החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חיים קטנים

מאת:
מאנגלית: אמיר צוקרמן | הוצאה: | 2018-09 | 640 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

ארבעה חברים ללימודים בקולג' קטן במסצ'וסטס עוברים לניו יורק כדי להתחיל את מסלול חייהם:  וילֶם טוב הלב ויפה התואר, משתוקק להיות שחקן; גֵ'יי־בּי, שנון ולעתים אכזרי, מבקש למצוא את דרכו אל עולם האמנות; מלקולם, ארכיטקט מתוסכל במשרד יוקרתי; וג'וּד החידתי, המופנם, וגם, מתברר, מרכז הכובד של החבורה. עם השנים היחסים בין הארבעה מעמיקים ומקדירים, נצבעים בהתמכרות, בהצלחה ובגאווה. ובכל זאת האתגר הגדול שלהם, כפי שכל אחד מהם מבין לבסוף, הוא ג'וד עצמו, שבאמצע הדרך של חייו הוא עורך דין צמרת מוכשר להחריד, ועם זאת אדם שבור שנפשו וגופו מצולקים בעקבות ילדוּת שאין מילים לתאר אותה, נרדף בידי טראומה, פוחד שמא לא יצליח להתגבר עליה – והיא תגדיר את חייו לעולם ועד.

בפרוזה עשירה ומלאה ברק מעצבת ינגיהארה המנון טראגי ונאצל לאהבה בין חברים, תיאור מעשה אמן של לב שנשבר, ובחינה קודרת של רודנות הזיכרון ושל גבולות כוח הסבל האנושי.

הביקורות מהללות:

״הספר הופך בהדרגה מדיוקן של דור למשהו אפל וענוג יותר: כל כמה שהוא אפל ומטריד, יש בו יופי."  הניו יורקר

״מדהים… לא נפריז אם נאמר על הספר הזה שהוא יצירת מופת — אם כבר, הביטוי הזה אפילו קצת קטן מדי בשבילו.״  סן פרנסיסקו כּרוניקלר

"יש כאן אמיתות קשות כמעט לבלי שאת — שתקווה היא דבר מוגבל, ושאפילו אהבה לא תמיד מספיקה."   לוס אנג'לס טיימס

"ספר שקובע את מעמדה של ינגיהארה כסופרת אמריקאית מרכזית… מחקר אֶפּי של טראומה ושל חברוּת."   הוול סטריט ז'ורנל

"אם תראו אותנו יושבים על שפת הים עם ספר עבה, בוכים, תדעו למה."   הגרדיאן

״רומן בלתי נשכח על החסד שבחברוּת.״     npr

"ספר שימלא אתכם השראה וימוטט אתכם." הוושינגטון פוסט

 

הָאניָה יָנָגיהָארָה גרה בניו יורק.

ספרה הראשון, ״האנשים בעצים״

(The People in the Trees), ראה אור ב־2014 בהוצאת "אטלנטיק בּוּקס".

מקט: 14000046
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ארבעה חברים ללימודים בקולג' קטן במסצ'וסטס עוברים לניו יורק כדי להתחיל את מסלול חייהם:  וילֶם טוב הלב ויפה התואר, משתוקק […]

1

בדירה האחת־עשרה היה רק ארון קיר אחד, אבל היתה בה דלת הזזה מזכוכית שנפתחה אל מרפסת קטנה, ומשם הוא ראה גבר יושב בחוץ לא רחוק בעברו האחר של הרחוב, רק בטישרט ובמכנסיים קצרים אף על פי שהיה זה חודש אוקטובר, ומעשן. וילֶם הרים יד בברכה לעברו, אבל האיש לא נופף בחזרה.

בחדר השינה, ג’וּד מתח וכיווץ כמו אקורדיון את דלת הארון, פתח וסגר אותה, ואז וילם נכנס. ‘יש רק ארון אחד,’ הוא אמר.

‘זה בסדר,’ אמר וילֶם. ‘ממילא אין לי מה לשים בו.’

‘גם לי לא.’ הם חייכו זה אל זה. האחראית מחברת הניהול של הבניין תעתה פנימה אחריהם. ‘ניקח אותה,’ ג’וּד אמר לה.

אבל כשהלכו למשרד שלה, נאמר להם שבסופו של דבר הם לא יכולים לשכור את הדירה. ‘למה לא?’ שאל אותה ג’וד.

‘אתם לא מרוויחים מספיק בשביל לכסות דמי שכירות לשישה חודשים, ואין לכם שום חסכונות,’ אמרה האחראית, שפתאום דיברה קצר ולעניין. היא כבר בדקה את מצב האשראי שלהם ואת חשבונות הבנק, וסוף־סוף קלטה שיש משהו שלא כשורה בשני גברים בשנות העשרים לחייהם שאינם זוג ובכל זאת הם מנסים לשכור דירה ובה חדר שינה אחד בקטע אפרורי (ועם זאת, יקר) של רחוב 25. ‘תוכלו להביא ערֵבים שיחתמו על החוזה? בוס בעבודה? הורים?’

‘ההורים שלנו מתים,’ אמר וילם בזריזות.

האחראית נאנחה. ‘אם ככה, אני מציעה שתנמיכו ציפיות. שום בניין שמתנהל כמו שצריך לא ישכיר דירה למועמדים עם פרופיל כספי כמו שלכם.’ אחר כך היא קמה בארשת של סוף פסוק והסתכלה במופגן אל הדלת.

כשהם סיפרו את זה לגֵ’יי־בּי ולמלקולם, בכל אופן, הם הפכו את זה לקומדיה: רצפת הדירה התמלאה קעקועים של צואת עכברים, הגבר שמעבר לרחוב כמעט התפשט מולם, האחראית מחברת הניהול של הבניין התבאסה כי היא פלירטטה עם וילם והוא לא נענה.

‘טוב, מי בכלל רוצה לגור בפינת 25 והשדרה השנייה,’ שאל גֵ’יי־בּי. הם היו ב’פוֹ וִיאֶט הוּאוֹנג’ בצ’יינטאון, שם הם היו נפגשים פעמיים בחודש לארוחת ערב. ‘פו ויאט הואונג’ לא היתה מסעדה טובה — הפוֹ היה סוכרי בצורה מוזרה, מיץ הלַיים הזכיר סבון, ואחרי כל ארוחה לפחות אחד מהם היה חוטף קלקול קיבה — אבל הם המשיכו לבוא, מתוך הרגל וכורח גם יחד. ב’פו ויאט הואונג’ אפשר היה לקבל קערת מרק או סנדוויץ’ בחמישה דולר, או מנה עיקרית שעלתה שמונה או עשרה דולר, אבל הרבה יותר גדולה, אז היה אפשר לשמור חצי ממנה ליום שאחרֵי או לנשנושים בשעה מאוחרת יותר בלילה. רק מלקולם אף פעם לא אכל את כל המנה העיקרית שלו וגם לא שמר את החצי שנשאר, וכשהיה גומר לאכול הוא היה שם את הצלחת שלו במרכז השולחן כדי שווילם וג’יי־בי — שתמיד היו רעבים — יאכלו את השאר.

‘ברור שאנחנו לא רוצים לגור בפינת 25 והשדרה השנייה, ג’יי־בי,’ אמר וילם בסבלנות, ‘אבל לא באמת יש לנו ברירה. אין לנו כסף, זוכר?’

‘אני לא מבין למה אתם לא נשארים איפה שאתם,’ אמר מלקולם, שהסיע עכשיו את הפטריות והטופו שלו — הוא תמיד הזמין אותה מנה: פטריות יער וטופו צלוי ברוטב חום מתוק ודביק — ברחבי הצלחת, בעוד וילם וג’יי־בי לוטשים מבטים.

‘טוב, אני לא יכול,’ אמר וילם. ‘זוכר?’ הוא כבר הסביר את זה למלקולם בטח עשרים פעם בשלושת החודשים האחרונים. ‘החבר של מֶריט עובר לגור איתה, אז אני צריך לעזוב.’

‘אבל למה אתה צריך לעזוב?’

‘כי החוזה הוא על השם של מֶריט, מלקולם!’ אמר ג’יי־בי.

‘אה,’ אמר מלקולם. הוא השתתק. לעתים קרובות הוא שכח מה שהיו בעיניו פרטים חסרי משמעות, אבל נראה גם שאף פעם לא היה אכפת לו שלאנשים אין סבלנות לזה. ‘נכון.’ הוא הזיז את הפטריות אל מרכז השולחן. ‘אבל אתה, ג’וד —’

‘אני לא יכול לגור אצלך לנֶצח, מלקולם. בשלב מסוים ההורים שלך יהרגו אותי.’

‘ההורים שלי אוהבים אותך.’

‘נחמד מצדך שאתה אומר לי. אבל הם לא יאהבו אותי אם אני לא אעבור משם, ובקרוב.’

