החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על אדם רז

אדם רז הוא היסטוריון שתחום מחקריו הוא היסטוריה פוליטית ורעיונית של המאות ה־19 וה־20. בהוצאת כרמל יצאו לאור ספריו: הרצל: מאבקיו מבית ומחוץ (2017, עם יגאל וגנר) וטבח כפר קאסם: ביוגרפיה פוליטית (2018). ספריו המאבק על הפצצה (2015) ומשטר היד ... עוד >>

ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות

מאת:
הוצאה: | 2020 | 332 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

22.00

רכשו ספר זה:

בספר זה נחשפת תופעה שנודע לה משקל מכריע בעיצוב החברה והמדינה בישראל, אך היא הושכחה מהזיכרון ההיסטורי – ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות.

ישראלים רבים – חיילים ואזרחים, יחידים וקבוצות – נטלו חלק בשוד המוני של הרכוש הרב שנותר בבתים, בתי עסק ומשקים חקלאיים שהושארו מאחור על־ידי בעליהם הערבים.

התיאור החי והמפורט של הביזה שלוחת הרסן, שפשטה בכל רחבי הארץ, מעורר שאלות מטרידות: מדוע השלטון המרכזי העלים עין משוד הרכוש הערבי? מדוע ראש־הממשלה ושר הביטחון, דוד בן־גוריון, למרות התראות ומחאות רבות מצד בעלי תפקידים בזרועות הצבא וברשויות אזרחיות, שהביעו חרדה מהשלכותיה של הביזה על דמותה של החברה הישראלית, לא הטיל את מלוא כובד משקלו נגד התופעה הנקלה.

שותפותו הנרחבת של הציבור היהודי בישראל בביזה, מוצגת בספר לא רק ככתם מוסרי, אלא כגורם בהפיכת ציבור זה לבעל עניין אישי במדיניות אי־השבתם של הפליטים הערבים. הספר מציע הסבר חברתי ופוליטי שלפיו תופעת הביזה מהווה מרכיב חשוב בהנצחתו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 

אדם רז הוא היסטוריון שתחום מחקריו הוא היסטוריה פוליטית ורעיונית של המאות ה־19 וה־20. בהוצאת כרמל יצאו לאור ספריו: הרצל: מאבקיו מבית ומחוץ (2017, עם יגאל וגנר) וטבח כפר קאסם: ביוגרפיה פוליטית (2018). ספריו המאבק על הפצצה (2015) ומשטר היד הקשה (2019) הם חלק מטרילוגיה על ההיסטוריה הפוליטית של תכנית הגרעין הישראלית. רז משלים בימים אלו את ספרו על מחשבתו ופועלו של קרל מרקס. מאמרים רבים פרי עטו התפרסמו בכתבי־עת ובעיתונות בארץ ובעולם. רז הוא חוקר בעקבות: המכון לחקר הסכסוך הישראלי־פלסטיני ועורך תלם: כתב עת לשמאל ישראלי מבית קרן ברל כצנלסון.

מקט: 4-249-50811
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
בספר זה נחשפת תופעה שנודע לה משקל מכריע בעיצוב החברה והמדינה בישראל, אך היא הושכחה מהזיכרון ההיסטורי – ביזת הרכוש […]

כמה מילות הקדמה

התנועה הציונית לא הייתה מראשיתה תנועת נישול. למעשה, גם לאחר מלחמת העצמאות אין לראות בה כזאת.[2] יהיה נכון לאתר בה, ויותר נכון בהנהגתה, מחלוקות באשר לאופיו של הפרויקט הציוני, השתלבותו במרחב הערבי ומערכת יחסיו עם התושבים הפלסטינים שהתגוררו בארץ־ישראל. בחודשים האחרונים של 1947 הגיע האזור לנקודה שבה התקבלו החלטות הרות גורל. סיבות רבות ומאבק אינטרסים בינלאומי אדיר הביאו את האזור לפרשת הדרכים של 1947. בימים שבהם נדונה תוכנית החלוקה בהנהגות השונות, היה ברור שמנהיגי האזור מתייצבים זה מול זה ולפניהם צומת. ואולם התייצבות זו לא הייתה בהכרח הנהגה מול הנהגה, כפי שנהוג לקרוא בספרי ההיסטוריה, אלא קודם כול בתוך כל אחת ואחת מההנהגות. האלטרנטיבות היו ברורות: האם האזור הולך לחלוקה באמצעות מלחמה, שממנה ייגזר בסבירות גבוהה מאוד גם טרנספר של אוכלוסייה, או שתיבחר דרך אחרת, בדמות חלוקה מדינית תוך שמירת אחדות כלכלית ובדרכי שלום (לפי קוויה של תוכנית החלוקה). הרטוריקה הערבית הארסית שכנעה רבים וטובים שהערבים היו מאוחדים כולם ברצונם לצאת למלחמת־השמד נגד הציונים. לא כך היה הדבר. מאחורי מלל ורטוריקה ארסיים, שלא היה מרחק רב בינם לבין המלל הנאצי שנים ספורות קודם לכן, נכרתו בריתות ונקשרו קשרים אמיצים ביישוב הארץ־ישראלי.[3]

