם וחיי היומיום של האוכלוסייה המעורבת. תחת השמש הקופחת היא השתרכה בעקבות התלמידים ובדמיונה ניסתה לראות את החיים במקום. גברים, נשים, ילדים, בעלי חיים, חנויות. חיים שלמים.

היא מצאה עצמה חוזרת אל החפירה האחרונה. כעת, ריקה מהתלמידים, היא נראתה גדולה יותר והפסל העצום, חסר הראש ובעל כף רגל ענקית הפשוטה קדימה, בלט על רקע העזובה שמאחוריו. עיניה רותקו אל הגוף המוצק והאדיש לסובב אותו. כף הרגל המושטת באדנות נראתה כבעלת חיים משל עצמה. היה חם. שחף צווח בחדות וקולו נקטע, כאילו הופיע משהו וחסם את הקול. עיניה נישאו לעבר הראש החסר. היא רצתה שהראש יופיע, שתראה את ארשת הפנים וצורת העיניים. היא רצתה להבין מה החוסר הזה מנסה לומר לה. היא הסבה את ראשה והביטה בבן־דמותו שבקצה השני של המחפורת, גאה כמותו ביכולתו לשרוד שנים כה רבות. כשחזרה להביט לפנים חשה שהיא הולכת וקטנה. מלמעלה אני בוודאי נראית כמו גרגר חול, חלפה בה המחשבה. נקודה קטנה לכודה בין שני ענקים אדישים לנוכחותה ולמעשיה. הם לא חשים בכובד הזמן והמקום ולא בצורך האנושי כל כך להשתייך. זיעה הציפה את מצחה ואת צווארה.

חנה ניסתה להניף את זרועה בהתרסה אך התנועה הייתה רפה וחסרת עוצמה. אני לא מאמינה בכם, אתם רק פסלים חסרי ראש, לחשה לעצמה, האל שלי לא איבד מכוחו והיה חזק יותר מרצון החיים של אחותי וחזק יותר מאבא שלנו ומהקללות ששלחו לעברנו ברחוב. אחותי חיפשה מפלט ולא מצאה. היא נקרעה בין הרצון לחיות כאדם חופשי לבין הפחדים בבית. כשלא מצאה תמיכה היא החליטה להסתלק. היא הייתה בת טובה שביטלה את רצונה מפני רצון המשפחה. היא ביטלה את חייה… חנה התייפחה ללא קול, בגדיה נדבקים לגופה ורק הדמות שמולה נותרה שאננה ומתעלמת מהמתרחש. צריך להאמין רק במה שרואים וחשים, חלפה בה המחשבה. גם אם הראש חסר, עדיין הייתה בגוף עוצמה שאפשר למשש ולהיווכח. פיסת מציאות שאפשר לגעת בה.

חנה מצאה עצמה כורעת לפני כף הרגל הגדולה, ברכיה נצרבות מהרצפה הלוהטת ומתאבקות בעפר הדק. בקצה אצבעה ליקטה גרגרי חול ומרחה אותם על מצחה המיוזע; שם שכנו דמויות אחותה, אביה ואימה בתאי הזיכרון, בהכרה המתערפלת בחום הכבד.

18

כוחה של התנועה שהנהיג גדי גבר מדי יום. המפלגות הקיימות החריפו בתגובה את מאבקן. כרזות נתלו בכל רחבי הקמפוס, כרוזים חולקו, לחצים הופעלו והבטחות פוזרו. האווירה הייתה סוערת ודיונים נוהלו גם בחדרי ההרצאות.

המערכה הפכה מכוערת ואלימה כאשר הופיעו בריונים ליד שערי הקמפוס וקרעו כרזות, התקוטטו עם מחלקי העלונים ונעלמו רק כאשר נשמעה סירנת ניידת משטרה שהוזמנה.

השמצות אישיות כנגד גדי וקבוצתו לא הועילו. המפלגות מצאו עצמן במגננה. הן איבדו את השליטה על המתרחש והתלונות ההדדיות לרקטור התרבו.

ראשי המפלגות נועדו לפגישות חשאיות. בתחילה חשש גדי מכל שמועה על מפגש כזה, אך הוא החליט להתעלם.

אנשיו של גדי היו אופטימיים. הם בטחו בהצלחה הצפויה וכבר נשמעו בקול רמזים על המשך הדרך גם מחוץ לקמפוס, הקמת רשימה דומה באוניברסיטאות אחרות ואולי גם מחוץ לאוניברסיטאות.

המפלגות הגדולות לא יכלו לשאת עוד את האיום על עצם קיומן, ואת הסכנה לביטול השיטה המנציחה אותן וקרה מה שהפסימיסטים ניבאו: הן מצאו את הדרך לעצור את תנועתו של גדי.