מלקולם היה היחיד מארבעתם שגר בַּבית, וכמו שג’יי־בי אהב להגיד, אם היה לו בית כמו של מלקולם, גם הוא היה גר בבית. לא שהבית של מלקולם היה מפואר במיוחד — האמת, הוא היה חורק ומוזנח, ולווילם פעם נתקע שם שבב עץ ביד, פשוט כשהחליק אותה על מעקה המדרגות — אבל הוא היה גדול: טָאוּן הָאוּס אמיתי באפר איסט סייד. אחותו של מלקולם, פלורה, שגדולה ממנו בשלוש שנים, עזבה זמן לא רב לפני כן את דירת המרתף, וג’וד תפס את מקומה כפתרון לטווח קצר: ההורים של מלקולם התכוונו לשפץ את הקומה ולהפוך אותה למשרדי הסוכנות הספרותית של אמא שלו, וככה ג’וד (שממילא היה לו קשה מדי לתמרן במדרגות שיורדות אל הדירה) נאלץ בסופו של דבר לחפש דירה משלו.

והיה טבעי בשבילו לגור עם וילם; הם היו שותפים במשך כל השנים בקולג’. בשנה הראשונה ארבעתם חלקו חלל שהורכב מחדר משותף מופרד בקיר בלוקים, שם היו שולחנות הכתיבה שלהם, וכיסאות, וספה שהדודות של ג’יי־בי הביאו בוואן של יוּ־הוֹל, ומעוד חדר, קטנטן הרבה יותר, שהיו בו שתי מיטות קומתיים. החדר הזה היה צר כל כך עד שמלקולם וג’וד, כששכבו במיטות התחתונות, יכלו להושיט ידיים ולתפוס זה בידו של זה. מלקולם וג’יי־בי חלקו מיטת קומתיים אחת; וילם וג’וד חלקו את היחידה השנייה.

‘זה שחורים נגד לבנים,’ ג’יי־בי אמר אז.

‘ג’וד לא לבן,’ השיב וילם.

‘ואני לא שחור,’ הוסיף מלקולם, כדי לקנטר את ג’יי־בי יותר מאשר מפני שהאמין בזה.

‘טוב,’ אמר ג’יי־בי עכשיו, ומשך אליו בשיני המזלג את הצלחת עם הפטריות, ‘הייתי אומר לכם ששניכם יכולים לגור אצלי, אבל נראה לי שפשוט תשנאו את הרעיון.’ ג’יי־בי גר בלופט מטונף ורחב ידיים בליטְל איטָלי, מלא מסדרונות מוזרים שהובילו אל מבויים סתומים נטושים בעלי צורות מוזרות, ואל חצאי חדרים לא גמורים עם קירות גבס שנעזבו באמצע הבנייה, שהיה שייך למישהו אחר שהם הכירו בקולג’. עזרא היה אמן, ואמן גרוע, אבל הוא לא היה צריך להיות טוב, כי כפי שג’יי־בי אהב להזכיר להם, הוא בחיים שלו לא יצטרך לעבוד. ולא רק שהוא בחיים שלו לא יצטרך לעבוד, אלא גם הילדים של הילדים של הילדים שלו בחיים שלהם לא יצטרכו לעבוד: הם יוכלו ליצור אמנות גרועה, לא נמכרת וחסרת כל ערך במשך דורות על דורות, ובכל זאת לקנות בגחמה את צבעי השמן הכי טובים שהם רוצים, ולופטים גדולים שלא לצורך בדאונטאון מנהטן שאותם הם יוכלו לחרבש בהחלטות ארכיטקטוניות אומללות, וכשיימאס להם מחיים של אמן — ג’יי־בי היה משוכנע שיום אחד זה יקרה לעזרא — כל מה שהם יצטרכו לעשות זה להתקשר אל הממונים על קרן הנאמנות שלהם ולקבל הון תועפות במזומן, וסכומים כאלה שארבעתם (טוב, אולי חוץ ממלקולם) בחיים שלהם לא יראו אפילו בחלומות שלהם. בינתיים, בכל אופן, היתה תועלת בהיכרות עם עזרא, לא רק מכיוון שהוא נתן לג’יי־בי ולעוד כמה חברים מבית הספר לגור בדירה שלו — בכל זמן נתון היו ארבעה או חמישה אנשים מחופרים בפינות שונות של הלופט — אלא מכיוון שהיה אדם טוב לב ונדיב ביסודו, ואהב לערוך מסיבות מופרזות שהיה בהן שפע של אוכל וסמים ואלכוהול על חשבון הבית.

‘חכו רגע,’ אמר ג’יי־בי והניח את מקלות האכילה שלו. ‘אני נזכר עכשיו — יש מישהי במגזין שמשכירה איזה מקום בשביל דודה שלה. כאילו, ממש על גבול צ’יינטאון.’

‘כמה היא רוצה?’ שאל וילם.

‘יכול להיות שהיא לא תרצה כלום — היא אפילו לא יודעת כמה לבקש בשביל זה. והיא רוצה שיהיה שם מישהו שהיא מכירה.’

‘נראה לך שתוכל לזרוק מילה?’

‘יותר טוב — אני אכיר ביניכם. תוכלו לבוא למשרד מחר?’

ג’וד נאנח. ‘אין סיכוי שאני אצליח לצאת.’ הוא הסתכל אל וילם.

‘אל תדאג — אני יכול. באיזו שעה?’

‘בצהריים, נראה לי. אחת?’

‘אני אהיה שם.’

וילם עדיין היה רעב, אבל נתן לג’יי־בי לאכול את שארית הפטריות. ואז כולם חיכו עוד קצת; לפעמים מלקולם היה מזמין גלידה בטעם ג’ק פְרוּט, הדבר היחיד בתפריט שתמיד היה טעים, אוכל שני ביסים ואז עוצר, והוא וג’יי־בי היו גומרים מה שנשאר. אבל הפעם הוא לא הזמין גלידה, אז הם ביקשו חשבון כדי שיוכלו לבדוק אותו ולחלק את הסכום בדיוק נמרץ.

למחרת, וילם פגש את ג’יי־בי במשרד שלו. ג’יי־בי עבד בתור פקיד קבלה במגזין קטן אך משפיע, שישב בסוהו וסיקר את סצנת האמנות בדאונטאון. זאת היתה עבודה אסטרטגית מבחינתו; התוכנית שלו, כפי שהסביר לילה אחד לווילם, היתה לנסות ולהתיידד עם אחד העורכים שם, ואז לשכנע אותו להציג אותו בהבלטה במגזין. הוא העריך שיידרשו לשם כך שישה חודשים בערך, זאת אומרת, נשארו לו עוד שלושה.

כשהיה בעבודה, עטה ג’יי־בי הבעה מתמדת של תדהמה מתונה, גם על כך שהוא בכלל צריך לעבוד, וגם על כך שאף אחד עדיין לא העלה בדעתו להכיר בגאונות המיוחדת שלו. הוא לא היה פקיד קבלה מצטיין. אף על פי שהטלפונים צילצלו בלי הפסקה, פחות או יותר, הוא ענה רק לעתים נדירות; מי שבכל זאת רצה להגיע אליו (הקליטה הסלולרית בבניין לא היתה אחידה) היה צריך לאמץ קוד מיוחד: לצלצל פעמיים, לנתק, ואז לצלצל שוב. ואפילו אז הוא לפעמים לא הצליח לענות — הידיים שלו היו עסוקות מתחת לדלפק, סירקו וקלעו קווצות שיער סבוכות מתוך שק אשפה שחור שהיה מונח לרגליו.

ג’יי־בי נמצא עכשיו, כפי שהוא עצמו ניסח את זה, בשלב השיער ביצירתו. בזמן האחרון הוא החליט לעשות הפסקה בציור, ובמקום זה התחיל לפסל בשיער שחור. לכל אחד מהם כבר יצא לבלות סופשבוע מתיש עם ג’יי־בי בשוטטות ממספרה למספרה ומסלון יופי לסלון יופי בקווינס, בברוקלין, בברונקס ובמנהטן, לחכות בחוץ בזמן שג’יי־בי נכנס לבקש מהבעלים גֶּזֶם שיער שנקצץ, ואז לסחוב אחריו שק שיער מסורבל יותר ויותר לאורך הרחוב. עם העבודות הראשונות שלו נמנו ‘השרביט’ — כדור טניס שגולח מהפלומה הצמרירית, נחתך לשניים ומוּלא בחול, ואז צוּפּה בדבק וגולגל הנה והנה על פני שטיח של שיער, כך שהזיפים התנועעו כמו עשבי ים מתחת למים; ו’יומיומיים’, שבה הוא כיסה כל מיני פריטים ביתיים — מהדק סיכות; מָרית; ספל תה — בפרווה שעירה. עכשיו הוא עבד על פרויקט גדול שהוא סירב לדסקס אותו איתם אלא בחטף, כזה שהיה כרוך בסירוק וקליעה של קווצות רבות במטרה להכין חבל אחד, כנראה אינסופי, של שיער שחור מסולסל. ביום שישי בשבוע שלפני כן הוא פיתה אותם בהבטחה לפיצה ולבירה לבוא אליו ולעזור לו לקלוע שיער, אבל אחרי שעות רבות של עבודה מייגעת התברר שאין מה לצפות לשום פיצה ולשום בירה, והם הלכו משם, קצת מרוגזים אבל לא ממש מופתעים.