גם בהנהגה הציונית נאבקו קווי מדיניות סותרים: עמדה אחת ביכרה תקופת מעבר ארוכה בין סיום המנדט הבריטי לבין ההכרזה על שתי מדינות – על פי תוכנית החלוקה – מתוך מטרה לארגן את דפוסי הממשל, הכלכלה והפוליטיקה בין שתי הישויות שעתידות היו לקום זו ליד זו ויחדיו, באקט ריבוני כפול. עמדה זו הדגישה את הדיפרנציאציה בציבוריות הערבית, ואת האלטרנטיבה לפוליטיקה הריאקציונית והטרור מבית מדרשו של המופתי. עמדה שנייה, והייתה זו עמדת מיעוט, אף שבדרכי המניפולציה הפוליטית זכתה לבכורה, דחפה להקצנת המאבק בכדי לקרֵב את הקרָב ולהגיע להכרעה. גם בחודשים הראשונים של המלחמה – שלב מלחמת האזרחים שהחלה בנובמבר-דצמבר 1947 – עד להכרזת העצמאות ופלישת צבאות מדינות ערב לארץ־ישראל, היו מנהיגים שתמכו בעמדה הראשונה. חיים ויצמן, אם נציין דוגמה בולטת אחת, קבע באפריל 1948 במכתבו לנשיא ארצות הברית, הארי טרומן, ש"ארץ־ישראל מאוכלסת על ידי שני עמים. לעמים אלה שאיפות פוליטיות נפרדות ואינטרס כלכלי משותף". לפיכך, יש חשיבות רבה בביצוע החלוקה תוך שמירה על עיקרון האחדות הכלכלית של שתי הישויות.[4]

ומכל מקום, בניגוד לתפיסה המקובלת בהיסטוריוגרפיה, דוד בן־גוריון, מנהיגהּ־מבשרהּ של העמדה השנייה, לא התכוון לאמץ את תוכנית החלוקה כלשונה. בניגוד לבני מוריס, לדוגמה, המחבר אינו חושב שמלחמת העצמאות הייתה "תוצאה בלתי־נמנעת כמעט של יותר מחצי־מאה שנות חיכוך וסכסוך בין ערבים ליהודים".[5] להפך. ברירת המלחמה הייתה בחירה מודעת של פוליטיקאים רציונלים משני צדי המתרס.

מחקר זה הוא חלק מפסיפס היסטוריוגרפי והיסטוריוסופי שחלקיו הראשונים הונחו לפני שנים ארוכות על ידי חברים וחברות שחלקם כבר אינם איתנו. ממצאיו המחקריים של ההיסטוריון יורם נמרוד בספרו ברירת השלום ודרך המלחמה – התהוות דפוסים של יחסי ישראל-ערב: 1950-1947 מקובלים על המחבר.[6] בספר, שיצא לאור לאחר מותו של נמרוד, הצביע מחברו על מדיניות ציונית/ישראלית שחתרה לקביעת גבולות רחבים יותר מאלו של תוכנית החלוקה למדינה הישראלית, ובאמצעות מלחמה. הדרך לכך חייבה את חיזוק העמדה הקיצונית הערבית. מול מדיניות זו עמדה מדיניות מנוגדת בצמרת הציונית. ספרו של נמרוד, על אף מרחק השנים שעברו מאז כתיבתו, הוא עדיין המחקר המקורי והמפורט ביותר על המסכת הדיפלומטית של המאבקים הפוליטיים שקדמו למלחמה ובמהלכה.

