החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

שחור וכחול

מאת:
הוצאה: | 2011 | 518 עמ'
זמינות:

12.00

רכשו ספר זה:

המפקח ג’ון ריבוס, גיבור ספריו הפופולריים של איאן רנקין שהיה לאגדה, שוב שותה יותר מדי, ישן פחות מדי, נאבק בבדידותו, בגילו המתקדם ובהתמכרותו לעבודה, ומתחיל לשלם את המחיר על שיטות הפעולה החריגות שלו. הוא מוצא את עצמו שקוע עד צוואר בארבע פרשיות שונות, בניסיון ללכוד רוצח אכזרי אחד, שעשוי להעלות את ריבוס על עקבותיו של רוצח אחר מן העבר, בייבל ג’ון הנודע לשמצה. את כל זאת הוא עושה תחת מכבש של חקירה פנימית במחלק הפשע, המנוהלת על ידי האדם שאותו האשים ריבוס בנטילת שוחד מראש המאפיה של גלאזגו. אם זה לא מספיק, יושב לו על הגב צוות טלוויזיה שחוקר עיוות דין, מה שהופך את ריבוס לפושע בעיניהם של מיליון צופים ויותר. טעות אחת קטנה עלולה לעלות לו בחייו, עם מוות לא נעים ולא בהכרח מהיר, או – וזאת האפשרות הגרועה יותר – באובדן עבודתו. סודות ושקרים, סקס ושחיתות, זעם וכאב, הומור ואלכוהול ומבט מפוכח על עתיד העולם שבו אנו חיים, חוברים לעלילה מטרידה, מצמררת ובלתי נשכחת ולחוויית קריאה עוצרת נשימה. שחור וכחול הוא הספר השני מעלילות המפקח ריבוס שרואה אור בעברית, אחרי חבלים וצלבים, והוא זכה בפרס פגיון הזהב לרומן המתח הטוב ביותר, ובפרס פאלה רוזנקרנץ בדנמרק.

מקט: 14-682-141
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


– פתח דבר –

סוף דצמבר 1996. אחרי שש שנים בצרפת, חזרתי לגור באדינבורו ושכרתי בית. הבעיה הייתה שבעלי הבית, שגרו רוב השנה בלונדון, רצו להשתמש בו בתקופת חג המולד. כתוצאה מכך נעשינו חסרי בית באופן זמני. את חג המולד עצמו בילינו עם משפחתה של רעייתי בבלפסט, ואילו את ערב ראש השנה האזרחית העברנו אצל חברים בקיימברידג’. דודה בברדפורד יכלה לארח אותנו לכמה ימים, כמו גם אחייני בלינקולנשייר. אחרי ברדפורד, קפצנו לבקר חברים ליד יורק. בזמן שנפשנו בביתם קראתי בטיימס פרסום מקדים לביקורת ספרים. נכתב שם משהו כמו “רומן המתח הטוב ביותר לשנת 1997 כבר נכתב – גלו את זהותו בשבוע הבא.” ספרי החדש יועד לצאת לאור לקראת סוף ינואר, אז החזקתי אצבעות וקניתי את הטיימס ביום המובטח.

המבקר היה מרסל ברלינס. ואכן, הרומן שהוא הילל ושיבח היה שחור וכחול.

הוא לא טעה, אגב. בנובמבר שלאחר מכן, קטף הספר, השמיני בסדרת עלילותיו של המפקח ריבוס, את פרס פגיון הזהב לרומן המתח הטוב ביותר לשנת 1997. הוא היה בין המועמדים הסופיים לפרס המקביל באמריקה, האדגר, שנקרא כך על שמו של אדגר אלן פו (הפסדתי לג’יימס לי ברק), וכמו כן זכה בפרס פאלה רוזנקרנץ בדנמרק, שנקרא על שמו של רוזן דני שעסק בעריכת דין, כתיבה ותרגום.

בסופו של הדבר הספר נכנס לתוכנית הלימודים בבתי ספר בסקוטלנד, ומרצה באוניברסיטת סנט אנדרוז פרסם מחקר עיוני בגודל של ספר שלם, על התמות שהופיעו ברומן.

אז מה לעזאזל היה בשחור וכחול שייחד והבדיל אותו כל־כך מעבודותיי הקודמות?

