החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בתו של מלך הביצה

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ' | הוצאה: | 2017-12 | 277 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

98.00

רכשו ספר זה:

רוצח מסוכן מסתובב חופשי

הבת שלו היא היחידה שתוכל לעצור אותו

 

להלנה פֵּלֶטְיֶה יש סוד שהיא מסתירה מכל מי שמכיר אותה, אפילו מבעלה. לפני יותר מעשרים שנה, נערה צעירה ממישיגן נחטפה והוחזקה בבקתה מבודדת באזור מוקף ביצות. הנערה הזאת הייתה אמא שלה, והחוטף – אבא שלה. הלנה נולדה וגדלה בבקתה המבודדת הזאת, ללא חשמל, חימום או מים זורמים, ופיתחה מערכת יחסים מורכבת עם אביה שלימד אותה כיצד לשרוד באזור הביצות.

 

כשהיא נתקלת בדיווח חדשות אודות פושע מסוכן שנמלט מהכלא, הרג שני סוהרים ונעלם באזור הביצות של מישיגן, הלנה יודעת מיהו, ושהמשטרה לעולם לא תצליח ללכוד אותו. היא גם יודעת שיש רק אדם אחד בעולם שיוכל ללכוד את הפושע הזה, שזכה לכינוי "מלך הביצה". אדם שהפושע בעצמו הכשיר לחיים בביצה. האדם הזה הינו היא עצמה.

 

"בתו של מלך הביצה", הוא מותחן פסיכולוגי עוצר נשימה ששואב את שמו מאגדת ילדים מאת הנס כריסטיאן אנדרסן. קארן דיון היא סופרת ועיתונאית. היא חובבת צילום טבע וגרה יחד עם בעלה בפרבריה הצפוניים של דטרויט.

מקט: 4-1265-22
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
רוצח מסוכן מסתובב חופשי הבת שלו היא היחידה שתוכל לעצור אותו   להלנה פֵּלֶטְיֶה יש סוד שהיא מסתירה מכל מי […]

1

חכי כאן,’ אני אומרת לבתי בת השלוש. אני רוכנת מבעד לחלון הטנדר הפתוח ומפשפשת בין מושב הבטיחות לדלת הנוסע בחיפוש אחר כוס הפלסטיק המלאה מיץ תפוזים פושר שבתי השליכה בהתקף תסכול. ‘אימא כבר חוזרת.’

מרי מושיטה ידיים לכוס כמו כלבלב פּאבלובי. שפתה התחתונה משורבבת ועיניה דומעות. אני מבינה אותה. היא עייפה. גם אני.

‘אה־אה־אה,’ נוהמת מרי כשאני מתחילה להתרחק. היא מקמרת את גבה ומנסה להיחלץ מחגורת הבטיחות כאילו הייתה כתונת משוגעים.

‘אל תזוזי, אני כבר חוזרת.’ אני מצמצמת את עיניי ומניעה אצבע כדי שתדע שאני רצינית, ומקיפה את הטנדר. אני מנופפת לנער העורם ארגזים על כבש הטעינה שליד כניסת הספקים של מארקהאמ’ס – נדמה לי שקוראים לו ג’ייסון – ופותחת את הדופן האחורית של הטנדר כדי להוציא את שני הארגזים הראשונים.

‘היי, גברת פֵּלֶטיֶה!’ ג’ייסון מחזיר לי נפנוף בהתלהבות כפולה משלי. אני מרימה את היד פעם נוספת כדי שנשתווה. ויתרתי על התקווה שיקרא לי הלנה.

בום־בום־בום מתוך הטנדר. מרי מטיחה את כוס המיץ באדן החלון. אני משערת שהכוס ריקה. בתגובה אני מקישה בכף יד פתוחה על דופן הטנדר – בום־בום־בום – ומרי נבהלת ומסתובבת, פלומת התינוקת הדקיקה מצליפה בפניה כשערות תירס. אני מזעיפה פנים כדי להעביר את המסר ‘כדאי שתפסיקי מיד,’ ומניחה את הקרטונים על כתפי. לסטיבן ולי יש עיניים חומות ושיער חום, גם לבתנו בת החמש אייריס, לכן הוא השתומם כשראה את הילדה הזהובה הנדירה שיצרנו. עד שאמרתי לו שאימא שלי הייתה בלונדינית. זה כל מה שהוא יודע.