ההיסטוריונית איל כפכפי, בכמה מחקרים קפדניים, תיארה את המאבקים הגדולים בצמרת הפוליטית הישראלית ובתנועת העבודה בפרט. כפכפי הראתה כי מאבקים שהוצגו לציבור כמחלוקות אידאולוגיות – דוגמת המחלוקת על פירוק הפלמ"ח – רק הוסוו ככאלה, ולמעשה המחלוקת ביטאה אינטרסים פוליטיים מנוגדים. בספריה אמת או אמונה: טבנקין מחנך חלוצים ולבון – אנטי משיח, אם אציין רק שניים ממחקריה, הראתה כפכפי שלא היו אלה ניגודים על השימוש באמצעים, אלא על מטרות חברתיות שונות ומנוגדות.[7] חברם של כפכפי ונמרוד, בנקו אדר, ניתח בסדרת מאמרים ארוכה שכונסה יחדיו לאחר מותו בספר מפלגה אחת שתי דרכים את היריבויות בזמן מלחמת העצמאות בין בן־גוריון וישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית. גם אדר לא ראה במחלוקת האדירה ביניהם ביטוי להשקפות אידאולוגיות שונות (יחסי צבא-מדינה וכדומה), אלא תפיסות מנוגדות על האופן שבו יש לנהל את המלחמה, וכיוצא מכך – על האופן שבו המלחמה תסתיים.[8]

בשנים האחרונות פרסמתי כמה מחקרים הממשיכים את המפעל ההיסטוריוגרפי והתאורטי של כפכפי, נמרוד, אדר ואחרים. שניים ממחקרים אלו רלוונטיים לספר הנוכחי. בספר טבח כפר קאסם – ביוגרפיה פוליטית, מופיע תיאור וניתוח של הוויכוח בתוך מפלגת השלטון מפא"י בנוגע לממשל הצבאי על ערביי ישראל. בספר נטען כי מדיניות הסגרגציה של בן־גוריון כלפי הפלסטינים תושבי ישראל הייתה ביטוי לתפיסתו החברתית הכללית על אופיו הרצוי – לשיטתו – של הפרויקט הציוני. כלומר, שהממשל הצבאי לא היה כורח ביטחוני (כפי שהיה נהוג להציגו במשך עשרות שנים), אלא מדיניות שננקטה כביטוי לכיוון שאליו רצה בן־גוריון להוביל את הפרויקט הציוני. זמן־מה לאחר פרסום הספר יצא לאור הספר משטר היד הקשה – דוד בן־גוריון, פולמוס הממלכתיות והמחלוקת על מדיניות הגרעין הישראלית. הספר הוא השני בטרילוגיה הגרעינית על ההיסטוריה של תוכנית הגרעין הישראלית. כמעין המשך לספר טבח כפר קאסם, החטיבה הראשונה במשטר היד הקשה, נועדה להצביע על התפיסה והמדיניות של בן־גוריון כלפי הקהילייה היהודית בארץ. טענתי שם כי בניגוד לתפיסות המהללות את הדמוקרט בן־גוריון, יש לראותו כווריאנט של תפיסה/פוליטיקה אנטי־דמוקרטית; תפיסה שזכתה להצלחה בכמה מקומות ברחבי העולם באותן השנים. את מדיניותו של בן־גוריון כיניתי בשם: "משטר היד הקשה".

במשטר היד הקשה הראיתי כי לבן־גוריון הייתה תפיסה מגובשת על אופייה החברתי של הקהילייה הישראלית. ותפיסה זו, טענתי, הייתה במחלוקת רבתי בצמרת הפוליטית הישראלית. למעשה, ואיננו עוסקים בסוגיה זו כאן, בן־גוריון היה רוב הזמן במיעוט במפלגתו. אחת הטענות המרכזיות בספר הייתה שבן־גוריון ראה במלחמה כלי לעיצוב החברה. באפריל 1948 הסביר ש"המלחמה תביא עמה גם שינויים פנימיים לטובה בהרכב הפנימי של היישוב", וגרס כי באמצעות המלחמה "נבריא את הגוף היהודי".[9] במקום אחר הסביר כי ההתקפה על ישראל במלחמת העצמאות הייתה "מעשה האיבה החריף ביותר וברוך התוצאות מאין כמוהו".[10] אליבא דבן־גוריון, השליטים הערבים לא הבינו כי "הלחץ על ישראל מעלה ממעמקי הנפש היהודית זרמי מרץ ויצירה, שלא היו מופעלים בלי הלחץ". ראש הממשלה טען שעל אף ההפסדים וההוצאות הרבות בעקבות הלחימה עם הערבים, "הפסדן יוצא בשכרן".[11]