ראשי שתי הסיעות הגדולות המיוצגות בהתאחדות הסטודנטים הגישו במשטרה תלונות הדדיות על הפרת חוקי הבחירות. הפרות כאלו היו חזון נפרץ בכל מערכת בחירות, אך הפעם הגישו ראשי שתי הסיעות תלונות הדדיות שלא הוכחשו. התלונות הוגשו באותו בוקר בהפרש של חצי שעה זו מזו, והיוו בסיס לבקשה שהוגשה לבית המשפט לדחות את הבחירות הצפויות. הבקשה הוגשה בשם התאחדות הסטודנטים עצמה. לפי התקנון, הפרעה לקיום תקין של הבחירות תגרום לדחייה. לא היו מתנגדים לבקשת הדחייה. סיעתו של גדי לא הייתה מיוצגת בהתאחדות ולפיכך לא יכלה לטעון בבית המשפט.

הייתה זו הפעם הראשונה שנציגי שתי הסיעות הגדולות היריבות הסכימו על תיאום מהלכים. הכוונה הייתה ברורה: לדחות את הבחירות עד שהחידוש הפוליטי שהנהיג גדי יתמוסס ויתפוגג, ולהתיש את אנשי הסיעה החדשה ואת האוהדים ולמנוע את האפשרות שהשיטה הקיימת תשונה.

גדי, אריק, בתיה, עמיקם ועוד כמה מהפעילים היו בבית המשפט אך לא ניתנה להם זכות דיבור. התקנון היה ברור: רק מי שמיוצג בהתאחדות יכול לטעון. עמיקם היה זה שצעק שזו הצגה, בלוף גדול ואחיזת עיניים. גדי להפתעת כולם נשאר רגוע. אומנם הסיגריה שהדליק רטטה בין אצבעותיו אך הוא שמר על ארשת פנים קפואה.

*

בערב הם התאספו בדירה של אביבה וגדי. החדר היה מלא בצעירים שהתגודדו בפינות, הצטופפו על הכיסאות ועל הספה הקטנה וגם על הרצפה. עלו הצעות רבות ושונות, החל מהצעה לקיים בחירות דמה ועד לנסות להשתלט ולהחזיק במשרדי התאחדות הסטודנטים. ריח של כישלון עמד באוויר ולאחר כשעה החלו הנאספים להתפזר, מאוכזבים ונכאי רוח.

‘אני אגיש תלונה נגד אחת המפלגות,’ קבע פתאום גדי.

הנוכחים הביטו בו בפליאה.

‘אנחנו יודעים שרוב כרוזי ההשמצות הודפסו בדפוס המפלגה של ראובן. צריך להוכיח את זה ואז להגיש תלונה פרטית נגד ראובן ונגד המפלגה.’

‘מה יצא לך מזה?’ שאלה בתיה.

‘נוכיח לכולם שהיו אלו המפלגות הגדולות שהתערבו בבחירות.’

‘זה כבר לא יעזור לנו,’ מלמל אריק. ‘הם ידעו מה הם עושים. האדישות תחזור לקמפוס והם יישארו עד אחרית הימים.’

‘מוכרחים לשמור על המסגרת שלנו, מוכרחים,’ קרא עמיקם בייאוש.

‘המפלגות יפתו פעילים שלנו ואותנו ירחיקו מכל אפשרות להשפיע,’ ניתחה בתיה את מצבם.

‘לא ייתנו לנו לפעול ולא יאפשרו לנו להתארגן שוב,’ אמר גדי, ‘אני אצא באופן פרטי למאבק נגד המפלגות ואז אולי ההתעניינות בנו תישמר. אין דרך אחרת.’

‘אנחנו תמיד איתך,’ הבטיח אריק.

‘אני צריך הוכחות. פלקטים מבית הדפוס, הזמנות עבודה, תלושי משלוח, דברים כאלה.’

‘איך משיגים את זה?’ שאלה אביבה.

‘צריך לדבר עם הפועלים. למצוא מישהו ממורמר, אדם שלא קיבל את מה שהובטח לו. תמיד יש מישהו כזה, רק צריך למצוא אותו,’ המשיך גדי לחשוב בקול.

‘אתה תסתבך במשפטים שיימשכו שנים,’ הזהירה בתיה ואספה לחיקה את התיק שלה בדרכה החוצה.

‘זו הדרך היחידה שנותרה לנו,’ צעק אחריה.

חנה ורן נכנסו בלי לדפוק בדלת, בטוחים שהדירה מלאה בחברים, אבל ראו רק את אביבה, גדי ועמיקם, שהחלו לסדר את המקום.

