החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סלסטינו לפני השחר

מאת:
מספרדית: אורי בן-דוד | הוצאה: | 2012 | 262 עמ'
זמינות:

18.50

רכשו ספר זה:

סלסטינו לפני השחר הוא סיפור התבגרות המתרחש בכפר נידח בקובה. מבעד לעיניו המתבוננות והרגישות של המספר–ילד, בין קרעי חלומות ופנטזיה, עולה מציאות חיים קשה ואלימה של משפחה כפרית מסוכסכת וקשת–יום. למסע התבגרותו מתלווה סלסטינו, שותף קרוב לבדידות,לחלומות, לתקוות ולשוטטות על קו הגבול הדק שבין מציאות לדמיון.

"אני מסתכל על סלסטינו וסלסטינו מסתכל עלי, למרות שאנחנו לא יכולים לראות אחד את השני. אולי ממש עכשיו סלסטינו בוכה!

ואני לא יכול לראות אותו! אולי גם אני בוכה. אבל אני חושב שלא, בחושך הזה לא מתחשק לי לבכות, בגלל שאף אחד לא יראה אותי."

בין תמימות כובשת לפיכחון אכזרי, בין רגעים פיוטיים לאלימות קשה,הגיבור מגולל את קורותיו, ומשתמש באמצעי היחיד אשר עומד לרשותו- כוח הדמיון וההמצאה – כדי לברוא לעצמו עולמות חלופיים, טובים יותר. סלסטינו לפני השחר הוא ספר נוגע ללב על ילדוּת ומשפחה, על דמיון וחרות, ועל האמונה ברוח האדם. זהו רומן ביכורים אמיץ, מפתיע ועטור פרסים, פרי עטו של ריינלדוֹ אָרֵנָס, מגדולי סופריה של קובה במאה העשרים.

"סלסטינו נתן לי הלילה במתנה את אחת האוזניים שלו. אמרתי לו שאני אשמור אותה לאחר כך, אבל תפסתי אותה מיד ואכלתי אותה בביס אחד."

מקט: 4-249-50065
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


סלסטינו לפני השחר

אימא שלי יצאה ממש עכשיו מהבית. רצה החוצה, צורחת כמו משוגעת שהיא הולכת לקפוץ לבאר. אני רואה את אימא שלי בקרקעית הבאר. אני רואה אותה צפה על המים הירקרקים, המלאים בעלי שלכת. אני מתחיל לרוץ לכיוון החצר, שם נמצאת הבאר, עם השפה הכמעט מתמוטטת שלה, שעשויה מענפים של אֵלת המסטיק.

אני מגיע בריצה ומציץ. אבל, כמו תמיד: רק אני נמצא שם למטה. אני מלמטה, משקיף על עצמי כלפי מעלה. אני, שנעלם ברגע שאני יורק אל המים הירקרקים.

אימא, זאת לא הפעם הראשונה שאת מרמה אותי: כל יום את אומרת שאת הולכת לקפוץ ראש אל הבאר, וכלום. אף פעם אַת לא עושה את זה. את חושבת שאת הולכת לשגע אותי, שאתחיל לרוץ מהבית אל הבאר ומהבאר אל הבית. לא. כבר התעייפתי מזה. אל תקפצי אם את לא רוצה. אבל גם אל תגידי שאת הולכת לעשות את זה, אם בסוף את לא באמת מתכוונת לזה.

אנחנו בוכים מאחורי סבך המאיאס העתיק. אימא שלי ואני, בוכים. הלטאות גדולות מאוד בתוך הסבך הזה. הייתם צריכים לראות אותן! ללטאות כאן יש צורות שונות. הרגע ראיתי אחת עם שני ראשים. שני ראשים יש ללטאה הזאת שזוחלת כאן.

רוב הלטאות האלה מכירות אותי ושונאות אותי. אני יודע שהן שונאות אותי, ושהן מחכות ליום… ‘זונות!’ אני אומר להן ומנגב את העיניים. ואז אני תופס מקל והולך להפיל אותן. אבל הן מבינות יותר ממה שחושבים, וברגע שהן רואות אותי הן מפסיקות לבכות, נכנסות לתוך הסבך ונעלמות. הזעם שמתעורר בי, זה בגלל שאני יודע שהן מסתכלות עלי ואני לא יכול לראות אותן, ואני מחפש אותן ולא מוצא. אולי הן צוחקות עלי.