ובכן, לפני הכול, הספר נראה שונה. המוציאים לאור שלי, ספרי אוראיין, מצאו תמונה מוזרה ומפחידה של כמה עצים, והוסיפו לעטיפה גופן חדש ומובלט, שגרם ל”שחור וכחול” להיראות כמו יותר מאשר רומן מתח. הם גם היו מוכנים להשקיע מאמצים בקידום הספר, עם מסע פרסום ושלטי חוצות. אבל מעבר לכך, הספר בעיניי היה פשוט גדול יותר וטוב יותר מכל הספרים שקדמו לו. הרגשתי כאילו סיימתי את תקופת ההתמחות שלי. הרגשתי כאילו כל ספרי ריבוס הקודמים הובילו לספר הזה. לא הצמדתי עוד את הבלש שלי לתחומה הצר של אדינבורו וסביבתה הקרובה. סידרתי לו ביקורים בגלאזגו, באברדין, בשטלנד, ואפילו במתקן לקידוח נפט בלב לבו של הים הצפוני האכזר וחסר הרחמים. נפט הפך לאחד הנושאים המרכזיים של הספר, ואיפשר לי לבחון באמצעותו את ההידרדרות התעשייתית של סקוטלנד והאופן שבו היא מתעצבת מחדש. קשה לדון בנפט מבלי להכניס פוליטיקה לתוך המשוואה, ועל כן הספר הוא גם פוליטי בדרכו. גם משקלו הסגולי של ריבוס תפח. החלטתי להעמיד בסכנה את המוניטין שלו, הקריירה שלו והחיים שלו. שזרתי סיפורים זה בזה, עם עלילות־משנה שצצו בסיפור המרכזי, נעלמו ושוב הופיעו.

ואת כל זאת עשיתי תוך כדי שימוש ברקע אמיתי של סדרת רציחות בלתי מפוענחות מלפני שלושים שנה, ועם החזרתו של הרוצח ההוא כדמות בספר. גם ממרחק הזמן אני עדיין חושב שזו תחבולה חצופה, ובייבל ג’ון עוד יגיש תביעת דיבה נגדי. אבל הספר עצמו נולד עם בקבוק יין או שלושה ועם חברה מאוסטרליה…

שמה של החברה היה לורנה. היא למדה אתי באוניברסיטה באדינבורו, ונשארנו בקשר. היא גרה בצד השני של כדור הארץ, עבדה כמורה, אבל נסעה מדי פעם לאירופה כדי לבקר את משפחתה. היא באה להתארח אצלנו למשך שבוע בצריפון הכפרי שלנו בדרום־מערב צרפת. ערב אחד, אחרי ארוחה גדולה וכל היין הזה, ישבנו על הספה ולורנה סיפרה לי סיפור. זה היה משהו שקרה לאחיה. הוא עבד במתקן לקידוח נפט, וחזר לאדינבורו לכמה ימי חופש. הוא פגש שני בחורים בפאב, והם אמרו שהם נוסעים למסיבה והוא יכול להצטרף אליהם אם ירצה. אבל כשהגיעו לדירה הנטושה הוא התחיל להתפכח מהר. אבל לא מספיק מהר. הם קשרו אותו לכיסא, הדביקו שקית ניילון לראשו ויצאו. בסופו של דבר הוא הצליח לשחרר את ידיו, לקרוע את השקית ולרוץ בחוסר נשימה אל תחנת המשטרה הקרובה. השוטרים ליוו אותו בחזרה לדירת השיכון הנטושה, אבל לא יכלו להסביר מה קרה. אחיה של לורנה לא נשדד, שיטת הפעולה של העבריינים לא הייתה מוכרת למשטרה, ולא היה כל מניע למעשה.

לורנה משכה בכתפיה, מזגה את טיפות היין האחרונות לכוסה ואמרה, “וזה כל הסיפור.” אבל אני ידעתי שזה לא כל הסיפור. אני ידעתי שזאת רק התחלה של סיפור. וההתחלה הזאת כרסמה בי והטרידה אותי. הייתי חייב למצוא סוף נכון וראוי לתקרית. ואם זה אומר לרקוח רומן של חמש מאות עמודים סביב גרעין ההתחלה, אז שיהיה. הפרק הראשון כבר היה בידיי, אחרי הכול. מעולם לא גיליתי, אגב, מה אחיה של לורנה חשב על בן דמותו הבדיוני.

