החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בני בולטימור

מאת:
מצרפתית: רמה איילון | הוצאה: | 2017-11 | 501 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

אחרי יותר מיובל שנים מאז האסון שהרס את משפחת גולדמן, מרקוס לא מפסיק להתגעגע לימים שקדמו לו – ימי הרֵעות של "כנופיית הגולדמנים" שהקים עם בני דודו, ימי החופשות שבילה בביתם המרווח בבולטימור, ימים של חלומות על לימודים וקריירה שהיו אמורים להבטיח להם עתיד מזהיר.

הוא יושב על מרפסת ביתו הצופה אל הים ומנסה לכתוב את ספרו החדש, אך ללא הצלחה. הזיכרונות שבים ומציפים בו כאב אינסופי על ימים שהלכו לבלי שוב.

ההשראה מגיעה בהפתעה כשמרקוס פוגש את אלכסנדרה נוויל, אהבת נעוריו שנטש לאחר האסון. פגישתם המחודשת מעמתת אותו עם זיכרונות העבר ושולחת אותו לנבור בסודות משפחתיים שמעולם לא נחשפו בפניו. הוא מגלה מה גרם לסבו לאבד את נכסיו בן־לילה בעוד שדודו סול הפך לעשיר מופלג, ולמה התפרקה משפחתו המורחבת עוד לפני שניחת עליה האסון.

כעת מרקוס צולל לתוך עברו, וספרו הנכתב מעצמו מציג בפניו את תהומות הכאב ועוצמת הנחמה של החיים בחיק משפחה.

ז'ואל דיקר הוא מחבר רב־המכר 'האמת על פרשת הארי קברט', שיצא בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-533656
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אני הסופר.

כך קוראים לי כולם. ידידי, הורי, בני משפחתי, אפילו אנשים שאני לא מכיר, שמזהים אותי במקום ציבורי ושואלים אותי: 'אתה לא במקרה הסופר ההוא…?' אני הסופר, זו זהותי.

אנשים חושבים שאם אתה סופר, החיים שלך שלווים. ממש לא מזמן התאונן באוזני אחד מידידי על הזמן שנדרש ממנו יום־יום להגיע מביתו למשרד, וסיים בדברים האלה: 'ואילו אתה קם בבוקר, מתיישב לשולחן, וכותב. זה הכול.' לא עניתי, בלי ספק מדוכדך כהוגן משהתחוור לי עד כמה, על פי התפיסה הרווחת, עבודתי מסתכמת בבטלה גמורה. אנשים חושבים שאתה לא עושה כלום, אבל דווקא בזמן אי־העשייה הזאת אתה בעצם עובד הכי קשה.

לכתוב ספר זה כמו להקים מחנה קיץ לילדים. אל החיים שלך, המתנהלים על פי רוב בבדידות ובשלווה, מתפרצות פתאום שלל דמויות והופכות את חייך על פיהם בלי שום התרעה. הן מגיעות בוקר אחד באוטובוס גדול, שממנו הן יורדות בקולי קולות, אחוזות התרגשות מהתפקיד שקיבלו. ולך לא נותר אלא להסתגל למצב החדש: עליך לטפל בהן, להאכיל אותן, להלין אותן. האחריות כולה מוטלת על כתפיך. כיוון שאתה, אתה הסופר.

הסיפור הזה התחיל בפברואר 2012, כשעזבתי את ניו יורק כדי לכתוב את הרומן החדש שלי בבית שרכשתי בבּוֹקָה רַטוֹן שבפלורידה. קניתי אותו שלושה חודשים קודם לכן בכסף שהרווחתי ממכירת הזכויות לעיבוד קולנועי של ספרי האחרון, ולמעט כמה גיחות חטופות לצורך ריהוטו במהלך דצמבר וינואר, זו היתה הפעם הראשונה שתכננתי לשהות בו פרק זמן ממושך. זה היה בית מרווח שכל כתליו עשויים זכוכית, אשר נשקף אל אגם החביב על מטיילים. הוא שכן בשכונה שקטה ומוריקה שרוב תושביה פנסיונרים אמידים, וביניהם הייתי יוצא־דופן. גילי היה מחצית מגילם, אבל בחרתי במקום הזה דווקא הודות לשלווה המוחלטת ששררה בו. זה היה המקום הדרוש לי בשביל לכתוב.