בסוף אני תופס אחת. אני מוריד עליה את המקל וחותך אותה לשניים. אבל היא נשארת בחיים, וחצי אחד שלה בורח בריצה בזמן שהחצי השני מתחיל לקפוץ מולי, כאילו אומר לי: אל תחשוב, טמבל, שאותי הורגים כל כך בקלות.

‘חיה!’ אומרת לי אימא שלי, וזורקת עלי אבן שפוגעת לי בראש. ‘תעזוב את הלטאות המסכנות שיחיו בשקט!’ הראש שלי נפתח לשני חצאים, ואחד מהם בורח משם בריצה. השני נשאר מול אימא שלי. רוקד. רוקד. רוקד.

אנחנו רוקדים עכשיו כולנו על גג הבית. כמה אנשים יש על הגג! אני אוהב לטפס על ענפי הגוּאָנוֹ,[א] ואני תמיד מוצא איזה קן של טוֹטיסוֹת שם למעלה. אני לא אוכל את ביצי הטוטיסות, כי אומרים שהן תמיד רקובות, אז מה שאני עושה זה שאני זורק אותן על הראש של סבא שלי, שתמיד כשהוא רואה אותי על הגג הוא תופס את המקל הארוך שבו הוא משתמש כדי לגזום את הדקלים, ומתחיל לנעוץ אותו בי, כאילו הייתי ערמה של גלעיני תמרים. אחת מהביצים האלה התפוצצה לסבא שלי בעין, ואני לא יודע למה, אבל נראה לי שהוא נשאר עיוור בעין הזאת. אבל לא: צריך איזה מוט ברזל בשביל להוציא לזקן הזה את העיניים, כי מה שיש לו שם הוא יותר חזק מתחתית של כד.

אני רוקד לבד על הגג. כבר גרמתי לבני דודים שלי לרדת, והם ישנים עכשיו בין האורנים. בתוך גדר הלבנים הלבנות. וצלבים. וצלבים. וצלבים.

‘בשביל מה כל כך הרבה צלבים’, שאלתי את אימא ביום שבו הלכנו לראות את הבני דודים.

‘זה בשביל שינוחו בשלום ויגיעו לשמים’, אמרה לי אימא שלי, תוך כדי שהיא בוכה בהיסטריה וגונבת זר פרחים טרי מצלב רחוק יותר. אז משכתי החוצה שבעה צלבים וסחבתי אותם מתחת לזרוע. שמרתי אותם במיטה שלי, בשביל שאוכל להירדם כשאני שוכב לישון, בלי להרגיש אפילו את היתושים, שכאן העקיצות שלהם יותר גרועות מאלה של העקרבים.

‘הצלבים האלה הם בשביל שאוכל לישון’, אמרתי לסבתא שלי, כשנכנסה אל החדר. סבתא שלי היא אישה זקנה מאוד, חשבתי, תוך כדי שהתכופפתי מתחת למיטה. ‘קחי את שני הצלבים האלה בשבילך’, אמרתי לסבתא, ונתתי לה את הצלבים. והיא לקחה אליה את כולם. ‘היום יש מחסור בעצים יבשים’, אמרה. וכאשר הגיעה אל התנור עשתה מהם שבבים וזרקה אותם אל האש.

‘מה עשית עם הצלבים שלי, מרשעת!’ אמרתי לה, והנפתי למעלה חתיכת צלב בוערת שתפסתי, כדי להוציא לה את העיניים. אבל עם הזקנה הזאת לא כדאי להתעסק, ובזמן שהרמתי את המקל הבוער היא תפסה סיר של מים רותחים שעמד על התנור ושפכה אותו לעברי. אם לא הייתי זז הייתי עכשיו בשר צלוי. ‘אתי אל תתעסק’, אמרה סבתא, ואחר כך נתנה לי לאכול בטטה צלויה. יצאתי אל מטע הגוּאָנינָה, עם הבטטה חצי אכולה, ושם חפרתי בור וקברתי אותה. אחר כך אִלתרתי צלב עם ענף של גואנינה יבשה, וקברתי גם אותו יחד עם הבטטה המתה.

