החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חנות הספרים של הסופרים

מאת:
מרוסית: מרט וינטראוב | הוצאה: | 2015-03 | 72 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

24.00

רכשו ספר זה:

לפניכם ספרון המתעד אחד מאותם רגעים שבהם המציאות עולה על כל דמיון. השנה היא 1918, מוסקבה: המהפכה הקומוניסטית כבשה את השלטון. האינפלציה חוגגת, ערך הרובל צונח במאות אחוזים ביממה, סחר הספרים נעלם בין לילה. רגע קצר של חופש ביטוי שאפשרה המהפכה התחלף בשררת הצנזורה ומדיניות היד הקשה.
ואולם, בתוך הכאוס הזה, קמה חנות ספרים כקואופרטיב התנדבותי של קומץ אנשי רוח ואמנים. חנות הספרים של הסופרים מצילה אנשים מרעב ומכפור, ואנשיה מצילים יצירות ספרותיות מהרס ומכיליון. הספר – כחומר וכרוח – נעשה לציר של חיים.

בשנת 1922 נסגרת החנות וכמה ממפעיליה נידונים לגלות. הסיפור, האנקדוטה והאלגוריה, לעומת זאת, שורדים עד היום.

האוצר הקטן הזה ניצל מתהום הנשייה על ידי “סֶקְסטוֹ פּיסוֹ”, הוצאה לאור עצמאית ממקסיקו, ונעשה עד מהרה למתנה מועדפת בין אוהבי ספר. כעת, אנו נרגשים להגיש לכם את תרגומו הראשון לעברית.

מיכאיל אנדרייביץ' אוסורגין נולד בשנת 1878 בעיר פֶּרְם שברוסיה: סופר, מסאי, עיתונאי ובונה חופשי. הוא דגל בחירות הפרט ובשלום בין בני האדם, והתנגד לאלימות שהתלוותה לתהפוכות הפוליטיות שחלו ברוסיה בתחילת המאה ה-20. אוסורגין נדד בין רומא, ברלין ופריז וממושבו בגלות שלח מאמרים וסיפורים שהתפרסמו בעיתונות הרוסית והפכו אותו לסופר מוערך במולדתו. כתיבתו, בין אם פרוזה, מסה או מאמר פוליטי, התאפיינה בפשטות שנונה, אירוניה לירית, כנות והומור משונה במקצת: נקרא לזה הומור "סובייטי". געגועים למולדת החזירו את אוסורגין למוסקבה לתקופה קצרה שבמהלכה מצא את מקומו בקרב האינטלקטואלים הרוסים שהתנגדו לשלטון, כגון ברדאייב ולוסקי. הוא היה שותף לייסודה של אגודת העיתונאים ושל "חנות הסופרים" המפורסמת, שהפכה למרכז תרבות ולמקום מבטחים עבור סופרים וקוראים במוסקבה שלאחר המהפכה הבולשביקית. אוסורגין גורש מרוסיה בשל פרסום מאמרים נגד השלטון בעיתוני האופוזיציה. הוא נמלט לצרפת, שם מת ונקבר ב-1942. זוהי הפעם הראשונה שיצירתו רואה אור בעברית.

מקט: 4-1193-27
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בשנת 1917 בוטלה לחלוטין הצנזורה על הספרים ועל העיתונים, ואנחנו, האנשים הכותבים, היינו אובדי עצות. הרי כבר היינו רגילים לכתוב בלשון נקייה, היה לנו מילון של ביטויים מוסכמים – ולפתע פתאום נאלצנו ללמוד הכול מחדש. אבל החופש הזה לא הספיק להאריך ימים ולייגע. את המהפכה הפכו על פיה. פעם, כשבאתי למערכת העיתון "וְלַסְט נָרוֹדָה" ("שלטון העם"),1 שכבר הספיק להיסגר פעמיים ולשנות את שמו ל"נאשָׁה רוֹדִינָה" ("מולדתנו"), ראיתי שני חיילים של הצבא האדום, וגיליון נייר על הקיר שעליו הם כתבו: "איתון מולדתינו במעצור אסור כניסה".

מובן שלא נכנענו מיד. המשכנו לכתוב, לשלוח טקסטים לסְדָר, להכין מטריצות ולהדפיס בסתר בבתי דפוס שונים… אך בסופו של דבר סגרו את כולנו. ואז, מכיוון שנשארנו חסרי מעש, החל כל אחד לחפש לו עיסוק מתאים. וכך התגבשה אצלנו קבוצה של אנשים מעדת הכותבים וכאלה שהספר קרוב ללִבָּם, שהגו רעיון לעסוק במכירת ספרים. באותה תקופה עדיין היה המסחר חופשי וגם חנויות ספרים עוד היו, אבל הספרים נמכרו בהן במחירים מופקעים. אנחנו, לעומת זאת, רצינו למכור לפי המחיר הנקוב – מחוץ לתחרות. זמן לא רב כך אמנם היה; אבל עד מהרה החל הרובל להידרדר כל כך עד שבקושי הספקנו להשיג אותו ולשנות את המחירים בעיפרון.