במהלך הכתיבה, הספר קיבל ואיבד כמה וכמה שמות, ובהם הגשם הלוחש וזהב שחור (שניהם התקבעו לבסוף כשמות פרקים). הצלחתי למצוא זמן לנסיעת תחקיר לסקוטלנד, שכללה את אברדין אך לא את איי שטלנד. לצורך הסצינות המתרחשות בשטלנד, נעזרתי בספרי הדרכה ותיירות. לא זכיתי גם לטוס במסוק למתקן קידוח, אבל מצאתי תחליף מצוין בדמותו של סופר מאברדין ששמו ביל קירטון, אשר עבד בתחום וצייד אותי בכל הפרטים הדרושים. חברות נפט גילו נדיבות ושלחו לי חומרים פרסומיים, מבלי לחשוד שהתוצאה לא תהיה בהכרח לטובתם, שהרי אחרי הכול מדובר ברומן מתח ופשע. גדלתי בעיירה של כורי פחם, שבה הפחם עצמו כונה “יהלומים שחורים”. הנפט כונה לעתים “זהב שחור”, וכדי להעביר ולבטא את חשיבות התעשייה, החלטתי שהשם הסופי של הספר חייב לכלול את המלה “שחור”. שמו של הספר הקודם, “תן לזה לדמם”, לקח בהשאלה שם אלבום של האבנים המתגלגלות. ויצא שהיה להם אלבום נוסף שנקרא “שחור וכחול”. שחור בגלל הנפט, כחול בגלל השוטרים (“הנערים בכחול”, בעגה העממית). ריבוס גם חוטף מכות לפחות פעם אחת במהלך הספר, וזה משאיר את גופו שחור וכחול.

מצאתי את השם שלי.

מרכיב אחר שנעדר מספריי עד אותו שלב היה הזעם. בני קיט, בא לעולם ביולי 1994. בזמן ההריון של מירנדה לא היו בעיות מיוחדות. אבל כשקיט היה בן שלושה חודשים התחלנו לתהות מדוע הוא לא מרבה לזוז. כשהיה בן שישה חודשים גם רופא המשפחה שלנו בצרפת התחיל לדאוג, ובגיל תשעה חודשים ידענו שלקיט יש בעיות רציניות. היו נסיעות ארוכות פעמיים בשבוע לבית החולים הקרוב ביותר, ונסיעות ארוכות עוד יותר לבית החולים המרכזי לילדים, ששכן בבורדו. הצרפתית שלי מעולם לא הייתה טובה כשל מירנדה. חזרתי הביתה עמוס בשאלות, מתוסכל מאי יכולתי להשתמש בשפה כראוי, ורותח מזעם על הבדיחה האכזרית שאלוהים סיפר על חשבוננו. והייתי עולה במדרגות העץ הרעועות אל עליית הגג המכוסה קורי עכביש בבית החווה הישן. לא היה שם כלום מלבד מחשב וכמה מפות ותמונות של אדינבורו. הייתי מתיישב ומנסה לחזור לכתיבת הספר שיהיה לימים “שחור וכחול”. ולפתע הייתי ממונה על יקום דמיוני. הייתי מסוגל לשחק את תפקיד אלוהים. חזרתי לשלוט בשפה, השתמשתי בריבוס בתור שק האיגרוף שלי, והמטרתי עליו מהלומות פיזיות ונפשיות. כתוצאה מכך, “שחור וכחול” נעשה ספר קשוח ובוטה הרבה יותר מספריי הקודמים, וגם גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב.

הספר נהיה גם מקור להגשמת משאלות, לכן ארגון גרינפיס, בבואו לבחור להקה בעלת שם ושיעור קומה עולמי להוביל הופעת צדקה באברדין (ראו פרק 13), בוחר בלהקת “דנסינג פיגז” (החזירים המרקדים) ולא ביו־2 או באר.אי.אם, למשל. הדנסינג פיגז, קוראים יקרים, הייתה הלהקה שלי, הלהקה שבה שרתי כשהייתי בן תשע־עשרה. בחיים האמיתיים, התפרקנו אחרי שנה בערך, עם מעט מאוד הישגים מאחורינו. אבל ביקום המקביל הזה, הארנו את השמים באור גדול.

וזאת סיבה מספיק טובה לכתוב רומן.

איאן רנקין | מאי 2005

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שחור וכחול”