לפניכם הרומן המכונן של הספרות היוונית המודרנית. זהו ספר המתרחש על רקע נופיו של אי יווני, בתקופה של עוני ועליבות […]
א
דודה חאדוּלה, המוכרת לכול גם כיָאנוּ או כפְרָגיסָה, שכבה שרועה למחצה בעיניים עצומות סמוך לכרכוב האח וראשה נשען למרגלותיו, על הבסיס הנקרא פוּגוֹפּוֹדָרוֹ. עיניה היו אמנם עצומות אבל היא לא ישנה. את שנתה הקריבה על משמרת נכדתה החולה ששכבה בעריסת נצרים. היולדת, אמהּ של התינוקת החולה, נרדמה אך לפני זמן קצר על יצועה הדל.
העששית הקטנה התלויה מכרכוב האח הבהבה והטילה צללים על מעט הרהיטים הדלים, שנראו לאורה בשעת הלילה מהודרים ונקיים יותר מאשר באור יום. באח בערו בול העץ הגדול ושלושה גזרי עץ שכבר נשרפו עד למחציתם והותירו הרבה אפר ומעט חום ולהבות. משום מה הם הזכירו באישון הלילה לזקנה את היעדרותה של בתה הצעירה, קְרינְיוֹ, שאילו היתה עכשיו בחדר, היתה לוחשת בקולה המתנגן:
‘ברוך הבא חבר מביא בשורות טובות
לך לעזאזל אויב מביא צרות’
חאדוּלה, הידועה כאמור גם בשם פרָגיסה ולעתים גם פְרַנגוֹיָאנוּ, היתה כבת שישים, בנויה לתלפיות, בעלת אופי ומראה גבריים למדי, וחזותה נחתמה בשתי שערות על שפתה העליונה. כששקעה במחשבותיה באה לידי למסקנה שבעצם, כל חייה לא עשתה דבר אלא לשרת אנשים. כילדה שירתה את הוריה, כשהתחתנה נהפכה לשפחתו של בעלה, (לא זו בלבד ששירתה אותו, אלא שעקב אופייה החזק, המנוגד לחלוטין לאופיו החלש, היתה לו גם אם ואפוטרופסית. היא היתה הדמות המבוגרת במשפחה), כשנולדו ילדיה נעשתה כמובן לשפחה שלהם, וכשהם ילדו ילדים, טיפלה בנכדיה.
הנכדה החדשה נולדה לפני שבועיים. הלידה היתה קשה לאם, בתה הבכורה של פרַנגוֹיאנוּ — דֶלחָרוֹ טְרָחילֵנָה, הישנה עכשיו במיטתה. התינוקת הוטבלה מהר ביום העשירי, מאחר שהיתה חולה מאוד. היא השתעלה בחוזקה, פרכסה ופרחה. בערב שאחרי ההטבלה שכך השיעול ונדמה שהמצב השתפר מעט. פרַנגוֹיאנוּ לא עצמה עין לילות רבים. עפעפיה כבדו אך היא נשארה ערה ליד הברייה הזעירה, שכלל לא שיערה בנפשה כמה טִרחה היא מסבה. התינוקת לא יכלה לדעת אילו ייסורים צופן לה העתיד, אם תישאר בחיים, וּודאי שלא יכלה לנחש את תהיותיה החשאיות של סבתה: ‘אלוהים, למה באה גם התינוקת הזו לעולם?’
בעודה מנענעת את העריסה חזרה בלבה הזקנה על תולדות חייה המיוסרים. בלילות האחרונים מחוסרי השינה תעו מחשבותיה והיא לא מצאה כל פשר לסבל שסבלה, לריקנות, לחוסר התועלת, לעבודתה הקשה. כל חייה חלפו לנגד עיניה על מראותיהם וקולותיהם.
אביה היה איש הגון, איש עבודה נעים הליכות שכלכל בתבונה את כספו. אמה היתה ידועה לשמצה כאישה רעה, קשה וקנאית. היא היתה מהמכשפות של אותם ימים, מהנשים הידועות בכוחותיהן העל־טבעיים, הרוקחות מרקחות מעשבים ומטילות קללות באנשים. פעמיים או שלוש רדפו אחריה הקלֶפטֶס,1 הבחורים של גאצוֹס ושל קָרַטצוֹס, וגם לוחמים אחרים ממקדוניה. הם עשו זאת כדי לנקום בה, מאחר שהטילה עליהם קללה ועסקיהם דעכו. הם נאלצו לשבות מעסקיהם שלושה חודשים ולא יכלו לגבות דמי חסות, לא מהטורקים ולא מהנוצרים. אפילו הממשל בקוֹרינתוֹס לא הושיט להם עזרה.
