בליין המתועב

פתח דבר

(ממרכולתו של תגרן)

העולם כמוהו כתיבת פלאים.

– מספר סיפורים אלמוני

כל המרחיק לכת לדרום מזרח גָּאלוֹנִיָה עשוי להגיע, אם יכוונו אותו נסיבות הזמן לכך, אל אצבע הכף המזרחי, קצה העולם המוכר לרבים. עבור בדאים למיניהם, אצבע יבשה זו מצביעה על מיקומו של תל בֶּנְתָאל, בעוד שאחרים גורסים כי זהו זנבו של הדרקון האחרון שמת על אדמת היבשת והתאבן. אנשים מאוזנים יותר בנפשם, שמחשבותיהם אינן מרחיקות לכת בהשערותיהם, מכנים אותה בפשטות, ‘אצבע הכף המזרחי’, ביטוי הרווח בחלק עולם זה. המקום שומם וסלעי, ויתרונו היחיד בכך שהוא משקיף אל הצד השני של ים בראמה – מול חופי הקוֹנוֹדִים הפראיים. שרידים אחדים מרמזים על הימצאותם של בני אדם במקום, אם כי אינם מרובים. חלקם בני מאות שנים – כדי חרס, שיירי בד גס, כמה מטבעות ארד חלודים ושברי זכוכיות מפוזרים זעיר פה זעיר שם על החוף, כעין היסטוריה בלתי כתובה. רוב המבקרים במקום זה היו פוסחים על השרידים הללו, שיותר משהם מעוררים סקרנות הם מעוררים חרדה – ואכן, אין רבים הפוקדים את האזור מרצונם. היחידים שרואים את חופיה העזובים של האצבע הם נוסעי הספינות העוברות תדיר במיצרי גרנום – נתיב היציאה הימי ממזרח היבשת.

נוסעים העושים דרכם בספינות הללו – מי בתאים מפוארים ומי בתאים מעץ ומברזל – עשויים להיתקל במחזה תמוה במקצת עת יגיעו אל המיצרים: רבי חובלים עוצרים את ספינתם ומשקיפים אל האצבע כממתינים להופעתו של מאן דהוא. הנוסעים, סקרנים ורוטנים קמעה, מתקבצים סביבם ושואלים אותם לפשר העיכוב. הרי החשש מספינות פיראטים חלף זה מכבר, והרוח נושבת במלוא עוזה. אבל רבי חובלים מנידים בראשם בזה אחר זה ומצביעים בלא אומר אל גבנון סלעי שעל החוף. הנוסעים מאמצים עיניהם, לעיתים נוטלים משקפות חובבים, ובימים שטופי שמש מסוככים על עיניהם בכפותיהם, ומביטים.

דמות שחוחה מתגלה אז על קו החוף, שנראית כצופה בהם כמו שהם צופים בה. סירה קטנה מקבלת לתוכה את הדמות, וכמה דקות של חתירה מביאות את האיש אל קו המים של הספינה. סולם חבלים שמושלך אליו מסייע בידו לעלות אל הספינה, שם הוא מתקבל בברכה על ידי רב החובל – ובמבטים סקרניים וחשדניים מצד הנוסעים.

ואכן, מראיו של האיש יש בהם כדי לעורר תימהון. בגדיו בלויים ממלח, אבל בגדי רוכל אלו – לא כשל ספן שנזנח על החוף. תיבת עץ גדולה קשורה בסרט על חזהו, והוא נוהג בה בדאגה שבה נוהגת אם בילדיה – יעידו על כך ידיו המלטפות והממששות. כובע חבוט שמוט על מצחו ומכסה שיער אפור הנוטה לצנוח על עיניו, ואפו אדום ומלא כאגס בשל. עורו צרוב שמש וקמוט. הוא דומה יותר מכול לסוחר שהושלך אלפי מילין מביתו למכור קמעות לעכברושים ושיקויי פלא לאצות. אחדים מן הנוסעים מגחכים, אחרים מעווים פניהם בסלידה ואחרים מתופפים בכף רגלם על הסיפון, כמו רוצים לרמוז לחובלים שזמנם קצר מכדי לבזבז אותו על שיגיונות ספנים. בשאלם מלחים מזדמנים לפשר הדבר, הם אך מושכים בכתפיהם ועונים סתומות, ‘זה המנהג כאן’, להוסיף קושי על קושי.

