בעקבות מותו המסתורי של פרופסור ללשונות שמיות בפרובידנס, פותח אחיינו, פרנסיס ת'רסטון, בחקירה המסתעפת בין כתבי-יד מוצפנים וּצְלָמים משונים, אמנים […]
פרק ראשון:
חסד שאין שני לו מנע מן השכל האנושי את היכולת לקשור בין כל הבנותיו. אנו שוכנים באי שאנן של בערות. ים שחור סוגר עלינו מאופק עד אופק, ואנו לא נועדנו להפליג הרחק. המדעים חותרים בנתיביהם הנבדלים, ולפי שעה לא הסבו לנו נזק של ממש; אך יבוא יום וצירופן של פיסות הידע המבודדות יקרע צוהר לנופיה של מציאות כה מבעיתה, ויורה לנו לקח כה נורא על מקומנו במציאות זו, עד שאם לא נוכה בשיגעון לנוכח התגלית, או־אז נברח מסנווריה למבטחו של עידן חושך חדש.
התיאוסופים שיערו בחזונם את גדלותו נוראת־ההוד של יקום, שעולמנו ומיננו ייחשבו לתקרית חולפת במעגליו. הם רמזו על מציאותם של שרידים משונים ממעגלים אלה, במושגים שהיה בהם כדי להקפיא את הדם בעורקים אלמלא חיפתה עליהם אופטימיות חסרת־שחר. אך לא מהם באה לי אותה הצצה יחידה למחזורי עידנים אסורים, הטורפת אותי בערותי ומטריפה אותי בחלומותיי. אותה הצצה, ככל מכות־הברק של האמת, הבליחה אגב צירופם האקראי של דברים נפרדים — במקרה זה היו אלה גזיר עיתון ישן ורשימותיו של פרופסור מנוח. אני מקווה שאיש לא יבוא לידי צירוף זה אחריי; ואם אחיה, חזקה עלי שלא אספק ביודעין חוליה בשרשרת איומה כל כך. אני סבור כי הפרופסור התכוון גם הוא לנצור את לשונו באשר לחלק שהתגלה לו, וכי היה משמיד את רשימותיו אלמלא ירד עליו המוות בחֶתֶף.
הדבר החל להיוודע לי בחורף 1926-27, עם מותו של דודי מדרגה שנייה, ג’ורג’ ג’אמֶל אנג’ל, פרופסור אמריטוס ללשונות שמיות באוניברסיטת בראון שבפרובידנס, רוד איילנד. שמו של פרופסור אנג’ל כמומחה לכתובות עתיקות הלך לפניו, ומנהליהם של מוזיאונים חשובים נזקקו תכופות לסמכותו. אפשר לפיכך כי פטירתו בגיל 92 זכורה עדיין לרבים. בסביבתו הקרובה של הפרופסור עוררה הפרשה יתר־עניין, וזאת בעקבות הערפל שאפף את נסיבות המוות. הפרופסור התמוטט בדרכו חזרה ממזח הסירות שבניופורט; עוברי אורח העידו כי נפל ארצה באחת, לאחר שנתקל בכושי, ימאי על פי מראהו, אשר הגיח מאחת מאותן חצרות אפלות הפזורות לאורך המדרון התלול, ששימש למנוח קיצור־דרך מן החוף לביתו שברחוב וויליאם. הרופאים לא מצאו סימנים למחלה כלשהי, ונחלצו ממבוכתם בקביעה כי לקות לב כלשהי, שנגרמה לישיש מחמת הטיפוס המהיר כל כך במעלה גבעה תלולה כל כך, היא שהביאה עליו את קצו. בשעתו לא ראיתי טעם לחלוק על פסיקתם, אך לאחרונה החלו פוקדים אותי ספקות, ולמעלה מזה.