הם רדפו אחריה מפסגת הר תָנַסיוֹס הקדוש דרך מורדותיו ועד למישור הנביא אליהו, המשופע עצי דולב עבותים ועשיר במעיינות, ומשם עד למֵרוֹבילי דרך השבילים התלולים והדרכים העקלקלות במעבה הצמחייה של ההר. היא ניסתה להתחבא בסבך עבות, אך לא הצליחה לשטות בהם. רשרוש העלים והענפים ורעידותיה שהרטיטו את השיחים והקוצים, בגדו בה. או אז שמעה קול גס ורם:
‘אח! ילדה מטופשת, תפסנו אותך!’
היא קפצה מהסבך ונמלטה כמו יונה שעפה בבהלה, ושרווליה הלבנים והרחבים התנופפו ברוח כמו כנפיים. לא היה שום סיכוי שתצליח להימלט. בפעם הקודמת, הפעם הראשונה שרדפו אחריה, הצליחה להסתתר מפניהם. זה היה סמוך לפּירגי ושם היו שבילי מילוט רבים. כאן, במֵרוֹבילי, לא היו שבילים ומבוכים, רק חורשות צפופות שלא היה אפשר לעבור בהן. דֶלחָרוֹ, אמהּ של פרַנגוֹיאנוּ, שהיתה אז נערה צעירה, קיפצה כאיילה משיח לשיח, יחפה, כי עוד הרבה קודם לכן השילה את אנפילאותיה, ואחת מהן לקח אחד הרודפים שלל. עכשיו דקרו הקוצים את עקביה ושרטו את קרסוליה ואת שוקיה שדיממו.כשכבר התייאשה כליל והרגישה שאין מוצא, צץ דבר מה באורח פלא בראשה.
שם, בצד השני של הסבך, במדרון ההר, היה מטע מעובד של זיתים שנקרא ‘האורן של מוֹריאָטיס’. מוֹריאָטיס הזקן, אביו של בעל המטע, היגר ממיסטרָה למקום הזה בסוף המאה הקודמת, עוד בימיהם של קתרינה הצארית ומאהבה אורלוף. האורן המפורסם היה נטוע בלב מטע עצי הזית כענק בין גמדים. זה היה עץ עתיק בן כאלף שנה, וגזעו הרחב היה חלול בבסיסו סמוך לשורשים. הגזע היה כה רחב עד כי בקושי יכלו חמישה אנשים להקיף אותו. הרועים והדייגים הם שחפרו את הנקרה הזו, והשתמשו בחומר העצי לבעירה. הם הוציאו משם כמויות עצומות והגזע היה חלול לחלוטין. העץ ופצעו העצום הפעור בו עמד עוד שבעים שנה, עד 1871. ביולי באותה שנה התרחשה רעידת אדמה באזור החוף. באותו לילה קרס העץ הענק.
בנקרה הזו שבאורן, היכולה בנקל להכיל שני אנשים, הסתתרה הכלה הצעירה דֶלחָרוֹ, אמה לעתיד של פרַנגוֹיאנוּ, התחבאה כמו במשחק מחבואים, כילדה נואשת. הגזע הסתיר אותה רק מאחור, והרודפים המגיעים לעץ היו מבחינים בה משתופפת שם.
שלושת הרודפים חלפו על פניה בריצה ושניים מהם אפילו לא סובבו את ראשם לאחור, כי היו בטוחים שהנערה רצה קדימה. רק ברגע האחרון הסתובב השלישי כאילו נורה, והביט סביבו לכל עבר מלבד לגזע האורן. ייתכן שהבחין בגזע בין הדברים שראה, אך לא יכול היה לשער שהיא מסתתרת שם. בין שידע על נקרת העץ ובין שלאו, מחשבה כזו לא חלפה במוחו באותו רגע. הוא נעץ את עיניו באדמה כמחפש איזה סדק שאולי בלע אותה, אך לא מצא דבר. הדריאדות הן שהגנו עליה. אותן נימפות יער, שאליהן פנתה ובהן נעזרה בכשפיה, ריססו את עיני רודפיה בטל הירוק של היער ועיוורו אותם.