‘באת בזמן לתפילת האשכבה,’ הפטיר עמיקם.

‘הייתי עסוק בשבועות האחרונים, אני מצטער שלא יכולתי לעזור יותר,’ התנצל רן.

‘עשית מספיק,’ ניחמה אביבה. ‘כנראה שהניסיון שלנו היה נועז מדי.’

‘היה לנו סיכוי,’ התערב עמיקם. ‘המפלגות הגדולות סידרו אותנו. אם כולם היו יודעים ובאים לעזור, כל הצעירים במדינה… עכשיו אף אחד לא יזכור מה היה פה. כאילו כלום לא קרה.’

‘זה היה גדול עליכם,’ ניסתה אביבה להרגיע אותו.

‘היינו צריכים להתארגן טוב יותר,’ הטיח עמיקם את העט שבידו על השולחן.

‘השיטה ניצחה,’ קבע גדי. ‘עכשיו אנחנו יודעים שלא היה לנו מספיק ניסיון.’

‘זאת אומרת שאין בכלל סיכוי לשינוי,’ קבע עמיקם.

‘אולי בתנאים אחרים,’ ניסה רן להרגיע.

עמיקם נשף בבוז. ‘אתה צריך לכתוב על דברים רציניים יותר. צא מהמוזיקה כדי שאם יהיה סיבוב נוסף תוכל להשפיע.’

‘לא נראה לי שזה יקרה בקרוב,’ אמר גדי חרש.

נפלה דממה מתוחה שאיש מהם לא העז לנפץ. לבסוף הציעה אביבה: ‘אנחנו צריכים להיפגש בעוד כמה ימים ולבחון את המצב. מה דעתכם?’

‘זה הגיוני,’ מלמלה חנה.

‘נשמור על קשר,’ הוסיף רן.

‘צריך לעשות מהפכה. כמו הפאנק הזה שרן מדבר וכותב עליו. צריך להשתולל,’ ניסה עמיקם לעורר את הנוכחים.

‘עוד לא אמרתי לך תודה על כל מה שעשית,’ הזדקף גדי. ‘עמיקם, ממש הפתעת את כולנו.’

‘שטויות,’ משך עמיקם בכתפיו. הוא קם, אסף כמה ניירות שהיו מוטלים על השולחן ופנה לעבר הדלת. ‘תודיעו לי אם תרצו להיפגש. אולי אני אבוא. אולי.’

‘הוא עבד כמו שד,’ סיפר גדי לאחר שעמיקם יצא. ‘ימים ולילות שלמים. הוא לקח את זה יותר ברצינות מכולנו, וכשעצרו אותנו הוא התנהג כאילו פגעו בו אישית.’

‘לא קל להתפכח מחלום,’ העירה חנה.

‘רק המוזיקה נשארת,’ חייכה אביבה, מנסה לעורר את השיחה ולעודד את רן.

‘גם המוזיקה משתנה,’ ענה רן. ‘כל דור והמוזיקה שלו ואולי זה אני שמחפש במוזיקה משהו שכבר איננו.’

‘אתה היית זה שהכריח אותנו לשמוע כל מיני תקליטים מוזרים,’ גיחך גדי. ‘נתת לנו את הפסקול לחיים.’

‘זו הייתה המהפכה שלי וגם היא משתנה. גם אני משתנה. הדברים והסגנון לא נשארים אותו דבר.’

‘עכשיו יש את המכשיר הקטן הזה, ווקמן. אתה מתחבר לאוזניות ונעלם לתוך עצמך,’ סיפרה אביבה.

‘זה נכון,’ הנהן רן, ‘אבל עדיין נשאר במוזיקה העניין החברתי.’

‘דווקא הייתי שמחה אם היית שומע באוזניות את המוזיקה שלך. לפעמים אני ממש סובלת,’ גילתה חנה.

‘באמת? לא ידעתי,’ התפלא רן.

‘אמרתי לך כבר כמה פעמים.’

גדי פיהק ורן הנהן בראשו.

‘סליחה, אבל היה לי יום עמוס,’ התנצל גדי. האחרים צחקו.

19

הטיפול בבקשת התאחדות הסטודנטים היה מהיר. הדיון נערך בבית המשפט כעבור כמה ימים. הסיעות המיוצגות בהתאחדות לא התנגדו לדחיית הבחירות, ומכיוון שהייתה הסכמה הדדית נתקבלה הבקשה ודחיית הבחירות קיבלה תוקף לפי פסיקת השופט. עורך הדין שהתנדב לייצג את סיעתו של גדי ביקש לטעון אבל הבקשה נדחתה בנימוק פורמלי: התנועה לא מיוצגת בהתאחדות הסטודנטים ולפי התקנון לא רשאית להצטרף לדיון.