המשלוח הלפני אחרון מבין ארבעה הוא למארקהאמ’ס, והלקוח העיקרי של הריבות והמחיות שלי מלבד אלה שמזמינים דרך האינטרנט. תיירים שקונים במארקהאמ’ס אוהבים את הרעיון שהמוצרים שלי מקומיים. אומרים לי שרבים קונים צנצנות בתור מזכרות או מתנות. אני עוטפת את המכסים בעיגולים מבד גינגהם, קשורים בחוט שפגט, ומתאימה את הצבעים לתכולה: אדום לריבת פטל, סגול לסַמבּוּק, כחול לאוכמניות, ירוק למחית אוכמניות וקנה סוף, צהוב לשן הארי, ורוד לתפוחי בר – הבנתם את הרעיון. לדעתי, הכיסויים מטופשים, אבל אנשים כנראה אוהבים אותם. וכדי להתפרנס באזור כמו חצי האי העליון, שסובל משפל כלכלי, אני מוכרחה לתת לאנשים את מבוקשם. אין חוכמות.

יכולתי להשתמש בהרבה מקורות מזון טבעיים ולהכין מהם שלל מוצרים, אבל לעת עתה אני דבקה במחיות ובריבות. כל עסק צריך להתמקד. הסמל המסחרי שלי הוא רישום של קנה סוף, והוא מופיע על כל התוויות שלי. אני די בטוחה שאני היחידה שמוסיפה שורש סוף גרוס לאוכמניות כדי להכין ריבה. אני לא מוסיפה הרבה, רק קמצוץ שיצדיק את הוספת המילה סוּף לשֵם. בילדותי היו קני סוף צעירים הירק האהוב עליי. וזה עדיין כך. מדי אביב אני מטילה את מגפי הגומי הגבוהים שלי ואת סל הנצרים לארגז הטנדר ויוצאת אל הביצות שמדרום לבית שלנו. סטיבן והבנות לא מוכנים לגעת בזה, אבל לסטיבן לא אכפת שאני מבשלת אותם כל עוד רק אני אוכלת מהם. מרתיחים את הראשים כמה דקות במי מלח ומקבלים את אחד הירקות המבושלים המעודנים ביותר שיש. המרקם יבש וקמחי מעט, לכן אני נוהגת לאכול אותם עם חמאה, אבל מעולם לא טעמתי חמאה בילדותי, כמובן.

אוכמניות אני קוטפת באזורים הכרותים שמדרום לבית שלנו. יש שנים שבהן יבול האוכמניות טוב ושנים שהוא טוב פחות. אוכמניות אוהבות המון שמש. האינדיאנים נהגו להצית את הצמחים הסמוכים לקרקע היער כדי לשפר את התנובה. אני מודה שלא פעם התפתיתי לעשות את זה. מכיוון שאני לא היחידה שמסתובבת בשטח בעונת האוכמניות, אלה שגדלו באזורים הסמוכים לדרכים הישנות של חוטבי העצים נקטפות די מהר. אבל לא אכפת לי לסטות מהשבילים המוכרים, ואני לעולם לא מאבדת את הדרך. פעם התרחקתי כל כך, עד שמסוק של המשרד למשאבי טבע הבחין בי ורצה לאסוף אותי. השוטרים הניחו לי לנפשי רק לאחר ששכנעתי אותם שאני יודעת היכן אני נמצאת ומה אני עושה.

‘מספיק חם בשבילך?’ ג’ייסון שואל כשהוא רוכן לקחת את הארגז הראשון מכתפי.

אני מהמהמת. פעם לא היה לי מושג איך להגיב על שאלה כזאת. דעתי על מזג האוויר לא תשנה אותו, אז למה שמישהו יתעניין בה? עכשיו אני יודעת שאני לא חייבת לענות בכלל, שזאת רק דוגמה למה שסטיבן מכנה ‘שיחת חולין’, שיחה לשם שיחה, שממלאת חלל ולא אמורה להעביר שום מסר חשוב או בעל ערך. כך מדברים אנשים שלא מכירים זה את זה היטב. אני עדיין לא לגמרי מבינה במה זה עדיף על שתיקה.