אבל עכשיו אני חייב להפסיק לחשוב על הדברים האלה ולמצוא דרך לרדת מהגג בלי שסבא ישפד אותי עם המקל. אני כבר יודע: אעבור דרך מרזבי האבץ כאילו אני חתול, וברגע שהוא הכי פחות יצפה לזה, אקפוץ מהמרזב ואברח בריצה. אה, אם הייתי יכול ליפול על סבא שלי מלמעלה ולמחוץ אותו! הוא האשם היחיד. הוא. בגלל זה אנחנו נפגשים כאן, אני וכל הבני דודים שלי. כאן, על הגג של הבית, כמו שעשינו כבר כל כך הרבה פעמים: אנחנו צריכים לתכנן את הדרך שבה סבא ימות לפני זמנו.

הבית הזה תמיד היה גיהינום. עוד לפני שכולם מתו, כאן כבר דיברו רק על מתים ועוד מתים. וסבתא הייתה הראשונה שעשתה סימנים של צלב בכל מקום. אבל כשהדברים נהיו רעים באמת, זה היה אז כשסלסטינו חשב בפעם הראשונה להתחיל לכתוב שירים. סלסטינו המסכן! אני רואה אותו עכשיו, יושב על מפתן דלת הסלון ותולש את הזרועות שלו.

סלסטינו המסכן! כותב. כותב בלי הפסקה, אפילו על הכריכות של המחברות שבהן כותב סבא מתי בדיוק התעברו הפרות. על עלֵי המַגְוֵי ואפילו על עלֵי הדקלים, שהסוסים לא הגיעו בזמן בשביל לאכול אותם.

כותב. כותב. ואז, כשלא נשאר אפילו עלה אחד של מַגְוֵי שאפשר להשתמש בו. ולא קליפה אחת של דקל. ולא מחברות הרישומים של סבא: סלסטינו מתחיל לכתוב על גזעי העצים.

‘זאת הומואיות’, אמרה אימא שלי כשנודע לה על הכתבנות של סלסטינו. וזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא קפצה אל הבאר.

‘לפני שיהיה לי בן כזה אני מעדיפה למות.’ ומפלס מי הבאר עלה.

כמה שמנה הייתה אז אימא! כמה שהיא הייתה שמנה. והמים, כשהיא צללה לתוכם, עלו ועלו. הייתם צריכים לראות את זה! רצתי אל הבאר ויכולתי לרחוץ את הידיים במים, ובלי להתכופף אפילו שתיתי, מותח מעט את הצוואר. ואחר כך התחלתי לשתות כשאני משתמש בידיים כמו בקנקנים. כמה מרעננים וכמה צלולים היו המים! אני אוהב להרטיב את הידיים ולשתות אִתן. בדיוק כמו שעושות הציפורים. למרות שברור, בגלל שלציפורים אין ידיים הן שותות עם המקור… ומה אם יש להן ידיים, ואנחנו בעצם אלה שטועים?… אני לא יודע אפילו מה להגיד. הדברים בבית הזה הולכים כל כך רע: האמת, שאני אפילו לא יודע מה לחשוב. אבל, בכל מקרה, אני חושב. חושב. חושב… וכבר סלסטינו מתקרב אלי שוב, עם כל העלים הכתובים מתחת לזרוע שלו, ועפרונות הנגרוּת נעוצים לו באמצע הבטן.

 

‘סלסטינו! סלסטינו!’

‘הבן של כרמלינה השתגע!’

‘השתגע! השתגע!’

‘הוא מקשקש על גזעי העצים.’

‘הוא משוגע על כל הראש!’

‘איזו בושה! אלוהים! רק אצלי דברים כאלה יכולים לקרות!’

‘איזו בושה!’