כולם השתעממו מפרויקט השיער, אם כי ג’וד — היחיד מהם — חשב שהעבודות יפות, ושיום אחד הן ייחשבו משמעותיות. לאות תודה, ג’יי־בי נתן לג’וד מברשת שיער מכוסה בשיער, אבל אחר כך דרש את המתנה בחזרה כשנראה שחבר של אבא של עזרא אולי מעוניין לקנות אותה (הוא לא קנה, אבל ג’יי־בי מעולם לא החזיר את המברשת לג’וד). פרויקט השיער, התברר, היה קשה גם מבחינות אחרות; בערב אחר, כששלושתם איכשהו שוב הלכו שולל ושוב מצאו את עצמם בליטל איטלי, מסרקים עוד שיער, מלקולם העיר שהשיער מסריח. וזה באמת הסריח: לא ריח של משהו רע, אלא פשוט הניחוח המתכתי החריף של קרקפת לא רחוצה. אבל ג’יי־בי הגיב באחד מהתקפי הזעם הילדותיים המתעצמים שלו, וקרא למלקולם כושי שטוף שנאה עצמית והדוד טום ובוגד בגזע, ומלקולם, שהיה נתקף כעס רק לעתים נדירות, אבל היה נתקף כעס בגלל האשמות כמו זו, שפך את היין שלו לתוך שק השיער הקרוב אליו וקם ויצא ברקיעת רגליים. ג’וד מיהר, עד כמה שהוא יכול למהר, אחרי מלקולם, וּוילם נשאר לטפל בג’יי־בי. ואף על פי שלמחרת שניהם התפייסו, בסוף וילם וג’וד כעסו (שלא בצדק, הם ידעו) קצת יותר על מלקולם, כי בסוף השבוע שלאחר מכן הם שוב מצאו את עצמם בקווינס, מכתתים רגליים ממספרה למספרה ומנסים למצוא תחליף לשק השיער שהוא השחית.

‘איך החיים בפלנטה השחורה?’ וילם שאל עכשיו את ג’יי־בי.

‘שחורים,’ אמר ג’יי־בי ותחב בחזרה אל השק צמה שהוא ניסה לפרום. ‘בוא נלך; אמרתי לאָניקָה שנהיה שם באחת וחצי.’ הטלפון על הדלפק התחיל לצלצל.

‘אתה לא רוצה לענות לזה?’

‘הם יתקשרו עוד פעם.’

בזמן שהלכו לדאונטאון, ג’יי־בי פצח בתלונות. עד עכשיו הוא ריכז את רוב תעצומות הפיתוי שלו בעורך בכיר בשם דין, שהם קראו לו דִי־אן. הם היו שלושתם במסיבה שנערכה בדירת הוריו של אחד העורכים הזוטרים, בבניין דָקוֹטָה, דירה מלאה חדרים עם קירות עמוסי אמנות. בזמן שג’יי־בי דיבר עם עמיתיו לעבודה במטבח, וילם ומלקולם הסתובבו בדירה יחד (איפה ג’וד היה בערב ההוא? עבד, מן הסתם), ראו סדרה של אדוארד בֶּרְטינסקי תלויה בחדר השינה לאורחים, סדרת מִגדלי מים של הזוג בֶּכֶר ערוכה בארבע שורות של חמישה תצלומים כל אחת מעל לשולחן בחדר עבודה קטן, גֶרְסקי ענקי מרחף מעל לכונניות הספרים הנמוכות בספרייה, וגם, בחדר השינה הגדול, קיר שלם עם עבודות של דיאן אַרְבּוּס, שכיסו אותו ביסודיות כזאת עד שנשארו רק סנטימטרים מעטים של קיר חלק מלמעלה ומלמטה. הם התפעלו מתמונה של שתי בחורות מתוקות־פנים עם תסמונת דאון שעושות פוזות למצלמה בבגדי ים הדוקים מדי וילדותיים מדי, וממש אז דין ניגש אליהם. הוא היה גבר גבוה, אבל היו לו פנים קטנות, עכבריות ומצולקות בסימני אבעבועות, ששיוו לו מראה חייתי ולא מהימן.

הם הציגו את עצמם, הסבירו שהם כאן כי הם חברים של ג’יי־בי. דין סיפר להם שהוא אחד העורכים הבכירים במגזין, והאחראי על הסיקור בכל תחומי האמנות.

‘אה,’ אמר וילם ונזהר שלא להסתכל אל מלקולם, כי לא בטח בו שהוא לא יגיב. ג’יי־בי הרי כבר סיפר להם שסימן לו למטרה את העורך לענייני אמנות; זה בטח הוא.

‘ראיתם פעם משהו דומה לזה?’ שאל אותם דין ונופף בידו לעבר העבודות של ארבוס.

‘אף פעם,’ אמר וילם. ‘אני אוהב את דַיאן ארבוס.’

דין התקשח, ונראה שתווי פניו הקטנים מתכווצים למעין קשר במרכז פניו הקטנות. ‘השם הוא דִי־אן.’

‘מה?’

‘דִי־אן. ככה מבטאים את השם שלה, דִי־אן.’

הם הצליחו רק בקושי לצאת מהחדר בלי לפרוץ בצחוק. ‘דִי־אן!’ ג’יי־בי אמר אחר כך, כשהם סיפרו לו את הסיפור. ‘אלוהים! איזה חריין קטן ויומרני.’

‘אבל הוא החריין הקטן והיומרני שלך,’ אמר ג’וד. ומאז ואילך הם כינו את דין ‘דִי־אן’.

לרוע המזל, מכל מקום, על אף שג’יי־בי טיפח בלי לאות את קשריו עם דִי־אן, הוא לא היה קרוב לחשיפה במגזין יותר ממה שהיה שלושה חודשים לפני כן. ג’יי־בי אפילו נתן לדִי־אן למצוץ לו בחדר אדים במכון הכושר, ובכל זאת כלום. בכל יום ג’יי־בי מצא סיבה לחזור ולהגיע אל משרדי העורכים ואל מול לוח המודעות שעליו הופיעו רעיונות לסיקור לשלושת החודשים הבאים כתובים על כרטיסיות לבנות, ובכל יום חיפש את שמו בחלק המוקדש לאמנים מבטיחים, ובכל יום התאכזב. במקום זה הוא ראה את השמות של כמה חסרי כישרון שעושים הרבה רעש, כאלה שמישהו חייב להם טובה או כאלה שמכירים כאלה שמישהו חייב להם טובה.

‘אם אני אי־פעם אראה שם את עזרא, אני אהרוג את עצמי,’ ג’יי־בי תמיד אמר, והאחרים היו עונים: אתה לא תראה אותו שם, ג’יי־בי, ואל תדאג, ג’יי־בי — יום אחד אתה תופיע שם, ובשביל מה בכלל אתה צריך אותם, ג’יי־בי? אתה תמצא מקום אחר, ועל כל אלה היה ג’יי־בי משיב, בהתאמה, ‘אתם בטוחים?’ ו’אני די בספק’, ו’הפעם השקעתי — שלושה חודשים שלמים מהחיים המזוינים שלי — כדאי מאוד שאני אהיה שם, או שכל הדבר הזה היה סתם בזבוז זמן מזוין, בדיוק כמו כל השאר’, והכוונה בכל השאר היתה, בצורות שונות, התואר השני, החזרה לניו יורק, סדרת השיער או החיים בכלל, תלוי עד כמה ניהיליסט הוא הרגיש באותו יום.

הוא עדיין בא בתלונות כשהם הגיעו לרחוב ליסְפֶּנַרְד. וילם היה חדש בעיר — רק שנה — מכדי לשמוע על הרחוב הזה, רק בדוחק יותר מסמטה, שאורכו שני גושי בניינים ונמצא גוש בניינים אחד מדרום לקָנאל, ובכל זאת, גם ג’יי־בי שגדל בברוקלין מעולם לא שמע עליו.

הם מצאו את הבניין ולחצו על הזמזם של דירה C5. בחורה ענתה בקול שנשמע חורקני וחלול באינטרקום, ופתחה להם. בפנים, המבואה היתה צרה, עם תקרה גבוהה בצבע חום קקה קרוש ונוצץ, מה שנתן להם הרגשה שהם בתחתית של באר.

הבחורה חיכתה להם בדלת הדירה. ‘היי, ג’יי־בי,’ היא אמרה, ואז הסתכלה על וילם והסמיקה.

‘אָניקָה, זה וילם, חבר שלי,’ אמר ג’יי־בי. ‘וילם, אניקה עובדת במחלקת האמנות. היא משלנו.’

אניקה הרכינה מבט ושלחה יד קדימה בתנועה חדה. ‘נעים להכיר,’ היא אמרה לרצפה. ג’יי־בי בעט ברגל של וילם וחייך אליו חיוך מעושה. וילם התעלם ממנו.

‘נעים להכיר גם אותך,’ הוא אמר.