ג’ייסון צוחק כאילו סיפרתי את הבדיחה הכי טובה ששמע היום. סטיבן מתעקש שגם זו תגובה נאותה, למרות שלא אמרתי שום דבר מצחיק. כשעזבתי את הביצה, היה לי קשה מאוד להסתגל למוסכמות חברתיות. ללחוץ ידיים כשפוגשים מישהו. לא לחטט באף. לעמוד בסוף התור. לחכות לתורי. להרים את היד כשיש לי שאלה ולחכות שהמורה תקרא בשמי. לא לגהק או להפליץ בנוכחות אנשים. לבקש רשות להשתמש בשירותים כשאני מתארחת בבית זר. לזכור לשטוף ידיים ולהוריד את המים. אין לכם מושג כמה פעמים הרגשתי כאילו כולם יודעים איך צריך להתנהג חוץ ממני. מי קבע את הכללים האלה בכלל? ולמה אני צריכה לנהוג על פיהם? ומה יקרה אם לא אעשה זאת?

אני משאירה את הארגז השני על כבש הטעינה וחוזרת לטנדר לקחת את השלישי. שלושה ארגזים, עשרים וארבע צנצנות בכל אחד, שבעים ושתיים צנצנות בסך הכול, משונעים מדי שבועיים במהלך יוני, יולי ואוגוסט. הרווח שלי על כל ארגז הוא 59.88 דולר, כלומר במהלך הקיץ אני מרוויחה יותר מאלף דולר ממארקהאמ’ס בלבד. לא רע בכלל.

ועל זה שאני משאירה את מרי לבדה בטנדר אני יודעת מה אתם חושבים. בייחוד על זה שאני משאירה אותה לבד והחלון פתוח. אבל אין לי שום כוונה לסגור את החלונות. אמנם אני חונה תחת עץ אורן והרוח נושבת מהמפרץ, אבל הטמפרטורה בסביבות עשרים ושש מעלות כל היום, ואני יודעת כמה מהר הופכת מכונית לתנור.

אני גם מבינה שמישהו עלול בהחלט להכניס יד מבעד לחלון ולחטוף את מרי. אבל כבר לפני שנים קיבלתי החלטה שלא לגדל את בנותיי מתוך פחד שמא מה שקרה לאימא שלי יקרה גם להן.

ומילה אחרונה בנושא. אני מבטיחה לכם שאם מישהו תמה על האופן שבו אני מגדלת את הבנות שלי, הוא מעולם לא התגורר בחצי האי העליון של מישיגן. זה הכול.

*

כשאני חוזרת לטנדר, מרי אומנית ההיעלמות אינה נראית באופק. אני ניגשת לחלון הנוסע ומציצה פנימה. היא יושבת על הרצפה ולועסת עטיפת צלופן של סוכרייה שמצאה מתחת למושב כאילו הייתה מסטיק. אני פותחת את הדלת, דולה את העטיפה מפיה ותוחבת אותה לכיסי. אחר כך אני מנגבת את האצבעות בג’ינס וחוגרת אותה למושב. פרפר מעופף מבעד לחלון היישר אל כתם דביק שעל לוח המחוונים. מרי מוחאת כפיים וצוחקת. אני מחייכת מאוזן לאוזן. אי אפשר שלא. הצחוק של מרי הוא תאווה לאוזניים, צחוק רם, מעומק הלב, ללא שמץ מבוכה, ולעולם לא נמאס לי לשמוע אותו; כמו בסרטונים שאנשים מעלים ליו־טיוב, של תינוקות מתפקעים מצחוק בגלל משהו זניח כמו כלב קופץ או פיסת נייר נקרעת – זה הצחוק של מרי. מרי היא מים בוהקים, שמש זהובה, פטפוט ברווזים בשמי היער.

אני מגרשת את הפרפר החוּצה ומתניעה. ההסעה של אייריס תוריד אותה מחוץ לבית שלנו ברבע לחמש. סטיבן בדרך כלל משגיח על הבנות כשאני עושה משלוחים, אבל היום הוא יחזור מאוחר כי הוא מציג סדרת הדפסים חדשה של מגדלורים לבעל הגלריה שמוכר את התצלומים שלו בסוֹ סנט מרי. הסוֹ, או ‘סולט’ כפי שמכנים אותה אנשים שאין להם מושג, היא העיר השנייה בגודלה בחצי האי העליון. אבל זה לא אומר הרבה. העיר האחות שמעבר לגבול הקנדי גדולה הרבה יותר. המקומיים משני צדי נהר סנט מרי מכנים את עירם ‘הסוֹ’. אנשים באים מרחבי העולם כדי לצפות באוניות המטען העצומות החוצות את הסוֹ לוֹקס כשבבטנן מחצבי ברזל. זאת אטרקציה תיירותית ממדרגה ראשונה.