בניגוד לביקורי הקודמים, שהיו קצרצרים, עמד לרשותי עכשיו שפע של זמן, והגעתי לפלורידה במכונית. נהיגה של קרוב לאלפיים קילומטרים לא הפחידה אותי כלל; בשנים הקודמות חציתי את כברת הדרך הזאת מניו יורק פעמים אין־ספור כדי לבקר את דודי, סול גולדמן, שאחרי האסון שניחת על משפחתו קבע את משכנו באחד מפרברי מיאמי. הכרתי את הדרך על בורייה.

יצאתי מניו יורק העטופה שכבת שלג דקה כשמד הטמפרטורה ציין מינוס עשר מעלות, וכעבור יומיים הגעתי אל בוקה רטון האפופה חמימות של חורף טרופי. למראה אותו נוף מוכר של שמש ודקלים לא יכולתי שלא לחשוב על דוד סול. חשתי געגועים עזים אליו. הבנתי זאת כשסטיתי מהכביש המהיר שהוביל אל בוקה רטון מתוך כמיהה להמשיך עד מיאמי כדי לפגוש אותו. עד כדי כך ששאלתי את עצמי האומנם ביקורי האחרונים כאן נערכו כדי לטפל בריהוט הבית, או שמא, בתוך תוכי, זו היתה דרכי לחדש את הקשר עם פלורידה. בלעדיו זה לא היה אותו דבר.

שכני הקרוב בבוקה רטון היה גבר חביב בשנות השבעים לחייו בשם ליאונרד הורביץ, לשעבר מגדולי המומחים למשפט חוקתי בהרווארד, שבילה את החורפים בפלורידה ומילא את זמנו מאז מות אשתו בכתיבת ספר שלא עלה בידו להתחיל. פגשתי אותו לראשונה ביום שרכשתי את הבית. הוא דפק בדלת, בידו שישיית בירות ובפיו ברכת ברוך הבא, ומיד נוצרה בינינו הבנה. מאז הוא קנה לעצמו הרגל לקפוץ לביקור בכל פעם שהגעתי למקום, ועד מהרה נרקמה בינינו ידידות.

חברתי היתה נעימה לו, ואני חושב ששמח להיווכח שהגעתי לפרק זמן ארוך. כשהסברתי לו שבאתי לכתוב את הספר הבא שלי, מיד סיפר לי על ספרו שלו. הוא עבד במרץ, אך התקשה להתקדם. הוא נשא אתו לכל מקום מחברת ספירלה גדולה שעליה רשם בטוש 'מחברת 1', מתוך הנחה שאחריה יבואו נוספות. ראיתי אותו שקוע בה תדיר: השכם בבוקר, במרפסת ביתו, או ליד שולחן המטבח שלו; פעמים אחדות נתקלתי בו יושב בבית קפה במרכז העיר והוא מרוכז כולו בטקסט שלו. הוא, לעומת זאת, ראה אותי מטייל, שוחה באגם, נוסע לחוף הים ויוצא לטיולים ברגל. לעת ערב היה נוקש בדלתי ומביא עמו בירות צוננות. שתינו אותן במרפסת, משחקים שח ומקשיבים למוזיקה. מאחורינו השתרע הנוף הנפלא של האגם והדקלים המוורידים באור השמש השוקעת. תמיד, בין מהלך אחד למשנהו, היה שואל בלי להתיק את עיניו מלוח המשחק:

'ובכן, מרקוס, מה שלום הספר שלך?'