 

הלכנו לנהר. הקולות של המוּצ’אצ’וֹס הלכו והפכו כל הזמן ליותר צעקניים. אותו הם הוציאו מהמים ואמרו לו שילך להתרחץ עם הנשים. אני יצאתי גם כן אחרי סלסטינו, ואז המוצ’אצ’וס תפסו אותי ונתנו לי שמונה בעיטות בדיוק: ארבע בכל צד של התחת. התחשק לי לבכות. אבל הוא בכה גם בשבילי.

והלילה תפס אותנו באמצע השדה. ככה, פתאום, מגיע הלילה במקומות האלה. כשהכי פחות מצפים לו, הוא מפתיע אותנו. עוטף אותנו, ואחר כך לא עוזב. כמעט אף פעם לא זורחת כאן השמש. למרות שברור, הרבה אנשים אומרים שהשמש יוצאת. גם אני אומר את זה מדי פעם. מדי פעם. מדי פעם. מדי…

‘שלא יגלו בבית על מה שעשו המוּצ’אצ’וֹס’, אמר לי סלסטינו וניגב את עיניו עם עלה של גויאבה. אבל כשהגענו הביתה הם כבר חיכו לנו בדלת. אף אחד לא אמר כלום. אפילו לא חצי מילה. הגענו. נכנסנו אל פינת האוכל והיא יצאה דרך דלת המטבח. צָרחה מאחורי תנור הבישול, ואז התחילה להתרוצץ בחצר, קופצת בסוף שוב אל הבאר… כשהייתי קטן יותר, סבתא נתנה לי תרנגולת ואמרה לי: ‘תעקוב אחריה עד שתמצא את הקן שלה, ואל תחזור הביתה אם לא תמלא את הכיסים שלך בביצים’. אני שחררתי את התרנגולת באמצע החצר. היא ברחה בריצה. נופפה בכנפיים שלוש פעמים באוויר. ונעלמה, מקרקרת בין המאיאס והקוצים.

‘ברחה לי התרנגולת, סבתא.’

‘מנוול! עדיף היה שתמות!’

סלסטינו התקרב אלי והניח את היד שלו על הראש שלי. הייתי עצוב. זאת הייתה הפעם הראשונה שקיללו אותי. הייתי עצוב והתחלתי לבכות. סלסטינו הרים אותי גבוה באוויר ואמר לי: ‘איזה שטויות… אתה חייב להתרגל’. הסתכלתי אז על סלסטינו ושמתי לב שגם הוא בכה, למרות שניסה להסוות את זה. ואז הבנתי שגם הוא עדיין לא התרגל. לרגע הפסקתי לבכות. ויצאנו שנינו אל החצר. עדיין היה יום.

עדיין היה יום.

ירד מבול. והברקים, שעדיין לא היו מרוצים מכמות המים, מצמצו ושבו ומצמצו מאחורי העננים ובינות לעלים הגבוהים של עצי הקַנְיָפיסְטוּלָה. איזה ריח טוב נשאר אחרי שיורד גשם… אף פעם לפני זה לא שמתי לב לכאלה דברים. הפעם שמתי לב. ושאפתי אוויר דרך האף ודרך הפה. וחזרתי ומילאתי את הבטן בְּרֵיח ובאוויר. השמש כבר לא עמדה לצאת, כי היו יותר מדי עננים. אבל הכול עדיין היה בהיר. הלכנו מתחת לעצי האָנוֹנָה והרגשתי את הבוץ המעורבב בעלים, חודר מבעד לחורים בנעליים שלי. הבוץ היה קר, ופתאום התחלתי לחשוב שאני הולך בשלג ושעצי האנונה הם אשוחי חג המולד, ושכל המשפחה נמצאת בבית, בין אני-לא-יודע-איזה זמזומים ורעש, שעד אז לא שמעתי אותם. ‘כמה חבל שבמקום הזה אין שלג’, אמרתי לסלסטינו. אבל הוא כבר לא היה אתי. ‘סלסטינו! סלסטינו!’ צעקתי, מאוד בשקט, כאילו לא רציתי להתעורר ולמצוא את עצמי באמצע שלולית של בוץ.