אני נוסעת למסור את הארגז האחרון לחנות המזכרות של המוזיאון ההיסטורי גיצֶ’ה גוּמי אָגֶט, וממשיכה לאגם ולפארק. ברגע שמרי רואה את המים היא מתחילה לנופף בזרועותיה. ‘מה־אִי, מה־אִי.’ אני יודעת שבגילה היא כבר אמורה להגיד משפטים שלמים. בשנה האחרונה לקחנו אותה למומחה להתפתחות הילד במרקֶט פעם בחודש, אבל זו כל ההתקדמות שהצלחנו להשיג עד כה.

את השעה הבאה אנחנו מבלות בחוף. מרי יושבת לידי על אבני החצץ החמימות ולועסת פיסת עץ סחוף ששטפתי במים. זו הדרך שלה להיאבק באי־הנוחות הכרוכה בבקיעתה של שן טוחנת. האוויר חם ודומם, האגם רוגע, הגלים מתנועעים קלות כמי אמבט. כעבור זמן אנחנו חולצות סנדלים, מדשדשות במים ומתיזות זו על זו כדי להצטנן. ימת סוּפּירִיֶיר היא הגדולה והעמוקה מבין האגמים הגדולים, ולכן מימיה לעולם אינם מתחממים. אבל ביום כזה מי רוצה מים חמים בכלל?

אני נשכבת ונשענת על המרפקים. הסלעים חמימים. בחום כזה קשה להאמין שכשבאנו לכאן אני וסטיבן והבנות בדיוק לפני שבועיים כדי לצפות במטר המטאורים, השתמשנו גם בשקי שינה וגם במעילים. כשהכנסתי אותם לתא המטען של הצֵ’רוֹקי, סטיבן חשב שזה מוגזם, אבל כמובן אין לו מושג כמה קר נעשה בחוף כשהשמש שוקעת. ארבעתנו הצטופפנו בתוך שק שינה כפול, שכבנו על הגב בחול והסתכלנו למעלה. אייריס ספרה עשרים ושלושה כוכבים נופלים והביעה משאלה עם כל אחד מהם, אבל מרי נחרה במשך רוב המופע. בעוד שבועיים ניסע לשם שוב כדי לצפות בזוהר הצפוני.

אני מזדקפת ומציצה בשעון. עדיין קשה לי להגיע למקומות בשעה היעודה. כשמישהו גדל בטבע, כמו שגדלתי אני, הטבע מכתיב לו מה לעשות ומתי. לא היה לנו שעון. לא הייתה שום סיבה שיהיה לנו. היינו קשובים לסביבה כמו הציפורים, החרקים והחיות, ונַעְנו על פי מקצב היממה. זיכרונותיי קשורים לעונות. אני לא תמיד זוכרת בת כמה הייתי כשאירוע מסוים התרחש, אבל אני יודעת באיזו עונה זה היה.

כיום אני יודעת שבעיני רוב האנשים, השנה הקלנדרית מתחילה ב־1 בינואר. אבל בביצה לא היה שום הבדל בין ינואר לדצמבר או פברואר או מארס. השנה התחילה באביב, ביום שבו החלו ללבלב ציפורני החתול. שיחי ציפורני החתול בביצה גדלים בשיחים ענקיים שהיקפם שישים סנטימטר לפחות, וכל אחד מהם מכוסה במאות פרחים צהובים בהירים שקוטרם כשלושה סנטימטרים. פרחים נוספים מלבלבים באביב, כמו האיריס הכחול ופרחי העשב, אבל פרחי ציפורני החתול שופעים כל כך, שדבר לא ישווה למרבדים הצהובים המדהימים שלהם. מדי שנה נעל אבא את המגפיים הגבוהים, נכנס לביצה וקטף שיח אחד. הוא הכניס אותו לגיגית פח ישנה, מלאה כדי מחציתה במים, והציב אותה במרפסת האחורית שלנו, ושם זרח השיח כמו השמש.