'מתקדם, ליאו. מתקדם.'

כבר שהיתי שבועיים בביתי החדש כאשר ערב אחד, כשעמד לחסל את הצריח שלי, הוא עצר פתאום ואמר לי בנימה זעופה:

'תגיד, לא באת לכאן לכתוב את הרומן החדש שלך?'

'כן. למה?'

'מפני שאתה לא עושה כלום, וזה מרגיז אותי.'

'למה אתה חושב שאני לא עושה כלום?'

'אני רואה! כל היום אתה חולם בהקיץ, עושה ספורט ומשקיף על תנועת העננים. אני בן שבעים ושמונה, אני הוא זה שאמור להתבטל, בזמן שאתה, בקושי בן שלושים, אמור לעבוד כמו חמור!'

'מה מרגיז אותך באמת, ליאו? הספר שלי או שלך?'

קלעתי בול. הוא התרכך.

'הייתי פשוט שמח לדעת איך אתה עושה את זה. הרומן שלי לא מתקדם. אני סקרן לדעת איך אתה עובד.'

'אני יושב במרפסת הזאת וחושב. ותאמין לי, זו עבודה לא פשוטה. אתה, לעומת זאת, כותב כדי להפעיל את המוח. זה שונה.'

הוא קידם את הפרש שלו ואיים על המלך שלי.

'אתה לא יכול לתת לי רעיון טוב לתרחיש של רומן?'

'זה בלתי אפשרי.'

'למה?'

'זה חייב לבוא ממך.'

'על כל פנים, אני מבקש שלא תזכיר את בוקה רטון בספר שלך. זה מה שחסר לי, שכל הקוראים שלך יבואו להסתובב פה כדי לראות איפה אתה גר.'

חייכתי ואמרתי:

'אין צורך לחפש את הרעיון, ליאו. הוא בא אליך. הרעיון הוא מאורע שעשוי להתרחש בכל רגע.'

איך יכולתי לנחש שזה מה שיקרה בדיוק ברגע שביטאתי את המילים? על שפת האגם הבחנתי בצללית של כלב משוטט. גוף שרירי אך צנום, אוזניים מחודדות וחוטם שקוע בעשב. שום מטייל לא נראה באופק.

'נראה שהכלב הזה לבדו,' אמרתי.

הורביץ הרים את הראש והביט אל בעל החיים המשוטט.

'במקום הזה אין כלבים תועים,' הוא פסק.

'לא אמרתי שהוא כלב תועה, אמרתי שהוא מטייל לבדו.'

אני אוהב כלבים. קמתי, האהלתי על פי ושרקתי לו שיבוא. הכלב זקר את אוזניו. שרקתי שוב והוא פתח בריצה.

'אתה לא נורמלי,' רטן ליאו, 'איך אתה יודע שהכלב הזה לא נגוע בכלבת? תורך.'

'אני לא יודע,' עניתי וקידמתי את הצריח שלי בפיזור דעת.

כעונש על חוצפתי הורביץ חיסל את המלכה שלי.

הכלב הגיע אל המרפסת. רכנתי אליו. הוא היה זכר גדול למדי, בעל פרווה כהה, מסכת עיניים שחורה ושפם ארוך של כלב־ים. הוא הצמיד אלי את ראשו ואני ליטפתי אותו. הוא נראה עדין ורך. מיד הרגשתי שנוצר בינינו קשר, כמו התאהבות ממבט ראשון; אנשים שמכירים כלבים מבינים למה אני מתכוון. לא היה לו קולר או סימן זיהוי אחר.

'נתקלת כבר בכלב הזה?' שאלתי את ליאו.

'אף פעם.'

לאחר שרחרח את המרפסת, המשיך הכלב בדרכו בלי שהצלחתי לעצור בעדו ונבלע בין הדקלים והשיחים.

'נראה שהוא יודע לאן הוא הולך,' אמר הורביץ. 'בטח כלב של אחד השכנים.'