‘טוב, זאת הדירה? היא של דודה שלי? היא גרה כאן חמישים שנה, אבל היא עברה לבית אבות?’ אניקה דיברה במהירות רבה, וכנראה החליטה שהאסטרטגיה הטובה ביותר היא להתייחס לווילם כמו אל ליקוי חמה ולא להסתכל עליו בכלל. היא דיברה מהר יותר ויותר, על דודה שלה, ואיך היא תמיד היתה אומרת שהשכונה משתנה, ואיך היא בחיים שלה לא שמעה על רחוב ליספנרד עד שהיא עברה לדאונטאון, ואיך היא מצטערת שעוד לא צבעו פה, אבל דודה שלה עברה ממש עכשיו, פשוטו כמשמעו, והם הספיקו רק בקושי להביא אנשים שינקו אותה בסוף השבוע שעבר. היא הסתכלה לכל מקום חוץ מאשר אל וילם — בתקרה (בדיל מרוקע), ברצפה (סדוקה, אבל פרקט), בקירות (מסגרות של תמונות שהיו תלויות עליהם לאורך שנים הותירו בהם צללי רפאים) — עד שבסוף נאלץ וילם לקטוע אותה ושאל אם הוא יכול להציץ בשאר הדירה.

‘אה, בשמחה,’ אמרה אניקה, ‘אני אשאיר אתכם לבדכם,’ אם כי היא באה אחריהם, דיברה בקצב אל ג’יי־בי על מישהו בשם ג’ספר, ואיך הוא משתמש בארצ’ר לכל דבר, וג’יי־בי לא חושב שזה נראה קצת עגלגל וקצת מוזר מדי לטקסט של כתבה? עכשיו, אחרי שווילם הפנה את הגב אליה, היא נעצה בו מבט בגלוי, והדיבור המבולבל שלה התרוקן מתוכן יותר ויותר ככל שהמשיכה.

ג’יי־בי הסתכל על אניקה מסתכלת על וילם. הוא מעולם לא ראה אותה במצב כזה, עצבנית כל כך וכמו ילדה (בדרך כלל היא היתה חמוצה ושקטה, ולמעשה קצת פחדו ממנה במשרד אחרי שיצרה על הקיר מעל לשולחן שלה מין פסל משוכלל של לב עשוי כולו מלהבי סכינים של X-ACTO), אבל הוא כבר ראה המוני נשים מתנהגות ככה ליד וילם. כולן, בעצם. ובכל זאת, רוב הזמן (אם כי לא תמיד) וילם נראה לא מודע לתשומת הלב. ג’יי־בי פעם שאל את מלקולם למה לדעתו שזה ככה, ומלקולם אמר שהוא חושב שזה מפני שווילם לא שם לב. ג’יי־בי רק נאנק בתשובה, אבל מה שחשב זה: מלקולם הוא האדם הכי אטום שהוא מכיר, ואם אפילו מלקולם שם לב איך נשים מגיבות ליד וילם, אין שום אפשרות שווילם עצמו לא שם לב. אחרי כן, בכל אופן, ג’וד הציע פרשנות שונה: הוא טען שווילם בכוונה לא מגיב לכל הנשים כדי ששאר הגברים לידו לא ירגישו מאוימים מפניו. זה נשמע הגיוני יותר; כולם מחבבים את וילם, והוא אף פעם לא רוצה לגרום במכוון לאנשים להרגיש שלא בנוח, וככה יכול להיות, לפחות בתת־מודע, שהוא מפברק סוג של התעלמות. אבל בכל זאת — היה מרתק לראות, ושלושתם אף פעם לא התעייפו מזה, וגם לא נמאס להם לצחוק על וילם אחרי זה, אם כי הוא בדרך כלל רק חייך ולא אמר כלום.

‘המעלית פה עובדת כמו שצריך?’ שאל וילם בפתאומיות והסתובב.

‘מה?’ השיבה אניקה וכמעט קפצה בבהלה. ‘כן, היא די אמינה.’ היא משכה את השפתיים הקלושות שלה לכדי חיוך צר, וג’יי־בי, בהיפוך קרביים של מבוכה בשבילה, קלט שהחיוך הזה נועד להיות פלרטטני. אוי אניקה, הוא חשב. ‘מה בדיוק אתה מתכנן להביא לדירה של דודה שלי?’

‘חבר שלנו,’ הוא ענה לפני שווילם הספיק. ‘קשה לו לעלות במדרגות, וצריך שהמעלית תעבוד.’

‘אה,’ היא אמרה והסמיקה שוב. היא חזרה ולטשה מבט ברצפה. ‘סליחה. כן, היא עובדת.’

הדירה לא היתה מרשימה. היה פוּאיה קטן, גדול קצת יותר משטיח כניסה, וממנו הסתעפו המטבח (קובייה קטנה, שמנונית וחמה) מימין, ופינת אכילה משמאל, שנכנס בה אולי שולחן קטן לקלפים. קיר נמוך הפריד בין החלל הזה לסלון, ובו ארבעה חלונות, מסורגים כולם, שהשקיפו דרומה אל רחוב זרוי אשפה. לאורך מסדרון קצר מימין היה חדר האמבטיה, עם מנורות קיר מזכוכית חלבית ואמבט אמייל שחוק, ומעבר לו חדר השינה, עמוק וצר, ובו עוד חלון; כאן עמדו במקביל שתי מיטות עץ נפרדות, כל אחת מהן צמודה לקיר. על אחת המיטות כבר היה פוטון, דבר מגושם וחסר חן, כבד כמו סוס מת.

‘אף פעם לא השתמשו בפוטון הזה,’ אמרה אניקה. היא סיפרה סיפור ארוך, איך היא עמדה לעבור הנה ואפילו קנתה את הפוטון לקראת זה, אבל לא הספיקה להשתמש בו כי בסוף היא עברה לגור עם חבר שלה קלמנט, שהוא לא החבר שלה, רק חבר, ואלוהים, איזה מפגרת היא שהיא אומרת את זה. בכל אופן, אם וילם מעוניין בדירה, היא מוסיפה את הפוטון בחינם.

וילם הודה לה. ‘מה אתה חושב, ג’יי־בי?’ הוא שאל.

מה הוא חשב? הוא חשב שזה חור מסריח. כמובן, גם הוא גר בחור מסריח, אבל הוא היה בחור המסריח שלו מתוך בחירה, ומפני שזה בחינם, ואת הכסף שהיה אמור להוציא על שכר דירה הוא הוציא במקום זה על צבעים, ועל אוכל, ועל סמים, ועל מונית מדי פעם. אבל אם עזרא אי־פעם יחליט לבקש ממנו לשלם שכירות, אין מצב שהוא יישאר שם. למשפחה שלו אולי אין כסף כמו למשפחה של עזרא או של מלקולם, אבל אין מצב שהיו נותנים לו לזרוק כסף על איזה חור מסריח. הם היו מוצאים לו משהו יותר טוב, או נותנים לו מתנה חודשית קטנה שתעזור לו להסתדר. אבל לווילם ולג’וד לא היתה הברירה הזאת: הם צריכים לשלם את דרכם, ואין להם כסף, וככה הם נידונים לגור בחור מסריח. ואם אלה הם פני הדברים, קרוב לוודאי שזה חור מסריח מתאים — זה זול, זה דאונטאון, ובעלת הבית שלהם לעתיד כבר דלוקה על חמישים אחוז מהם.

אז ‘נראה לי מושלם’ — הוא אמר לווילם, שהסכים. אניקה פלטה יבבת התרגשות. וכעבור עוד שיחה נחפזת זה נגמר: לאניקה היה דייר, ולווילם ולג’וד היה מקום לגור — כל זה לפני שג’יי־בי הספיק להזכיר לווילם שאין לו התנגדות שווילם יזמין אותו לקערת נודלס לארוחת צהריים לפני שהוא חוזר למשרד.

ג’יי־בי לא נטה על פי רוב להתבוננות פנימית, אבל כשנסע ברכבת לבית של אמא שלו ביום ראשון שלאחר מכן, לא הצליח להימנע מלחוות תחושה מעורפלת של גאוות שווא, בשילוב משהו דמוי הכרת טובה, על כך שיש לו את המשפחה ואת החיים שיש לו.

אבא שלו, שהיגר לניו יורק מהאיטי, מת כשג’יי־בי היה בן שלוש, ועל אף שג’יי־בי תמיד אהב לחשוב שהוא זוכר את פניו — חביבות ונעימות, עם רצועת שפם צרה ולחיים שהתעגלו לשזיפים כשחייך — הוא לעולם לא יֵדע אם הוא רק חושב שהוא זוכר, אחרי שעיין כל השנים בתצלום של אבא שלו שניצב על שידת הלילה ליד המיטה של אמא שלו, או שהוא באמת זוכר. ובכל זאת, זה הדבר העצוב היחיד שחווה בילדוּת, ואפילו העצב הזה היה קצת עצב חובה: לא היה לו אבא, והוא ידע שילדים שאין להם אבא אבלים על היעדרו מחייהם. הוא עצמו, בכל אופן, מעולם לא התנסה באופן אישי בכמיהה הזאת. אחרי שאבא שלו מת, אמא שלו, דור שני של האיטים־אמריקאים, עשתה דוקטורט בחינוך, וכל אותו הזמן לימדה בבית הספר הציבורי הקרוב לביתם, שנראה לה לא מספיק טוב בשביל ג’יי־בי. כשהוא הגיע לתיכון, בית ספר פרטי יקר במרחק של כמעט שעה נסיעה מהדירה שלהם בברוקלין, שהוא למד בו במלגה, היא כבר היתה מנהלת של בית ספר אחר, בית ספר ייחודי במנהטן, ומורה מן החוץ בברוקלין קולג’. היא היתה נושא לכתבה ב’ניו יורק טיימס’ הודות לשיטות הלימוד החדשניות שלה, ואף על פי שהעמיד פנים והסתיר את זה מהחברים שלו, הוא היה גאה בה.