הנערה ניצלה מציפורניהם. מאותו יום ואילך המשיכה להטיל את כישופיה, כישופים נגד הקלֶפטֶס, שפגעו קשות בעסקיהם. נזקיהם היו גדולים ולא נותר להם שלל לבזוז — עד אשר עזר האל הטוב והעניינים נרגעו. הסולטן מָהמוּט הטיל את שלטונו על ‘איי השדים’ היווניים, ותושביהם לא היו פטורים ממסים עוד. המסים החליפו את הביזה, ומעתה נאלצו התושבים לעבוד ולמלא את כרסו הענקית של השלטון המרכזי. כרס חסרת אוזניים, אשר לא שעתה לסבלם.
חאדוּלה פרָגיסה כבר נולדה אז, תינוקת שרק לימים נודע לה על הימים האלה מסיפוריה של אמהּ. משבגרה והגיעה לשנתה השבע־עשרה, בימים השלווים של שלטון המושל, השיאו אותה הוריה ליאניס פרַנגוֹס. בעלה, שלימים יכונה בפיה ‘כובע גרב’ ו’החשבון’.
לא בלי סיבה העניקה חאדוּלה לבעלה את הכינויים האלה. בכינוי כובע־גרב נהגה להקניט אותו עוד לפני שנישאו, מתוך משובת נעורים (עוד לפני שידעה שיהיה הגבר שיעד לה הגורל) כי במקום תרבוש נהג לחבוש כובע־גרב אפור־אדום שבקצהו פונפון. ‘החשבון’ היה כינוי שהצטרף לאחר שנישאו, על שום הרגלו לחזור על המשפט ‘בזה מסתכם החשבון’, אף על פי שהוא עצמו לא היה מסוגל לחשב סכום של שני מטבעות של חצי אגורה, או כמה שכר מגיע לו תמורת שני ימי עבודה. לולא היא, היו ממשיכים לשטות בו ולרמות אותו כל יום בלי לשלם לו את השכר המגיע לו על עבודתו ברציפים ובמחסני הסירות, ששם עבד כנגר באיטום סדקים.
זמן רב היה שוליה של אביה, שלימד אותו את המלאכה. הזקן כיבד את פשטותו, צניעותו ויחסו הזהיר לכסף, והחליט לעשות אותו לחתנו. כנדוניה נתן לו בית נטוש ומט לנפול ליד המבצר הישן, סמוך לקו החוף, במקום שהתגוררו שם אנשים עד שנת 1821. אל הבית, המרוחק מהעיר החדשה שלוש שעות של הליכה קשה, היתה צמודה חלקת אדמה זעירה שנקראה גן ירק, אך לא היה אפשר לגדל בה דבר. נוסף על כך העניק לו שדה בור בגודל של מטפחת, ששכן אחד טען לבעלות עליו בעוד ששכן אחר טען ששני הצדדים השתלטו על שטח ששייך בכלל למנזר ישן של הכנסייה. זו היתה הנדוניה שהעניק סְטָטָרוֹס הזקן לבתו היחידה. לעצמו, לאשתו ולבנו השאיר את שני הבתים שנבנו לא מכבר בעיר החדשה, שני כרמים, שני מטעי זיתים, כמה שדות ואת כל הכסף וחפצי הערך שברשותו.
עד לשם הרחיקו זיכרונותיה של פרַנגוֹיאנוּ באותו לילה. זה היה הלילה האחד־עשר מאז ילדה בתה. מצבה של התינוקת הידרדר שוב וסבלה היה רב. האומללה הגיחה לעולם חולה. היא חלתה עוד ברחם אמה… ברגע זה פרצה התינוקת בשיעול עז שקטע את חלומותיה בהקיץ של פרַנגוֹיאנוּ. היא התרוממה מהמזרן הדל ששכבה עליו, רכנה אל התינוקת והתאמצה להיטיב לה. היא קירבה בקבוקון אל האור העמום של העששית וניסתה להשקות את התינוקת בכפית של שיקוי מרגיע. התינוקת טעמה את הנוזל וירקה.