 

סלסטינו! סלסטינו!…

 

שוב חזרו הברקים. אימא שלי חצתה בריצה את השלג וחיבקה אותי ממש חזק. ואמרה לי ‘ילד שלי’. ואמרה לי ‘ילד שלי’. חייכתי אל אימא שלי, ואחר כך זינקתי עליה ונתליתי על הצוואר שלה. והתחלנו לרקוד על האדמה הלבושה כולה לבן. תוך כדי כך הלכו והתקרבו אלינו הקולות של האנשים ששרו והרעישו בבית: הם התקרבו אלינו עם חזרזיר צלוי על שפוד ולא הפסיקו לשיר. כל הבני דודים התקהלו סביבנו והתחילו להקיף אותנו בריקודים. אימא הרימה אותי גבוה נורא. הכי גבוה שהזרועות שלה מסוגלות. וראיתי מלמעלה איך השמים נהיים סגולים יותר ומבול גדול יותר ולבן יותר מזה שכבר ירד התחיל להתגנב מבעד לעננים. אז קפצתי מזרועותיה של אימא שלי ורצתי לעבר הבני דודים, ושם התחילו כולם לקפוץ על השלג ולשיר ולשיר ולשיר, ותוך כדי כך הלכנו ונהיינו שקופים, שקופים כמו הקרקע, שהקפיצות שלנו לא השאירו עליה סימנים.

לרגע נשמע רעם חזק. ראיתי את הברק ממס את כל השלג תוך פחות משנייה. ולפני שצרחתי ועצמתי את העיניים עוד הספקתי לראות את עצמי: רץ על גבי הבוץ, וראיתי את סלסטינו כותב שירים על גבי הקליפות הקשות של גזעי האנונה. סבא שלי יצא עם גרזן מהמטבח והחל לכרות את כל העצים שעליהם כתב סלסטינו, אפילו את אלה שכתובה עליהם רק מילה אחת.

 

ראיתי אותו ככה, עם הגרזן, מכה עוד ועוד בגזעי העצים, ואמרתי לעצמי: ‘הגיע הזמן: אני הולך להנחית לו אבן גדולה על הגב’. אבל לא עשיתי את זה. ואם אחטיא ולא אצליח להרוג אותו? אם לא אפגע עם האבן בדיוק במקום אז אני גמור, כי סבא יסתער עלי בזעם ויחתוך אותי לחתיכות עם הגרזן.

 

אני לא יכול לעשות שום דבר בעצמי. למרות שלפעמים הייתי רוצה לעשות הרבה דברים. אבל בסופו של דבר אני לא עושה כלום. יום אחד אמרתי לעצמי שאני הולך לשרוף את הבית: טיפסתי על אחד מבולי העץ שמחזיקים את התקרה עד שהגעתי אל הגג, וכשכבר הדלקתי את הגפרור והייתי צריך רק לקרב אותו אל הסכך בשביל שהכול יבער כמו אבק שריפה ולא יישארו אפילו גחלים ממה שהיה פעם הבית – נזכרתי פתאום בגוזלי הטוֹטיסוֹת, שרק בקעו מהביצה וישנו בשלווה בתוך הקן, ליד המרזבים. נזכרתי בהם וזה הכאיב לי. ולא עשיתי כלום. ירדתי מהגג ואמרתי לעצמי: ‘טוב, כשיגדלו הגוזלים ויעופו מכאן, אז אשרוף את הבית בלי שום בעיה’. וכשהגעתי לקרקע הרגשתי מכה חזקה, ששִקשקה לי את הצלעות וכמעט שברה לי את הגב.

‘בן זונה! אמרתי לך לא לעלות לגג של הבית. הגשם כבר יורד יותר בפנים מאשר בחוץ בגלל החורים שפתחת בגג, מרוב ההליכות שלך על העלים של הסכך ועל המרזבים. דביל שכמוך! לך כבר לעבוד!’

ועוד מכה. ועוד אחת. ועוד אחת. מסבא, שחיכה לי מתחת למרזבים, רגוע מאוד, והיה לו כל כך הרבה זמן לשים אותי על

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סלסטינו לפני השחר”