כשהוא גדל היא תמיד היתה עסוקה, אבל הוא אף פעם לא הרגיש מוזנח, ואף פעם לא הרגיש שאמא שלו אוהבת את התלמידים שלה יותר מאשר אותו. בבית היתה סבתא שלו, שבישלה לו מה שרצה, ושרה לו בצרפתית, ואמרה לו בכל יום ביומו, פשוטו כמשמעו, איזה אוצר הוא, ואיזה גאון, ושהוא הגבר של חייה. והיו הדודות שלו, אחות של אמא שלו, בלשית משטרה במנהטן, והחברה שלה, רוקחת ואמריקאית דור שני גם היא (אבל מפוארטו ריקו, לא מהאיטי), שלא היו להן ילדים, ועל כן התייחסו אליו כאל שלהן. אחות של אמא שלו היתה טיפוס ספורטיבי ולימדה אותו לתפוס ולזרוק כדור (משהו שכבר אז עניין אותו רק בקושי, אבל לימים התגלה כמיומנות חברתית שימושית), והחברה שלה התעניינה באמנות; אחד הזיכרונות הכי מוקדמים שלו הוא טיול איתה אל המוזיאון לאמנות מודרנית, והוא זכר בבירור איך לטש עיניים ב’אחד: מספר 31, 1950′, נאלם דום ביראה והקשיב רק בקושי לדודה שלו, שהסבירה איך פּוֹלוֹק צייר את הציור.

בתיכון, שם נדרשה כמדומה מידה של רוויזיוניזם כדי לבדל את עצמו, ובמיוחד כדי לגרום אי־נוחות לנערים הלבנים העשירים שאיתם הוא למד, הוא טישטש מעט את האמת על מצבו החומרי: הוא נהפך לעוד ילד שחור חסר אב, עם אמא שהשלימה את לימודיה רק אחרי שנולד (הוא שכח להזכיר שהלימודים שהשלימה היו לתואר שני, אז אנשים הניחו שמדובר בתיכון), ועם דודה שעובדת ברחוב (שוב, הם הניחו שמדובר בזונה, לא קלטו שמדובר בבלשית משטרה). את התצלום המשפחתי האהוב עליו צילם החבר הכי טוב שלו בתיכון, נער בשם דניאל, ששמע את האמת מפיו ממש לפני שנתן לו לצלם את הדיוקן המשפחתי שלהם. דניאל עבד על סדרה של משפחות ‘על סף השוליים’, כפי שכינה זאת, וג’יי־בי היה צריך למהר ולתקן את הרושם שלפיו דודה שלו היא זונת רחוב גבולית, ואמא שלו יודעת קרוא וכתוב רק בקושי, לפני שהכניס את החבר שלו הביתה. דניאל פער את פיו ושום צליל לא בקע ממנו, אבל אז אמא של ג’יי־בי ניגשה אל הדלת ואמרה לשניהם להיכנס ולא לעמוד בקור, ודניאל נאלץ לציית.

דניאל, עדיין המום, העמיד אותם בסלון: סבתא של ג’יי־בי, איווט, ישבה בכיסא האהוב עליה עם המסעד הגבוה, ולצדיה עמדו דודה שלו כריסטין והחברה שלה סילביה מצד אחד, וג’יי־בי ואמא שלו מהצד השני. אלא שאז, ממש לפני שדניאל צילם את התמונה, דרשה איווט שג’יי־בי יֵשב במקומה. ‘הוא המלך של הבית,’ היא אמרה לדניאל לקול המחאות של בנותיה. ‘ג’אן־בַּפְטיסְט! תשב!’ הוא התיישב. ובתמונה הוא לופת את שתי משענות הזרוע של הכיסא בידיו השמנמנות (כבר אז הוא היה שמנמן), ומשני צדדיו נשים שמביטות בו בפנים קורנות. הוא עצמו מסתכל היישר אל המצלמה, מחייך חיוך רחב, יושב בכיסא שצריך היה לשמש את סבתא שלו.

האמונה שלהן בו, בזה שבסופו של דבר הוא ינצח, נותרה ללא עוררין באופן כמעט מדאיג. הן היו משוכנעות — בעוד שהשכנוע הפנימי שלו עצמו עמד למבחן פעמים כה רבות, עד שהוא כבר התקשה לחולל אותו לבדו — שיום אחד הוא יהיה אמן חשוב, שעבודות שלו יהיו תלויות במוזיאונים חשובים, שהאנשים שעדיין לא נתנו לו הזדמנות לא מעריכים נכונה את הכישרון שלו. לפעמים הוא האמין להן והרשה לעצמו להתעודד מהביטחון שלהן. בפעמים אחרות הוא הפגין חשדנות — נראה שדעתן עומדת בניגוד כה גמור לדעתו של שאר העולם, שהוא תהה שמא הן מתנשאות עליו, או שהן פשוט משוגעות. ואולי אין להן טעם. איך ייתכן ששיפוט של ארבע נשים יהיה שונה במידה תהומית כל כך מזה של כל אחד אחר? אין ספק שהסיכוי לכך שדעתן היא הדעה הנכונה היה נמוך.

ובכל זאת, הוא חש הקלה כשחזר בכל יום ראשון לביקורים הסודיים האלה בבית, שם היה אוכל בשפע ובחינם, ושם סבתא שלו היתה מכבסת לו את הבגדים, ושם כל מילה שאמר וכל רישום שהראה התקבלו בהערכה ובמלמולי אהדה. הבית של אמא שלו היה ארץ נודעת, מקום שבו תמיד ירחשו לו כבוד, שכל מנהג ומסורת בו עוררו הרגשה שהותאמו במיוחד בשבילו ולצרכים המסוימים שלו. בשלב מסוים במשך הערב — אחרי ארוחת הערב אבל לפני הקינוח, בזמן שכולם היו נחים בסלון, רואים טלוויזיה, והחתול של אמא שלו היה שוכב חם בחיקו — הוא היה מביט בנשים שלו ומרגיש שמשהו תופח בתוכו. הוא היה חושב אז על מלקולם, עם אביו השופע תבונה ואמו הלבבית אך פזורת הדעת, ועל וילם עם הוריו המתים (ג’יי־בי פגש אותם רק פעם אחת, בסוף השבוע שבו עברו דירה בשנה הראשונה בקולג’, והופתע לראות עד כמה שתקנים, עד כמה רשמיים, עד כמה לא־וילם הם), ולבסוף כמובן על ג’וד, עם הוריו הבלתי קיימים לחלוטין (תעלומה, בעניין הזה — הם הכירו את ג’וד כבר כמעט עשר שנים, ועדיין לא היו בטוחים מתי או אם בכלל היו שם הורים, רק שהסיפור הוא סיפור רע ולא משהו שמדברים עליו), ומרגיש פרץ חמים מימי של אושר ושל הכרת תודה, כאילו אוקיינוס שלם גואה בחזהו. אני בר־מזל, הוא היה חושב, ואז, כיוון שהיה תחרותי ותמיד בדק איפה הוא עומד ביחס לבני גילו בכל היבט של החיים, אני הכי בר־מזל מכולם. אבל הוא אף פעם לא חשב שזה לא מגיע לו, או שעליו לעבוד יותר קשה כדי להביע הוקרה על כך; המשפחה שלו היתה מאושרת כשהוא היה מאושר, וכך המחויבות היחידה שלו כלפיהן היתה להיות מאושר, לחיות בדיוק את החיים שהוא רוצה, בתנאים שהוא רוצה.

‘אנחנו לא מקבלים את המשפחות שמגיעות לנו,’ וילם אמר פעם כשהם היו לגמרי מסטולים. הוא דיבר, כמובן, על ג’וד.

‘אני מסכים,’ השיב ג’יי־בי. והוא באמת הסכים. לאף אחד מהם — לא לווילם, לא לג’וד, ואפילו למלקולם — לא היתה המשפחה שמגיעה לו. אבל בחשאי הוא החריג את עצמו: לו כן היתה המשפחה שמגיעה לו. הן היו נהדרות, באמת נהדרות, והוא ידע את זה. יותר מזה, הן באמת הגיעו לו.

‘הנה הילד המבריק שלי,’ היתה איווט קוראת בכל פעם שהוא נכנס הביתה.

אף פעם לא עלה בדעתו שבכלל יש אפשרות שהיא לא לגמרי צודקת.

ביום המעבר המעלית התקלקלה.

לכל הרוחות,’ אמר וילם. ‘שאלתי את אניקה לגבי זה. ג’יי־בי, יש לך את המספר שלה?’