השופט המקריח הביט בנוכחים, סגר את היומן שלפניו בתנועה חדה ונד בראשו כרומז שאין מה לעשות. הוא קם ונעלם מאחורי קיר הבטון החשוף והאדיש למתרחש.

ראובן פלג קם ממקומו ועל שפתיו חיוך של שביעות רצון.

‘למה עשית את זה? הרי אתה פורש השנה!’ צעקה בתיה.

‘העקרונות חשובים יותר,’ ענה לה.

‘כן, העקרונות של המפלגה שמימנה אותך,’ החזירה לו אביבה.

‘את אל תתערבי. תמשיכי לפרנס את הילד ושהוא ילמד בשקט.’

‘טינופת,’ התפרץ גדי לעברו באגרוף מונף. כל הכעס שהיה אצור בו פרץ בבת אחת. הוא לא יכול היה להימנע מלחבוט בפרצוף שמולו. קמה מהומה. ראובן נחבט ארצה ודם בצבץ מאפו ומשפתו התחתונה. את גדי דחפו מהאולם החוצה.

‘אני אגיש תלונה נגדו. אני יודע מי מימן אותו וגם מי הפיץ את כל השמועות עליי,’ צווח גדי שאיבד את ההשלמה השקטה שאפפה אותו עד לאותו הרגע.

‘עזוב, לא שווה להתעסק עם זה,’ ניסה מישהו להרגיע את גדי.

‘זה שווה ועוד איך. אתם עוד תראו.’

‘מה יצא לך מזה?’

‘להוכיח את השתלטות המפלגות על התאחדות הסטודנטים.’

‘כאילו שלא יודעים את זה,’ מלמל אריק המאוכזב.

‘די, בוא נלך מכאן,’ משכה אביבה את גדי מהמקום.

הם נכנסו לבית קפה קטן, מרוהט בפשטות מתוכננת. גדי התיישב בפינה אפלולית, מביט מבעד לחלון הגדול החוצה.

‘אתה עוד כאן, תוכל לנסות שוב,’ העירה אביבה.

‘איבדנו את התנופה, זה כבר לא יהיה אותו דבר וגם לא ייתנו לי, ימצאו תרגיל חדש לנטרל אותי. וחוץ מזה החלטתי לנסוע.’

אביבה קפאה במקומה.

‘החלטתי להמשיך ללמוד בארצות הברית.’

‘באמריקה?’

גדי הנהן בראשו. הוא נגס בעוגה ולגם מהספלון הקטן.

‘אבל איך? מתי?’

‘כבר נרשמתי, הכנתי דרכון והכול.’

‘ככה? כבר?’

‘בסוף החודש.’

‘ולא סיפרת לי כלום…’

‘לא הייתי בטוח.’

‘אבל הכנת… לא רמזת אפילו, לא סיפרת, לא ידעתי בכלל…’

‘אני לא יכול להישאר כאן יותר. עורך הדין יטפל בתביעה שלי. אני אהיה איתו בקשר וגם את.’

‘מה פתאום אני?! הרי אני לא סטודנטית!’

‘לא נשארה לי דרך אחרת,’ הוא לחש וניסה לגעת בה.

היא ניערה את ידו מעל זרועה והסבה את ראשה, שלא יראה את הדמעות.

‘לא סיפרת לי ולא שיתפת אותי ועכשיו אתה רוצה שאני אשב ואחכה להוראות שלך? או של עורך הדין שלך?’

‘אל תראי את זה ככה.’

‘זה מה שזה.’ היא קמה והתיישבה שוב. לא בטוחה מה לעשות.

גדי שלח שוב את אצבעותיו לעברה.

‘את הקשר הכי חזק שלי. מה עוד יש לי חוץ ממך?’

‘לא, אני לא מסכימה להישאר ככה.’

‘מה את מציעה?’ הוא שאל בזהירות.

‘אחרי שסיפרת לי ככה ובצורה הזאת… אני לא רוצה בכלל להיות איתך בקשר.’

‘אביבה,’ הוא לחש.

היא ניערה את ידו בזעם.

‘ידעתי שאת יכולה לכעוס עליי…’

‘לכעוס?!’ היא לא הניחה לו לסיים. ‘אני מרגישה מושפלת, מנוצלת. אחרי כל הזמן הזה והמאמץ… אתה קם ומסתלק לך ואפילו לא טורח להגיד לי?!’

‘אין לי ברירה אחרת, תביני.’