מזג האוויר היה קודר מאוד בערב ההוא. כשפרש ליאו לביתו אפשר היה לחוש, למרות האפילה שהשתררה, שהשמים מעוננים ומאיימים. עד מהרה פרצה סופה עזה ושילחה מעבר לאגם ברקים כבירים, וכבר נבקעו העננים והמטירו גשם זלעפות. בחצות בערך, בעודי קורא בסלון, שמעתי יבבות מכיוון המרפסת. ניגשתי לבדוק במה מדובר, ומבעד לדלת הזכוכית ראיתי את הכלב, פרוותו רטובה וכל מראהו אומלל. פתחתי לו והוא חמק מיד פנימה. הוא תלה בי עיניים מלאות תחינה.

'זה בסדר, אתה יכול להישאר,' אמרתי.

נתתי לו מזון ומים בשני סירים שהפכו לקערות מאולתרות, התיישבתי לידו כדי לייבש אותו במגבת והסתכלנו יחד בגשם שזלג על הזגוגיות.

הוא נשאר אצלי למשך הלילה. כשהתעוררתי למחרת, מצאתי אותו ישן שנת ישרים על הרצפה במטבח. הכנתי לו רצועה מחבל דק אבל לא הייתי זקוק לה, כי הוא הלך אחרי בחפץ לב, ויחד יצאנו לחפש את בעליו.

ליאו לגם קפה במרפסת המקורה של ביתו, 'מחברת 1' שלו פתוחה לפניו בעמוד לבן עד ייאוש.

'מה אתה מתכוון לעשות עם הכלב הזה, מרקוס?' הוא שאל כשראה אותי מנסה להעלות את הכלב לתא המטען של המכונית שלי.

'הוא הופיע במרפסת שלי הלילה. בגלל הסערה שפרצה הכנסתי אותו הביתה. אני חושב שהוא הלך לאיבוד.'

'ולאן אתה נוסע?'

'לתלות מודעה בסופרמרקט.'

'בקיצור, אתה לא עובד אף פעם.'

'עכשיו אני עובד.'

'אם ככה אל תתאמץ יותר מדי, חביבי.'

'מבטיח.'

אחרי שתליתי מודעות בשני הסופרמרקטים הקרובים, טיילתי קצת עם הכלב ברחוב הראשי של בוקה רטון, בתקווה שמישהו יזהה אותו. לשווא. לבסוף הלכתי לתחנת המשטרה, שם כיוונו אותי אל מרפאה וטרינרית. יש כלבים המצוידים בשבב זיהוי שמאפשר לאתר את בעליהם. אלא שהכלב הזה לא נשא שבב, והווטרינר לא היה יכול לעזור לי. הוא הציע שאשלח את הכלב למכלאה אבל סירבתי, וחזרתי הביתה עם בן־לווייתי החדש, שחרף ממדיו המרשימים היה, יש להודות, עדין וצייתן במיוחד.

ליאו ארב לשובי ממרפסת ביתו. כשהבחין בי מיהר לקראתי כשבידו מתנופפים דפים שזה עתה הדפיס. הוא גילה לאחרונה את קסמו של מנוע החיפוש 'גוגל', והקליד בכל הזדמנות את השאלות שניקרו במוחו. לאיש אוניברסיטה כמוהו, שבילה חלק ניכר בחייו בספריות בחיפוש אחר מקורות, היה פִלאם של האלגוריתמים בגדר נס של ממש.

'עשיתי חקירה קטנה משלי,' הוא אמר כאילו מצא פתרון לפרשת רצח קנדי, והושיט לי עשרות עמודים, שעמדו לגְבות את עזרתי בהחלפת מחסנית הדיו במדפסת שלו.

'ומה גילית, פרופסור הורביץ?'

'שהכלבים תמיד מוצאים את הבית שלהם. יש כאלה שעוברים אלפי קילומטרים בדרך הביתה.'