אבל לג’יי־בי לא היה המספר שלה. ‘נו, טוב,’ אמר וילם. בכל מקרה, מה זה יועיל לסמס לאניקה? ‘מצטער, בחורים,’ הוא אמר לכולם, ‘נצטרך לעלות במדרגות.’

נראָה שלאף אחד לא אכפת. זה היה יום יפה בסוף הסתיו, יבש ולא ממש קר, עם רוח חזקה, והם היו שמונה, והיו להם לא הרבה ארגזים ורק מעט רהיטים להעביר — וילם וג’יי־בי וג’וד ומלקולם וריצ’רד חבר של ג’יי־בי וקרולינה חברה של וילם ושני חברים מן הארבעה שהיו להם במשותף, שלשניהם קראו הנרי יאנג, אבל כולם קראו להם הנרי יאנג האסיאתי והנרי יאנג השחור כדי להבדיל ביניהם.

מלקולם, שברגעים הכי פחות צפויים היו מתגלים כישורי הניהול שלו, חילק משימות. ג’וד יעלה לדירה ויכוון את התנועה ויראה איפה להניח את הארגזים. תוך כדי זה הוא יתחיל לפתוח את האריזות של הפריטים הגדולים ולפרוק את הארגזים. קרולינה והנרי יאנג השחור, שניהם חזקים ונמוכים, יסחבו את ארגזי הספרים, שהיו בגודל שאפשר להתמודד איתו בקלות. וילם וג’יי־בי וריצ’רד יסחבו את הרהיטים. והוא והנרי יאנג האסיאתי ייקחו את כל היתר. וכל אחד שיורד בחזרה במדרגות ייקח למטה את הארגזים שג’וד כבר שיטח ויערום אותם על שפת המדרכה ליד מְכלי האשפה.

‘אתה צריך עזרה?’ שאל וילם בשקט את ג’וד כשכולם התחילו להיערך למשימות שלהם.

‘לא,’ הוא אמר בקצרה, וּוילם הביט בו כשעשה את דרכו בצעדים איטיים, מהוססים, למעלה במדרגות, שהיו תלולות וגבוהות מאוד, עד שנעלם מן העין.

זה היה מעבר קל, זריז ונטול דרמות, ואחרי שכולם התקשקשו קצת, פרקו ארגזים ואכלו פיצה, האחרים הלכו לדרכם, למסיבות ולברים, וּוילם וג’וד נשארו סוף־סוף לבדם בדירה החדשה שלהם. המקום היה מבולגן, אבל המחשבה לסדר דברים במקומם היתה פשוט מעייפת מדי. וככה הם השתהו שם, מופתעים להיווכח באיזו מהירות כבר החשיך, ושיש להם איפה לגור, מקום במנהטן, מקום שהם יכולים להרשות לעצמם. שניהם הבחינו בהבעות האטומות המנומסות שעטו החברים שלהם כשראו את הדירה בפעם הראשונה (החדר עם זוג המיטות הצרות — ‘כמו משהו מאיזה מוסד ויקטוריאני לחולי נפש’, ככה וילם תיאר אותו לג’וד — זכה להכי הרבה הערות), אבל לשניהם לא היה אכפת: זה היה שלהם, והיה להם חוזה לשנתיים, ואף אחד לא היה יכול לקחת את זה מהם. כאן הם יוכלו אפילו לחסוך קצת כסף, ובכל מקרה, בשביל מה להם מקום יותר גדול? כמובן, שניהם השתוקקו ליופי, אבל זה יצטרך לחכות. או ליתר דיוק, הם אלה שיצטרכו לחכות לזה.

הם דיברו אבל העיניים של ג’וד היו עצומות, וּוילם ידע — לפי רפרוף העפעפיים הבלתי פוסק כמו של יונק דבש, והאופן שבו היד שלו נקמצה לאגרוף מהודק כל כך עד שווילם ראה את חוטי הוורידים הירוקים כמו מי ים מתבלטים מתחת לגב היד — שכואב לו. לפי הנוקשות שבה החזיק ג’וד את רגליו, שהיו מורמות על גבי ארגז של ספרים, הוא ידע שהכאב חמור, וידע גם שהוא לא יכול לעשות כלום בשבילו. אם הוא היה אומר, ‘ג’וד, אני אביא לך אספירין,’ ג’וד היה אומר, ‘אני בסדר, וילם, אני לא צריך כלום.’ ואם הוא היה אומר, ‘ג’וד, אולי תשכב קצת,’ ג’וד היה אומר, ‘וילם, אני בסדר. תפסיק לדאוג.’ אז בסוף הוא עשה מה שבמשך השנים כולם למדו לעשות בכל פעם שכאבו לג’וד הרגליים, זאת אומרת, מצא איזה תירוץ וקם ויצא מהחדר כדי שג’וד יוכל לשכב בלי לזוז ולחכות שהכאב יעבור בלי צורך לנהל שיחה או לבזבז כוחות בניסיון להעמיד פנים שהכול בסדר ושהוא רק עייף, או שזאת התכווצות שרירים, או כל תירוץ קלוש אחר שהוא היה מסוגל להמציא.

בחדר השינה מצא וילם את שקית האשפה עם המצעים שלהם ופרש אותם קודם על הפוטון שלו ואז על זה של ג’וד (שאותו קנו בזיל הזול בשבוע שלפני כן מהחברה הבקרוב־לשעבר של קרולינה). הוא מיין את הבגדים שלו לחולצות, מכנסיים, תחתונים וגרביים ושם אותם בארגזי קרטון נפרדים (שזה עתה רוקנו מספרים), שאותם תחב מתחת למיטה. הוא השאיר את הבגדים של ג’וד בלי לגעת בהם, אבל אז עבר אל חדר האמבטיה וניקה וחיטא אותו, ואז מיין והניח את משחת השיניים והסבונים וסכיני הגילוח ובקבוקי השמפו שלהם. פעם או פעמיים הוא עצר מעבודתו והתגנב לסלון, שם נשאר ג’וד באותה תנוחה, עדיין בעיניים עצומות, היד עדיין מאוגרפת, ראשו פונה הצדה ככה שווילם לא הצליח לראות את הבעת פניו.

הרגשות שחש כלפי ג’וד היו מורכבים. הוא אהב אותו — החלק הזה הוא פשוט — וחשש לשלומו, ולפעמים הרגיש שהוא אחיו הגדול וזה ששומר עליו לפחות כמו שהוא חבר שלו. הוא ידע שג’וד יסתדר וכבר הסתדר מצוין בלעדיו, אבל לפעמים ראה אצלו דברים שהטרידו אותו ועוררו בו הרגשה של חוסר אונים, ובאופן פרדוקסלי גם נחישות רבה יותר לעזור לו (אם כי ג’וד רק לעתים נדירות ביקש עזרה מכל סוג שהוא). כולם אהבו את ג’וד והתפעלו ממנו, אבל לעתים קרובות היתה לו תחושה שג’וד נותן לו לראות מעצמו קצת יותר — רק קצת — מכפי שהראה לאחרים, והוא לא היה בטוח מה הוא אמור לעשות בידע הזה.

הכאב ברגליים שלו, לדוגמה: מאז שהכירו אותו הם ידעו שיש לו בעיות ברגליים. היה קשה לא לדעת את זה, כמובן; בקולג’ הוא נעזר במקל הליכה, ובגיל צעיר יותר — כשהכירו אותו הוא היה צעיר כל כך, צעיר מהם בשנתיים תמימות, כך שהוא עדיין גדל — הוא הלך רק בעזרת קב אורתופדי, והרכיב על רגליו תמוכות מרובות רצועות, דמויות סד, עם זיזים חיצוניים שהוברגו לו לעצמות ופגמו ביכולת שלו לכופף את הברכיים. אבל הוא אף פעם לא התלונן, אפילו פעם אחת, אם כי אף פעם לא היתה לו בעיה עם תלונות של אחרים; בשנה השנייה שלהם בקולג’ ג’יי־בי החליק על קרח ונפל ושבר את מפרק כף היד, והם זכרו כולם את ההמולה שהתלוותה לזה, ואת הגניחות התיאטרליות של ג’יי־בי ואת זעקות השבר, ואיך במשך שבוע שלם אחרי ששׂמו לו גבס הוא סירב לעזוב את המרפאה באוניברסיטה, וקיבל שם כל כך הרבה מבקרים עד שעיתון בית הספר פירסם כתבה עליו. בחדר איתו היה עוד בחור, שחקן כדורגל שנקרע לו המיניסקוס וכל הזמן אמר שג’יי־בי בכלל לא יודע מה זה כאב, אבל ג’וד ביקר אצל ג’יי־בי כל יום, בדיוק כמו וילם ומלקולם, והעתיר עליו את כל האהדה וההזדהות שהוא השתוקק אליהן.