הרעיון נולד בראשו של פָּאבֶל פַּאבְלוֹבִיץ' מוּרָאטוֹב. הוא גם מי שאיחד אותנו. היה בתוכנו אפילו מומחה גדול לספרים, מִיכָאִיל וָסִילְיֵיבִיץ' לִינְד, מתרגם ומחבר, ג'נטלמן, אדם חרוץ ועובד מצוין. היו לו קשרים חשובים והוא הכיר היטב את אנשי הספר – משִׁיבּאנוֹב 2 עצמו ועד רוכלים זוטרים. היו לו חושים נפלאים וגישה רצינית לעסקים. מ' לינד הניח את היסודות לחנות שלנו ולימד אותנו דברים רבים. הוא גם מי שיצר, ספר אחר ספר, מדור ביבליוגרפי מובחר ואסור בנגיעה, שלא היה מיועד למכירה. אך בסופו של דבר, למרבה הצער, נאלצנו למכור אותו כדי לשלם מסים. חלקים גדולים ממנו מסרנו לספרייה של איגוד הסופרים הכלל־רוסי, יחד עם ארונות ספרים נפלאים שרכשנו מן האספן פוֹן מֶק.

לחלק המִנהלי – אִבזור החנות ומגעים עם המוציאים לאור – דאג תחילה נִיקוֹלָאי אִיבָנוֹבִיץ' מִינָאיֶיב. יותר משהיה סופר (הוא כתב רק לעיתונים) הוא היה בעל הוצאת ספרים קטנה, ואדם יוצא מן הכלל.

"המחזור הראשון" של השותפים כלל, חוץ מפּ' פּ' מוּרָאטוֹב, שלמעשה כמעט לא עבד, את וְלָדִיסְלָב פֵלִיצִיאָנוֹבִיץ' חוֹדָסֵבִיץ', שלא נשאר אתנו תקופה ארוכה, את בּוֹרִיס אלכסנדרוביץ' גְרִיפְצוֹב, מומחה לתולדות האמנות והספרות המערבית, מרצה, מחבר הרומן "זיכרונות חסרי תועלת" שיצא לאור במוסקבה (שותף פעיל בעסק שלנו מיומו הראשון ועד יומו האחרון), את אלכסנדר סְטֵפָּנוֹבִיץ' יָאקוֹבְלֶב, באותה תקופה רק עיתונאי מתחיל, והיום אחד הסופרים המבוקשים ברוסיה, ולבסוף, אותי, איש רב תועלת, שכן גם להחזיק פטיש אני יודע, וגם לקשור ספרים בלי להרוס את הכריכה, וגם לדבר באדיבות עם הקונים.

זה היה המחזור הראשון של השותפים. מאוחר יותר, עם עזיבתם של לינד, חודסביץ' ומינאייב, צירפנו כשותפים את בּוֹרִיס קוֹנְסְטַנְטִינוֹבִיץ' זָאיְיצֶב, את נִיקוֹלָאי אלכסנדרוביץ' בֶּרְדְאָיֶיב ואת אָלֶכְּסֵי קַרְפּוֹבִיץ' דְזִ'יבֵלֵגוֹב. השותפה האחרונה שהתקבלה הייתה הקופאית הקבועה שלנו, י' דִילֶבְסְקָיָה, אישה חביבה ועובדת שאין שנייה לה. וכך קרה שמאחורי הדלפק שלנו מצאו את מקומם אנשי ספרות ופובליציסטיקה, מומחים בתחומי הפילוסופיה, ההיסטוריה, תולדות הספרות והאמנות, ובראש ובראשונה יודעי ספר ושוחריו. חלוקת התפקידים נעשתה גם היא בהתאם, אך לא הייתה נוקשה. בּ' זאייצב היה ממונה על הספרות הרוסית, א' יאקובלב הופקד עליה גם הוא, ובייחוד על הקלאסיקונים. נ' ברדאייב לא התרחק לרוב ממדפי הפילוסופיה, ואילו בּ' גריפצוב סידר בקפדנות את הכרכים במדור הספרות הזרה (המדור הזה שלנו היה איכותי ועשיר מאוד). דז'יבלגוב, איש בעל זיכרון מופלא, היה הכתובת של הלקוחות לענייני היסטוריה, ולינד – כל עוד היה אתנו – ניהל ביד רמה את אגף הספרים הישנים והמשומשים ועסק ברכישות הגדולות. אני הייתי מופקד על המחלקה למשפטים ועל קשרי חוץ, וגם מעט על הספרים הישנים. אבל מובן שלא הייתה בינינו חלוקת תפקידים מוחלטת: כולם היו צריכים גם לטאטא, לעבוד בקופה, לסדר מדפים, לקנות, למכור, לתמחר, לסחוב ארגזים, לנגב אבק, לנקות חלונות ולדון עם הקונים על טיבם של מחברים ושל הוצאות לאור.

זה היה הרכב הבעלים־הזבנים באגודה השיתופית שלנו, שנודעה במוסקבה בשם האהוד "חנות הספרים של הסופרים".

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חנות הספרים של הסופרים”