'מה אתה ממליץ לי לעשות?'

ליאו שיווה לפניו ארשת של חכם קדמוני.

'עקוב אחרי הכלב, במקום לכפות עליו לעקוב אחריך. הוא יודע לאן הוא הולך, ואילו אתה, לא.'

שכני לא טעה. החלטתי לשחרר את החבל ולהניח לו להוביל. הוא יצא בריצה קלה, תחילה לאורך האגם ואחר כך בשביל. חצינו מגרש גולף והגענו לשכונת מגורים שלא הכרתי, הגובלת ברצועת ים צרה וארוכה. הכלב המשיך בכביש, פנה ימינה פעמיים ולבסוף עצר לפני שער שמאחוריו התנשא בית מרהיב. הוא התיישב ופרץ ביבבות. צלצלתי באינטרקום. קול אישה ענה, ואמרתי שמצאתי את הכלב שלה. השער נפתח והכלב פנה לכיוון הבית. ניכר בו שהוא מאושר לחזור הביתה.

הלכתי אחריו. על מדרגות הכניסה הופיעה אישה והכלב זינק לעברה בפרץ של חדווה. שמעתי אותה קוראת לו בשמו, 'דְיוּק'. השניים פתחו בשורה ארוכה של התגפפויות בעודי מתקרב לעברם. לפתע היא נשאה אלי את ראשה ולבי החסיר פעימה.

'אלכסנדרה?' הגיתי את שמה לבסוף.

'מרקוס?'

היא היתה המומה לא פחות ממני.

קצת יותר משבע שנים אחרי האסון שהפריד בינינו, מצאתי אותה מחדש. היא פקחה את עיניה לרווחה ואמרה שוב, הפעם בצעקה:

'זה אתה, מרקוס?'

עמדתי כמאובן, מוכה אלם.

היא מיהרה אלי.

'מרקוס!'

בפרץ חיבה טבעי לגמרי היא חפנה את פני בידיה, כאילו גם היא לא מאמינה למראה עיניה ומבקשת לוודא שכל זה אכן קורה במציאות. לא הצלחתי להוציא הגה מפי.

'מרקוס,' היא אמרה, 'אני לא מאמינה שזה אתה.'

*

אלא אם כן חייתם במערה, אין ספק ששמעתם על אלכסנדרה נֶוִויל, הזמרת והמוזיקאית הבולטת ביותר בשנים האחרונות. היא היתה הכוכבת האלילה שהאומה האמריקנית חיכתה לה זמן רב, זו שהעלתה לגבהים חדשים את תעשיית הדיסקים. שלושת אלבומיה נמכרו בעשרים מיליון עותקים; היא הופיעה בפעם השנייה ברציפות ברשימת האנשים הכי משפיעים של 'טיים מגזין', והונה האישי נאמד בכמאה וחמישים מיליון דולר. הקהל העריץ אותה, הביקורת סגדה לה. הצעירים ביותר אהבו אותה, הזקנים ביותר אהבו אותה. כולם אהבו אותה, עד כדי כך שלפעמים היה נדמה לי שאמריקה אינה מכירה אלא ארבע הברות, שאותן הגתה באהבה ובלהט: א־לכ־סנד־רה.

בן־זוגה היה שחקן הוקי ממוצא קנדי בשם קֶווין לֶזֶ'נדר, שאמנם הגיח מאחוריה.

'מצאת את דיוק! חיפשנו אותו מאז אתמול! אלכס השתגעה מרוב דאגה. תודה!'

הוא הושיט לי יד ללחיצה. ראיתי את שרירי זרועותיו מתכווצים בזמן שריסק את פרקי אצבעותי. הכרתי את קווין רק מהצהובונים, שלא חדלו לעסוק ביחסיו עם אלכסנדרה. יופיו היה מתריס, ובולט אף יותר מאשר בתצלומים. הוא העיף בי מבט סקרני ואמר:

'אני מכיר אותך, לא?'