פעם חלמתי שיקראו לי מריגוֹלד.3 אבל אני תקועה עם הלנה, ולעתים קרובות נאלצת להסביר שמבטאים את זה ‘הלֵיינה’. כמו בדברים רבים אחרים, ההחלטה הייתה של אבא.

השמים עוטים גוון של אחר צהריים ומתריעים שהגיע הזמן לעזוב. אני בודקת מה השעה, ולמרבה הזוועה, מגלה שהשעון הפנימי שלי שוב לא מתואם עם שעון היד. אני מרימה את מרי וחוטפת את הסנדלים ורצה חזרה לטנדר. מרי צווחת כשאני חוגרת אותה. אני מבינה ללבה. גם אני הייתי שמחה להישאר. אני ממהרת אל מושב הנהג ומתניעה. השעון בלוח המחוונים מורה 16:37. יש לי סיכוי להספיק. בקושי.

אני יוצאת ממגרש החניה ונוסעת דרומה בכביש אֶם־77 הכי מהר שאני מעיזה. כמעט אין ניידות משטרה באזור הזה, ולשוטרי הסיור אין תעסוקה רבה מלבד חלוקת דוחות על מהירות מופרזת. האירוניה לא חומקת מעיניי. אני נוסעת במהירות מופרזת כי אני מאחרת. אם יעצרו אותי, אאחר עוד יותר.

בשעת הנסיעה הזעם של מרי הולך וגובר. היא בועטת, חול מתעופף ברחבי הטנדר, כוס הילדים המכוסה שלה מתנגשת בשמשה הקדמית, ונזלת ניגרת מאפה. מיס מריגולד פֵּלֶטיֶה בבירור לא מרוצה. וכרגע גם אני לא.

אני מדליקה את הרדיו ומעבירה לתחנה הציבורית המשדרת מאוניברסיטת צפון מישיגן שבמרקט, בתקווה שהמוזיקה תסיח את דעתה – או תטביע את יללותיה. אני לא מתה על מוזיקה קלאסית, אבל זאת התחנה היחידה שקולטים כאן כמו שצריך.

אלא שבמקום במוזיקה אני נתקלת במבזק חדשות: ‘- אסיר נמלט… חטיפת ילדים… מרקט…’

‘שקט,’ אני צועקת ומגבירה את עוצמת הקול.

המקלט הארצי לחיות בר בסֵיינִי… חמוש ומסוכן… לשמור מרחק.’ זה כל מה שאני מצליחה לשמוע.

אני חייבת להקשיב לזה. האסיר נמצא פחות מחמישים קילומטר מהבית שלנו. ‘מרי, די!’

מרי ממצמצת ומשתתקת. הדיווח נמשך:

ושוב, משטרת המדינה מדווחת שאסיר המרצה מאסר עולם ללא אפשרות לחנינה, אסיר שהואשם בחטיפה, באונס וברצח קטין, נמלט מהאגף השמור בבית הסוהר במרקט שבמישיגן. נמסר כי האסיר רצח שני סוהרים שהסיעו אותו ונמלט למקלט חיות הבר בסייני שמדרום לכביש אֶם־28. האסיר חמוש ומסוכן, והציבור מתבקש להתרחק מהאזור. כל המבחין באדם חשוד מתבקש ליצור קשר עם המשטרה מיד. האסיר, ג’ייקוב הוֹלבּרוּק, הורשע בחטיפת ילדה ובהחזקתה בשבי במשך שתים־עשרה שנים בפרשה מזעזעת שזכתה לתהודה עולמית…’

לבי נעצר. אני לא רואה כלום. לא יכולה לנשום. לא שומעת דבר כי הדם גועש באוזניי. אני מאיטה את הטנדר וסוטה בזהירות לשוליים. ידי רועדת כשאני מושיטה אותה לכבות את הרדיו.

ג’ייקוב הולברוק ברח מהכלא. מלך הביצה. אבא שלי.

ואני זו שהכנסתי אותו לשם מלכתחילה.


3 Marigold הוא שמו האנגלי של פרח ציפורן החתול.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בתו של מלך הביצה”