דודי היה אלמן חשוך־ילדים, ובתורת יורשו והאפוטרופוס על נכסיו, היה עליי להטיל סדר בעזבונו. לשם כך העברתי את תיקיו וארגזיו על כל תכולתם למעוני בבוסטון. חלק ניכר מן החומר שאספתי עתיד לצאת לאור על ידי החברה הארכיאולוגית של אמריקה, אך תיבה אחת עוררה בי תימהון מופלג, וחרדתי מאוד לגלותה לעיניים זרות. היא היתה נעולה, ולא מצאתי את המפתח עד שעלה בדעתי לבחון את הצרור שהפרופסור נשא בכיסו. אז עלה בידי לפתוח את התיבה, והנה אני ניצב בפני מכשול נוסף, איתן וחתום מקודמו. כי מה פשרם של תבליט החימר המשונה ובליל השרטוטים והשרבוטים שנגלו לי? כלום אפשר שבשנותיו האחרונות הלך דודי שבי אחר העלובים שבמאחזי־העיניים? גמרתי אומר להתחקות אחר עקבותיו של אותו פסל תמהוני, אשר לא חס על שלוות רוחו של אדם זקן.
התבליט נגזר בצורה מלבנית גסה: עוביו לא עלה על שני סנטימטרים, ומידותיו כ־15 סנטימטרים לאורך ו־12 סנטימטרים לרוחב. ניכר בו שהוא יציר התקופה המודרנית. אך הצורות המגולפות בו שרו באקלים רחוק מכל מודרניות; כי חרף גחמות הפרא הרגילות בקוביזם ובפוטוריזם, סגנונות אלה אינם נוטים לשחזר אותה סדירוּת סתומה האורבת לנו בכתובות פרה־היסטוריות. ואמנם ראיתי בצורות הללו בבירור כתב מסוג כלשהו; אך עיניי, הגם שאך שזפו את מחברותיו של דודי, לא ידעו לזהות מין זה של כתב, ולא הכירו ולו בדמיון משפחתי קלוש בינו לבין אחד ממיני הכתב הידועים.
מעל להירוגליפים הללו התבלטה דמות, אשר ברור היה שכּוּיְרָה בכוונה רבה, אף כי מלאכתו האימפרסיוניסטית של האמן לא הניחה למתבונן לעמוד על טבעה. בעיניי היתה זו מין מפלצת, או סמל המייצג מפלצת, שכמותה יְשָווֶה לו רק המזג החולה. אם אומר שדמיוני המוּעד להפלגות הניב בעת ובעונה אחת תמנון, דרקון וקריקטורה של בן־אנוש לא אחטא לרוח הדבר. על גוף קשקשי ומעוות, שכנפיים מנוונות הכבידו עליו, התנשא ראש עיסָתי שזרועות ציד שלוחות ממנו. אך מִתארו הכללי של היצור הוא שהפך את רישומו למזעזע כל כך. מאחורי הדמות הסתמנו עמומות מבנים בסגנון קיקלופי.
מלבד אגודה של גזרי עיתונים, נתלווה למוזרות זו צרור דפים שלא התקשיתי להכיר בהם את כתב ידו של הפרופסור בעת האחרונה. החיבורים היו חפים מכל יומרה סגנונית. המסמך העיקרי נשא את הכותרת “הכת של קת’ולהו”, באותיות שהמחבר טרח להגדילן בכוונה למנוע קריאה משובשת במילה כה לא־נודעת. חיבור זה נחלק לשתי חטיבות, האחת “1925 — חלום ומלאכת חלום של ה. א. ווילקוקס, רחוב תומאס 7, פרובידנס, רוד איילנד,” והאחרת “סיפורו של המפקח ג’ון ר. לֶגראס, רחוב בייאנוויל 121, ניו אורלינס, הרובע הצרפתי, לואיזיאנה, בכנס החברה הארכיאולוגית של אמריקה, 1908 — הערות + דו”ח מאת פרופ’ ווֶבּ.” בשאר המסמכים לא מצאתי אלא רשימות קצרות, קצתן מוקדשות לחלומותיהם המשונים של טיפוסים אלה ואחרים, קצתן מביאות ציטוטים מספרים וכתבי־עת תיאוסופיים (בעיקר מחיבוריו של וו. סקוט־אליוט, “אטלנטיס” ו”לֶמוּריה האבודה”), והשאר נדרשות למיני כתות סתר ואגודות סודיות אשר שרדו במרוצת המאות, וסומכות את ממצאיהן על מקורות מיתולוגיים ואנתרופולוגיים המובאים בספרים כ”חיפושית הזהב” לפרייזר ו”כת המכשפות של אירופה המערבית” למרגרט מאריי. גזרי העיתונים התייחסו לגילויים של מחלות־נפש ולהתפרצויות של שיטיון קיבוצי באביב של שנת 1925.
אין עדיין תגובות