'קוראים לי מרקוס. מרקוס גולדמן.'

'הסופר, נכון?'

'נכון.'

'קראתי את הספר האחרון שלך. אלכסנדרה המליצה לי עליו, היא מאוד אוהבת את הספרים שלך.'

לא האמנתי שאני נמצא במצב הזה. זה עתה מצאתי מחדש את אלכסנדרה, בביתו של הארוס שלה. קווין, שלא היה מודע למתרחש, הציע לי להישאר לארוחת ערב, ואני נעניתי להזמנה ברצון.

צלינו סטייקים ענקיים על גריל אדיר ממדים שניצב במרפסת. לא עקבתי אחרי ההתפתחויות האחרונות בקריירה של קווין; חשבתי שהוא עדיין המגן בקבוצת 'הטורפים של נשוויל', אך הסתבר שהוא גויס לקבוצת 'הפנתרים של פלורידה' במהלך חילופי הרכש הקיציים. הבית שייך לו. הוא גר מאז בבוקה רטון, ואלכסנדרה ניצלה פסק־זמן בהקלטת האלבום החדש שלה כדי לבקרו.

רק בסוף ארוחת הערב תפס קווין שאלכסנדרה ואני מכירים היטב.

'אתה מניו יורק?' הוא שאל.

'כן. אני גר שם.'

'מה מביא אותך לפלורידה?'

'אני נוהג לבוא לכאן בשנים האחרונות. דוד שלי היה גר בקוֹקוֹנַט גרוֹב, ונסעתי אליו לעתים קרובות. לא מזמן קניתי בית בבוקה רטון, לא רחוק מכאן. חיפשתי מקום שקט כדי לכתוב.'

'מה שלום הדוד שלך?' שאלה אלכסנדרה. 'לא ידעתי שהוא עזב את בולטימור.'

התחמקתי משאלתה והסתפקתי בתשובה:

'הוא עזב את בולטימור אחרי האסון.'

קווין הצביע עלינו בקצה המזלג שלו בלי שהיה ער לכך.

'אני חולם, או שאתם מכירים זה את זה?' הוא שאל.

'גרתי כמה שנים בבולטימור,' אמרה אלכסנדרה.

'וחלק מבני המשפחה שלי חיו בבולטימור,' המשכתי. 'דוד שלי, אשתו והבנים שלהם. הם גרו בשכונה של אלכסנדרה והמשפחה שלה.'

אלכסנדרה נמנעה מלהוסיף עוד פרטים והחלפנו את נושא השיחה. אחרי הארוחה, כיוון שבאתי ברגל, היא הציעה שתסיע אותי לביתי.

כשהיינו לבדנו במכונית, חשתי היטב במבוכה שיש בינינו. לבסוף אמרתי:

'זה מטורף, הכלב שלך היה צריך להופיע אצלי בבית…'

'הוא בורח לעתים קרובות,' היא השיבה.

פלטתי הלצה שאינה במקומה:

'אולי הוא לא אוהב את קווין.'

'אל תתחיל, מרקוס.'

קולה היה נוקשה.

'אל תהיי כזאת, אלכס…'

'איך?'

'את יודעת בדיוק למה אני מתכוון.'

היא עצרה בבת־אחת באמצע הכביש ונעצה בי מבט.

'למה עשית לי את זה, מרקוס?'

היה לי קשה לשאת את מבטה. היא הצטעקה:

'נטשת אותי!'

'אני מצטער. היו לי הסיבות שלי.'

'הסיבות שלך? לא היתה לך שום סיבה להרוס הכול!'

'אלכסנדרה, הם… הם מתים!'

'וזו אשמתי?'

'לא,' אמרתי. 'אני מצטער. אני מצטער על הכול.'