לילה אחד, זמן קצר אחרי שג’יי־בי הואיל בטובו להשתחרר מהמרפאה וחזר לשם רק כדי ליהנות מעוד סיבוב של תשומת לב, וילם התעורר ומצא חדר ריק. האמת, זה לא היה משהו בלתי רגיל: ג’יי־בי היה אצל החבר שלו, ומלקולם — שבסמסטר ההוא למד קורס באסטרונומיה בהרווארד — היה במעבדה שעכשיו הוא ישן בה בימי שלישי וחמישי. וילם עצמו היה לעתים קרובות במקום אחר, בדרך כלל בחדר של החברה שלו, אבל באותו לילה היתה לה שפעת והוא נשאר בבית. אבל ג’וד תמיד היה שם. אף פעם לא היתה לו חברה או חבר, ותמיד הוא בילה את הלילה בחדר שלהם. הנוכחות שלו בקומה התחתונה של מיטת הקומתיים, מתחת לווילם, היתה מוכרת וקבועה כמו הים.

הוא לא היה בטוח מה דחף אותו לרדת מהמיטה שלו ולעמוד לרגע, ישנוני, במרכז החדר השקט, ולהסתכל מסביבו כאילו ג’וד עשוי להשתלשל מהתקרה כמו עכביש. אבל אז הוא שם לב שהקב שלו לא שם והתחיל לחפש אותו, קרא בשמו בקול חלש בחדר המשותף, ואז, כשלא היתה תשובה, יצא מהדירה שלהם והלך לאורך המסדרון לעבר חדר הרחצה המשותף. אחרי החשכה בחדר שלהם, חדר הרחצה היה בוהק להבחיל, ונורות הניאון בו פלטו מין רחשוש בלתי פוסק. הוא היה מבולבל כל כך עד שהופתע פחות משהיה אמור כשראה בתא האחרון את כף הרגל של ג’וד מבצבצת מתחת לדלת, ואת קצה הקב שלו לצדה.

‘ג’וד?’ הוא לחש ודפק על דלת התא, וכשלא היתה תשובה, ‘אני נכנס.’ הוא משך ופתח את הדלת ומצא את ג’וד על הרצפה, ברגל אחת מקופלת מעלה אל החזה. הוא הקיא, ומשהו מזה הגליד על שפתיו ועל הסנטר, מריחה מנומרת בצבע משמש. העיניים שלו היו עצומות והוא הזיע, וביד אחת הוא החזיק בקצה המעוקל של הקב בעוצמה מאומצת שעשויה לנבוע, כמו שווילם הבין אחר כך, רק מתוך אי־נוחות קיצונית.

באותו רגע, בכל אופן, הוא היה מפוחד, ונבוך, והתחיל לשאול את ג’וד שאלה אחרי שאלה, שעל אף אחת מהן הוא לא היה במצב שאיפשר לו לענות, ורק כשניסה להניף את ג’וד על רגליו, ג’וד פלט צעקה וּוילם הבין עד כמה חמורים הכאבים.

הוא איכשהו הצליח לגרור־לסחוב למחצה את ג’וד לחדר שלהם והשכיב אותו במיטה שלו וניקה אותו במאולתר. עד אז נראה ששׂיא הכאב כבר חלף, וכשווילם שאל אותו אם לקרוא לרופא, ג’וד הניד בראשו בשלילה.

‘אבל ג’וד,’ הוא אמר בשקט, ‘אתה מתפתל מכאבים. מוכרחים לקרוא לעזרה.’

‘כלום לא עוזר,’ הוא אמר והשתתק לכמה רגעים. ‘אני פשוט צריך לחכות.’ הקול שלו היה מלוחשש וחלוש, לא מוכר.

‘מה אני יכול לעשות?’ שאל וילם.

‘כלום,’ אמר ג’וד. הם שתקו. ‘אבל וילם — תישאר איתי עוד קצת?’

‘ברור,’ הוא אמר. לידו ג’וד רעד ושיקשק כאילו קר לו, וּוילם לקח את השמיכה ממיטתו שלו וכרך אותה סביבו. בשלב מסוים הוא שלח יד אל מתחת לשמיכה ומצא את היד של ג’וד ופתח בכוח את האגרוף הקמוץ ואחז בכף היד הלחה, המחוספסת. עבר הרבה זמן מאז שהחזיק יד של בחור — זה לא קרה מאז הניתוח של אחיו לפני הרבה שנים — והוא הופתע להיווכח עד כמה חזקה אחיזת היד של ג’וד, עד כמה שריריות האצבעות שלו. ג’וד רעד ושיניו נקשו במשך שעות, ובסופו של דבר וילם נשכב לידו ונרדם.

בבוקר למחרת הוא התעורר במיטה של ג’וד והיד שלו פעמה, וכשבחן את גב היד ראה סימנים כחולים במקומות שבהם האצבעות של ג’וד לפתו אותו. הוא קם, קצת לא יציב, וניגש אל החדר המשותף, ושם ראה את ג’וד קורא ליד השולחן שלו, ותווי פניו לא שונים במאומה באור הבוהק של שעת הבוקר המאוחרת.

הוא הרים את מבטו כשווילם נכנס, ואז קם, וזמן־מה הם פשוט הסתכלו זה על זה בשתיקה.

‘וילם, אני נורא מצטער,’ ג’וד אמר לבסוף.

‘ג’וד,’ הוא אמר, ‘אין על מה להצטער.’ והוא התכוון לזה; באמת לא היה.

אבל ‘אני מצטער, וילם, אני נורא מצטער,’ חזר ג’וד, ולא משנה כמה פעמים וילם ניסה לעודד אותו, הוא לא התנחם.

‘רק אל תספר למלקולם ולג’יי־בי, בסדר?’ הוא ביקש ממנו.

‘אני לא אספר להם,’ הוא הבטיח. והוא מעולם לא סיפר, אם כי בסוף זה כבר לא שינה, כי בסופו של דבר גם מלקולם וג’יי־בי יראו אותו בזמן התקף כאב, אם כי רק פעמים מעטות בקטעים מתמשכים כמו בהתקף שווילם היה עד לו בלילה ההוא.

הוא מעולם לא דן בזה עם ג’וד, אבל בשנים שלאחר מכן הוא יראה אותו בהתקפי כאב מכל הסוגים, כאבים חזקים וכאבים מתונים, יראה אותו מתכווץ מפגיעות קטנות, ומפעם לפעם, כשחוסר הנוחות יהיה בלתי נסבל, יראה אותו מקיא, או מתקפל על הארץ, או פשוט נאטם ונהפך לחסר תחושה, כמו שקרה בסלון שלהם עכשיו. אבל עם היותו אחד שמקיים הבטחות, חלק ממנו תמיד תהה למה הוא אף פעם לא מעלה את הנושא בפני ג’וד, למה הוא אף פעם לא דן איתו בשאלה איזו הרגשה זאת, למה הוא אף פעם לא מעז לעשות מה שחושיו הטבעיים אמרו לו לעשות מאה פעמים: לשבת לידו ולעסות לו את הרגליים, לנסות ללוש ולהכניע את קצות העצבים המשובשים ההם. במקום זה הוא התחבא כאן באמבטיה, העסיק את עצמו, כאשר במרחק של כמה מטרים אחד החברים הכי טובים שלו יושב לבדו על ספה מגעילה, עושה את דרכו האיטית, העצובה והבודדה בחזרה להכרה, בחזרה לארצות החיים, בלי אף אחד לצדו.

‘אתה פחדן,’ הוא אמר לבבואה שלו במראה שבאמבטיה. הפנים שלו הסתכלו עליו בחזרה, עייפות מרוב גועל. מהסלון נשמעה רק שתיקה, אבל וילם ניגש ועמד בהסתר על קו הגבול שלו, חיכה שג’וד יחזור אליו.

‘המקום ההוא חור מסריח,’ אמר ג’יי־בי למלקולם, ואם כי הוא לא טעה — המבואה לבדה סימררה את עורו של מלקולם — הוא חזר הביתה בתחושה של עצב, ותהה פעם נוספת אם באמת עדיף להמשיך ולגור אצל הוריו ולא בחור מסריח משלו.

מבחינה הגיונית, אין ספק כמובן שהיה עליו להישאר היכן שהוא. הוא הרוויח מעט מאוד כסף ועבד שעות ארוכות מאוד, והבית של הוריו היה מספיק גדול — באופן תיאורטי הוא היה יכול בכלל לא לראות אותם לו בחר בזה. מלבד העובדה שכל הקומה הרביעית עמדה לרשותו (ואם להיות כנים, לא היתה טובה בהרבה מחור מסריח, בלגן כזה — אמא שלו הפסיקה לשלוח את העוזרת לנקות למעלה אחרי שמלקולם צרח עליה שאינֶז שברה אחד מדִגמי הבתים שלו), היתה לו גישה למטבח, ולמכונת הכביסה, ולמבחר העיתונים והמגזינים שההורים שלו מנויים עליהם, ופעם בשבוע הוא היה מוסיף את הבגדים שלו אל שק הבד הנפול שאמא שלו היתה משאירה במכבסת הניקוי היבש בדרך למשרד, ואינֶז היתה אוספת למחרת. הוא לא היה גאה בסידור הזה, כמובן, גם לא בעובדה שהוא בן עשרים ושבע ושאמא שלו עדיין מתקשרת אליו למשרד כשהיא מזמינה מצרכים למשך השבוע כדי לשאול אותו אם יאכל עוד תותים אם היא תקנה, או כדי לברר איזה דג הוא רוצה לארוחת הערב.