משטר היד הקשה עסק באריכות בממלכתיות. לא כמושג או כאידאה המרחפת בחלל האוויר, אלא כקונספט פוליטי לארגון החברה. בספר נטען כי הממלכתיות הבן־גוריוניסטית הייתה אלטרנטיבה לגישה התנועתית. המאבק בין השתיים ביטא ניגוד בין שתי תפיסות לעיצוב היחסים החברתיים ולחלוקת העוצמה הפוליטית במדינת ישראל הצעירה. הממלכתיות, כשמנפים ממנה את הז'רגון והטלאים האידאולוגיים שהודבקו לה במרוצת השנים, נועדה לכסות על מטרותיו השלטוניות של בן־גוריון, שהיו מנוגדות לאלו של מחייבי הגישה התנועתית, כישראל גלילי ויעקב חזן (ממפ"ם), פנחס לבון ומשה שרת (ממפא"י) ואחרים. בן־גוריון, בכסות הממלכתיות, חתר לכינונה של "מדינה חזקה" שהוא עומד בראשה כ"שליט חזק". זו אחת הסיבות מדוע דחף לעיצובה של מערכת פוליטית היררכית וריכוזית, המבוססת על דמוקרטיה חלשה ופיקוח פוליטי רופף.

בנקודה זו מתחיל הספר ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות.
[2] על כך ראו: יגאל וגנר ואדם רז, הרצל – מאבקיו מבית ומחוץ, כרמל, ירושלים, 2018. [חזרה]
[3] יורם נמרוד, "שמרנות או תמורה בעולם הערבי – העדפות סותרות בהנהלה הציונית (1948-1946)", קתדרה 67, מרס 1993, עמ' 69-54. [חזרה]
[4] חיים ויצמן לנשיא הנרי טרומן, 9.4.1948, עמ' 588. בתוך: גדליה יוגב (עורך), תעודות מדיניות ודיפלומטיות, דצמבר 1947– מאי 1948, המדפיס הממשלתי, ירושלים, תש"ם. [חזרה]
[5] בני מוריס, 1948, עם עובד, תל אביב, 2010, עמ' 15. [חזרה]
[6] יורם נמרוד, ברירת השלום ודרך המלחמה – התהוות דפוסים של יחסי ישראל-ערב: 1950-1947, המכון לחקר השלום, גבעת־חביבה, 2000. [חזרה]
[7] איל כפכפי, אמת או אמונה: טבנקין מחנך חלוצים, יד יצחק בן־צבי, ירושלים, 1992. איל כפכפי, לבון – אנטי משיח, עם עובד, תל אביב, 1998. [חזרה]
[8] בנקו אדר, מפלגה אחת שתי דרכים, הוצאת חוג אורנים, אורנים, 2004. [חזרה]
[9] מאיר אביזוהר ואבי בראלי (עורכים), עכשיו או לעולם לא: דיוני מפא"י בשנה האחרונה למנדט הבריטי, מבואות ותעודות, כרך ב', הוצאת עיינות, בית־ברל, 1989, עמ' 346. [חזרה]
[10] דוד בן־גוריון, "ביטחוננו ומעמדנו", בתוך: שנתון הממשלה, המדפיס הממשלתי, 1960, לא מצוין מספר עמוד. הדגשות המחבר. [חזרה]
[11] דוד בן־גוריון, "עם מזרח־תיכוני או עם־עולם", בתוך: דוד בן־גוריון, חזון ודרך, כרך ה', עיינות, תל אביב, תשי"ז, עמ' 135-130. ציטוט מעמ' 133. הדגשות המחבר. [חזרה]