היולדת נעה על מיטתה הצרה והנמוכה. נדמה שלא ישנה עמוק, רק נמנמה בעיניים עצומות. היא פקחה את עיניה, התרוממה מעט ושאלה:
‘איך היא, אמא?’
‘איך היא יכולה להיות!…’ ענתה הזקנה קדורנית. ‘את צריכה לנוח עכשיו!.. היא משתעלת קצת, אז מה!’
‘איך היא נראית לך?’
‘איך היא נראית לי?… היא תינוקת קטנה… הנה, עוד יצור הגיע לעולם,’ הוסיפה בארשת מרירה ומוזרה.
היולדת נרגעה מעט ונרדמה שוב. הזקנה הצליחה לעצום את עיניה רק לקראת עלות השחר, בקריאת התרנגול השלישית. היא התעוררה למשמע קולה של בתה אַמרֵסה שבאה בבוקר מהבית הקטן הסמוך, קצרת רוח לדעת מה שלום היולדת והתינוקת ואיך עבר הלילה על אמה.
אַמרֵסה, הבת השנייה, לא היתה נשואה וכבר נחשבה רווקה זקנה. בכל זאת נודעה בכפר בחריצותה ובכישרון התפירה שלה. היא היתה שחרחורת, גבוהה וגברית. הנדוניה הנהדרת שרקמה לעצמה, כלי מיטה ומפות תחרה, היתה טמונה שנים בתיבת עץ ישנה, מאכל לעש ולתולעים.
‘בוקר טוב!… מה שלומכן!… איך עבר הלילה?…’
‘אה, זו את, אַמרֵסה ?… נו, גם הלילה הזה עבר.’
הזקנה שרק התעוררה שפשפה את עיניה ופיהקה. רעש נשמע מהחדר הסמוך. זה היה דָדיס טרָכיליס, בעלה של היולדת, שזה עתה התעורר. הוא ישן מעבר למחיצת העץ הדקה עם שני הילדים, הבן והבת. הוא אסף את כלי עבודתו — משורים, פטישים, דוקרנים, והתכונן לצאת לעוד יום עבודה.
‘את שומעת איזה רעש הוא עושה!’ אמרה הזקנה, ‘הוא לא יכול לאסוף את הדברים שלו בלי שכולם ישמעו וידעו שהוא הולך לעבודה!’
‘מהומה רבה,’ צחקה אַמרֵסה בלגלוג.
הרעש שהקים דָדיס מעבר למחיצת העץ כשהטיל את כלי העבודה זה אחר זה אל סלו, העיר לבסוף את היולדת, אשתו.
‘מה קרה אמא?’
‘מה קרה?!…קוֹנְסטָדיס זורק את הכלים שלו לסל!…’ אמרה הזקנה ונאנחה.
‘על לא דבר…’ המשיכה אַמרֵסה את הפתגם.
קולו של קוֹנסטָדיס נשמע מבעד למחיצת העץ הדקה.
‘התעוררת, חותנת?… איך עבר עלייך הלילה?’
‘איך יכול לעבור עלי?… כמו תרנגולת במחסן תבואה… בוא תשתה את הראקי שלך.’
דָדיס הופיע בפתח חדר החורף. הוא היה בעל מבנה גוף מגושם, רחב חזה ומקריח. ‘מכוער’, כמו שאמרה עליו חמותו הזקנה. היא הורתה בניד ראש לאַמרֵסה למזוג לו כוסית מבקבוק הראקי הקטן שעמד על אדן האח.
‘אין איזו תאנה?’ שאל כשלקח את הכוס מידיה של גיסתו.
‘מאיפה נביא דבר כזה!…’ אמרה חאדוּלה הזקנה והוסיפה, ‘אפילו ארבעים עוגות חג אין לנו.’ כוונתה היתה שאפילו לעניים ביותר יש די כסף לחגוג אירוע משמח כמו לידת בת.
‘את רוצה חתן עם שבע עיניים?’ אמרה אַמרֵסה שנזכרה בפתגם נוסף.
‘ואולי את מעדיפה אותו פוזל?’ אמר דָדיס בלי להניד עפעף… ואז הוסיף ‘לחיים! יום ארבעים שמח!’ ורוקן את הכוסית בלגימה אחת והניח אותה על אדן האח.
‘ערב טוב לכם!’ אמר, הרים את הסל ויצא החוצה.
אין עדיין תגובות