שתיקה מעיקה השתררה. המילים היחידות שהוצאתי מפי נועדו לכוון אותה אל ביתי. כשהגענו, היא אמרה:

'תודה על דְיוּק.'

'שמחתי לראות אותך שוב.'

'אני חושבת שעדיף שנשאיר את הדברים ככה. אל תחזור, מרקוס.'

'לבית של קווין?'

'לחיים שלי. אל תחזור לחיים שלי, בבקשה.'

והיא נסעה.

לא הייתי מסוגל להיכנס הביתה. מפתחות המכונית היו בכיסי, והחלטתי לעשות סיבוב. נהגתי עד מיאמי, ובלי משים חציתי את העיר עד שהגעתי אל שכונת קוקונט גרוב השקטה וחניתי מול ביתו של דודי. בחוץ היה חמים ויצאתי מהמכונית. נשענתי על המכונית וכך הוספתי לעמוד שעה ארוכה, מתבונן בבית. היה נדמה לי שהוא כאן, שאני מרגיש בנוכחותו. השתוקקתי לראות שוב את דוד סול, והיתה לי רק דרך אחת להגשים את רצוני. לכתוב.

*

סול גולדמן היה אחיו של אבי. לפני האסון, לפני המאורעות שאני עומד לספר לכם עליהם, הוא היה, בלשונם של סבי וסבתי, איש חשוב מאוד. עורך דין שעמד בראש אחד המשרדים היוקרתיים ביותר בבולטימור, והודות לניסיונו הרב לקח חלק בתיקים מפורסמים בכל רחבי מרילנד. פרשת דומיניק פֶּרְנֶל – שלו. פרשת העיר בולטימור נגד מוריס – שלו. פרשת המכירות הבלתי חוקיות של סאנרידג' – שלו. בבולטימור כולם הכירו אותו. הוא הופיע בעיתונים ובטלוויזיה, ואני זוכר עד כמה כל זה הרשים אותי, בזמנו. הוא התחתן עם אהבת נעוריו, מי שהיתה בשבילי דודה אניטה. בעיני הילד שהייתי לא היתה בעולם אישה יפה ממנה ואֵם ענוגה ממנה. היא היתה רופאה במקצועה, אחת הדמויות הבולטות במחלקה האונקולוגית של בית החולים ג'ונס הופקינס, מבתי החולים המהוללים במדינה. יחד הם הביאו לעולם בן נהדר בשם הילל, ילד טוב־לב שבורך בשכל חריף במיוחד והיה פחות או יותר בן גילי, שעמו קשרתי יחסי קרבה של אחים.

הרגעים החשובים בנעורי היו אלה שביליתי במחיצתם, ובמשך שנים די היה באזכור שמם כדי למלא אותי גאווה ואושר. הם הצטיירו במוחי כנעלים על כל המשפחות שהכרתי עד אז, ועל כל האנשים שהזדמן לי לפגוש: מאושרים יותר, מסופקים יותר, שאפתנים יותר, מכובדים יותר. זמן רב סיפקו לי החיים צידוקים לתחושה זו. הם היו יצורים מספֵירה אחרת. הייתי מוקסם מהקלות שבה חצו את החיים, מסונוור מקרינתם, מהופנט מעושרם. הערצתי את הליכותיהם, את נכסיהם, את מעמדם החברתי: את בית המידות, מכוניות הפאר, בית הקיט בהַמפּטוֹנס, הדירה במיאמי, חופשות הסקי המסורתיות בחודש מרס באתר ויסלר שבקולומביה הבריטית; את הפשטות שלהם, את אושרם. את חביבותם כלפי. את עליונותם המפוארת, שנענתה בהערצה מיידית כלפיהם. הם לא עוררו קנאה; הם היו יחידים ומיוחדים מכדי שיתקנאו בהם. הם בורכו מיד האלים. זמן רב האמנתי שלעולם לא יאונה להם רע. זמן רב האמנתי שהם בני אלמוות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בני בולטימור”