‘יש לך ברירה, יש לך. ומה אתה משאיר לי? בכלל חשבת עליי?!’

‘חשבתי. כן. מחר תחשבי על זה ותראי שאין לי ברירה אחרת.’

‘אני כולי… אני רוצה שתלך ולא תחזור. עכשיו. תיקח את הדברים שלך מהדירה שלי ושלא תהיה שם כשאני אבוא בערב.’

‘אבל…’

‘תסתלק,’ היא רשפה אש ומעט הנוכחים במקום לא יכלו להתעלם ממנה. ‘אני לא רוצה שיישאר בדירה זכר ממך. תחפש לך מקום, תישן בגן, לא אכפת לי. אני לא רוצה לראות אותך יותר.’

‘מחר נדבר על זה שוב.’

‘אין על מה לדבר,’ היא פסקה. ‘עכשיו תלך ותיקח את הדברים שלך. לך!’

20

חנה ורן החליטו ללכת ברגל. רוח לילה קלה נשבה וליטפה אותם. אורות מכוניות חולפות האירו לשניות בתים חשוכים וקירות אבן לפני שהחזירו אותם לרשות החשכה. אנשים בודדים עברו ברחוב, חופזים לדרכם. אוטובוס גדוש אורות חלף בשריקה ואחריו העמיקה הדממה.

‘בימים האחרונים אתה מדבר אחרת על המוזיקה שלך.’

‘היא לא שלי.’

‘אתה יודע למה אני מתכוונת. חשבתי שזה קדוש לך.’

‘אני כנראה מתבגר,’ חייך רן. ‘אני מרגיש שמשהו משתנה. דברים שהיו חשובים לי, עכשיו פחות.’

‘ולא שיתפת אותי בזה.’

‘את יודעת, זה עצוב להיפרד ממשהו שהיה חלק ממך. הרבה זיכרונות, רובם טובים.’

צילם הלך והתארך ככל שרחקו מפנס הרחוב. כשקרבו לפנס הבא הופיע הצל לצידם, קצר וברור, עד שחלפו על פניו והוא שב והתארך, נמרח על קירות ומיטשטש עד לפנס הבא.

‘מה שעבר על גדי השפיע עליך?’

‘זה חידד את הדברים. את המצב שלנו. אנחנו עוד צעירים ולומדים על החיים. מצד אחד ישנם המבוגרים שעוצרים אותנו ומצד שני באים צעירים מאיתנו.’

חנה צחקה: ‘עכשיו אולי תרשה לי לזרוק כמה תקליטים. יהיה יותר מקום בבית.’

‘לא זורקים שום דבר, בינתיים.’

‘כשבאתי אליך רצית שאני אשתנה.’

‘לא ביקשתי, רק גרמתי לך להתעמת עם עצמך, עם האמת הפנימית והאישית שלך. מה שקרה בא מתוכך. אני חושב שגם בלעדיי היית מגיעה לזה.’

‘לא בלעדיך. הזיכרון של אחותי היה עוצר אותי. אני נזכרת בה הרבה בימים האחרונים. הכוח שקיבלתי ממך עזר לי להשלים עם עצמי.’

הם המשיכו ללכת בשתיקה. כשהגיעו לדירה פתח רן את הדלת והניח לה להיכנס. לרגע עצר לפני שפסע פנימה, טורק את הדלת ברגלו.

היא הביטה בו כשמבטו חלף מסביב לחדר, מנסה לקלוט משהו חדש.

‘הכול אותו דבר, רן,’ היא לחשה לו. דמעות עלו בעיניה. ‘אני כאן וגם אתה.’

הוא משך אותה אליו ושיקע את ראשו בשקע כתפה.

‘כל מה שכאן זה אנחנו. הטוב וגם הרע.’

‘ידעתי שתגידי את זה.’

היא חייכה: ‘עכשיו אתה הופך להיות בעל החלומות?’

‘אולי זה רק חלום, כל מה שקרה לנו בזמן האחרון?’

‘אני לא אספר לך יותר את החלומות שלי.’

‘גם אם לא תספרי אני אדע. אני אזכור את החלומות שלך ושל גדי, עמיקם וכולם. לכל אחד יש חלום. גם לי. גם לך.’

‘תפסיק. אתה כבר מגזים. בבוקר תראה שהכול כמו שהיה.’

‘כן, בתנאי שנגיד את תפילת ‘שמע’ בלילה,’ הוא צחק.

‘לא מתבדחים על דברים כאלה. אבל כן, כל בוקר הוא התחלה חדשה.’

‘כן, בבוקר. ועכשיו נלך ונחלום על חלומות.’