המצב היה קל יותר, בכל אופן, אם הוריו היו מכבדים את אותן חלוקות של מרחב וזמן שמלקולם כיבד. נוסף על כך שציפו שיאכל איתם ארוחת בוקר בכל יום ובראנץ’ ביום ראשון, הם לעתים תכופות גם קפצו לביקור בקומה שלו, והקדימו את ביקורי הנימוסין האלה בנקישה על הדלת ובסיבוב בו־זמני של הידית, גם אם מלקולם כבר אמר להם אינספור פעמים שהדבר מבטל לחלוטין את התכלית של הנקישה על הדלת. הוא ידע שזו מחשבה מכעיסה נורא וכפוית טובה, אבל לפעמים הוא נרתע אפילו לחזור הביתה בגלל הפטפוט הבלתי נמנע שהיה עליו לשאת לפני שהורשה לעלות לחדר שלו כמו איזה נער מתבגר. במיוחד הוא חשש מהחיים בבית בלי שג’וד יהיה שם; אם כי הדירה במרתף נהנתה מפרטיות רבה יותר מאשר הקומה שלו, ההורים שלו התרגלו לערוך ביקורים עליזים כשג’וד גר שם, ולפעמים כשמלקולם ירד במדרגות לראות את ג’וד, אבא שלו כבר ישב בדירת המרתף והרצה באוזני ג’וד על משהו משעמם. אבא שלו במיוחד חיבב את ג’וד — לעתים קרובות הוא אמר למלקולם שלג’וד יש שיעור קומה ועומק אינטלקטואלי אמיתי, שלא כמו שאר החברים שלו, שביסודו של דבר היו קשקשנים קלי דעת — ובהיעדרו, מלקולם יהיה מי שאבא שלו יענג בסיפורים המסובכים שלו על השוק, ועל המציאות הפיננסית הגלובלית המשתנה, ועל שלל נושאים אחרים שלא במיוחד עניינו את מלקולם. בעצם, לפעמים הוא חשד שאבא שלו היה מעדיף בן כמו ג’וד: הוא וג’וד למדו באותו בית ספר למשפטים. השופט שג’וד התמחה אצלו היה המדריך של אבא שלו במשרד הראשון שהוא עבד בו. וג’וד היה עוזר לתובע במחלקה הפלילית במשרד התובע הכללי של ארצות הברית, בדיוק אותו מקום שאבא שלו עבד בו בצעירותו.

‘תזכרו מה שאני אומר לכם: הילד הזה יגיע רחוק,’ או ‘זה דבר נדיר, לפגוש מישהו בתחילת הקריירה שלו שהולך להיות כוכב אמיתי בזכות עצמו,’ הכריז אבא שלו לעתים קרובות באוזני מלקולם ואמא שלו אחרי שדיבר עם ג’וד, ונראה מרוצה מעצמו כאילו הוא איכשהו אחראי לגאונות של ג’וד, וברגעים כאלה היה על מלקולם להימנע מלהביט בפנים של אמא שלו ובהבעה המנחמת שהוא ידע שמתפשטת עליהן.

המצב גם היה עשוי להיות קל יותר אם פלורה עדיין היתה בסביבה. כשהיא נערכה לעזוב, מלקולם ניסה להציע שהוא יהיה השותף שלה בדירת שלושת החדרים החדשה ברחוב בּתוּן, אבל או שהיא באמת לא הבינה את הרמזים הרבים שלו, או שפשוט בחרה לא להבין אותם. לפלורה לא היה אכפת כנראה מכמות הזמן המוגזמת שהוריהם תבעו מהם, ומשמעות הדבר היתה שהוא היה יכול לבלות יותר בחדר שלו ולעבוד על דגמי הבתים שלו ופחות למטה, בחדר העבודה של אבא שלו, יושב על קוצים מול אחד מפסטיבלי הסרטים המייגעים של אוֹזוּ. בגיל צעיר יותר מלקולם היה נעלב וחש טינה על ההעדפה של אביו לפלורה, שהיתה בולטת כל כך עד שחברי משפחה העירו על זה. ‘פלורה המופלאה’, אבא שלו קרא לה (או, בשלבים מסוימים בגיל ההתבגרות, ‘פלורה הפַייטֶרית’, ‘פלורה הזועפת’ או ‘פלורה המפחידה’, אם כי תמיד בחיוב), ואפילו כיום — אם כי פלורה היתה כמעט בת שלושים — הוא עדיין התמוגג ממנה באופן מיוחד. ‘המופלאה אמרה היום משהו חכם להפליא,’ הוא היה אומר בארוחת הערב, כאילו מלקולם ואמא שלו לא דיברו בסדירות עם פלורה; או אחרי בראנץ’ בדאונטאון ליד הדירה של פלורה, ‘למה המופלאה היתה צריכה לעבור כל כך רחוק מאיתנו?’ אף על פי שהיא היתה במרחק של לא יותר מרבע שעה נסיעה. (העניין הזה אכל את מלקולם במיוחד, כי אבא שלו תמיד סיפר לו סיפורים מפורכסים על זה שבילדותו היה עליו לעבור מן הגֶרַנְדינים לקווינס, ואיך מאז ואילך הוא הרגיש כמו לכוד בין שתי ארצות, ושגם מלקולם צריך יום אחד להרחיק ולהיות גולה מרצון במקום כלשהו, כי זה ממש יעשיר אותו כאדם וייתן לו איזושהי זווית ראייה נחוצה מאוד, וכו’ וכו’. ובכל זאת, אם פלורה היתה מעיזה לעבור מהאי, שלא לדבר על ארץ אחרת, למלקולם לא היה שום ספק שאבא שלו היה מתפרק.)

למלקולם עצמו לא היה כינוי. מפעם לפעם אבא שלו היה קורא לו בשמות משפחה של מלקולמים מפורסמים אחרים, ‘X‘ או ‘מקלארן’ או ‘מקדואל’ או ‘מָאגֵרידג” — על שמו של האחרון מלקולם נקרא כביכול — אבל תמיד התלוותה לזה הרגשה של נזיפה יותר מאשר של מחווה לבבית, תזכורת לְמה שמלקולם צריך להיות והוא לא.

לפעמים — לעתים קרובות — חשב מלקולם שמטופש מצדו להיטרד, ובוודאי להרגיש מדוכדך, מכך שאבא שלו כנראה לא מחבב אותו במיוחד. אפילו אמא שלו אמרה את זה. ‘אתה יודע שאבא לא מתכוון לכלום בזה,’ היא היתה אומרת מעת לעת, אחרי שאבא שלו היה נושא את אחד המונולוגים שלו על העליונות הכללית של פלורה, ומלקולם שרצה להאמין לה היה רוטן או ממלמל משהו כדי להראות לה שבכל מקרה לא אכפת לו. ולפעמים — שוב, לעתים קרובות יותר ויותר — היה מרגיז אותו שהוא בכלל מבלה כל כך הרבה זמן במחשבות על הוריו. זה נורמלי? אין בזה משהו מעורר רחמים? בסופו של דבר, הוא בן עשרים ושבע! זה מה שקורה למי שגר בבית? או רק לו? אין ספק שזה היה הנימוק הטוב ביותר לעבור דירה: כדי להיות מסוגל, איכשהו, להפסיק להיות כזה ילד. בשעות הערב, כאשר מתחתיו השלימו הוריו את שגרות היום שלהם, קרקוש הצינורות הישנים בזמן ששטפו פנים והחבטה העמומה הפתאומית והדממה שבעקבותיה כשכיבו את ההסקה בסלון, שציינו טוב מכל שעון כי השעה אחת־עשרה, אחת־עשרה וחצי, חצות — הוא היה עורך רשימות של דברים שעליו לפתור, ומהר, בשנה שלאחר מכן: העבודה שלו (בקיפאון מוחלט), חיי האהבה שלו (לא קיימים), המיניות שלו (לא פתורה), העתיד שלו (לא ודאי). ארבעת הסעיפים תמיד היו זהים, אם כי לפעמים השתנה הסדר. גם היכולת שלו לאבחן במדויק את המצב בכל תחום היתה עקבית, ולוּותה בחוסר יכולת מוחלט לספק פתרונות כלשהם.

בבוקר שלמחרת הוא היה מתעורר נחוש בדעתו: היום הוא עומד לעבור מכאן ולהגיד להוריו לעזוב אותו במנוחה. אבל כשהיה יורד לקומה למטה, היתה שם אמא שלו, טורחת על ארוחת הבוקר שלו (אבא שלו כבר מזמן הלך לעבודה) ומספרת לו שהיום היא קונה כרטיסים לנסיעה השנתית שלהם לסנט בַּארְטְס, ואם הוא יכול להגיד לה לכמה ימים ירצה להצטרף אליהם? (הוריו עדיין שילמו על החופשות שלו. הוא בהחלט העדיף שלא להזכיר את זה באוזני החברים.)

‘כו, אמא,’ הוא היה אומר. ואז היה אוכל את ארוחת הבוקר ויוצא למשך היום, החוצה אל העולם שבו אף אחד לא הכיר אותו, ושבו הוא היה יכול להיות כל אחד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חיים קטנים”