רב החובל שולף את מקטרתו מפיו, מברך את אורחו החדש בחיוך ובנהמת ברכה קצרה ומזכה אותו בבקבוקון משקה, מהמשובחת במבשלות חוריסאי. הוא אינו טורח להציג את האיש בפני הנוסעים – האיש עושה זאת בעצמו. לאחר לגימה רוויית סיפוק הוא טומן את הבקבוקון בכיס מכנסיו (ומכיס אחר ניכר לעין שבקבוקים רבים מקבל הוא מכל ספינה החוצה את המיצרים) ופונה אל קהל הנוסעים הנרגן. הוא מציג את עצמו כתגרן – ‘ומאחר ששנים כה רבות חלפו עליי במקצועי זה, יהיה זה שמי בפיכם, מאחר שלא אני ולא האחים זוכרים עוד את שמי’ – במילים אלו ממש, בתוספת קריצה ערמומית. במה יש לו לסחור, כאן בבוהן היבשת? עולה התהייה, בין שבלבבות ובין שעל השפתיים.

או אז רוכן התגרן המשונה קדימה ומניח אצבע על פיו כאות לשותפים למזימה. הוא מסיר את מכסה התיבה, ולמראה תכולתה גובר תימהונם של הנאספים אף יותר. לא אוצרות מהרי הקונודים מצויים שם, אף לא שיני דרקון או יין אמנדי מוברח. על מצע של קש מונחים זה לצד זה עשרות זנבות חתולים, כמקלות עשויי פרווה. אחדים מן הנוסעים נוחרים בבוז ומסתלקים, אחרים – נשים בעיקר – מפליטים אנחה לנוכח גורלם האומלל של אותם חתולים וטורחים להבהיר את סלידתם במילים. אבל יש גם כאלו שמחכים לשמוע מה בפיו של התגרן, שהרי ייתכן שהטירוף מניע אותו, אבל גם בטירוף יש מידה של בינה ומחשבה.

וכה אומר התגרן: ‘שנים רבות נדדתי בעולם ונוכחתי לדעת שלכל מקום פגעיו ותרופותיו. ולא רבים הם אלו העוברים במיצרים הללו וחוזרים בשלום – כשם שמעידים מאורעות העבר. זו, רבותיי, סגולה מצוינת שיכולה להטות את כף המזל לטובתכם. קשרו את זנב החתול לצוואריכם או שאו אותו בכיסכם – העיקר שיהיה תמיד ברשותכם. והמחיר, הו, המחיר אינו רב! כל אחד ישלם כפי יכולתו. קנו כל עוד אפשר!’

כמה נוסעים חששנים ונתונים לאמונות טפלות קונים להם זנב חתול – מי במחיר בקבוק יין ומי במחיר קערת עדשים. אחרים פוטרים את העסקה כולה כמפוקפקת וקובלים בפני רב החובל על שהוא נותן רשות לזר הזה לפשוט על כיסי הנוסעים. אולם רב החובל אוטם אוזניו משמוע ומבהיר שאין הוא מתערב בענייני עסקים – רק בענייני רוח ומים. אחד הנוסעים שואל את התגרן מדוע בחר דווקא בזנב חתול כסמל למזל הטוב, בעוד שמקובל להאמין כי חתול מביא עימו מזל רע.

למשמע השאלה מיישר התגרן את גבו הכפוף ומגחך גיחוך החושף טור שיניים שחורות ושן זהב הבולטת תחת לשונו כאנקול זוטא. ‘הו הנוסע, יפה שאלת מה ששאלת. בכל בחירה יש סיבה, והסיבה היא בסיפור שאספר לך – ולכל מי שעוד ירצה לשמוע – כי הסיפור הזה קשור בשלשלאות לגורלו של המקום שממולנו, הרי הוא החוף הקונודי.’

עיני המאזינים מוסבות באחת אל החוף שמנגד, שומם ועקר. מצודה הרוסה חולשת על האופק כעריץ שהופל ונקבר במקום שבו חוסל. הים שלֵו והשמש מתיזה ניצוצות זהב כחומדת את אוצרות המים. קהלו המצומצם של התגרן הולך ומתרחב ככל שממשיך הוא לדבר, ויותר משהם מתעניינים בסחורה תוצרת ידיו, הרי הם מתעניינים בסחורה תוצרת פיו, שעה שהוא מגולל בפניהם את המאורעות שהרעישו חלק זה של העולם לפני שנים כה רבות. הספנים מניחים הימורים בינם ובין עצמם, כשם שעשו תדיר, כמה מהנוסעים ישתכנעו בסוף הסיפור לרכוש להם קמע מזל חתולי כשם שהציע התגרן – מקצתם או כולם.