באג 2000

אם לא נתחיל לקחת את עצמנו בידיים נגמור כמו האיש כורסה הזה שעל גב הכריכה. אני יודע שהייתי צריך לעשות זאת. כתיבת הספר הזה היא חלק מהרצון לקחת את עצמי בידיים. האיש כורסה שאתם רואים לא יכול לקחת את עצמו בידיים. הייתם רוצים לגמור כמו האיש הזה? אני יודע שאני לא.
זה אולי נראה קצת כיף להגיע לכזאת רמה של בטלה, אבל כולנו פה מאיזושהי סיבה. אני בטוח שהסיבה היא לא לגלול בטלפון הנייד שלנו ברשתות החברתיות כל היום, אז זה התקציר שאמור למכור לכם את חוויית הקנייה של הספר הזה. אני בטוח שהוא לא מספיק משכנע, אז זין על התקציר הזה, תשפטו לפי הכריכה. אל תפתחו את הספר הזה, הוא מלא בטינופת, גסויות והומור. עדיף לכם להמשיך לגלול בסטורי של האייפון שלכם. אני בטוח שזה מלמד ומפתח יותר מאשר לפתוח איזה ספר.
הספר שלפניכם הוא ספר קומי על עצמי, על הביקורת שלי כלפי החברה, על השירות שלי בצבא ועוד המון הפתעות. תפתחו פרק אקראי ותראו אם אהבתם. אני מבטיח לכם שלא תתחרטו. אני נאמן לקורא יותר מאשר לאנשים שעברתי איתם את החוויות הבונות אותו.

מקט: 978-965-565-294-9

הקדמה

למען האמת, אני די מסטול, ולכן חושב יותר מדי, אפילו יותר מהרגיל. אני בעיקר תוהה על איך אני מתחיל את הספר הזה. אני יודע מה אני רוצה להגיד, אבל כמו כל דבר בחיים, ההתחלה היא הכי קשה. בין אם כילד שמתחיל חוג ג’ודו, או מבוגר שמתחיל עבודה שהוא שונא. זו לא דוגמה ספציפית, פשוט אין ילד שלא היה בחוג ג’ודו ואין מבוגר שלא היה בעבודה שהוא שונא. או שזו כן דוגמה ספציפית כי גם אני הייתי?

לא משנה, לא צריך לנתח כל דבר, אלא אם אתה רופא, כי אז זה כלכלי. או פסיכולוג.

אז אחרי הרבה מחשבות החלטתי לפתוח במילים האלה: קוראים יקרים, בבקשה אל תקראו את הספר הזה, למה לכם? למה שתבזבזו שעות בקריאת סיפור שלם, כשהסיפור האמיתי הוא הסטורי באינסטגרם שלוקח רק “חמש־עשרה שניות” מחייכם או הטרנד החדש בטיקטוק אם אתם צעירים יותר.

אם קמתם עכשיו מהמיטה והפסקתם לקרוא, ההקדמה של הספר הזה הצליחה.

זה בסדר שקמתם, זכותכם. אלה החיים שלכם. תעשו את מה שאתם אוהבים. אלא אם כן אתם פדופילים, ואז בבקשה אל תעשו את מה שאתם אוהבים, זה לא מגניב.

אני לא יודע למה אני ממשיך לדבר אליכם, הרי אתם אפילו לא רואים את זה. למען האמת, לפי דעתי אתם חבורה של ביצים שעירות חסרי סבלנות שלא מסוגלים לקרוא דף אחד מתוך ספר שלם, ואתם בטח תכתבו נגדי פוסט בפייסבוק.

אופס, שמתי לב שבטעות קיללתי כל כך הרבה וזו רק ההקדמה, ואני עוד רציתי שזה יהיה ספר ברמה.

אימא שלי היא אשת חינוך, מורה לביולוגיה, אז אני לא יודע ממי קיבלתי את הפה המטונף הזה. לפחות באגודת הסופרים אין דבר כזה “פוליטיקלי קורקט”. אני יכול לכתוב פה את כל מה שבא לי ואף אחד לא יגיד לי על זה כלום.

אולי הפלצנים מאגודת הסופרים יעשו לי קצת פרצופים, אבל קניתי להם בקבוק שרדונה, אז נקווה שהספר הזה יצא לאור.

סתם, אני לא יודע אם יש כזאת אגודה ואם יש אני מצטער כי בכלל קניתי רק ארגז של בירות וכולו שלי, או שבעצם אני כותב את הפתיחה הזאת עם תה קמומיל, חליטה אמיתית ודבש ניגר. הכול יכול להיות. אתם עוד לא מכירים אותי, אבל אני מקווה שנספיק להכיר עוד בספר הזה. ואם אתם עדיין לא מאמינים לי שבספר לא צריך להיות פוליטקלי קורקט, אז תדעו שלא שמתם לב אבל הספר של היטלר היה במדף ממול.