חלום דוד

פרולוג

הנערים התעוררו בארבע ושלושים לפנות בוקר, ותכף ומיד יצאו מחדריהם מכורבלים בדובונים ועלו על הרכבים, שאין הארץ נקנית בדיבורים אלא במעשים. שיירת הג’יפים התארגנה במהירות בחושך, עד שרעמו המנועים והלבבות והרכבים דהרו דרומה אל יום חדש, כיסויי הברזנט מתופפים להם מקצב והדגלים שנקשרו בעקביהם שורקים עמם שירה חדשה. משהגיעו אל ים המלח עצרו לתפילת שחרית חטופה על הים, ואחריה אכלו כלשהו כריכים שהוכנו מבעוד יום ותכף המשיכו לתור את הארץ ולרשתה. והארץ טובה מאוד מאוד. הגיעו אל הקניון הלבן החותך את הר סדום, זה ששלטי ‘אין כניסה לרכבים מכל סוג שהוא’ קבועים בפתחו, אבל מצוות הכרת הארץ עולה על כולנה. שנים־עשר הג’יפים נכנסו והתפתלו בנקיק בזה אחר זה, והבחורים שעומדים בארגז מאחור צוהלים ושמחים ונותנים עצות, שבור ימינה, שבור ימינה חזק.

חצו ועברו ויצאו מנחל פרצים ועלו אל המישור ממעל לו, ומכל עבר ניבטת אליהם אדמת עמיעז לבנה, מאובקת ודהויה, שטוחה עד קצה האופק כים שוקט בלבן על לבן. והרב אבי נוהג עצמו בג’יפ המוביל ועיניו נוצצות מתוך פניו המכוסים אבק עד שדומה עליו כמי שעוטה מסכת גבס ורק בתי עיניו ניכרים. והוא מצביע שמאלה ומסמן בידו לרב תומר, לשָם לשָם, והטור מתפצל לשניים ואז לשלושה ולארבעה חלקים, ובכל חלק שלושה רכבים, והם משוטטים על פני המישור ותכליתם סתומה.

עד שהרים הרב אבי את ידו גבוה בג’יפ הפתוח, וסובב את ההגה כולו לצד שמאל והעלה ענן אבק כשעצר ופניו של הג’יפ אל המרכז. והרכבים שבטור הקצר שנסע אחריו עשו כמוהו ופנו חדות שמאלה ונעצרו אף הם, זה לצד זה ברווחים גדולים, כמו חנו בחניון ענקי. ומולם, במרחק, טור נוסף של ג’יפים עצר והרכבים עומדים גם שם בשורה זה לצד זה ופניהם למולם. ושורה שלישית נעמדת מימין ורביעית משמאל, עד שנתחם המישור כריבוע ובכל אחת מצלעותיו שלושה ג’יפים עומדים ופניהם פנימה והם כולם רוטטים ומרעישים כסוסים עצבניים ומזיעים טרם המרוץ, והרוכבים מדרבנים ועוצרים אותם חליפות.

ומביטים הבחורים זה בזה במבטים סתומים, ואז כמו אור של הבנה נשפך על פניהם ומהנהנים איש לרעהו ומחייכים ומצטרפים לשירה של מי שכבר החל לשיר. שאו שערים ראשיכם, והינשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד, הכבוד סלה. וכשהגיעו לתיבת סלה כמו לפי אות התחילו שתי שורות ג’יפים מתקדמות ונוסעות אל המרכז זו מול זו ומפלטיהם מעלים עשן וקולות מלחמה המכסים רק בקושי את קולות השירה. ונוסע הרב אבי לפנים ואיתו השורה כולה והרב תומר מתקדם למולו ואיתו השורה כולה ובאחורי כל רכב ורכב עומדים ארבעה או חמישה בחורים והשירה מתגברת ומתחזקת עד שנפגשות השורות ופגוש נוגע בפגוש בקול טפיחה קלה. ומשלבים להילוך אחורי והשורות נוסעות לאחור עד ששבות למקומן ומיד יוצאות לדרכן שתי הצלעות האחרות ומתקדמות אלו מול אלו. והגרונות ניחרים ושרים הו מי הוא זה מלך הכבוד, השם צבאות הוא מלך, השם צבאות הוא הוא מלך, הוא הוא מלך הכבוד סלה. ובתיבת סלה השנייה כבר נפגשו השורות ושילבו לאחור והתרחקו. מיד חזרו ובאו השורות הראשונות וחזרו ובאו האחרונות וחזרו ובאו הראשונות. וכל אותה העת קוראים ומצפים ושרים, ויבוא, ויבוא, ויבוא מלך הכבוד. השירה מתעצמת והולכת ומהדהדת את עצמה עד שהיא מתגלגלת על הלשון ועל הלב ובת קול מתנפצת על ראשי ההרים ועל פני המישור וכל הארץ נמלאת את כבודו. וחשים בעצמותיהם שהמציאות כולה מתרוממת והחול מתעלה לקודש ואפילו הרכבים רוקדים באבק מתוך דבקות. וחושבים, רק שיבוא כבר מלך הכבוד, שהעת ראויה, ששליחיו בעולם הזה עושים לו שם וציון ומתגייסים לצבא ומרוממים שמו ורוכבים על סוסים אבירים כבני מרון ואומרים לפניו שירה חדשה הללויה.

הללויה.

דעכה השירה ונרגעו הנפשות והתכנסו הכול לתפילת מנחה טרם יפנה היום. המדבר מקום טוב הוא לתפילה, וכל שכן כשהשמש מוטלת בקצה מערב ומלחכת את ראשי ההרים, וצבא האבנים של מישור המדבר מטיל צללים ארוכים ושותק לפני מי שכוחו וגבורתו מלא עולם. ובאותה שעה הרחיב להם מי שהרחיב את המקום ואת הזמן ונארכה להם המנחה לשעה ארוכה והשמש עמדה ממהלכה וליטפה את ראשי הבחורים. מי שאחזה אותו התרגשות הסדיר את מחשבותיו ולבו ועמד בתפילה, ומי שאחז אותו שעמום מילמל משהו ונפנה והלך למקום שהלך ושפת קומקום על גזייה והכין תה. אלו ואלו תפוסים במחשבותיהם. אלו מהרהרים בבית המקדש שנחרב ושעתיד להיבנות ובצבא ישראל ראשית צמיחת גאולתנו שתכף יהיו חלק ממנו וייקחו אחריות לשרת את העם והארץ ודרגותיהם כבר נוצצות בכתפיהם. ואלו מהרהרים בחבריהם שנתפסו ברעיונות רוח ומגדלים ציציות ומקפידים על עצמם קפידה יתרה, ומשם מחשבתם נודדת אל החבֵרה ואל המכתב שהבטיחו לכתוב לה ולא הספיקו, שיצאו לטיול, שלא חשבו שהמדבר מדבר.

ואלו ואלו מדמים היו את עצמם באותה העת כעמוד האש ההולך לפני המחנה.